הציפיה לישועה במשנת הרב חרל”פ

הציפיה לישועה במשנת הרב חרל”פ
אמונה, ראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, רבנים

ערך : ר’ אמציה ברקוביץ

בס”ד

הצפיה לישועה

עבודה וצפייה גם יחד

ימים אלו הם ימים שאנו מעוררים בקרבנו את הצפייה לגאולה העתידית. עבודת הצפייה לישועה תופסת מקום מרכזי במשנתו של הגרי”מ חרל”פ ונעיין בה מעט בעז”ה.

בגמרא בשבת (לא.) מובא שאחת מהשאלות שנשאל האדם כשמכניסים אותו לדין היא ‘ציפית לישועה?’. משמעות הדבר היא שהצפיה לישועה היא אחד מהתכונות הבסיסיות של האדם, וחלק מהבנין הרוחני שלו.

במבט ראשון הצפיה יכולה להיתפס בעינינו כדבר ‘גלותי’. לחכות בחוסר אונים שלישועה ש’תיפול’ עלינו משמים.

אך לא כך הם פני הדברים. הרב חרל”פ מדגיש במקומות רבים את החשיבות בפעולה המעשית והחיובית להבאת הגאולה. למרות שתחילת הבריאה היתה ע”י ‘אתערותא דלעילא’, מטרת הבריאה היא שהכל יופיע ע”י העבודה והרצון של ישראל, ‘אתערותא דלתתא’:

“ואם כי התחלת היצירה היתה באתערותא דלעילא… בכל זאת המגמה היא שלא יתגלה ויופיע שום דבר מלמעלה בלי אתערותא דלתתא, בבחינת “ישמעאל בני ברכני” (ברכות ז, א), וכמו שנאמר “תנו עוז לאלקים” (תהלים סח, לה), והעוז הזה הוא בעיקר בארץ ישראל, אשר בה מסתתר האור האלוקי”. (מי מרום ח”ו – מעיני הישועה, ח”ג פ”מ)[1].

הגאולה העתידה מגיעה לא רק בדרך נס, אלא בדרך הטבע, ובדרך הטבע נדרשת ההתאמצות שלנו לפעול עם א-ל:

“לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז יגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, “קימעא קימעא” (ירושלמי ברכות פ”א), “כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ד’ ומאספכם אלקי ישראל” (ישעיה נב, יב)… כל זה הוא בגאולת הגוף…

כל נס הוא מצד הנפש וכל טבע מצד הגוף. וכשם שאין טבע גופני בנפש, כן אין נס רוחני בגוף… וזהו מה שאנו רואים, שהדרישה שטבעיות הגופנית הולכת ומתפתחת הלוך ואור, וכל קניני האומה מתבססים ומתקדמים ולעומת זה סדרי עבודת הקודש, קניני הרוח, אינם מתפתחים, וממילא הם הולכים ומתמעטים. לפי שגאולת הגוף תהיה בדרך הטבע וגאולת הנפש תהיה בדרך נס…” (שם ח”א פרק ו’).

אם כן, הגאולה העתידה תגיע בדרך הטבע שכן גם הגוף נגאל בה. וכל דבר בדרך הטבע תלוי בעבודה שלנו.

יחד עם זאת מדגיש הרב חרל”פ שבלא צפייה לישועה, הגאולה לא תגיע. לא מספיקה הפעולה בפועל בעולם המעשה, אלא צריך בהכרח שתלווה אליה עבודה של צפייה.

“ולא עוד אלא שכל יסודה של הגאולה הוא צפית הישועה האמתית שסוף סוף תקום בתולת ישראל ותחזור לקדמות נעוריה, ואם לפעמים מתחילים אורות הגאולה להתנוצץ ולהתגלות ובדרך פתאומית נעלמים, אין זה אלא מפני שהצפיה לישועה לא היתה שלמה.

וזה בא יעקב אבינו ללמד בשעה שברך את השבטים, כמו שאמרו במדרש (ב”ר פרשה צח, יט) “הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור לישועתך קויתי ד'”, לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו (את שמשון) וסבור שהוא מלך המשיח, כיון שראה בו שמת, אמר: אף זה מת, “לישועתך קויתי ד'”, שכן החיצוניות היא הצל של הפנימיות, וכאשר מתגלה גבורה חצונה גדולה ומופלגה עד מאוד, יודעים אנו למדי את עצמת הגבורה הפנימית, שמתגלה בפנימיותה בתוקף אור בהיר מאוד ובזמן שמתאחדת הגבורה הפנימית עם הגבורה החיצונית, אז הזמן המוכשר להופעת הגאולה בכל הודה והדרה וגדולת נפלאותיה, ולכן כאשר ראה יעקב בשמשון התאחדות הגבורות האלה, שיחד עם היותו גבור עצום היתה השכינה מקשקשת לפניו כזוג (סוטה ט:), סבר בו שהוא מלך המשיח, והגאולה מגעת בימיו, וכאשר ראה שמת אמר לישועתך קויתי ד’, להודיע שהעכוב הוא רק מפני שחסרו צפית וקווי לישועה שלמה“.” (מעיני הישועה ח”א פ”ב).

שמשון באמת היה ראוי להיות משיח, והסיבה שלא הגיעה הגאולה השלימה בימיו נעוצה בכך הדור לא מספיק ציפה וחיכה.

יתירה מזאת, צורת הגאולה והאופן שבו היא תגיע, תלויה גם היא בצורת הצפייה:

איכות הגאולה תלויה במדת הצפיה אליה, כל שידעו לרומם ולנשא את הצפיה לישועה, לצפות שהגאולה תהיה גדולה ונשגבה בדרך נס ופלא, כמו שנאמר “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” (מיכה ז, טו), יותר מקוממים את ערכה של הגאולה העתידה.[2] אולם אם הצפיה לישועה אינה במדרגה הנפלאה הזאת, אין בזה השלמות המקווה, ויש צורך בצירוף אחר צירוף, זיכוך אחר זיכוך, עד שיצרפו כבור כל הסיגים…” (שם ח”א פל”ח)

וכן הוא בגאולה הפרטית של כל אחד ואחד:

“כשם שהגאולה הכללית תלויה לפי ערך הצפייה, כך היא גם הגאולה הפרטית של כל אחד ואחד מישראל, שלפי ערך הלמוד וההתפתחות בערכים הגדולה והבנתו בהם ולפי ערך השתוקקותו וצפייתו אליהם, כן הוא ערך גדולתו ועלייתו בגאולה וישועתו הפרטית” (שם).

צריך להבין מדוע הכרחית הצפייה בשביל הישועה.

עבודת הרצון של ישראל

לכח הרצון של האדם יש כח פעולה אמיתי. כל הכוחות המעשיים יכולים לפעול בתוך העולם, אבל רק כח הרצון בכוחו לחולל חידוש ולהביא את העולם למציאות שהוא באמת לא היה בה קודם, שזוהי הישועה.

“כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל:). ביאורם של דברים – ארבעה עולמות הם, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. אצילות ובריאה במחשבה איתברירו, ויצירה ועשיה הם בבחינת פעולה. אמירה שלמעלה היא בבחינת פעולה כמו שנאמר “כי הוא אמר ויהיה הוא ציוה ויעמוד”, ולמעלה ממנה היא בחינת הרצון, שבבחינה זו יוצא הדבר אל הפועל כמו שרצה, על כן האמירה העליונה מתייחסת אל עולמות היצירה והעשיה. ישראל עם קדושו שנבראו בצלם אלוקים ביכולתם לברוא וליצור עולמות, גם בלא פעולה מעשית כלשהי, על ידי גילוי הרצון בלבד, “אי בעו צדיקי ברו עלמא”, ברצונם בלבד יכולים הם לברוא עולמות” (מי מרום לחומש דברים עמ’ י’).

כח הרצון של ישראל הוא כל כך עליון שיכול לפעול בעצמו את הבנין.

[נראה לחדד שהכוונה היא לאו דוקא במובן של ‘ספר יצירה’ שעצם העיסוק של חכמי ישראל בספר זה גרמה לבריאת עגל, אלא שכאשר קיים אצל ישראל רצון עז לישועה היא בהכרח מגיעה ואין שום דבר שיכול לעכב אותה.]

כאשר חסר בעוצמה של כח הרצון, יש קושי גם לכלים של עולם המעשה לממש את היעד. אבל כאשר הרצון מופיע במלוא עוצמתו, בכוחו להופיע ולהתגבר על כל העיכובים שקיימים בעולם המעשה.

“בפרשת המשכן נאמר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכן” שעם כל התעלותם של ישראל בעת ההיא, לא הגיעו עדיין למדרגה זו בה יהיה הכל נפעל ונעשה מכח גילוי הרצון בלבד, והיו נצרכים גם לבחינת המעשה בפועל” (שם).

הכוונה היא שלא היה רצון מספיק מבורר אצלם ועל כן היה צורך בעבודה של התגברות על העיכובים בעולם הזה. אבל-

“לעתיד לבוא, יתעלו ישראל ויגיעו למדרגת המפעל שבכח הרצון. זהו ענין בית המקדש של אש אשר ירד מלמעלה, שאין בכוונת הדברים לומר שבית המקדש השלישי יעשה בלא כחם של ישראל, אלא שישראל יפעלו בכח גילוי רצונם ואז ירד מן העליונים באש, כך לא תחסר מישראל לעתיד לבוא מצוות בנין בית המקדש, כי גם בית השלישי יבנה מכחם של ישראל” (שם).

הכוונה בכך שבית המקדש ירד מהשמים באש היא שלא יהיה שום צורך ‘להסתדר’ עם הכללים והעבודה של העולם הזה, אלא מכח עוצמת הרצון של ישראל שתיחשף תהיה יכולת לבנות את בית המקדש בצורה עליונה ושלימה.

הבנו, אם כן, את החשיבות של הצפייה יחד עם הפעולה המעשית להבאת הגאולה.

הצפייה לישועה גדולה מהישועה?

כותב הרב חרל”פ:

ערכה של הצפיה לישועה הוא יותר עליון מהערך של גלוי הישועה עצמה, שכן הישועה היא בלתי סופית ולעולם לא יגיעו אל קצה, כי כל גלוי ישועה אינו אלא חלק של ישועה, אולם הצפיה לישועה כוללת את כל האור האין-סופי של הישועה…”. (מעיני הישועה ח”א פ”א)

הצפיה לישועה היא היא הישועה – מהצפיה היא באה וממנה היא נעשית – “אשרי כל חוכי לו”. שמור את הדברים, הם קצרים ואומרים הרבה“.[3]

במבט ראשון הדברים תמוהים מאוד: הצפייה לישועה גדולה מהישועה? הרי מטרת הצפייה היא ההגעה אל היעד של הישועה, וכיצד הצפייה לאותו יעד עדיפה עליו?

התשובה היא, ש’צפייה’ אינה רק אמצעי. עולם הצפייה והרצון הוא באמת עולם בפני עצמו, וגם בו באה הישועה לידי מימוש. הצפייה לישועה ממלאת את האדם קשר וגעגועים לשלימות העתידית, לקשר בינינו ובין הקב”ה.

“…כנסת ישראל אינה יכולה להתרחק מהקב”ה יותר מג’ מדרגות, וכל פחות מג’ כלבוד דמי… ויסוד הדבר, מה שאין ישראל מתרחקים מן הקב”ה יותר מג’ מדרגות, הוא ענין הצפיה לישועה, שכל מה שמוסיפים לקוות ולצפות לראות בטובתו של ישראל, יותר מקרבים את הגאולה, ועל ידה נשארים בגדר לבוד, שקשורים ודבוקים בו יתברך” (מעיני הישועה ח”א פ”ב).

הצפייה עצמה היא סוג של קשר הווי. הדבקות שקיימת ברובד של הרצון היא בלתי גבולית, האדם יכול להתעלות עוד ועוד בדבקות זאת. דבקות זו מביאה גם ליעדים והופעה בעולם המעשה- קיבוץ גלויות, בנין בית המקדש וכו’. בהם בא לידי ביטוי הקשר שנוצר בין ישראל לקב”ה בעולם הרצון.

כמובן שהבנה זו עלולה ליצור תפיסה מוטעית: האדם עלול לחשוב שהמטרה היא רק הצפייה, רק הקשר עם הקב”ה בעולם הרצון. לדעתו כל מימוש של הצפייה עלול להנמיך אותה.

הרב חרל”פ כותב שזו היתה הטעות של נדב ואביהו:

“וענין נדב ואביהו יש להבינו כך, דהנה יש לחקור בשורש צפית הישועה אם גילוי הישועה הוא העיקר או הצפיה לישועה היא העיקר, וצריך לומר דהצפיה לישועה היא העיקר כמו שהישועה אין לה סוף כן הצפיה אליה היא בלתי גבולית, ועוד דבצפיה נכלל כל האין סוף והישועה בפועל אינה כי אם חלק ממנה, וככל שהישועה רחוקה יותר, הצפיה אליה גדולה יותר, והוא סוד נעימות הגלות שלפני הישועה…” (מי מרום לחומש ויקרא עמ’ ל’)

יש סוג של נעימות בגעגוע, והאדם עלול להתמכר אליו ולא לרצות במימוש הקשר בעולם המעשה.

“ועל כן לא רצו נדב ואביהו בגילוי הנועם ההוא שהוא מעין הנועם של גילוי הישועה שעי”ז יחסר ערכה של הצפיה שהיא גדולה מן הישועה עצמה, ולא חפצו בהורדת האש מלמעלה, ולכן “ויקריבו אש זרה לפני ד'”, לפני ד’ דוקא ולא “אחרי ד’ תלכו”, שכל ההתעוררות באה רק מלמטה, וגם נאמר עליהם “ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו” מאחר שלא רצו לזון עיניהם בזיו השכינה ואכלו ושתו לרפות מעט את נועמם האצילי ולהיאחז בגופן להגביר את הצפיה לישועה מהישועה עצמה” (שם)

נדב ואביהו לא רצו הופעה אלוקית בתוך העולם, אלא רק להתנתק, ו’לרחף’ בעולם הרצון וההשתוקקות.

אבל באמת זוהי טעות. צפייה שלא מתממשת היא פגומה. אם אין לה כח לתקן אפילו את עולם המעשה הדבר מעיד על חולשתה ולא על עוצמתה. וזה מה שהבינו משה ואהרן- ההשתוקקות היא חשובה אבל צריך להכניס אותה לכלים ולממש אותה:

“לא כן היתה דרכם של משה ואהרן שסברו שצריכים גם לגילוי הישועה עצמה, והצפיה תהיה בעיקר לגילוי האור אין סוף שיחד עם התגלותו אינו נחסר בצפיה עצמה” (שם).

זוכה ורואה בשמחתה

חז”ל אומרים (תענית ל:): “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”.

השאלה ברורה: רבים וטובים ראינו שהתאבלו על ירושלים ולא ראו בבניינה? הרב חרל”פ מסביר שהראייה האמורה כאן אינה ראייה פיזית, אלא ראיה שכלית. בכוחו של האדם על ידי עבודת הרצון והגעגועים, לחיות באמת ברמה של קשר ודבקות של ישועה, של בניין.

הצפייה, לפי זה, אינה רק עבודת רצון אלא גם צורת הסתכלות, צפייה מלשון ‘צופה’ ורואה.

“כל דבר שעתיד להיות בפועל, יש לו מציאות בכח עוד לפני התגלותו בפועל, ומציאות ה”בכח” מציאות גמורה היא. ומפני זה מרגישים הצדיקים תמיד את הענג והשמחה וההשפעה הרוחנית שעתידים לבוא, כי מציאות העתיד שישנו בכח, הוא אשר נותן להם כח וספוק לעמקי נשמותיהם הטהורות. אולם המציאות של “בכח” אינה מצטיירת רק בכח המדמה, ונדרש לזה זיכוך וטהרה והתעסקות תמידית בריבוי שפור הדמיון והרחבתו, וזה תלוי בעיקר בכח הגעגוע, וע”י ריבוי הגעגוע אל העתיד מייפים את הדמיון ומזככים ומטהרים אותו עד שמתעלה למרות גבהו להרגיש את העתידות” (מעיני הישועה ח”א פנ”ו).

הרב חרל”פ אומר שאין לזלזל בכח המדמה, שבאמת ע”י זיכוך שלו האדם יכול להתרומם מבחינה פנימית ולחיות בעצמו כאילו באמת יש גאולה ויש בניין. בפועל אמנם זה עדיין לא בא לידי מימוש, אבל מבחינה פנימית- האדם יכול להימצא ברמה של דבקות כזו.

“ועל כן “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”, שעל ידי שהוא מרבה געגועיו אל העתיד המזהיר, הוא מצטייר היטב בדמיונו הטהור, וצופה בו בבהירות גדולה וזוכה להיות מושפע מכל המו ההשפעות שעתידות לבוא בעולם ורואה ראיה שכלית בשמחת ירושלים. וכל מי שמצייר לפניו קרבת הגאולה הרי הוא באמת קרוב אליה.

ומכאן הטעם מה שהפליגו חז”ל בלימוד בניין העתיד, שכן מה שמצטייר אצלו בנין העתיד, הרי זה עצמו בנין בית המקדש בכח המדמה, שגם זה היא מציאות גמורה” (שם).

עולם המחשבה של האדם הוא עולם מלא, ובאמת היכן שהאדם חושב, שם באמת נמצאת המדרגה האמיתית שלו:

“אמנם מי שזוכה לצייר בעצמו עוד לפני הגאולה כאילו השליך מעליו את כל כבלי הגלות ומאסריה, והוא נמצא כבר במעמד הגאולה השלמה, ואף גם מצייר לפניו שכל הטומאה, החלאה והבוץ חלפו ועברו מן העולם, הרי הציור הקדוש הזה מתגשם בו, שכן בכל מה שאדם חושב שם הוא נמצא, וזה משפיע עליו ויקרא שיהיה נתון כולו באמת במציאות הגאולה השלמה ואין ליצר שום שליטה עליו, וממילא הוא פדוי ומשוחרר מן הכל…” (מעיני הישועה ח”ג פ”ה).

הרב חרל”פ מדגיש כפי שכבר הזכרנו, שאין לחשוב שהדבר מגיע על חשבון ההכרח להופיע בפועל את הגאולה. אדרבה, כאשר האדם באמת מצליח להרים את עולם הרצון והמחשבה שלו, הדבר נותן לו כח ועוצמה להופיע את אותה רמה של גאולה גם בעולם המעשה:

“וזהו גם ענין הצפיה לישועה שהאדם נשאל עליו לאחר פטירתו (שבת לא.), שעל ידי הצפיה לישועה והמחשבות אודות הגאולה מתנשאים במקצת למעמד הגאולה ובזה סוללים דרך לגלוי הישועה בשלמותה” (שם).

האדם יכול להרים את המחשבה שלו, ולחיות בגאולה ברובד המחשבה. כך ישנה יכולת להתגבר גם על הקשיים החיצוניים:

“אי אפשר להימלט מהצרות והיגונות שבעקבתא דמשיחא זולת על ידי צפית ישועה. וכדי שהצפיה לישועה תהיה נחקקת בעומק הנפש פנימה עד כדי כך שתתגשם בחיים ובמעשה, לחיות על פי צפיה זו, יש צורך להתעמק בלמוד הישר בתכנם של הגלויים העתידים להתגלות ונעמי עליית ההויה והתרוממות הרוחנית שעל ידם, – כל האברים והגידים מתחילים להתגעגע לטוב הצפון שבנוראות עליית העתיד המזהיר והמאיר… ומתוך זה מתרוממים הם למדרגת העתיד ותכונת החיים בכל הפרטים ובכל הבחינות מתעלה ומתרוממת לחיים עליזים, חיים רוחניים, חיי עתיד נצחי…” (מעיני הישועה ח”ב פל”ו).

צפייה לגאולה כל רגע

אם כן למדנו שהצפייה גוררת גם צורת הסתכלות פנימית. משכך, נדרשת מהאדם גם עבודה לשנות את ההסתכלות שלו על המציאות עצמה, ולחפש בה בלא הרף את ניצני הגאולה. ע”י הרצון הזה והעבודה השכלית הזו, אכן יש יכולת להוציא את הגאולה לפועל באותו זמן.

“הצפיה לישועה אינה רק על העתיד, אלא גם בהוה – לצפות לכל שעה שאפשר שתופיע בה הגאולה, ומבלעדי זה אין בכח השעה ההיא שתהא מקרבת את הגאולה. ומפני זה הקץ האחרון נעלם זמנו, למען יצפו ויחכו אליו בכל שעה, וזהו ענין “חבלי גאולה” – “חבלי משיח”, מלשון חבלים המושכים”.

זהו החסרון ב’חישוב הקץ’. מחשבי הקיצים מחלישים את כח הצפייה:

“ומכאן הרעה של מחשבי קצים, שדוחים את הצפיה על הזמן ההוא שחושבים עליו, וכל אלו שחשבו את הקץ, חשבו על ה”בעתה” ולא על ה”אחשינה”, ויש שאם הזמן ההוא מסוגל באמת לגאולה, נדרש ביותר להגביר את הצפיה עליו, שמבלעדי צפיה אי אפשר שהגאולה תתגלה בו”.

אם כן העבודה היא להראות שגם בזמנים של נפילות באמת ישראל ראויים לגאולה בתוכיותם, שינוי וצרת ההסתכלות שלנו יכול להוליד גם את ההוצאה לפועל של הסתכלות זו בעולם המעשה, ולהביא את הגאולה בפועל:

“לזאת, גם זה בכלל הצפיה לישועה, להכיר ולהאמין כי ראויים המה ישראל להיגאל בכל שעה ושעה, שאף אם רבים הם הלקויים מצד החוץ, טהורים ונקיים הם מצד הפנים, כדברי התקוני זוהר תקון ס’ על דרא דעקבתא דמשיחא “טב מלגאו ולבושא דיליה ביש, דא איהו עני ורוכב על חמור”, שאם לא מכירים בזה אי אפשר לצפות לגאולה באותה שעה, לכן יש להעמיק בקדושתם של ישראל ועומק זכותם שהם ראויים תמיד לגאולה, ואם עברה השעה ולא נגאלו אין זה אלא מכבשי דרחמנא, ואין לך רשות להרהר בזה…” (מעיני הישועה ח”א המשך פרק א’, מתוך לחם אבירים ח”א פרק יז).

צפייה זו, הכוללת את עבודת הרצון והמחשבה, מולידה את ההתקדמות של הגאולה בעולם המעשה. זוהי עבודתנו בימים אלו:

“עבודת הרצון הזו טמונה בגעגועים הגדולים של ישראל במשך שנות הגלות לשיבת ציון ולבנין בית המקדש. כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, כי האבלות איננה אנחה בלבד, אלא היא הבונה ומקיימת את הבנין. בכל משך זמן האבלות בונים ישראל נדבכים נוספים של בית המקדש שיגמר כל הבנין כולו וירד מן השמים, או אז נדע כל אשר פעל ישראל ופעלנו אנחנו באבל, שבשעת האבל נפעל הבנין עד שזוכים ורואים בשמחתו, והפכתי אבלם לשמחה” (מי מרום חי”ב לחומש דברים עמ’ י- יא).


[1] רוב המקורות הם ממי מרום חלק ו’- מעיני הישועה, המחולק בתוכו לארבעה חלקים, ובהתאם לזה ציינו את החלק והפרק בתוך הספר.

[2] נקודה חשובה שיש להעיר, שבדברים אלו של הרב חרל”פ נשמע שגאולה בדרך נס עדיפה על פני גאולה בדרך הטבע, וכחלק מכך הצפייה צריכה להיות לגאולה בדרך נס. אך הבאנו כבר לעיל שלדבריו גאולה בדרך טבע היא הכרחית וזוהי צורת הגאולה העתידה כיון שבה גם הגוף נגאל.

באמת בספר ‘הד הרים’ מובאת הפיסקה הנזכרת כאן בשלימותה, ושם כתב הרב חרל”פ דברים חריפים מזה, ולדבריו הציונות שהרגילה את כולם ואת גדולי ישראל לדבר על גאולה בדרך הטבע גרמה להנמיך את המדרגה של הגאולה ולעכב אותה. אלא שהרב חרל”פ שואל את מרן הרב זצ”ל רבו האם באמת כך הם פני הדברים. הרב זצ”ל משיב לו (אגרות הראי”ה, אגרת תשנ”ג) שלא כך הם פני הדברים. אלא הגאולה האחרונה מגיעה לכתחילה ‘קמעא קמעא’, בדרך הטבע, כיון שיש בה גם תיקון של הגוף, ויש בזה התגלות אלוקית יותר עמוקה ועליונה אפילו מגאולה בדרך נס. וע”כ בספר מעיני הישועה הושמטו הדברים נגד הציונות. כמו”כ נראה שפשוט שהרב חרל”פ קיבל את הדברים כיון שבמקומות אחרים התבטא בחיוב על אופן הגאולה האחרונה בדרך של ‘קמעא קמעא’ ובדרך הטבע, כפי שראינו.

[3] נדפס בפתיחת ספר ‘מעיני הישועה’ מהדורת תשל”ד, מתוך מכתב שנכתב על ידי הרב חרל”פ לחתנו ובתו ערב קום המדינה (ב’ דר”ח אייר תש”ח), נדפס ב’הצופה’ אייר תשכ”ז. עיין שם דברים נפלאים.

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *