עבודת ימי בין המצרים / מדברי מרן הגרי”מ חרל”פ זצ”ל

עבודת ימי בין המצרים / מדברי מרן הגרי”מ חרל”פ זצ”ל
אמונה, ראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, רבנים, שיעורים

בעריכת ר’ אמציה ברקוביץ

בס”ד

אנו נמצאים בימי בין המצרים. ימים אלו מלווים בהנהגות של אבלות ההולכות ומחמירות ככל שמתקרבים ליום תשעה באב. מטרת התנהגות זו היא להביא אותנו לכאב על החורבן והרגשת החסרון שלו.

אבלות עלולה להיתפס אצלנו כיאוש הנובע מהמצב הקשה בו אנו נמצאים. יחס זה עלול להוליד ניתוק ביננו ובין הקב”ה. הרב חרל”פ (רזי לי עמ’ מה) מביא שאכן בימי גלות בבל התנהל ‘דו שיח’ בענין זה בין עם ישראל ויחזקאל הנביא (תנא דבי אליהו רבא, פרשה לא):

“וכן בני ישראל אני כפרתן בכל מקומות מושבותיהם… לאחר שגלו מארצם שאלו ישראל את יחזקאל בן בוזי הכהן: כהן שקנה עבד מהו שיאכל בתרומה? אמר להם כן הוא… וא”ל אבל אם מכרו רבו לאחרים מהו שיאכל בתרומה? אמר להן אינו רשאי לאכול תרומה

ואמרו לו: אף אנו כן, כשהיינו בעירו ובהיכלו של הקדוש ברוך הוא עבדנו את הקב”ה, עכשיו שגלינו בין העכו”ם נהיה כגוים וכמשפחות האדמה. ואמר להם יחזקאל: אפילו אם נשברים עצמותיכם ועיניכם מנוקרין ודם פיכם בא לארץ, אתם צריכים לקבל מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב”ה עליכם משום שכן קיבלתם לו עליכם מתחילה, ואמרתם: “כל אשר דיבר ד’ נעשה ונשמע”, והקב”ה המליך את מלכותו עליכם, שנאמר “את ד’ האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו… וד’ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר… ואמר להם: “והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאם ד’ אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם…”

עם ישראל התייאש, ומבקש לנתק את הקשר בינו ובין הקב”ה. יחזקאל עונה לעם ישראל שישנה מלכות של הקב”ה על עם ישראל אפילו במצב הקשה בו הם נתונים.

הרב חרל”פ לומד מכאן שיש לחפש היכן מופיע קשר מיוחד זה דוקא בימי בין המצרים, הגם שאלו ימים קשים של הסתר פנים.

[בדברינו הקרובים ניכנס לעסוק מעט בייעודם של היסורים, יחד עם זאת צריך לזכור שאלו רק כיוונים כלליים, ואין בידינו השגה והסבר בהנהגת הקב”ה את עולמו.

הרב חרל”פ מדגיש בהרבה מקומות שהתגובה לנוכח היסורים שמביא הקב”ה על עם קדשו היא ‘שתיקה’. דהיינו קבלה, והבנה שמבחינה פנימית הדברים מובילים אותנו לקראת התיקון השלם.]

מקור היסורים- אהבת ד’ לישראל כאב את בנו

“אהבת הקב”ה לישראל בימי בין המצרים

הימים של בין המצרים הם ימים גדולים מאוד, בהם מתגלה החשק העצמי שהקב”ה חושק לבניו ישראל עם קדושו, חשק שלמעלה מכל טעם וסיבה, שלא מפני מעשיהם ולא מפני זכויותיהם רק מפני שהם בניו, “בנים אתם לד’ אלקיכם” (דברים יד, א), ו”בין כך ובין כך קרויים בנים” (ילקוט ירמיהו רמז רעג), ואע”ג דלית בנו מהמנותא אקרון בני.

והחשק המהותי הלזה מתגלה דוקא בעת שהבנים מתייסרים, “כי כאשר ייסר איש את בנו ד’ אלקיך מייסרך” (דברים ח, ה), וכמו שכל אב רחמן המכה את בן יחידו ילד השעשועים שלו, הנה בעת ההכאות מתגברים רחמיו ואהבתו לבנו, ודוקא משום זה רוצה בתשובתו ומלמדו להועיל ורוצה בטובתו, כן בעת שהדין מחייב לייסר את ישראל מתגלים געגועיו יתברך לישראל עמו, “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ד'” (ירמיה לא, יט)”. (רזי לי עמ’ מה)

דוקא בימים אלו מתגלה שהקב”ה אינו עוזב אותנו אפילו בעת שאין אנו מקיימים רצונו. ודוקא משום כך הוא מייסר אותנו כדי שנשוב אליו.

הרב חרל”פ מסביר שלכן מצאנו שבשעת החורבן היו הכרובים מעורין (=חבוקים) זה בזה, דבר המלמד על התגלות של אהבה בין ישראל לקב”ה:

“ולכן דוקא בעת החורבן אמרינן ביומא (נד, ב): “אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה”. ובריטב”א ז”ל שם מקשה דהא בב”ב (צט, א) אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו של מקום ועיי”ש מה שמתרץ, אבל לפי שהיסורין שיסר הקב”ה את בניו הם מצד שהם בניו יעקב חבל נחלתו, על כן דוקא אז נתגלתה חביבותו לישראל עם קדושו והיו הכרובים מעורים זה בזה ולו היו ישראל יודעים אז להקשיב ולהרגיש בזה לא היה זמן כזמן ההוא להתהפך פתאום מחשיכה זו לאורה היותר גדולה, כקדושת חביבותם של ישראל לאביהם שבשמים במקורה העצמי והנצחי, אבל הם לא חשבו ככה כי אם חשבו שהוציאם הקב”ה לגמרי מרשותם… וזה שגרם לכל מה שגרם לדאבוננו”. (שם)

בעת החורבן מתגלה קרבה גדולה ביננו לקב”ה, כיון שכל היסורים עצמם מלמדים על האהבה והרצון של הקב”ה בנו כמו אב שרוצה בטובת בנו.

כך מסביר הרב חרל”פ כיצד דוקא לאחר החורבן התפתחה מאוד התורה שבעל פה:

“ואמנם נראה דהנה אם אמנם נורא ואיום חורבן בית מקדשנו ושממות היכלנו שנוטל כבוד מבית חיינו בכל זאת לעומת זה מצינו שדוקא אז, אחרי החורבן נתגלו מעיינות התורה, והחרש והמסגר.

ענין הדבר הוא… ולכן כיון שנתגלה אז אהבת ד’ לבניו זרע אהוביו, הנה מצד אחד הי’ החורבן ונשלח יד במקדש ד’, ומאידך היתה התגלות התורה…” (אורי וישעי עמ’ שכג-ד).

ומוסיף הרב חרל”פ שכאשר מבינים מהי סיבת היסורים, הדבר מביא להתעוררות מחודשת של אהבת ד’ אלינו.

“היסורים ממקור הרחמים

היסורים של ישראל ממקור הרחמים העליונים הם נובעים, אשר בתוכם גנוזה האהבה העליונה של הקב”ה לזרע עבדיו הנאמנים, וכל מה שמכירים ביותר את האהבה הגנוזה ביסורים, יותר ממתיקים את היגונות והמכאובים, “וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ד’ אלקיך מיסרך” (דברים ח, ה). ולכן גם בזמן שמדת הדין מתוחה בכל תקפה על ישראל, אם אמנם מצד אחד קינים הגה ונהי, בכל זאת יש גם מצד שני שירה וזמרה, שמכירים תוקף אהבת ד’ לבניו, וכל מה שהאהבה מתבלטת יותר מתבטלים היסורים, ועל ידי העמסה בעזוז אהבת ד’ והתקשרותו לישראל עמו, אשר בעת התרחקותם המו מעיו להם, “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ד'” (ירמיה ל”א, יט) – על ידי זה ממשיכים את האהבה הגנוזה ומגלים אותה לעין כל, להסיר יגון ואנחה להאיר בשמחה פנינו ברחמים גלויים, חסד וחנינה, בלי שום יסורים ועצב”. (מעיני הישועה עמ’ קנח)

ואמנם אצל האדם הדברים סותרים- גם כאשר ישנו רוגז שמקורו האהבה, לא ניתן לפגוש את האהבה בעת הרוגז. אבל אצל הקב”ה אין זה סותר:

“אם אמנם גם למטה לפעמים האהבה וההוקרה היא המולידה את ההקפדה והרוגז, וזה מחייב את עומק הדין, ליסר ביסורים קשים ומרים, אולם האהבה והרוגז אינם בבת אחת ממש, שבשעת האהבה אין רוגז ובשעת הרוגז אין אהבה, אלא שלפעמים מתגברת האהבה ולפעמים הרוגז מתגבר, לא כן המדה למעלה, שאם סבת הרוגז וההקפדה היא מתוך האהבה, הרי יחד עם הרוגז מתבלטת גם האהבה, ולכן בעת שמיסרים את ישראל על עונותיהם, הנה בעצם היסורים מתגלה תוקף האהבה הנפלאה, וזהו הענין שבשעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה (יומא נד, ב), אף שאז לא היו ישראל עושים רצונו של מקום, שכן בשעת היסורים ממש מתלווה גם האהבה עמהם וחבתם של ישראל קודש לד’ ממש כמו בזמן שעושים רצונו של מקום” (מעיני הישועה עמ’ קנג).

היסורים נועדו להכשיר אותנו לקשר עמוק יותר עם הקב”ה

עד כה ראינו שהיסורים מגיעים מכך שהקב”ה אוהב אותנו ורוצה בתיקוננו. הרב חרל”פ מסביר שהיסורים והחורבן מכשירים אותנו לקשר עמוק ורוחני יותר עם הקב”ה:

“אולם בדרך יותר עמוקה, נראה לומר, דהנה יש דברים שהם בחוקי ההויה, וישנם דברים שחוקיהם הם למעלה מההויה, וזה לדעת, דג’ דברים הללו היינו תורה א”י ועוה”ב, חוקיהם הם למעלה מחוקי ההויה… וכן עוה”ב וכן התורה, חוקיהם אינם מחוקי ההויה.

בזה נעמוד על סוד היסורים, שיסודם הם הגעגועים שמתגעגעים להעליות, עליה אחר עליה עד אין סוף, געגועים אלו כשהם מתגשמים ויורדים למטה הם מתבטאים בצורה של צער וכאבים, אכן ביסודם הם הם הגעגועים ושבגדרם שלמעלה מחוקי ההויה כל הכאבים מתמתקים בהם. היסורים הם אפוא מהמדרגות היותר עליונות, ולכן ניתנו השלשה דברים ע”י יסורים, לפי שכל אלו השלשה חוקיהם למעלה מחוקי ההויה וניתנו ע”י רזי הגעגועים העליונים שכשהם יורדים למטה הרי הם מתדמים בצורה של יסורים” (שיחות לבראשית עמ’ כד)

היסורים מגיעים מחוסר ההתאמה של המצב הנוכחי לקשר העמוק עם הקב”ה. הגעגוע עצמו יוצר יסורים וכאב שמתבטאים בחורבן.

כאשר מבינים שזהו מקור היסורים אפשר לחשוף בהם עצמם את הגעגועים והרצון שלנו לקשר עמוק יותר עם הקב”ה. זהו המושג הקרוי ‘יסורים של אהבה’:

“תוכן היסורים הוא גילוי המחזה של סבל הנפש בפנימיותה, מתוך צמאונה לאלקים חיים, לא-ל חי, שכל זמן שאינה מתדבקת באור אלקים חיים אינה מוצאת את מקום מנוחתה, אינה נחה ואינה שוקטה.

יש, שהחומר אינו כופף קומתו למאוויי נפשו, ומזה נוצרת מהומה פנימית שתולדותיה כאבים רבים ועצומים, ויש שהחומר מתאווה גם כן להתדבק במאויי הנפש, מתרצה להרגיש בכאבי הנפש וכמיהתה להתדבק באלקים חיים וכמוה לא למצוא מנוחה, ומצפה שאותות כמיהותיה של הנפש יתגלו גם בו, אלה הם הנקראים יסורים של אהבה…” (שיחות לבראשית עמ’ שסב)

העבודה של ימי בין המצרים

הרב חרל”פ מסביר שבאמת דוקא בימי בין המצרים ניתן להגיע לקשר עמוק מאוד של אהבה עם הקב”ה, כזו שאינה תלויה בשום גורם חיצוני, בהתנהגות כזו או אחרת:

“וכן הוא בכל תקופת השנה כשמגיעים ימים אלו וביחוד יום המר תשעה באב, הנה אז מתעוררת החיבה העליונה והכרובים מעורים זה בזה כי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, ולכן כל היודע לאחוז בעבותות האהבה הנסתרה הלזו בימים אלו לגעגע לאהבתו יתברך ולכל חמדת קדשים, זוכה ורואה בשמחתה“. (רזי לי עמ’ מה)

הדרך להגיע לאהבה זו היא דוקא דרך האבלות והצער על החורבן. האבלות- אינה יאוש, אלא חוסר השלמה עם המצב, והגעגוע לקשר עם הקב”ה:

“בטוחים אנו שימי בין המצרים יתהפכו לששון ולשמחה ומכ”ש יום תשעה באב, יום שהוכפלו בו צרותינו, “עתיד הקב”ה להפוך תשעה באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים” (ילקו”ש איכה ה רמז תתרמג), ומפני כך כבר אנו יכולים להרגיש את אותה השמחה המופלגה העתידה להתגלות, שבענייני הרוחניות אין זמן של הווה ועתיד, אלא דלעת עתה אין לנו לקבל את השמחה ההיא, זולת ע”י כלי האבילות וההתמרמרות שהם מולידים בקרבנו ההתגעגעות הגדולה, והננו מזדככים ורואים בשמחתה של ירושלים” (רזי לי עמ’ מא)

עם ישראל בדור החורבן הרגיש את הפוטנציאל של האהבה העמוקה שגנוז בימים אלו, ודוקא לכן לא הבין את גודל החורבן:

“אחת מעיקרי הסיבות שלא קבלו אז בעת החורבן תוכחת הנביאים וביסוד תוכחות ירמיה היא, לפי שהם הרגישו את השמחה המופלגה של הימים האלה, ובכל מה שהוכיח אותם הנביא וצייר לפניהם אסונם הריחו והרגישו גם את ההמתקה שבתוך האסון, ולא ידעו כי זה רק תוצאה לאחר זמן, ודימו כי לא לאסון הם ולימים מרים הם מוכנים, כי אם לאושר וימים טובים, זהו הלימוד זכות העמוק על השמנת לבם וחרשות אזנם של ישראל באותם הזמנים מבלי לשים לב לדברי הנביאים, באשר הבינו את הנבואה הרבה יותר ממה שנתגלה בגלוי” (שם)

לכן בימים אלו עלינו להרגיש בלב איזה קשר עמוק יש לנו – עם ד’ – עם הקב”ה. אהבת אב לבניו. הרגשה זו מולידה את הגעגוע והכאב למה שאנו חסרים מצד אחד, ומצד שני את התקווה והשמחה לחידוש ימינו כקדם בצורה גלויה.

העבודה בבין המצרים

סדר העבודה בין המצרים להכניס עונג גדול בלב, באופן שהעונג יביא לידי געגועים רבים עד שמרוב הגעגועים בא לידי בכי, ושיהיה ערך המרירות לפי ערך העונג, מרירות היוצאת מתוך עונג וגעגוע אינה נכנסת לעולם לגבול עצבות, תמיד היא באמת המידה של גודל העונג שלה, וע”כ צריך לזכור תמיד מקור מרירותו ולשמוח במדרגתו זאת, שעונג שלו גדול כל כך עד שמביא אותו לידי בכי, וד’ ירחם שיהיה העונג במלואו…” (רזי לי עמ’ מו)

ומסביר הרב חרל”פ שלכן חז”ל קראו ליום תשעה באב ‘מועד’. כיון שגנוזים בו אהבה וגעגוע:

“זאת היא עבודת הצדיקים בעת היגונות והיסורים, שמתוך קינתם ובכיתם על צרות ישראל הם מזמרים ושרים לפני הקב”ה על האהבה הגדולה שמתגלה מתוכם, ואף גם יום האבל, יום שקיעת שמשנו בצהרים תשעה לחודש אב, יודעים לכנותו בשם “מועד” “קרא עלי מועד” (איכה א, טו ועיין פסחים ע”ז א) על האהבה הגנוזה ביום זה שלולא זאת לא היה שם פניו ליסרנו ביסורים קשים כאלה”.

הרב חרל”פ מסביר שתפיסה נכונה של מטרת החורבן, מולידה מחדש את גילוי האהבה והגעגוע לקב”ה:

“אולם אם אינם מבינים את זה וחושבים שגם סבת היסורים היא מצד סבת התרחקותו מאתנו ושנאתו אלינו, מחשבה זרה כזו היא לאסון בשבילנו והיא מרחקת באמת את גלויי האהבה וגורמים להסתרת פנים, “ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה – ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא” (דברים ל”א, י”ז-י”ח) ומאריכים בזה את הגלות ואין שום עצה להיפטר מיסורי הגלות אלא אם ידעו ויבינו כי כל היסורים הללו אינם אלא שירה אחת ארוכה ונשגבה, וכל התוכחות האיומות ממקור השירה הם נובעות, “והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו” (שם כ”א) ורוממות השירה שהיא נוראות הרחמים הגדולים הגנוזים ועוצם האהבה המוחלטת אינה נפסקת אף לרגע, ורק בזה וישעו לעין כל”. (מעיני הישועה קנח-ט)

ננצל ימים אלו לעורר בלבנו געגוע ורצון לקשר עמוק עם הקב”ה, ונזכה בעז”ה במהרה בימינו לראות בשמחת ונחמת ירושלים.

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *