פרשת פנחס

פרשת פנחס
ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א

קנאותיה דפנחס קנאה

בתפילת יום כיפור קטן אומרים "רחמנא אידכר לן קנאותיה דפנחס קנאה". מבקשים מהקב"ה שיזכור לנו את הקנאות של פנחס. זה מוזכר בין שאר הבקשות לזכירות אחרות, שהקב"ה יזכור לנו את הזכויות של אברהם יצחק ויעקב ומוזכר שם גם קנאותה דפנחס קנאה. מה הזכות של קנאות פנחס שעליה מתפללים שהקב"ה יזכור לנו? "וידבר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, י-יב). מה זה בקנאו את קנאתי? אומר רש"י, "בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף".

אומר הרמב"ן (שמות כ, ד), "לא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד", אבל פה ג"כ כתוב לשון קנאה "בקנאו את קנאתי" "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי", ולכאורה פה היה עריות, לא עבודה זרה? אומר הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה י"ב, ו'), "הבועל כותית כאילו נתחתן לע"ז שנאמר ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה'". והחזו"א (אבן העזר סימן ד') מגדיר את זה, שלבעול בת אל נכר זה אביזרייהו דעבודה זרה. זה לא מטעם איסור עריות, זה איסור של אביזרייהו דעבודה זרה מפני שאז נדבקים בעבודה זרה. וזה הרי מה שהיה בדבר פעור, ניסו לפתות אותם כדי שיעבדו עבודה זרה. "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". "לא יהיה בך אל זר" (תהילים פא, י), אל זה כל דבר שאתה הופך אותו לאלוקות והוא לא אלוקות אמתית. על זה אומרת התורה לשון קנאה במה שפנחס עשה. מפני שזה לא היה רק עבירה של זנות, זה היה אביזרייהו של עבודה זרה. אז מובן הרמב"ן על התורה, מצינו לשון קנאה במקום שהקב"ה מקנא שבמקום לעבוד אותו עובדים אלוהים אחרים.

מי יכול להיות קנאי? קנאי במושג של היום בחמש דקות אתה קנאי, מקסימום שש דקות. מה הבעיה?

מי יכול להיות קנאי

אומרת הגמרא (ברכות כח:) "אמר להם רבן גמליאל לחכמים, כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה". שמואל הקטן תיקן ברכת המינים "ולמלשינים אל תהי תקוה". כותב הרב בעולת ראי"ה ובעין איה (ברכות פרק רביעי אות מ) למה דווקא שמואל הקטן יכל לתקן את ברכת ולמלשינים? "הברכות של כלל התפילה שהן מלאות בחסד ואהבה, כל אדם חכם הראוי למעלה רוממה כזאת ראוי הוא לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אמנם התפילה שבתוכה אצור שנאה ומשטמה, צריכה לבא דוקא מלב שכולו טהור וקודש לד', שטבע השנאה אין בלבבו כלל, ורק מפני התכלית הכללי שחסר לצאת ע"י תקלת הרשעים המכשילים יעתר אל ד' להרוג אותם, אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כ"ד של שנאה טבעית, מפני ההתנגדות הטבעית שאף שהיא קודש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת השכל. הרבה אנשים שאומרים שהם משנאיך ה' אשנא, ומתכוונים לשם שמיים, אבל הרבה פעמים מתוך לשמה בא לשלא לשמה. והנה עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא האיש אשר דרש תמיד בנפול אויבך אל תשמח וגו', והסיר כל רגש שנאה מלבבו גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כ"א רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי." פשט נפלא מאוד של הרב. דבר שאדם לא נקי בו שלא יגע בו. כשפנחס בא לקנא זה היה אותו המידה.

שנאה כאמצעי ולא מטרה

יש גמרא בפסחים (קי"ג:) שהיא לצערנו לכאורה גמרא מאוד מצויה. "מצוה בשונא לכוף את יצרו". אם יש לך אפשרות לעשות חסד עם שונא, תכוף את היצר ותעשה דווקא אתו את החסד. שואלים שם התוס' (ד"ה שראה), מה שייך לשנוא, הרי אסור לשנוא? אלא במי מדובר שיש עניין לשנוא אותו, אדם שראית בו שהוא עבר עבירה והתרו בו והוא עושה להכעיס אז יש מצווה לשנוא. א"כ שייך להגיד מצווה בשונא לעשות אתו חסד כדי לכוף את יצרו? הרי מדברים על מישהו שההלכה אומרת שיש מצווה לשנוא אותו? אז למה צריך לכוף את היצר כדי לא לשנוא אותו?

[התפללתי פעם מנחה בשטיבל בשכונת הבוכרים, הייתי שם באזור ונכנסתי להתפלל מנחה. ועדיין לא היה מניין, לקחתי תהילים מהארון וזה היה תהילים עם ביאור מלוקט. אמרתי תהילים והגעתי לפסוק "תכלית שנאה שנאתים", אז באותו סידור היה כתוב בשם הרב'ה מבעלז הקודם שיש כאלה שחושבים שלשנוא זה התכלס וזה לא נכון. זה רק כדי להחזיר מישהו למוטב] על זה אמר דוד המלך, אני לא שונא אותו לשם השנאה אלא לשם התכלית. זה הבדל גדול. אומר התוס', "וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".

קנאות הכוהנים

אומר האור החיים הקדוש, לכן התורה מעידה על פנחס שהקנאה של פנחס זה היה "בקנאו את קנאתי", לא היה לו שום חשבון פרטי. כמו שמואל הקטן, הכל בזכות הלב. על זה הקב"ה אומר לו " הנני נותן לו את בריתי שלום". אליהו הנביא, אליהו זה פנחס. הקב"ה נזף באליהו, הוא הלך להסתתר במערה ואליהו אמר לקב"ה שהוא מקנא " קנא קנאתי לה' א-להי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מל"א יט, יד) למה הקב"ה נוזף בקנאה של אליהו והוא לא נוזף בקנאה של פנחס, ועוד פנחס זה אליהו אז מה ההבדל? ההבדל כלפי מה אנחנו מבטאים את הקנאה. זמרי בן סלוא הוא מהראשונים שיצרו את מכת ההתבוללות. הוא אמר למשה, בת יתרו מי התיר לך, אז גם לי מותר לשאת גויה. מי עוד קינא נגד התבוללות? שמעון ולוי מול אנשי שכם. גם החשמונאים קנאו נגד ההתבוללות בתקופת יון. המשותף לכולם שאת הקנאות עשה דווקא שבט לוי, דווקא הכוהנים רודפי השלום היה להם את הריתחא דאורייתא. מפני שמי שדואג להוריד את השכינה לארץ אלו היו הכוהנים. בפרשת שמיני "וירד מעשות החטאת" ונכנס משה עם אהרן לאוהל מועד ואז כתוב "וירא כבוד ה' אל כל הקהל". אהרן הכהן, התפקיד שלו לדאוג להשראת שכינה. ובמקום שיש משהו שהוא הפוך מהשראת השכינה, שם התפקיד של הכוהנים לפעול. אם זה יוונים, אם זה שמעון ולוי נגד אנשי שכם ואם פה, פנחס בן אלעזר הכהן נגד זמרי בן סלוא. ולא רק נגדו, אלא בהמשך הפרשה כתוב שהקב"ה שלח את פנחס להרוג את מדין, את בלעם זה לבן, ככה כתוב. אומר רש"י, המתחיל במצווה אומרים לו גמור. אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה. גומרה זה לא רק מי שמסיים את המצווה. גומרה זה מי שמבין את המצווה. הגמרא אומרת לא גמירא לי שהכוונה שלא סבירא לי. הוא מבין את מה שהוא עושה. הוא עוצר פה תופעה של התבוללות.

שלום אמתי

אהרן הכהן היה רודף שלום. מה פירוש רודף שלום? ראיתי שמביאים בשם הכתב סופר, לפעמים אנשים עושים את כל הנבלות שבעולם בשם השלום. גדול השלום. שלום של רשעים רע להם ורע לעולם. כינוס של רשעים רע להם ורע לעולם, כינוס של צדיקים טוב להם וטוב לעולם. אומר הרב'ה מקומרנא, הכינוס של הצדיקים הוא הפיזור לכינוס של הרשעים. זה לא שני דברים, זה דבר והיפוכו. כשיש את זה אין את זה. אומר הכתב סופר, יש מציאות גם של לרדוף את השלום כשהוא מרומה. ראיתי פעם בסידור החת"ס, הוא כותב שם "שלום רב בגימטריא מחלוקת". מה הפשט? לפעמים כשאתה יוצא לעשות משהו לא הגיוני ולא שקול למען השלום, זה יכול לעשות גם מחלוקת. זה גם שעשה גם פנחס. בשיא הזכות, כמו שמואל הקטן. לכן אצל פנחס הקב"ה שיבח אותו, "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" (במדבר כה, יג). בזמן אליהו היה את אחאב, והוא רדף אותו. כותב הרב במאמרי ראי"ה (המספד בירושלים) "והנה התכונה של החבה הלאומית נתגלתה באחאב שחבב מאד את ישראל. ואחז מעשה אבותיו עמרי שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל, ו"דורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא, 'לי גלעד', זה אחאב שנפל בגלעד", שהיה מעמיד פנים במלחמה, גם אחר שנחתו בו החצים, כדי שלא להבעית את ישראל. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה, גם כיבד את התורה מפני שעכ"פ שמר את כבוד האומה כלפי חוץ, לפני בן הדד, ועכ"ז לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השי"ת המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל. ע"כ הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המדה שהיתה שולטת אז ברוח הזמן". מה אומר פה הרב? נכון שיש כישלונות, אבל אסור להתעלם ממה שהאדם עשה לטובת כלל ישראל גם אם זה לא בצד הכי רוחני שבעולם. הוא שמר על המסגרת שנקראת בלשוננו, הלאומית, לא הלאומית של היום. לכן הקב"ה כעס על אליהו, זה לא דומה לפנחס. בשכם, ביון בכל המקומות, היה שמירה על הקדושה של העם, על קדושת ישראל. הרמב"ן על התורה כותב שמי המרים שמשקים את הסוטה זה דרך נס. והתורה הרי לא סומכת על הנס, אבל במקום שצריך לדאוג לקדושת ישראל אז התור מצווה לעשות דברים שהם באמת נס. לשמור על חיי המשפחה. כמו שאמרנו ביום ירושלים, יש לנו זכות אבות ואימהות, ולא הורה אחד והורה שתיים. אז על זה אומרת התורה "בקנאו את קנאתי בתוכם", הכוונה ע"י הפעולה פנחס הכניס את הקדושה הזאת של שמירת המשפחה אצל כל יהודי ויהודי. זה בדיוק אותו ביטוי שכתוב על הקמת המשכן "ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם,  הקב"ה  שוכן אצל כל אחד ואחד. בקנאו את קנאתי בתוכם, פנחס הכניס את מידת הקנאה החיובית בתוכו של כל יהודי ויהודי. וכתוב בזוהר הקדוש, שפנחס זכה לתקן את חטא נדב ואביהוא. מה היה החטא שלהם? הורו הלכה בפני רבם, בלי לשאול. איך פנחס תיקן את זה? פנחס פעל ע"פ דבר שהוא הלכה ואין מורין כן. והבא לישאל לא מורים לו, מפני שאם הוא בא לשאול הוא כנראה לא כזה קנאי. קנאי לא שואל שאלות.

להיות נורמלי

אמר פעם אחד האדמורי"ם, כתוב על פנחס "ויקח רומח", מה פירוש, שלא הרג אותו בשם המפורש? הקנאים הלא נורמליים הם רק קמים בבוקר ולוקחים את הרומח, אחרי זה הם שומעים ברדיו נגד מי צריך להילחם וממי להתפלג. פנחס היה רגוע, כשהיה צריך לפעול "ויקח רומח", אבל זה לא דבר שהיה צמוד אצלו כל הזמן, מי בא נגדי מי עומד מולי. הוא היה רגוע. 

[היה פה השבוע ביקור של ילדים מת"ת ממעלה אדומים. נכנסו אלי, שלחתי לאשר להגיד שיתנו להם שוקו וכו'. שאלתי אותם אח"כ איך התרשמתם, הייתם בבית מדרש? ילד אחד בן 11, מתוק, אמר לי "הרב, כולם רגועים לא ראיתי אף אחד שהוא מתוח". ילד בן אחד עשרה, עשר דקות הוא היה בבית מדרש.] פנחס היה רגוע, הוא לקח הלכה שאין מורין כן מפני שזה תלוי בהתעוררות נפשית שלו מצידו והוא בכל זאת הלך למשה רבינו ואמר לו, אתה למדת אותנו כשירדת מהר סיני שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. איפה משה רבינו לימד את זה בהר סיני? אומר הגר"א, משה רבינו קנאי היה. כשהוא ראה שעושים עגל ומחולות הוא שבר את הלוחות בלי שהקב"ה אמר לו. אח"כ הקב"ה אמר לי יישר כחך ששיברת. כשיש ע"ז יש קנאות כמו שהבאנו מהרמב"ן. אז הוא בהלכה ואין מורין כן, בכל זאת בא להודיע למשה רבינו. אז זה מה שאומר הזוהר הקדוש. פנחס תיקן את החטא של נדב ואביהוא שהורו הלכה בפני רבן בדבר שהיו צריכים לשאול את משה רבינו, והם עשו את זה מתוך התעוררות נפשית רוחנית גבוהה, כך כותב הנצי"ב. הרצון שלהם היה להתקרב לקב"ה, מי שנמצא בדרגה של נדב ואביהוא ודאי רוצה להתקרב לקב"ה. אבל היה חסר להם את השאלה, אשר לא ציוה אותם". זה לא הלכה ואין מורין כן. פה היה צריך ציווי. פנחס תיקן את ה"הורו הלכה בפני רבן". וכך ראיתי שכותב בספר באר מים חיים, אחיו של המהר"ל. הוא אומר, אלעזר נצטוה על גיעולי כלים אחרי מלחמת מדין. כשהוא ציוה על ישראל כתוב בפסוק "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה'", למה פה הוא מדגיש אשר ציוה ה'? מפני שגם הוא היה אח של נדב ואביהוא. הוא ידע שבגלל זה צריך להדגיש "אשר ציוה ה'" לעומת מה שנדב ואביהוא עשו "אשר לא ציוה אותם". לכן פנחס תיקן את נדב ואביהוא במה שהוא עשה. אומר השפ"א, מה שפנחס עשה זה החדיר בכל יהודי את התכונה שלפעמים אדם צריך שתהיה לו התעוררות נפשית לכבוד ה'. יש אגרת של הרב שהרב כותב שם שיש סובלנות שנקראת סובלנות קרה שהיא לפעמים נובעת מחוסר אכפתיות, ולא בגלל שהאדם הוא אינטליגנט גדול והוא תרבותי ולכן הוא לא מגיב לכל שטות שעושים. אני לא אומר שצריך להיות בצד השני, צריך להיות נורמלי. צדיק אפשר להיות, קנאי אפשר להיות, הכי קשה זה להיות נורמלי. פנחס במקרה הזה היה האדם הכי נורמלי.

כוהנים גדולים

כתוב בגמרא בזבחים שהשכר של פנחס היה שיצאו ממנו כוהנים גדולים. לא סתם כוהנים, כוהנים גדולים. למה? מפני שהגמרא אומרת, למה רוצח בשגגה יושב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול, מה זה קשור לכהן הגדול? יש כמה הסברים, אבל הגמרא אומרת "לפי שהיה להם להתפלל על דורם ולא התפללו". אם קורה משהו, צא ובדוק בדייני ישראל. צא ובדוק בכהן הגדול. ולכן אימותיהן של הכוהנים הגדולים היו מספקים מזון ליושבים בעיר מקלט כדי שלא יתפללו על הכוהנים הגדולים שימותו ואז הם יצאו מהעיר מקלט. פנחס שהכניס קנאות אצל כל יהודי ויהודי, הוא עשה את מה שהקב"ה מצפה מהכוהנים. הם דואגים להשראת השכינה כמו שכתוב בפרשת שמיני, הם צריכים להתפלל על דורם, הם צריכים לדאוג לצרכי הדור. לכן פנחס זכה שיצאו ממנו כוהנים גדולים שעיקר תפקידם זה להתפלל על הדור שלא יהיו בו תקלות.

עין טובה על הדור

אומר המסילת ישרים בסוף פרק י"ט, בביאור מידת החסידות. יש ביטוי "חסיד שבכהונה", לא סתם חסיד. זה לא שתי דברים שונים, זה הכל דבר אחד. אומר המסילת ישרים מה זה חסיד אמתי, שהוא מסנגר על הדור, שהוא פועל לטובת הדור. שהוא לא מקטרג על הדור. יש ביטוי בגמרא "שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה". רבי עקיבא פעם דיבר נגד עשרת השבטים אז הגמרא שואלת איך רבי עקיבא יצא ממידת החסידות שלו שהוא תמיד היה מסנגר? הגמרא במכות אומרת שכשראו חכמים שועל יוצא מבית קודש הקודשים הם בכו ורבי עקיבא צחק כי המשמעות היא שגם נבואת הנחמה תתקיים. כשנכנסו תלמידי רבי אליעזר לבקרו כשהוא חלה, כולם בכו כשראו את רבי אליעזר סובל ייסורים ורבי עקיבא צחק כי הוא ראה שרבו לא קיבל את שכרו בעולם הזה,  יהיה לו עולם הבא גדול. הייתה לו תמיד עין טובה, אז אומרת הגמרא, מה פתאום כאן שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה? כותב שם רבינו ניסים גאון, מהגאונים האמתיים, הרי היה ראוי שתינתן תורה ע"י רבי עקיבא אלמלא קדמו משה רבינו, אז איך הגמרא אומרת שהשבח הגדול של רבי עקיב הוא החסידות שלו, והפלא הוא שיש מקום ששבקיה רבי עקיבא לחסידותיה? אומר שם רבינו ניסים גאון, יותר ממה שהיה רבי עקיבא גדול בתורה, הוא היה גדול בחסידות. מה זה חסידות, אומר המסילת ישרים, מי שמסנגר על הדור. מי שיודע להסתכל בעין טובה על כל דבר.

המאור ושמש כותב, למה מינו את יהושע במקומו של משה רבינו? מפני שהדור שנכנס לא"י כבר לא יכל להתחבר למנהיג כמו משה רבינו, היה צריך מנהיג מעט נמוך יותר שיוכל להבין את הציבור. פני משה כפני חמה, יש לה אור עצמי. פני יהושע כפני לבנה, אין לה אור עצמי, אבל יש לה כוכבים היא מחוברת לכל מה שמסביב. [שכן שהיה לאבי פעם כשהיינו ילדים, אדם  שהיה רב'ה לפני השואה ונשאר בלי כלום, גם בלי ילדים. ואבי אמר לו, מי יותר גדול השמש או הירח? ודאי שהשמש. אבל למי יש יותר חסידים? לירח. אז זה הופך את הירח ליותר גדול? מי שגדול, גדול, עם חסידים או בלעדיהם. זה מה שאבי אמר לאותו שכן.] אבל היה צריך את יהושע. אומר המסילת ישרים "ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל, שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם, ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה". זה החסיד בפרט אם זה חסיד בכהונה, זה מה שעשה פנחס לעומת מה שעשה אליהו. זה מה שהפסוק אומר שזה היה בתוכם, זה השריש את המידה הזאת בכל אחד מישראל.

נוצר תאנה יאכל פריה

אני חושב שאותו דבר אצל יהושע בן נון. למה הוא נתמנה אחרי משה? יהושע היה משרתו של משה. אומר המדרש "נוצר תאנה יאכל פריה". מה יהושע עשה בתור נוצר תאנה יאכל פריה? הוא היה מסדר את הספסלים לפני השיעור של משה רבינו. אז זו סיבה שהוא יהיה במקום משה רבינו? בגדלות היו לא פחות ממנו. הרמב"ן על התורה כותב בפרשת שלח שרשימת הנשיאים שנשלחו לרגל בא"י נכתבה בתורה לפי סדר גדולתם ויהושע הוא החמישי. אבל נוצר תאנה יאכל פריה, הוא סידר את ספסלים. אז מה? הפירוש הוא לא כך? אם ליהושע היה אכפת רק מהתורה שלו הוא לא היה מסדר את הספסלים. לא מדברים על שכר של מי שמסדר את הספסלים שהוא יקבל פרס להנהיג את עמ"י אחרי משה רבינו. מי שרואים במעשים שלו שהוא לא דואג רק לתורה שלו אלא שהוא רוצה שכל אחד מישראל יהיה לו חלק בתורה. והראיה, רק מי שאכפת לו הוא מסדר את הספסלים, אז הוא מקבל אחריות גם על אחרים. זה מה שחז"ל אומרים, למה יהושע ממשיך את משה רבינו, בגלל שזה המנהיגים של ישראל. החסידות, אתה לו דואג לעצמך. אתה לא דואג לעצמך, אתה דואג לתורה של כולם. אז נכון שיהושע שימש את משה רבינו יותר מכולם, וגדול שימושה יותר מלימודה, אבל היה לו עוד פרט נוסף שהוא סידר את הספסלים. הוא עשה פעולות כדי שכולם יזכו לתורה. זה משותף לפנחס, זה משותף ליהושע, לכן הוא זה שממשיך משה רבינו. יהי רצון הקב"ה יזכה את כולנו לזכות את הרבים לעשות את כל מה שאנחנו עושים לטובת הרבים. "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת", הקדמה של נפש החיים כותב לרבי איצ'לה מוולוז'ין, בנו של הרב חיים מוולוז'ין, שאביו היה תמיד נוסף בו שהוא לא מספיק נושא בעול של אחרים. והגר"א באגרת הגר"א כותב, "ועיקר התורה לשמח אחרים". לא הכוונה שעכשיו צריך לפתוח להקה של מרכז הרב עם חולצות, אלא הכוונה היא שמה שאנחנו עושים צריך תמיד לדעת שזה לטובת הכלל. גם תורה שלומדים בין כותלי בית המדרש זה תורה שהיא משפיעה. זה לא רק תורה שמגדלת רק את האדם עצמו. אדם שלומד תורה ובפרט אם הוא לומד תורה לשמה עד כמה שבשר ודם יכול, אז כמו שהרב כותב הוא מעשיר את הרוחניות של כל כנסת ישראל. הלוואי שנזכה כולנו. שבת שלום!

נגישות