פרשת דברים

פרשת דברים
ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א

לפי שהן דברי תוכחה

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל… בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". אומר רש"י "שהן דברי תוכחות". בהמשך, אומר רש"י שמשה רבינו הוכיחם דוקא בתאריך הזה משום שהוא סמוך למיתתו, כפי שלמד מיעקב אבינו שהוכיח את בניו רק לפני מיתתו. בספרי נאמר "אלה הדברים- מלמד שהיו דברי תוכחה". מצאנו גם בנביא (הושע יד ג) "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ד'". מה הקשר בין הביטוי "דברים, לבין תוכחות? הפירוש הפשוט הוא על פי דברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ד) שישנם עשרים וארבע דברים המעכבים את התשובה, ואחד מהם הוא השונא את התוכחות. לכן אומר הנביא "קחו עמכם דברים"- דברי תוכחה, ואז תוכלו להגיע ל"שובו אל ד'", אבל מי שאוזניו סתומות לקבל תוכחה, לא יוכל להגיע ל"שובו אל ד'". רש"י מביא בשם הספרי ארבעה נימוקים למה צריך להוכיח רק לפני המיתה, ביניהם שלא יוכיחו ויחזור ויוכיחו, וכו'. אם כך, מדוע משה רבינו היה צריך ללמוד זאת מיעקב , הרי ישנן ארבע סיבות לכך ומשה רבינו היה אמור להבין לבד שכך צריך לנהוג, מבלי להישען דוקא על יעקב אבינו. הפירוש הוא, שאף על פי שישנם דברים שהשכל והסברה מחייבים אותם, אבל מכל מקום אנחנו נוהגים בהם מפני שכך נהגו אבותינו, ובייחוד הדברים אמורים בהנהגת הציבור. משה רבינו ידע שהוא נוהג כך לא משום שהשכל מחייב, אלא מפני שיעקב, שמואל ודוד נהגו כך.

"אשר ברך משה"

אמנם, בהמשך הספר אנחנו רואים הנהגה הפוכה לכאורה של משה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-להִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". אם הוא למד מיעקב, הוא היה צריך לעשות כמו יעקב, שהקדים את הברכה לתוכחה. כדי לענות על השאלה נתבונן בכמה מקורות.

במסכת ברכות (ח ע"א) אומרת הגמרא: "ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה". המשך הגמרא מסבירה שמדובר רק על מקום "דכייף ליה", מסביר רש"י: "אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו – ידור אצלו, ואם לאו – טוב להתרחק ממנו". במסכת נדרים (כב ע"ב) אומרת הגמרא: "אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא חטאו ישראל –

לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא". מה העונש בכך שקבלנו את כל ספרי הנביאים? אומרים חלק מהמפרשים, שאם ישראל לא היו חוטאים הם לא היו נזקקים לתוכחות הנביאים. רוב תוכחות הנביאים עוסקות בענייני עבודה זרה, ומסביר המהר"ל (נצח ישראל פרק ב) שזו מעלה לישראל, משום שאדם קטן נופל בדברים קטנים, אבל אדם שנשמתו גדולה- הנפילות שלו גדולות. לכן, משום רום מעלתם של ישראל, הטעויות שלו הם בדברים אלוקיים גדולים וחמורים. מכל מקום, אנחנו רואים כאן שחלק מהותי מתפקידו של הנביא הוא להוכיח את העם.

הגמרא במגילה (יד ע"א) אומרת: "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא, נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה". מסביר רש"י מסביר מהי נבואה שנצרכה לדורות: "ללמוד תשובה או הוראה". נבואה שהיו צריכים ללמוד ממנה או תשובה או הרואה. שוב אנחנו רואים שתפקידו של הנביא הוא להורות לעם תשובה ותוכחה.

במסכת תענית (טז ע"א) הגמרא מסבירה שהר הבית נקרא "הר המוריה" משום "הר שיצא ממנו הוראה לישראל".  מסביר רש"י: "לשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל". כלומר, גם הנביאים שהוכיחו את ישראל, היו צריכים שהמקור שלהם יהיה בהר המוריה בלשכת הגזית, מפני שגם התוכחה שלהם היא חלק מהתורה, שהמרכז שלה הוא הסנהדרין שבלשכת הגזית..

"אוי לנו מיום התוכחה"

עכשיו נחזור לשאלה שהצגנו, מדוע משה רבנו נהג הפוך מיעקב אבינו, והקדים את התוכחה לברכה. השאלה נוסעת מטעות במושג התוכחה. לא מדובר על תוכחה כמו משגיח שנותן 'שמועס' ומפרט את כל החסרונות והחטאים וכו'. אצל משה רבינו והנביאים התוכחה היא בדיוק להיפך. אצלם התוכחה היא כמו מראה, שמציגה לאדם את כל הכוחות שלו, את הדברים החיוביים שיש לו, ובכך לרומם אותו למדרגות גבוהות יותר ולתקן את הדברים הדרושים תיקון. דוגמה לכך אנו מוצאים אצל יוסף. כשיוסף נתוודע לאחיו הוא אמר להם: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", ואומרים חז"ל (ב"ר צג יא): "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקדוש ברוך הוא שהוא דיין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכולים לעמוד לפניו". איזו תוכחה הוכיח יוסף את אחיו? הוא בסף הכל אמר להם "אני יוסף". הוא פשוט הראה להם מה הם עשו, כיצד הם נראים – זו תוכחה.  זו התשובה לשאלתנו. התוכחה של משה רבינו היתה כמו של יוסף. הוא פשוט הראה לעם מהן היכולות שלו ומה הם עשו איתן. את זה הוא למד מיעקב אבינו, שקרא לכל השבטים ואמר לכל אחד ואחד מה הייעוד שלו, מהן היכולות שלו. למשל- לראובן אמר יעקב: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט ג-ד). יעקב הראה לו את הפספוס, שהוא היה ראוי למלכות, אך משוןם שנהג בצורה שאיננה מתאימה למלך, ואיבד את המלוכה. לשמעון ולוי הוא אמר: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם". אז מה הוא אמר להם? "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" – אעשה אותם מלמדי תינוקות. מי שחשוד על שפיכות דמים יכול להיות מלמד? כיצד הוא יוכל לחנך את הילדים? אלא שזו המשמעות החיובית: יש לכם את התכונה של מסירות נפש – תשקיעו אותה בחינוך, שבו יש צורך במסירות נפש. אלא שהם השקיעו את התכונה הזאת בדברים פחות חיוביים. גם משה רבינו עשה בדיוק אותו הדבר. הברכות שנאמרו בפרשת 'וזאת הברכה' היו למעשה תוכחות, בצורה האמיתית שלהן, משום שאז הוא הראה לכל שבט ושבט את הכוחות שלו, ובכך כל שבו ושבט למד כיצד לנצל את הכוחות לטובה ולא לרעה.  רבינו הלל על הספרי, וכן המהר"ל מפראג בגור אריה שואלים, כיצד אפשר לומר שהתוכחה היא רק לפני המיתה, הרי ישנה מצוות עשה מן התורה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט יז)? התשובה היא, שמצות התוכחה היא כאשר באים לתקן טעויות וחטאים מסוימים שהאדן עשה, אבל התוכחה שאנחנו מדברים עליה כאן היא על האישיות של האדם, איך לרומם אותו, לגדל אותו. את החלוקה הזו אנחנו מוצאים גם אצל משה וגם אצל יעקב. לאחר ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם אמר להם יעקב: " עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ וכו'". זו היתה תוכחה על חטא מסוים, ספיציפי, מצד מצות 'הוכח תוכיח', ואילו לפני פטירות הוא הראה להם את הכוחות שלהם על מנת  שיוכלו להתרומם. גם משה הוכיח את ישראל, "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", ולפני פטירתו הוא רק מציב למולם את המראה על מנת שידעו כיצד לרומם את הכוחות החיוביים שלהם.

"אוהב את התוכחות"

שלמה המלך אמר (משלי ג יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ד' יוֹכִיחַ". אחד ממ"ח הדברים שהתורה נקנית הוא "אוהב את התוכחות" (אבות ו ו) אומר השפת אמת (דברים תרמ"ב ותרמ"ג): "יש לנו להאמין ולבטוח באבינו שבשמים כי מאהבה הוכיח אותנו, כמו שכתב 'אשר יאהב ד' יוכיח'. ומתוך אמונה זו יתהפך באמת לאהבה. וזה עיקר פירוש אוהב את התוכחות, להאמין כי הוא מאהבה. כשיודעין שהמוכיח אוהב נאמן הוא, מקבלין התוכחה, ועל ידי זה נהפך באמת לאהבה". לא צריך להיות מזוכיסט. צריך להאמין שהמוכיח עושה זאת מתוך אהבה גמורה, אז באמת הוא אוהב את התוכחה, כי היא נעשתה מאהבה. גם הפסוק "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" יוסבר כך: אם הדיבורים והדברים הם מתוך אהבה – הכל מתקבל. זה מה שעשה יעקב, זה מה שעשה משה, זה מה שעשה יהושע, זה מה שעשה שמואל וזה משה שעשה דוד. בפרשתנו כתוב: "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם". רש"י אומר: "שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת". בדרך כלל 'דיבור' זו לשון קשה, ופה רש"י אומר שזו לשון חיבה? על פי השפת אמת שראינו הדבר פשוט. גם סגנון דיבור שמבטא בדרך כלל לשון קשה ם הוא בא מתוך אהבה, מתוך את אשר יאהב ד' יוכיח – זה נקרא לשון חיבה.

בין הזמנים

אנחנו עומדים עכשיו בפתחה של תקופת "בין הזמנים". גם אם השנה עלינו  להשתדל להמשיך וללמוד בבין הזמנים – בין הזמנים ישאר בין הזמנים. רש"י מסביר את הביטוי "שמיני עצרת" – "כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם". וכי אם ישראל יתעכבו עוד יום אחד הפרידה תהיה פחות קשה[1]?

התירוץ הוא, שכל השמחה שישנה בימי סוכות, בשמחת בית השואבה, אם היא נפסקת – היא נפסקת, אבל היום שאנחנו מוסיפים הוא וים 'שמחת תורה', יום של שמחה של תורה, ומן התורה לא נפרדים.  אדרבה, אדם שנפרד מחבירו צריך להיפרד ממנו מתוך דברי תורה. אם מתחילת "בין הזמנים" עוסקים בתורה – אנחנו לא נפרדים ממנה. התורה היא לא מצוות עשה שהזמן גרמה. לפעמים יש אילוצים כאלו ואחרים. ידוע בשם ראשי הישיבות בדור הקודם שחשבו לקצר את בין הזמנים ועשו גורל הגר"א, ובגורל יצא הפסוק:  "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו", אבל צריך תמיד לזכור שזה זמן שהוא "בין הזמנים". עם כל זאת, הנסיבות מחייביות את כולנו לעשות בין הזמנים בצורה שונה מן הרגיל. במקום לטייל בארץ – "לטייל בפרדס",  כדי להרבות כמה שיותר כוחה של תורה, שאנחנו כל כך זקוקים לה.

"ואשימם בראשיכם"

בפרשה כתוב: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" רש"י מפרש: "ראשים ומכובדים עליכם שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה. ואשמם – חסר יו"ד, למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה". שאל אבי מורי זצ"ל: מדוע הסדר כאן שונה ממה שאמור היה להיות? היה צריך קודם לומר שאשמת העם תלויה בראשי הדיינים, ורק אחר כך לומר שינהגו בהם כבוד ויראה. הסביר אבי מורי זצ"ל, שרש"י בא ללמד אותנו כאן דבר גדול. לא תמיד אפשר לזרוק את האשמה על הדיינים, רק אם באמת לוקחים אותם שיהיו ראשים עליכם ונוהגים  בהם כבוד ויראה, הם אחראים על מה שקורה בדור, אבל אם הציבור מתעלם מהדיינים, מצפצף על הרבנים, ולאחר כל צרה שקורית באים בטענות: "למה לא עשיתם כך או כך?" – האשמה לא תלויה בהם. יש אנשים שנראה להם שר"מים בישיבות הם רק תפאורה, כי יש מישהו שצריך לשבת ב'מזרח', יש מישהו ללוות אותו הביתה מדי פעם, לשאול אותו שאלות. אם החכמים הם לא "ראשים עליכם" – האשמה תלויה רק באדם עצמו.

"פנו וסעו לכם"

"פנו וסעו לכם", מסבירים חלק מן המפרשים, קחו את כל הדברים שספגתם בתקופה הזו שהייתם בהר סיני כשהשכינה שרתה ביניכם, והם יתנו לכם את ההנחיה להמשך הדרך. הרב זצ"ל מפרש (עולת ראיה ח"ב עמ' מט?) את הפסוק (תהלים לד יב): "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ד' אֲלַמֶּדְכֶם". לכאורה, היה צריך לומר "בואו בנים שמעו לי"! אומר הרב, שלפעמים אמת המידה אדם היא דוקא בזמן של הליכה, של יציאה מן הסדר[כ ח1] . המהר"ל אומר שדין תפילת הדרך נובע מכך שכאשר האדם יוצא מן הסדר הוא זקוק לשמירה גדולה יותר. בין הזמנים הוא יציאה מן הסדר.

"מיושבי בית המדרש"

ראיתי בספר "עץ חיים" לרבי חיים מוולוז'ין (אות יב): "כלל גדול אם יצליח בלימודו קצת באיזה מקום ויתחדש ענין לעשות באופן אחר או ליסע למקום אחר שלא למהר הדבר כמו שכתוב 'והיא כחתף תארוב' (משלי כג כח) רק ידחה הדבר זמן מה עד שישקול בדעתו הדבר הטוב". אם יש מקום שקיבלת בו איזושהי דרך בלימוד, אפילו אם היא מעטה – הרי בודאי אתה כעת לא כמו שנכנסת – אל תנסה לחפש לעצמך מקום אחר. בכל בוקר מברכים "המכין מצעדי גבר", והדבר נכון על אחת כמה וכמה בדברים הנוגעים ללימוד התורה. פעמים רבות הזכרתי שבסוף הלימוד מברכים: "מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות", שזה הדבר הראשון שצריכים לומר על מנת להצליח בלימוד, מפני שכל עוד האדם לא יודע להעריך את התורה, את המקום שבו הוא לומד, לא שייך לבקש בקשות אחרות. השנה אני מוסיף עוד נקודה: "מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש" – "בית מדרש" בלשון יחיד, "ולא שמת חלקי מיושבי קרנות" – "קרנות" בלשון רבים. יושבי קרנות אין להם קביעות בשום מקום. פעם הם נמצאים בקרן הזאת ופעם בקרן אחרת. אחד הדברים שאנו מודים עליהם הוא, שלנו ב"ה יש קביעות, יש מקום אחד. לא אומרים ,מיושבי בתי המדרשות", משום שההצלחה בלימוד תלויה לרוב בכך שהאדם שרוי בחבורה מסוימת.

לא לידי נסיון

כותב הרב (עולת ראיה ח"א עמ' עז) על הברכה "ואל תביאנו לא לידי נסיון": יש שהאדם כבר כבש לו את דרכו בחיים, והולך הוא לתומו ע"פ כל אותו המצב שהוא נתון בו, כבש כבר את המכשולים הטבעיים שבתכונותיו הנפשיות, עמד כבר נגד כל המפריעים הסובבים אותו בחברה, העמיד כבר את נקודת רצונו להשכיל ולהיטיב, אך לפעמים פתאום הוא מוצא את עצמו במצב חדש, בסביבה חדשה, בעולם חדש, נשטף מזרמים חדשים המתיצבים לעומתו, מה שלא עלו כלל על לבו שהם יבאו כנגדו. זהו תכן הנסיון, שצריכים אז לחדש את כל מעמד החיים הרוחניים, ולהתאזר בגבורה חדשה מקורית ממבוע הנשמה, להיות נשאר עומד בקדושתו ומלא צביון תומתו. וזאת היא הבקשה שאנו מבקשים, שלא יביאנו ד' לידי נסיון, שלא תבא לידינו הפתעה חדשה בארחות חיינו, שלא יהיה לנו זמן ואפשרות להסתגל אליה ולכבוש לנו את מסלתה, באפן שנוכל ללכת בארח ישר ותמים, העולה למעלה כרצון ד' בשמירתו דרך תורתו ומצותיו אשר צוה אותנו לטוב לנו כל הימים". זו למעשה המציאות הנורמלית בתקופה של "בין הזמנים". כשהאדם נמצא בישיבה, במקום גדול, הוא כביכול חי חיים של דור המדבר- כל הזמן השכינה שרויה. בבין הזמנים הוא נתקל בדברים שהוא לא פוגש אותם במהלך ה'זמן'. על זה אנו מתפללים "ואל תביאנו לידי נסיון". ה"סגולה" הכי בדוקה לכך שתקופת "בין הזמנים" תהיה נורמילת היא להתפלל [זה היתרון של מי שגר במקום שאין בו 'שטיבלאך'. הוא חייב להתחיל את היום בתפילה נורמלית, ברגל ימין, וכל היום שלו נראה אחרת]. כמובן שצריך ללמוד, לקבוע עת ללימד. "המהלך בדרך ואין לו לויה – יעסוק בתורה" (סוטה מו ע"ב). מסביר המהרש"א: "שהתורה שעוסק בה תהיה במקום לויה ליתן לו חן לראשו בעיני כל רואיו ושלא יהיה דמו בראשו" עיין שם באריכות דבריו. אבל עם כל זאת, עיקר המעלה בבין הזמנים היא לדעת איך לדלות את כל מה שלומדים במשך תקופת הלימודים בישיבה, כפי שכתב הרמב"ן באגרת לבנו "וכאשר תקום מן הספר חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו". תדע לקחת את מה שלמדת ולהשתמש בו בחיי המעשה.

בשמחה ובטוב לבב

בתקופת בין המצרים כולם עוסקים בנושא של חורבן הבית. כותב הרמב"ן (ויקרא כו, טז) שיש הבדל בין שתי התוכחות שנכתבו בתורה, בפרשת בחקתי ובפרשת כי תבוא, שהתוכחות שבפרשת בחקתי עוסקות באירועים שהיו בחורבן בית ראשון, והתוכחות בפרשת כי תבוא עוסקות באירועים שהיו בתקופת בית שני וחורבנו. בפסוק עצמו כתוב שכל התוכחה של פרשת כי תבוא באה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ד' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". אם הפרשה הזו עוסקת בימי בית שני, כפי שאומר הרמב"ן, מדוע נאמר שהיא באה משום שלא עבדנו את ד' מטוב לבב, הרי חז"ל אומרים לנו שחורבן הבית השני היה משום שהיתה ביניהם שנאת חינם. ואנחנו הרי יודעים ששנאת חינם היא לא סתם שנאה, כולנו מכירים את דברי הנצי"ב בפתיחתו לחומש בראשית, שבימי בית שני עטפו את השנאה ביראת שמים, ואמרו שכל מי שלא כמותם הוא צדוקי וכופר. הנצי"ב חוזר על כך בכל אחד מחיבוריו בשו"ת 'משיב דבר', בפירוש 'רנה של תורה' על שיר השירים, ב'מרומי שדה' על מסכת סוכה. יש להיזהר משנאת חינם עטופה ביראת שמים. זו הסיבה, על פי הנצי"ב, שספר בראשית נקרא "ספר הישר", משום שהאבות היו ישרים לא רק בדברים שבין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחברו. זה מה שהיה חסר בתקופת בית שני, ולכן הוא חרב. אחד מחמשת הדברים שהיו חסרים בבית שני היה אורים ותומים (יומא כא ע"ב), וזה משקף את המצב בבית שני, משום שאהרן זכה באורים ותומים משום ש"ראך ושמח בלבו", שהוא לא קינא במשה, אבל בבית שני לא היתה את המציאות של "וראך ושמח בלבו", הם לא זכו לאורים ותומים. אם כן, מדוע התורה אומרת שזה היה "תחת אשר לא עבדת את ד' א-להיך בשמחה ובטוב לבב"?

התשובה היא, ששנאת חינם כזו יכולה להיווצר רק במקום שבו חסרה שמחה בעבודת ד', כדברי הרמב"ם (לולב ח, טו) "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו". בספר "מנוחה וקדושה" (לר' ישראל איסר מפוניבז' תלמיד ר' חיים מוולוז'ין) כתוב בשם הגר"א, שדברי המשנה "איזהו חסיד? השמח בחלקו" (אבות ד א): "שכן גם במילי דשמיא צריך להיות שמח בחלקו" (שער התפילה שני, סי' כג). אין הכוונה שצריך להסתפק במועט חלילה, אלא לשמוח במדרגה שהגעת אליה. כשאין את המידה הזו מגיעות צרות עין ושנאת חינם.

הזכרנו שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם, ובית ראשון נחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כיצד אומרים שבימי בית שני לא היתה עבודה זרה? הרי כל מי שלמד מעט היסטוריה יודע שהיתה גם היתה עבודה זרה בימי בית שני. ההבדל הוא, שבבית שני, אף על פי שעבדו עבודה זרה, לא היתה רוח כללית של ע"ז, אבל בבית ראשון היתה בציבור אווירה של עבודה זרה, כמו שאמר מנשה לרב אשי (סנהדרין קב ע"ב), שאם רב אשי היה בזמן מנשה הוא היה מפשיל את שיפולי גלימתו ורץ לעבוד ע"ז. היתה אידיאולוגיה, דרך חיים של ע"ז. היתה 'סופת הוריקן' שסחפה לעבוד ע"ז.  ואף על פי כן, שנאת החינם בימי בית שני היתה חמורה מכך, משום שהיא היתה כביכול לשם שמים.

הגמרא אומרת (יומא ט ע"ב): "ראשונים שנתגלה עונם- נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם- לא נתגלה קצם". הגר"א (אבן שלימה פרק ג) וה'משך חכמה' על ההפטרה שלנו: "כן היו ישראל במקדש ראשון – "נתגלה עונם", שעונם לא היה רק בגלוי, אבל פנימיות לבבם היה מלא אהבת התורה ואהבת ישראל… ולכן היה מלבין כשלג. לא כן במקדש שני, היה חטאיהם כתולע, שדם אדום בתוכו, כן היה בהם בפנימיותם שנאת חנם ומלשינות. לכן רק כצמר יהיו, ולא היה מלבין כשלג". השאלה היא מתוך מה האדם עושה את מה שהוא עושה. אם

יש אומרים שמלכתחילה בית שני לא נועד להיות הגאולה השלמה, אלא רק כדי שהגלות לא תהיה ארוכה מדי. כך כותב המלבי"ם בספר דניאל, הריטב"א במסכת ר"ה והרמב"ן בפרשת בחקתי. רבנו בחיי בפרשת ויגש (בראשית מו, כז) כותב שדברי חז"ל שבבית שני לא שרתה שכינה, אין הכוונה שלא שרתה כלל, אלא שלא שרתה כמו בבית ראשון, אבל בודאי שהיא היתה קיימת, מפני שהעם היה צריך לשאוב כוחות לגלות הארוכה, וכן כותב הרב במאמרי הראי"ה[כ ח2]  ובעוד כמה מקומות, ועל זה כותב הרמח"ל בספר "אוצרות הרמח"ל" שבדמוה לתחיית המתים של כל אדם ואדם, שתהיה מעצם קטנה שנקראת "לוז", כך הכותל המערבי הוא עצם הלוז של הבית השלישי. ממנו תהיה תחילת  הקמת הבית, וכמו שאומר הרצי"ה שהכותל המערבי הוא לא רק הכותל הרביעי של הבית השני, אלא גם הכותל הראשון של הבית השלישי.

בכל יום בסוף התפילה אנו מבקשים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", מיקום הבקשה הוא ביחס לקרבנות כיוון שהתפילה היא "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד ג), ואנחנו רוצים שתחזור עבודת הקרבנות. הגר"א מסביר את מיקום התפילה מכיוון שחסרון המקדש משפיע גם על התורה, אבל הרב זצ"ל (עולת ראיה על "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים") מסביר שהרי אדם מתפלל על חסרונותיו, אך התרופה הכללית לכל החסרונות היא המקדש כי כל החסרונות הללו מגיעים מכך שאין מקדש. התפילה בסוף תפילת שמונה עשרה היא תיקון כללי למציאות וזה המקום לכך.

ובמאמרי ראי"ה (ח"ב עמ' שפט) כותב הרב על הפסוק "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיהו לא יד). שמשמעות "קול ברמה" איננה קול רם וחזק, בנין המקדש תוכנן ע"י שמואל ודוד ברמה, שם מבכה רחל על בניה, במקום בו הונחה אבן הפינה לבנין המקדש, הרעיון הראשוני לבניינו. ואמנם אף כי דוד אסף אוצרות רבים לבנין המקדש לא השתמשו בהם בבנין בית המקדש, ומסביר הירושלמי שאמרו אנשי אותו הדור שהיה צריך להעניק את האוצרות הללו ללומדי התורה מפני ש"גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש" (מגילה טז ע"ב). דוד המלך גם לא בנה את המקדש בעצמו מפני "דמים רבים שפכת" (פסיקתא רבתי ב) ובכל זאת נקרא המקדש על שמו ב"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" (תהילים ל א) כי לדוד היתה מסירות הנפש על בנין המקדש מאז שיש עם שמואל ברמה.

כותב הרב באורות הקודש (ח"ג סע' קלה עמ' קפט): "מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלהית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר, בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו, שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה, שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות, אשר עין לא ראתה, שזו דוקא מכרת לשחק לעלוז ולהשתעשע יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים".

אין שום שמחה פנימית אמיתית כי שמחה כזו קיימת רק בשמחה הקשורה למקדש, וכל עוד המקדש לא קיים השמחה איננה שמחה אמיתית. על אחשורוש אומרת המגילה "הוא אחשוורוש" ומסבירה הגמרא (מגילה יא ע"א) "הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו" ומדוע 'הוא ברשעו'? והלא את גזרת השמדת היהודים ביטל אחשוורוש ואף נתן את בית המן לאסתר! התשובה טמונה בכך שמלבד הגזירה להשמיד להרוג ולאבד, מופיע בספר עזרא (פרק ד) שצרי יהודה וירושלים ביטלו את בנין המקדש, ורש"י במגילת אסתר ובעזרא מפרש שאותם צרי יהודה הם עשרת בני המן. גזירה זו לא בוטלה כי אחשורוש לא חזר בו ממנה, הוא היה מלך הפכפך. מלבד זה הרי כתוב שכאשר באה אסתר לבקש דבר מאת המלך אמר לה (אסתר ה ו) "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" והסביר רש"י שיותר מחצי המלכות הוא בית המקדש, ולכן נמנע אחשורוש מלהבטיח לאסתר יותר מכך, אחשורוש היה שותף פעיל בניתוק היהודים מארץ ישראל, ירושלים והמקדש. ולכן אומרים חז"ל שהיה ברשעו מתחילתו ועד סופו, כי את הגזרה על תשתית הקיום הרוחני של הקרבנות לא ביטל ונשאר ברשעותו מתחילה ועד סוף.

על הבדל נוסף בין בית ראשון לבית שני כותב הרב בעולת ראיה[2] שישנם דורות ותקופות בהם עם ישראל מבטא יותר את צידו הבחירי וישנן תקופות שבהם מתגלה יותר הצד הסגולי, וגם זה הבדל בין בית ראשון לבית שני. בבית ראשון היתה מעלת המעשים, ואילו כל מעלת בית שני היתה מצידו הסגולי. לפי זה צריך הבית השלישי לחבר בין שני הדברים יחד, צריך הצד הסגולי להשפיע גם על בחינת המעשים בפועל. וראיתי בספר שהביא מתרגום יהונתן על ספר ירמיה שזו הסיבה שאנו אומרים בתשעה באב גם קינות שונות על אירועים שהתרחשו בעבר, מכל מה שהתרחש בעולם, כי כל החסרונות נובעים מכך שאין בית מקדש.

[זה לא אומר שמשום כך צריך להיכנס להר הבית – אסור להכנס להר הבית, אך השאיפה לבית המקדש צריכה להיות כדברי הכוזרי (סוף מאמר חמישי) "עד שיכספו אליו… תכלית הכוסף"].

ובמאמרי ראיה (ח"ב מאמר נחמת ישראל) כותב הרב: "אז היו צדיקים יסודי עולם, שהתרוממו אל המבט הןנא,לבוא עד ההכרה של החסידות הקדושה העליונה לספר תמיד בשבחם של ישראל, ללמד עליהם זכות ולמצוא תמיד את צד הטוב והמפואר שבהם,וע"י זה גם לרומם את רוחם לנשאם ולקדשם". אחד מתפקידי דורנו הוא ללמד זכות ולראות את הטוב והאור שבכל דבר, וע"י כך אפשר "לרומם את רוחם לנשאם ולקדשם". וכפי שנכון הדבר בכלל ישראל, הוא נכון גם בעל לומדי התורה, כל אדם, שיראה איך בנתה התורה אותו, צריך שימצא את הכלים לרומם את עצמו ואת כל מי שלומד איתו בכל מה שקשור ללימוד התורה, ואין הדבר יכול להיעשות תמיד רק על ידי גורם חיצוני אלא לבוא מיניה וביה. ובספר מעלות התורה לרבי אברהם לאחי הגר"א מוסבר מדרש הפסוק (איכה רבה פתיחתא ב ד"ה אמר רבי אבא) "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" ש"כל זמן שקולו של יעקב [מצפצף] בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו, וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות הידים ידי עשו" שבזמן שהקול קול יעקב, יהיה לו גם ידי עשיו שלא יוכל שום אדם ואויב לשלוט עליו, וכל זמן שאין הקול קול יעקב הידיים נשארות שייכות לעשיו. מהות יעקב היא הרוחניות, אבל רוחניות יכולה להשפיע גם על ידים שינהגו כידי עשיו בזמן שצריך, וכן הוא גם להיפך. 

הלכה מפורשת בשו"ע (תקעד סע' ה) ש"הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמתן, וכל המצטער עמהם, זוכה ורואה בנחמתן". ומוסיף המגן אברהם (ס"ק ו) "אם יש בידו" אבל אם לא יכול לתת – לא ייתן. ואומר שם הפמ"ג שאמנם פטור, אך אם יכול להתפלל על העניין שעליו מתענה הציבור, גם כך צריך להשתתף עם הציבור. כל אחד צריך לעמול בתחומו, תפילה יכולה לפעול, לעיתים ממון יכול לפעול, ובכל אלה אסור להיות בחוץ. כל אחד צריך לתת את חלקו ואם הוא הקול קול יעקב, שידרג שיהיו הידיים ידי עשו.

ידועים דברי חז"ל (בבא מציעא פה ע"ב) שחרב הבית מפני שלא בירכו בתורה תחילה, והיה הרצי"ה זצ"ל מפרש תמיד שברכת התורה מורכבת משני חלקים: "אשר בחר בנו מכל העמים" ו"נתן לנו את תורתו", וצריך אדם לידע שהתורה שלומד איננה תורה פרטית אלא תורה המגדלת את כל הקומה של כנסת ישראל, תורה שנתנה לעם מיוחד שבו בחר הקב"ה ובגלל זה נתן לו את התורה. כך מקבל הלימוד משמעות שונה לחלוטין. ולפי זה הסביר הרצי"ה את דברי חז"ל שחרב הבית על אשר לא ברכו בתורה תחילה, לא היתה הפנמה שהתורה שאנו לומדים היא תורה שבאה מתוך בחירת הקב"ה בעם סגולה. כשאדם לומד אך שוכח את ההקשר הזה, הוא הופך את התורה לעניין שכלי וללא קישור לכלל. הוא כלל לא יודע שישנו עניין 'שלא בירכו בתורה תחילה'.

כמדומני שבישיבה ב"ה מברכים בתורה תחילה, ולא רק בעליה לתורה. יש לדעת שתפקידנו לדאוג שכולנו יחד עוסקים בלהגדיל תורה ולהאדירה, זה להגדיל את קומתה של כנסת ישראל. "… אל תחזיק טובה לעצמך" (אבות ב ח) כי התורה נובעת ממגמה מסוימת, ולכן ישנה אחריות על התורה ואין אנו בני חורין להפטר ממנה. ואם אמרו חז"ל שזו הסיבה לחורבן הבית, זהו גם התיקון של הבית לעתיד לבוא, צריך לבוא מתוך זהירות יתירה לא לחזור על אותן שגיאות שהחריבו את הבית. גם הנושא של שנאת חינם יש לתקן, ובתקופתנו הקדים הקב"ה תרופה למכה, וישנה אחדות גדולה כל כך שצריך להתפלל מאוד שלא 'תיפרד החבילה'. אם נחרב הבית על פירוד הלבבות, אין ספק שכל רגע, כל יום, כל שעה וכל שבוע שמציאות זו ממשיכה ברוך ד', זהו נדבך נוסף בבנין הבית, שאנו מקווים ומתפללים בכל יום שייבנה כמה שיותר מהר.

"הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קהלת ב יד), ומסביר רבי נחמן מברסלב שזו אותו חכם "הרואה את הנולד" (אבות ב ט), החכם עיניו בראש השנה, אבל חושב על תקופה זו עוד לפניה. אמנם ברסלבים מפרשים את כוונתו למקום מסוים… אבל אפשר להבין שראש השנה איננו רק בתורת א' תשרי, אלא חשיבה על נקודת ההתחלה. אמנם ישנם  ציוני דרך של תחילת זמן וסוף זמן, אבל תמיד ישנה התחלה חדשה, אנו אומרים בכל בוקר 'ברוך עושה בראשית', ואין זו רק ברכה על בריאת העולם, אלא ברכה על שהטביע הקב"ה בבריאה את כוח ההתחדשות.

נושא שני עליו רציתי לרמוז כדרכו של משה רבינו, הוא ימי שישי ולאו דווקא בשעון קיץ. בהערות רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות (דף יא או יב) מופיע בסוגריים בשם בן המחבר (ר' שלמה איגר) שאת ספר 'דרוש וחידוש' כתב רעק"א ביום שישי שהיה 'יומא דפגרא' משיעורים וכך היה לו זמן לכתוב. לפי זה יומא דפגרא הוא 'יומא דפגרא של כתיבת דרוש וחידוש', אך גם אם לא כל אחד הוא רעק"א צריך לדעת שיום שישי הוא גם הכנה טובה לשבת. אינני יודע מי טובל במקווה לפני שבת, אבל ישנו צורך להדגיש שישנו סדר לימוד קבוע ביום שישי, וייתכן שיוסדר לימוד קבוע במסכת שביעית. יום שישי הוא הכנה לשבת, אך בשבת שמעתי שישנה בעיה לבחורים שלא יודעים מה לעשות, אבל השבת תלויה בבחורים, סיפר לי הרב אורבך שהלימוד המוצלח ביותר שלו היה בשבת ואבן עזרא כותב שישנה סיעתא דשמיא מיוחדת להבין בשבת מה שלא מבינים ביום חול.

[לאחר השואה, ביקר הרב הרצוג זצ"ל במחנות באירופה. כששוחח עם ילדות קטנות שאל אותם פעם מדוע ברא הקב"ה את העולם בשישה ימים? וענתה ילדה אחת שהיה זה בשביל שבת. התשובה אמנם תמימה אך נכונה, תכלית של כל ששת הימים היא השבת, ואם כי אני יודע שמחפשים לחזק וכדו', צריך אדם לחזק גם את עצמו].

ישנה תופעה שאיננה מבורכת לענ"ד ולדעת הרמי"ם, של נהירה וריצה של בחורים צעירים מדי ללימוד הלכה, כדי שישיגו תעודה מהרבנות הראשית. בישיבה לא ייתכן שאדם שלא גמר את סבב המסכתות הנוהגות בישיבה בעיון, יקדיש את כל זמנו ללימוד הלכה, ומכאן ואילך הישיבה אף לא תיתן לכך אישור. ח"ו איננו נגד לימוד הלכה, ניתן ללמוד הלכה בסדר שלישי ובכל מיני זמנים אחרים, אך לא בזמן הסדר הקבוע של הישיבה.

[והיה פעם בחור שלא הכרתי ולא ראיתי אותו כל השנה, ובסוף השנה בא אלי שאתן לו פתק אישור למבחן ברבנות על הלכות שבת, וסרבתי לחתום לו, כי לא הכרתי אותו! ללא שמץ של ספק צריך ללמוד הלכה, אבל מהו לימוד הלכה? אין שום עניין בלימוד כל ספרי הקיצורים כלאחר יד, עיקר ההלכה הוא ניתוח יסוד ההלכה כדי לדמות מלתא למלתא. מי שלומד את המסכתות בעיון לפי סדרי הישיבה, יקנה בזה קניין גדול, שמתוכו יוכל ללמוד כראוי הלכה. צריך לדעת שעיקר הלימוד הוא סיום מסכתות בעיון כל אחד לפי כמה שמשגת ידו. ובשנים שעברו כשהיה דיון (כבר אז…) על פרק עשירי בנדרים, שאל אבי זצ"ל מספר בחורים 'וכי אין לכם חשק לדעת את הפרק הזה? ואם היה הפרק בב"מ, הרי הייתם לומדים אותו!' המאירי אמנם כותב שאת מסכת חולין העבירו לסדר נזיקין למרות שהייתה שייכת לסדר קדשים, כדי שילמדו אותה בישיבות…

הרבי הקודם מצאנז הנהיג מנהג שניתן וכדאי לאמץ, שבכל פעם שרוצים לדבר צריך להתחיל בדברי תורה, כתוצאה מכך ישנו טעם אחר לכל מה שמדברים. וכשבאתי פעם לשאול שאלה את הרב ישראלי שאלה בבוקר, ענה לי לחזור לאחר חצי שעה, כששאלתי מדוע, ענה לי שהוא עוד טרם הספיק ללמוד דף גמרא באותו היום ולכן לא יכול לפסוק. וכך סיפר לי הרב יהושע בן מאיר שכשבא לשאול את הרב גורן שאלה בהלכות שבת. ואמר לו שישבו וילמדו יחד סוגית 'אישו משום חיציו' בבבא קמא והסביר הרב גורן שכדי להבין טוב ולכוון אל האמת גם בהל' שבת, צריך שיהיה הראש מונח בגמרא. כל מה שעושים צריך שיעשה מתוך אחיזה בלימוד, כי מה שעושה אדם מתוך אחיזה בלימוד שונה לחלוטין – "בהתהלכך תנחה אותך" (משלי ו כב), התורה מקיפה את האדם כולו, ונותנת משמעות שונה לחלוטין לכל מה שעושה האדם].

אינני יודע אם מיציתי כל מה שרציתי לומר, ואת כל מה שרציתם לשמוע… אנו צריכים להתפלל ולהרבות בלימוד, הימים הללו אינם פשוטים, וישנה השגחה פרטית הנראית לעין, זכות הרבים. הקב"ה לא נותן למהלכים מסוימים לקרות, וגם כשנראה שהולכים להפסיק, מסובב הקב"ה את המציאות דרך כל מיני שחקנים. ה'אוהב ישראל' מאפטא כותב שבעקבתא דמשיחא יסובב הקב"ה את הגויים בציצית ראשם כדי שילחמו בישראל כדי שיכו ישראל אותם, וכותב שם עוד שמצוה לפרסם את הדברים הללו כשומע מפי נביא. אנחנו צריכים להתפלל, שלא ישפכו דמים, ושיחזרו כולם לביתם בשלום, ואין כל ספק שתפילה ותורה של כל יחיד, ועל אחת כמה וכמה של ציבור ודאי שתתן פירות ופירי פירות ונתבשר כולנו בשורות טובות!

שבת שלום וחופש מועיל.


[1] מסופר על בעל 'חידושי הרי"ם' מגור שנפגש עם עם ר' שלמה קלוגר, ושניהם דברו בלימוד זה עם זה במשך שלושה ימים. לפני שאני הולך, אומר לך קושיא שלא תוכל לתרץ- קשה עלי פרידתך!

[2] על הפסוק "עד יעבור עמך ד' עד יעבור עם זו קנית" וכן הוא בעין איה ברכות פרק א סע' יז.


נגישות