כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא / מדברי מרן הגרי”מ חרל”פ זצ”ל

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא / מדברי מרן הגרי”מ חרל”פ זצ”ל
אמונה, ראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, שיעורים

ערך: ר’ אמציה ברקוביץ’

בס”ד

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא / מדברי הגרי”מ חרל”פ זצ”ל

לפני אמירת ‘פרקי אבות’ בשבתות הקיץ אנו אומרים את דברי הגמרא בסנהדרין (צ.):

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר “ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר” (ישעיה ס)”.

מהי המשמעות של ‘עולם הבא’, ומהי השייכות של כל ישראל לעולם זה?

א. חיים מכח העתיד

הרב חרל”פ מסביר שישנן שתי צורות של חיים – מכח העבר ומכח העתיד. צורת החיים של כל אומה היא שהיא מתקיימת לאור ערכי העבר שלה, וככל שהיא מתרחקת משם היא נחלשת וממילא כח החיים שלה נחלש. עם ישראל, לעומת זאת, חי ‘מכח העתיד’, לעם ישראל יש רצון לחדש את העולם ולהגיע ליעדים חדשים עתידיים, ומכח זה הם חיים את החיים שלהם בהווה:

“ענינם של ישראל להיותם מוסיפים והולכים, וענינם של העמים להיות פוחתים והולכים, תוספת באה כאשר העבר אינו מתבטל כי הולך גם הוא ונמשך ומתגדל, כך הוא רק בישראל, משא”כ בעמים…”. (מי מרום לחומש בראשית עמ’ שמד)

כך מסביר הרב חרל”פ מדוע לבן נח אסור לאכול בהמה ‘מפרכסת’ והיא נחשבת לגביו חיה, בעוד שדוקא לישראל נחשבת ‘מפרכסת’ כמתה:

“הנה להיות שהחיים מתחדשים ובכל רגע ורגע זורם באדם חיות חדשה שממנה הוא חי, בניגוד לחיה מפרכסת שאע”פ שהיא מפרכסת נחשבת כחיה לכל דבריה מ”מ אין החיים ההם אלא המשך מחייה הקודמים, ועפי”ז ביארנו מה שלכאורה מפרכסת היתה צריכה להיות אסורה לבני נח ולישראל מותרת, דלגבי ישראל שהחיים מתחדשים בכל עת “חדשים לבקרים רבה אמונתך”, א”כ בשעת פרכוס שיש בו חיות רק מחמת ההמשך הקודם לא חשוב זה אצלם חיים, משא”כ לגבי בני נח שאצלם כל החיים בבחינת המשכה לא נשתנה במפרכסת כלום, ולכן חשיבא גם עכשיו אבר מן החי…” (שם עמ’ רצח)

מצב של ‘חיים מכח העבר’, אצל ישראל אין אלו חיים אמיתיים. רק חיים שנמצאים תמיד בתנועה לקראת עתיד גדול יותר, חיים הם.

במקום אחר מסביר הרב חרל”פ שזו הכוונה במושג ‘חיי עולם הבא’. בימים הנוראים אנו במקשים ‘זכרנו לחיים’, ובודאי הכוונה היא לחיים המיוחדים של ישראל- בהם לכל ישראל יש חלק, לחיי העולם הבא:

“זכרנו לחיים

החיים שאנו מבקשים הם חיים עליונים שמיוחדים לישראל. כי תעודתו של כל אחד ואחד מישראל, היא שלא לחיות רק לפי מה שמתווה לפניו דרגתו, אע”פ שמצייר לפניו דרגה גדולה ורחבה עד מאוד, אלא להגיע למדרגות יותר עליונות ויותר רחבות מכל מה שנכנס בגבול, אל המדרגות הבלתי סופיות ובלתי גבוליות. זהו ענין מה שאמרו: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” (סנהדרין צ, א). לבד הבאור הפשוט שהכוונה העולם שיבוא לאחר זמן כשיפטרו מעולם הזה ויכנסו לעולם יותר גדול, יש בזה כוונה עמוקה: שכל ישראל יש להם חלק לעולם שהוא תמיד בבחינת בא, שלא הרי רגע זה כרגע שיבוא אחריו, אלא בכל רגע ורגע בא עולם חדש, והעולם שבא ברגע השני אינו עומד כלל בערכו של העולם הקודם לו, עד שהעולם הקודם כאילו מתבטל לגמרי בפני העולם החדש, וכן הלאה והלאה, באופן שהעבר אינו נכנס כלל לחשבון לעומת העתיד, ולכן הוא “עולם הבא”. וכך יסד הקב”ה בתחילת בריאתו, כמו שנאמר “אשר ברא אלקים לעשות” (בראשית ב, ג), שתפקידה של הבריאה לעשות ולעשות, להמציא עולמות חדשים לאין קץ ותכלית”. (מי מרום על התפילה-חלק י”ג, עמ’ צט).

ישנה אפשרות לחיות עם מה שיש, אלו חיים מכח העבר. אבל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא, דהיינו החיים שלהם תמיד הולכים ובאים ומתפתחים.

השייכות של ישראל לעולם הבא, משמעותה היא שלעם ישראל יש כח התחדשות, יש לעם ישראל שייכות לעולם העתידי, ובכח המעשים שלהם הם מקדמים את העולם בלא הרף ויוצרים עולם מרומם ומעולה יותר:

“כבר ביארנו שמפני כך נקרא ‘עולם הבא’- שהוא תמיד בבחינת בא, שבכל רגע ורגע בא עולם חדש שלא היה עדיין. לזאת אומר התנא, שכל ישראל יש להם חלק באותו עולם שהוא בא ובא, ומה שבא אינו מכסה בעד הבהקת האור של העבר וההוה. ועמך כולם צדיקים, כל אחד ואחד מישראל מיועד להיות צדיק יסוד עולם לחדש עולמות חדשים. לעולם ירשו ארץ- כשהם יורשים עולם חדש, תיכף עם הירושה הזאת מרגישים כי ירשו רק ארץ, ועוד לפניהם עולם בא, עולם חדש בבחינת שמים, שהוא גדול פי כמה, ריבי רבבות פעמים מן הארץ. וכל זה הוא מפני “נצר מטעי מעשה ידי להתפאר”, על ידי מעשה ידי, צריכים להגיע ליצירות חדשות ולהתפאר בהם, שכן אין מפארים, אלא בחדשות”. (מי מרום על פרקי אבות, הקדמה)

יכולת התיקון- מכח העתיד

לפי זה, הכוונה ‘כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא’, שכל אחד מישראל, אפילו מי שחטא, יכול הוא לתקן ולהתקדם. אמנם בעבר הוא חטא, אך בכחו למחוק זאת ולהמשיך לחתור לעתיד טוב יותר. זאת בניגוד לאומות העולם, שהחיים שלהם מוכתבים מכח העבר- ממילא כאשר הם חוטאים זהו כתם שאינו נמחה ומשפיע על העתיד שלהם.

כך מסביר הרב חרל”פ כיצד נגאלו ישראל ממצרים הגם שלא היו ראויים:

“ישראל נגאלו מצד העתיד, ‘אהיה שלחני אליכם'” (שיחות לבראשית עמ’ קמט).

גם ‘הבן הרשע’, לאחר שנגאל ממצרים, יש לו פוטנציאל להיות מתוקן:

“אמרו חז”ל “ויקוד העם וישתחוו” ‘ויקוד העם על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם’ (רש”י), והכוונה שנתגלה להם שאף שזו היא שאלת רשע, אבל מכיון שהוא נמצא בארץ ישראל, הרי הוא כלול בחידושה ועתידה, וסוף יצא מהווה שלו להיות קשור על העתיד, ושמחו על זה שהובטח להם שתהיה להם זכות קיום עם התחדשותם של נשמות ישראל”. (שיחות לבמדבר עמ’ קטז)

כך מסביר הרב חרל”פ מדוע משה היה צריך לדבר אל הסלע ולא להכותו. דהיינו: להוכיח את עם ישראל בצורה שמאמינה ביכולת ובכוחות העתידיים שלהם, ולא להכות ולהשפיל את הכוחות שלהם:

“במשה רבינו ע”ה מצינו שנצטווה לדבר אל הסלע והוא הכה את הסלע והקב”ה מחה בו על שלא האמנתם בי להקדישני, ז”א שרצה הבורא ית’ לגלות למשה את בחינת נשמתם של ישראל שהיא תמיד במצב של ‘כל יום יהיו בעינך כחדשים’, ועולה תמיד ממדרגתו אף שישנם בהם מ’שמעו נא המורים’, בכל זאת נשמת עם ישראל לא נפגמה ח”ו וראויה היא לעלות ולהיות כקטן שנולד, על ידי שהחטא אצלם הוא בבחינת עבר, ואין לו שייכות לעתיד, ועל ידי דיבורו אל הסלע יוכיח שהוא העלאת דרגא לעם ישראל שיצאו מן העבר המצומצם וחיים עם העתיד.

אבל משה רבינו חשש שאין פה המקום למדרגה זו והכה על הסלע, שהוא בבחינת שלטון והכנעה, זאת אומרת שלא משתנים אלא יונקים מהעבר שלהם, וזו היתה התלונה על שלא האמנתם בי להקדישני, להאמין בקדושת עם ישראל שנכללים בעתיד, ובכל התהוותם הם קשורים לאחרית הימים לכל התיקון והשיפור הראוי בעתיד ולא מקושרים עם ההווה הנפגם” (שם עמ’ קטו).

גם אם ישנם בעם ישראל מצבים של מרידה- ‘שמעו נא המורים’, בכל זאת צורת התוכחה צריכה להיות מקדמת ומחזקת, כיון שגם המורד יכול להשתחרר מצורת חיים זו ולחיות בגדלות מכח העתיד שלו.

מאידך גיסא, רק בישראל קיים המושג של ‘נידון על שם סופו’. בעוד שאצל אומות העולם הדין הוא על פי ההתנהגות באותו רגע, אצל ישראל יש לדון לפי מה שעתיד לצאת מההתנהגות הנוכחית:

“דהנה אמרו (סנהדרין סח:): בן סורר ומורה נידון על שם סופו, וימות זכאי ואל ימות חייב, כבר התפלאנו מזה על מה שאמרו בר”ה (טז:) אמר רבי יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר (בישמעאל) כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם… ומאי שנא זה מבן סורר ומורה שנידון על שם סופו?

אבל כנראה דהבדל רב בין ישראל לעמים, אצל ישראל כל לשד חייהם הם יונקים מבעיקר מהעתיד המזהיר בעת אשר כל העולם כולו ישוב לתיקונו, בזמן אשר נאמר עליו “ונשגב ד’ לבדו ביום ההוא”… כי ישראל עלו תחילה במחשבה, ומקורם מאותה הפסגה העליונה… ומאותו העתיד הנפלא אנו יונקים לשד חיינו, ואם חלילה מפסיקים את המשך יניקתנו זה, מפסיקים את כל החיות” (מי מרום חי”ד עמ’ קכב).

הבחירה באבות- מכח הבנים

הרב חרל”פ מסביר שכל הבחירה שבחר הקב”ה בעם ישראל אינה מכח ההתנהגות שלהם בהווה או מכח המעלה של האבות- העבר של ישראל. הבחירה באבות עצמם היא מצד הפוטנציאל שגנוז בהם ובבניהם. זאת אומרת- הבחירה בישראל היא מכח העתיד ולא מכח העבר. הבחירה היא באבות מכח הבנים-העתיד, ולא בבנים מכח המיוחדות של האבות:

“יש גם השגה שכל האחיזה רק מן העבר היא באה, אמנם כל שבא רק מן העבר הולך ופוחת לרגלי הזמן, אלא גם כח העבר רק מכח העתיד שלו, גם אם זכותם של ישראל מן האבות, זכות משל העבר, גדלותם של האבות היתה מכח העתיד, מצד זה שעתידים ישראל לצאת מהם, כשם שגדולה זכותם של ישראל שהנם בנים לאבות, כן גדולה זכות האבות שבנים הם לישראל, לפיכך זכות אבות אינה תמה, שתמיד יניקתה מן העתיד… בחינה זו שכח האבות מצד העתיד לעולם אינה תמה, אדרבה מוסיפה היא והולכת שלא כאומות העולם הולכים ופוחתים כפרי החג (שבת כא:)” (שיחות לבראשית עמ’ קצא).

הסיבה ש’זכות אבות לא תמה’ היא כי הבחירה באבות מלמדת על הפוטנציאל העתידי שגנוז בבנים, והפוטנציאל יכול וצריך להתממש גם במצבים בהם עם ישראל נמצא בשפל המדרגה.

עתידם של ישראל הוא עיקרם יותר מן ההוה והעבר ולא עוד אלא שגם ההוה והעבר הם נלקחים מן העתיד, ומעין זה הוא קילוסם של המלאכים להקב”ה שקילסוהו בשם אלוקי ישראל על שם העתיד, וכשנוצר אדה”ר אמרו זהו שמקלסים אותך בו? אמר להם לאו עד שבא יעקב ואמר זהו ישראל הוא שמו, והביאור בזה הוא שגילוייו ית”ש למלאכים הוא לפי הערך שישראל יגלו בעתיד כח גבורתו והוד זיו תפארתו והרגישו המלאכים שאת כל השיר והשבח שהם נותנים להקב”ה הם יונקים מכחם של ישראל בשעה שהם משבחים את הקב”ה בעתיד ולפיכך קראוהו אלוקי ישראל.

וזה הוא ענין “אשר פדה את אברהם” שניצל מכבשן האש ע”י יעקב שכח העתיד של אברהם שהוא יעקב השפיע על העבר וההווה להיות ניצול מכבשן האש.

וכמו כן יצחק שהוא עתידו של אברהם הוא זה שפעל אברהם שיהיה מוליד את יצחק באופן שהעבר הוא תולדה מן העתיד, וזהו “אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק”. (בראשית עמ’ קמז)

יש עולם עתידי-מתוקן ושלם, שהחיים שלנו היום חותרים ומתקדמים אליו. לכן הכח של אברהם הוא מצד שיהיה לו בן יצחק, וכן הלאה- האבות בשביל הבנים.

“קדושת עם ישראל אינו ענין המשכה שבתולדתה הוא באבות ונמשך גם אצל הבנים. אלא, קדושת ישראל היא מתחדשת בכל פעם, ומתוך זה נבין שאין זה ענין של דבר המחדש את מה שהיה אלא שבכל שעה ושעה היא עומדת בחידושה מה שלא היה אף בעבר…

א”כ אין זה בחינת עבר שאנו מוצאים ביחס המשכה של אבות לבנים, ז”א שמה שהיה באבות הרי זה מתייחס ונמשך לבנים דהרי זה רק בבחינת עבר, אבל מכיון שהוא ענין של התחדשות אם כן על כרחך שהוא יונק השפעתו מהעתיד, שהרי מן הנמנע הוא להיות מושפע מן העבר, מכיון שהעתיד הוא יותר מחודש והשגתו יותר עמוקה ונעלה, א”כ הרי הוא יונק מהגזע של העתיד, והשפעת העתיד הרי היא בכח ההווה, וזו היא הבחינה של ‘יהיה’, שהכל יהיה מושפע מה’יהיה’ שהוא עתיד ולא מן הוי’ שהוא בבחינת ההווה”. (מי מרום לבמדבר עמ’ קעה).

ב. עולם הבא- התעלות בלתי פוסקת

עד כה ראינו ש’כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא’ פירושו, שעם ישראל חי מכח העתיד- יש פוטנציאל ויכולת תיקון, והחיים בהווה הם מכוחו.

הרב חרל”פ מסביר שצורת החיים בעתיד- ב’עולם הבא’, היא כזו שמרוכזת בהתעלות ובהתחדשות הזו.

יעקב אבינו הקדים את ברכתו לאפרים בן יוסף הצעיר לפני ברכתו למנשה המבוגר ממנו, ומסביר הרב חרל”פ:

“ענינם של ישראל להיותם מוסיפים והולכים, וענינם של העמים להיות פוחתים והולכים, תוספת באה כאשר העבר אינו מתבטל כי הולך גם הוא ונמשך ומתגדל, כך הוא רק בישראל, משא”כ בעמים…

רצה יעקב לתקן את ישראל ולהעמידם בקרן אורה של העתיד ושם אפרים לפני מנשה, להראות שהתוספת מרובה על העיקר, כי מנשה מצד העבר, “כי נשני אלוקים את כל בית אבי”, ואפרים הוא מצד העתיד “כי הפרני אלוקים בארץ עניי”, ושניהם כאחד בונים את בית ישראל, אמנם- “ידעתי בני ידעתי כי גם הוא יגדל וגם הוא יהיה לעם אולם אחיו הצעיר יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגויים”, יגדל באותו גידול עתידי בלתי פוסק עד עולמי עד, רז העתיד תורתו של משיח” (בראשית עמ’ שמד).

דהיינו, החיים העתידיים יהיו חיי התעלות בלתי פוסקת. חיים בהם העתיד הוא העיקר בכך שמושך אותנו להתעלות עוד ועוד בלא הרף.

כך מסביר הרב חרל”פ מהו ה’קץ’ אותו ביקש יעקב אבינו לגלות לבניו. בעוד שבעולם הזה בסופו של דבר צורת החיים מושפעת מהעבר- האדם אוכל בעתיד את פירות התנהגותו בעבר, הרי שלעתיד צורת החיים תהיה התעלות בלתי פוסקת לעתיד יותר טוב עוד ועוד:

“גדול הוא ההבדל שבין מהלך החיים של ההוה למה שיהיה לעתיד לבא, כהיום כל ההויה ניזונית מהשפע של העבר, כעין מה שאמרו “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”, דהיינו כפי ההכנה שאדם מכין את עצמו לקדושת השבת כך הוא מקבל את קדושתו וא”כ ההוה ניזון מהשפע של העבר.

אבל לעתיד לבוא יהיה אושר ההוה משפע העתיד כי העתיד תמיד יגדל מן ההוה בלי שיעור וגבול… כמו במספרים שהמספר השני הוא כפל העשריות השלישי מאות והרביעי אלפים וכן הלאה, תמיד האחרון יותר מרבה משלפניו, והרבה יותר מזה יהיה העתיד שאז ההבדל בין העליות לעליות שלאחריהן תהיינה תוכפות זו אחר זו כמהירות הבזק.

וזהו מש”נ ורב יעבוד צעיר, לפי שישראל עיקר בנינו הוא מצד הגלוי שיהיה בעתיד ולכן הצעיר יותר משובח ומעלת הבכורה הוא ג”כ מפני שכלול בו כל מה שיתגלה בעתיד, וגם הוא מכין לעתיד שמבלעדי העבר וההוה של עכשיו לא יתגלה העתיד, ומוכרח היה שיבוא קודם העבר המחיה את ההוה כדי שיסלול דרך לקפיצה של העתיד בסוד “מגדל עוז שם ד’ בו ירוץ צדיק ונשגב”, וזהו ענינה של קדושת הבכורה כיום.

ענינו של יעקב שביקש לגלות את הקץ לפני הסתלקותו, אין הפירוש שרצה לגלות זמן הקץ, דזה אין חילוק לישראל מתי יהיה הקץ, כי כל ישראל מאמינים באמונה שלמה שיהיה הקץ, אלא בעיקר רצה לגלות להם את האור שיאיר בתוקפו בזמן הקץ, ועל כן שם את אפרים לפני משנה כדי לגלות את העתיד שאז הצעירות דהיינו העתיד גדול מההווה ומהעבר…” (שיחות לבראשית עמ’ של)

התיקון של העולם לעתיד הוא כה גדול, ולכן אפשרות ההתקדמות בו היא בלתי פוסקת:

“אף על פי שלולא העבר אין העתיד בא, בכל זאת נורא ונפלא הוא ההבדל שבין העתיד לעבר, שאין העבר עומד כלל בערך העתיד, וכמר מדלי הוא לעומת העתיד הנורא, בחינת מה שאמרו “תורה שאדם למד בעולם הזה, הכל הוא לפני תורתו של משיח” (קהלת רבה יא, יב), כי לאור מה שיתגלה מהתורה בעתיד, עת יאור אורו של מלך המשיח, יתברר שהבנתנו בתורה, אף זו הכבירה והנפלאה ביותר, איננה אפילו כמר מדלי ביחס להבנה שתתגלה לעתיד על ידי אורו של משיח” (חי”ג עמ’ קע).

“שם הגאולה – על שם העתיד

שם הגאולה היא בעיקר מצד מה שעתיד להתגלות, כי כל הנעמים שבהויה כולה אינם אפילו כמר מדלי לעומת הנעמים הנשגבים של הגאולה, ועל כן אינם כלל בציורים שלנו, שכן כל מה שנתאמץ לציר ציורי הגאולה, יהיו כולם אך ורק לפי הערכים של המציאות הנוכחית, ולזאת השם של הגאולה הוא שם “אהיה”, על שם העתיד, לומר כי מציאות כזאת עוד לא באה ולא נהיתה, והיא רק עתידה לבוא ועתידה להתהוות” (מי מרום ח”ו- מעיני הישועה עמ’ פב).

התכלית נמצאת בדרך ולא ביעד

על כך יש לתמוה: מה הערך בהתעלות בלתי פוסקת, הרי לעולם אין אנו מגיעים ליעד מסוים. תמיד אנו מרגישים בחסרון מסוים?

הרב חרל”פ מסביר שכל זה נכון אצל אומות העולם, להם באמת העיקר הוא ה’יעד’. אצל ישראל לעומת זאת, העיקר הוא ‘הדרך’ אל היעד. ההשתוקקות והרצון שמלווים את הדרך אל היעד, הם עצמם המטרה. לכן אומות העולם מחפשים תמיד לדעת את העתיד דרך מעוננים ומכשפים. משא”כ ישראל, העיקר אצלם הוא לא ידיעת העתיד אלא כח הנבואה:

“גדלות התשוקה יותר מהתכלית

הרבה ביארנו במאמרנו כי תכלית העונג בבריאה היא בעצם התשוקה ולא דוקא בהגעה למה שמשתוקקים, לכן בכל הגעה לשלמות מתגלה הצורך ליתר הגעה. אשר על כן התשוקה עצמה היא התכלית, ובאמת בהכנה והשתוקקות לגבהות יש יותר מאשר במדרגת הגבהות עצמה אשר יגיעוה, כי לכל מושג יש גבול ולהשתוקקות אין גבול.

מכאן משכילים אנו להוקיר את ההווה הרבה יותר מן העתיד, משא”כ אצל אומות העולם העיקר הוא ההוצאה אל הפועל יותר מעצם התשוקה, ועל כן הגויים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, כי יותר משחשובה ההשתוקקות והדבקות חשוב המקרה אשר יקרה בעתיד, לא כן בישראל עם קדושו, “נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד’ אלוקיך אליו תשמעון, ככל אשר שאלת מעם ד’ אלוקיך בחורב ביום הקהל לאמר לא אוסף לשמוע את קול ד’ אלוקי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות, ויאמר ד’ אלי הטיבו אשר דיברו” (דברים יח, טו). השכילו אז ישראל להראות כי לא הנבואה בפועל כי אם כח הנבואה היא תכלית העילוי אשר בהם מתפארים…”. (שיחות לחומש דברים עמ’ קג-ד)

כאן מדגיש הרב חרל”פ את היתרון ב’לחיות בהווה’, ולא ‘בעתיד’. הכוונה היא: כאשר אנו חיים חיים של ‘עולם הבא’, המתחדש בלא הרף, העיקר הוא עצם התנועה העכשווית. ההווה.

“התענוג על ההווה

כל ליקוי של העולם הן הכלל והן הפרט, הוא מה שאינם מרוצים מההוה ואינם יכולים לעמוד על נשגבות תכליתיות של ההוה וכך שבכל הוה שבקדושה הוא גם נצחי, ומחכים רק על העתיד, ורוצים לעבור על ההוה, ואמנם הלא העתיד הוא רק תולדה של ההוה, אין ממילא לא את העתיד ולא את ההוה, וההתאמצות להפדות ולהשתחרר מכך מועקה רוחנית היא אך זה להתענג על ההוה של הקדושה, “אז תתענג על ד'” (ישעיה נח, יד)” (רזי לי עמ’ שסה).

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *