מדוע אין הנהגה ניסית בא"י?

כתוב בפרשה, "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן ירום לבבך ואמרת בלבבך כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה…וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח, יא-יז). מה כתוב פה בפסוקים? התורה חוששת שאחרי שנגיע לא"י נאמר "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". כל עוד שלא הגענו לא"י לא היה מקום לחשש הזה, כי ההנהגה הייתה הנהגה ניסית, אבל בא"י שהיא ההנהגה בדרך הטבע, אע"פ שיש בה הנהגה פרטית יותר משאר העולם, כמו שכתוב "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל וכו'" (שם, שם ט), דווקא שם התורה אומרת שיש חשש של "ואמרת כוחי ועצם ידי עשה לי אתה החיל הזה". למה באמת ההנהגה הניסית לא המשיכה בא"י? "ארץ ישראל טהורה ומקוואותיה טהורין" (מקוואות ח, א), היא כ"כ קדושה, יש בה השגחה כ"כ פרטית, וא"כ למה שלא תימשך בה ההנהגה הניסית כפי שהייתה במדבר? גם הרמב"ן על התורה כותב בכמה מקומות, שהשגחה פרטית מיוחדת זה דווקא בא"י?

הגשמיות בארץ ישראל – רוחנית

דבר נוסף, בפרשת שמות כשמשה רבינו בא לבנ"י ואומר להם שמוציאים אותם ממצרים, הוא אומר שהוא גם מביא אותם לארץ זבת חלב ודבש. כותב הרמב"ן בפרשת כי תבוא, שהקב"ה לא הבטיח לאברהם ארץ זבת חלב ודבש, הוא הבטיח לו את א"י; ומשה רבינו אומר להם, דעו שא"י שהובטחה לאבות היא גם ארץ זבת חלב ודבש. מה הוא רצה לומר להם בזה? הרי אדם שמוציאים אותו מגלות מצרים, דיו שמוציאים אותו לא"י והוא נהיה עצמאי, אך משה רבינו ראה צורך לומר גם שהיא ארץ זבת חלב ודבש, מדוע? כותב הרב בעין איה על מסכת מע"ש, שבדר"כ כשאדם יש לו שפע גשמי מעל כוחותיו, אין ספק שהוא ישתעבד להם, והגשמיות תנווט אצלו הכל. אבל כשאדם נמצא ברמה רוחנית גבוהה, יש לו בעצם את הכוחות והפוטנציאל לכוון את הדברים הגשמיים לצורך הבורא יתברך. אומר הרב, זה מה שמשה רבינו אמר לבנ"י, שהקב"ה מביא אתכם לא"י, וא"י איננה סתם מקום שתהיו בו עצמאיים, אלא א"י היא מקום רוחני, היא ברמה רוחנית כ"כ גבוהה – ששם למרות הריבוי הגשמי של ארץ זבת חלב ודבש, בגלל הרמה הרוחנית שאליה תגיעו בא"י, השפע הגשמי לא יעמוד בסתירה לרמה הרוחנית שתהיו בה בא"י. ידוע שיש ביטוי בחובת הלבבות שכשמתגבר הצד הגשמי יורד הצד הרוחני וכן להפך. יש מאמר של הרב במאמרי ראי"ה, שהרב שם כותב שדברי חובת הלבבות ודאי נכונים, אבל בחו"ל; אולם בא"י ניתן להגיע לדרגה רוחנית גבוהה עוד יותר, שאדם ייקח את כל הדברים הגשמיים ויהפוך אותם לכלי לעבודת ה'. כמו שכתוב בספר זכריה שלעתיד לבוא "ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לה'" (זכריה יד, כ), ואומרת הגמרא בפסחים (נ.) "ר' אלעזר אמר כל מצילות שתולין לסוס בין עיניו יהיה קדש לה'" – אפילו קישוטי המלחמה שתולים לסוס בין עיניו יהיו קודש לה'. אומר משה לעמ"י: אתם לא רק משנים מקום, אלא כל משמעות החיים שלכם משתנה, אתם מגיעים לדרגה מאוד גבוהה. זה מה שאומרת התורה פה בפרשת עקב, איפה יש חשש שיאמרו כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה? כשאדם מגיע עם הרמה הרוחנית שלו למקום שיש לו את כל הטוב שיש בא"י. על זה אומרת התורה, במקום הזה אתה צריך להיזהר פי מיליון שלא תגיע למצב של כוחי ועצם ידי, מפני שבא"י גם בגלל הריבוי הרוחני שבקדושת א"י צריך לייחס ולדעת שכל מה שיש לנו, גם כוחי וגם עוצם ידי, הכל בא מהקב"ה.

 

לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי

אותו דבר גם ביחס לפסוק "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'" (זכריה ד, ו). אין הכוונה שחיל וכוח הם כלום, אלא הכוונה שאם זה בא ביחד עם רוחי, יחד עם ידיעה מה המקור של העוצמות שיש לאדם, שהאדם יודע שזה בא מהקב"ה והכל בשביל לעשות נחת רוח לפניו, על זה אמר הנביא "לא בחיל ולא בכוח" – אלא ברוחניות עם החיל והכוח, וזו דרגה שבא"י אפשר להגיע אליה. לכן משה רבינו על סף הכניסה לארץ מזהיר ומזכיר לישראל שה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. ארץ ישראל זו "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם", יש בה שפע. אבל לא תצטרך לחשוש שהשפע הזה יסתור את הרוחניות. למה? "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג). בא"י גם הדברים הגשמיים החיות שלהם נובעת מקדושת הארץ. ידוע מה שכותב הב"ח בהלכות ברכת הפירות, שמה שאנחנו אומרים בברכת מעין שלוש "והעלנו לתוכה ונאכל מפריה" זה מפני שכל מה שגדל בא"י אז הגידולים קדושים; זו הגישה שצריכה להיות לארץ. "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה", שום דבר לא יהיה חסר, גם הדברים האלה החיות שלהם תהיה ע"פ מוצא פי ה'.

הנהגה טבעית – עדות על גדלות הדור

הרב כותב במקום אחר, שדור המדבר היו דור שהיה בדרגה רוחנית נמוכה ביחס לדור שנכנס לא"י, ולכן שם היו חייבים לנהוג איתם בהנהגה ניסית, מפני שממילא ההנהגה הניסית שרואים עין בעין שהכל מיד הקב"ה, אז בגלל הרמה הרוחנית היותר נמוכה להם היה חשש שהם באמת ייחסו את הכל לעצמם, אבל הדור שנכנס לא"י, שרמתו הרוחנית הייתה גבוהה יותר, היה אפשר שהקב"ה ינהג איתם בדרך יותר קרובה לטבע, שהיא הנהגה יותר רצויה. ומסביר הרב שזה ההבדל בין המלחמה שהייתה בזמן יהושע למלחמה שהייתה בזמן גדעון. בזמן גדעון גם היה נס גלוי, שלוש מאות איש נצחו צבא גדול. בזמן יהושע לא היה נס כביכול, יהושע נלחם עם צבא גדול שבדרך הטבע ניצח. אומר הרב שזה לא מעיד על קטנות דורו של יהושע אלא על גדלות הדור, שהיה לו נס בתוך הטבע. בזמן יהושע היו אנשים רוחניים יותר אז הם לא היו צריכים את ההנהגה הניסית, לא היה חשש שהם יגידו כוחי ועצם ידי, וגם בניצחון טבעי הם ייחסו את הכל לקב"ה – מה שלא היה בתקופת גדעון, שהיו הדור עובדי ע"ז.

ואכלת ושבעת וברכת

ברכת המזון אחרי האכילה היא מדאורייתא. יש אמרה בשם הרב'ה מרוז'ין, "ואכלת ושבעת", אבל ממה תהיה שבע – לא רק מהאכילה, אלא תשבע מתוך "וברכת", שהדברים הרוחניים יביאו לך את השביעה. אומר בעל המשך חכמה וגם השפ"א, שברכת התורה מברכים לפני הלימוד ואילו ברכה על המזון מברכים אחרי הלימוד, אחרי האכילה. למה? אומר המשך חכמה, מפני שבברכת המזון התורה כותבת "ואכלת ושבעת וברכת" (שם, שם י), היא מסמיכה את זה למה שכתוב אח"כ, "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך". ברכת המזון היא אחרי האכילה והשביעה, משום ששם יש חשש ש"שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו" (שם, לב, טו), שהוא ישכח לרגע שהכל בא מהקב"ה, לכן התורה הסמיכה את ברכת המזון "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך", ולכן ברכת המזון באה אחרי האכילה – דווקא בזמן שהאדם שבע ויש חשש שהוא יתגאה, אז הוא צריך להודות ולומר בפיו שהכל של הקב"ה. ידוע שהסמ"ג כותב בהקדמה לספרו, שהיה לו חלום בלילה שאמרו לו משמים שהוא שכח למנות את האיסור של "ורם לבבך" (שם שם, יד) בתוך מניין המצוות. הפסוק "ורם לבבך ושכחת" מוזכר בפרשת השבוע, והוא מפרש שהפסוק הזה מדבר על איסור גאווה. איסור גאווה כתוב אצל המלך שאסור לו להתגאות, ק"ו להדיוט שאסור לו להתגאות. הסמ"ג לא מנה אותו כמצווה נוספת, והוא כותב שגילו לו משמיים שצריך למנות אותו כמצווה נפרדת. הכוונה בפסוק "ורם לבבך ושכחת" היא שלא תחזיק את הגדולה שיש לך לעצמך בצורה של כוחי ועצם ידי.

אכילה לשם שמים

מוסיף בעל ספר החינוך במצוות ברכת המזון, "כל מי שהוא זהיר בברכת המזון – מקובל מרבותי שמזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימי חייו". אבי זצ"ל הקפיד תמיד לברך ברכת המזון או ברכת מעין שלוש מתוך סידור. אני לא זוכר אפילו פעם אחת שהוא ברך שלא מתוך סידור. אבי זצ"ל הקפיד מאוד לאכול פת שחרית, כתוב בגמרא שיש עניין בפת שחרית, ואם הגמרא אומרת – כך צריך לנהוג. אולם, כשנה לפני פטירתו הוא הפסיק לאכול פת שחרית, ואמי ע"ה שאלה אותו מה קרה? והוא אמר לה, אני מרגיש שאני לא מברך ברכת המזון באותה רמת כוונה שברכתי בעבר. אע"פ שתמיד הוא ברך רק מתוך הכתב. זה מה שאומר ספר החינוך – כל הזהיר בברכת המזון מקובל מרבותיו שמזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימי חייו. הגמרא במסכת ערכין (ד.) מביאה הו"א שכהנים פטורים מזימון, ורש"י מפרש שהכוונה היא לזימון, אבל בברכת המזון גם בהו"א חייבים. ברם, השיטמ"ק אומר שבהו"א הם פטורים מברכת המזון. אומרת הגמרא מה ההו"א שיהיו פטורים מזימון? כי הכהנים אוכלים תרומה או קודשים. האכילה שהכהנים אוכלים היא אכילה שכולה של קודש ויראת שמיים, אז הייתה הו"א שלא יצטרכו לברך. למה? הפשט הוא כמו המשך חכמה שהבאנו, שהברכה באה אחרי האכילה כדי שאחרי שהאדם מתמלא ושבע, שלא ישכח את הקב"ה. וזה שייך באכילה רגילה, אבל אם האכילה כולה לשם שמיים כמו אכילת הכהנים בתרומה או קודשים, הייתה הו"א שהם לא יצטרכו ברכת המזון – וקמ"ל שלא, אפילו כהנים צריכים לברך. בספר יסוד ושורש העבודה מביא את מה שהזוהר הקדוש אומר שבזמן שיש שמחה במשפחה, "ישמח ישראל בעושיו" (תהילים קמט, ב), כל האבות והסבים וכל בני המשפחה באים מהעולם העליון לשמוח בחתונה של המשפחה. אומר בעל יסוד ושרש העבודה, הוא הדין בסעודה שאדם אוכל לשם מצווה, כגון סעודת שבת ויום טוב. שאלתי פעם את הגר"ח קנייבסקי שליט"א, מה המקור? בזוה"ק כתוב על שמחה של חתונה. הוא חשב כמה דקות ואמר לי, כנראה שבעל יסוד ושורש העבודה הבין שזה אותו דבר, לפחות אצלו. אכילה שהיא כל כולה לשם שמיים. כתוב בגמרא שבן סורר ומורה לא נוהג בירושלים. למה? המשך חכמה אומר שם בפרשת כי תצא, מפני שהאכילה בירושלים היא בד"כ אכילה של קורבנות, ואכילה שהיא לשם שמיים לא יכולה להביא לסביאה כזו שח"ו יצא ממנה בן סורר ומורה. הרב'ה מגור ה"בית ישראל" אמר פעם על המשך חכמה שהוא ספר טוב, בגלל מה שהוא אומר פה. הוא אמר לחסידים שלו, משיריים של רב'ה לא יצא אף אחד בן סורר ומורה – זו אכילה של קדושה, אז אין חשש שמא ירום לבבו ושכח. יש סיפור על חסיד שהיה בעל חוב גדול של הקב"ה, שבא לרב'ה שלו ואמר לו, אני צריך לעשות איזו פעולה של חסד בעולם כדי שאני ארגיש שאני משלם לקב"ה את מה שאני חייב לו. אמר לו הרב'ה, אם זו ההרגשה שלך עדיף שתישאר עם הרגשה שאתה בעל חוב לקב"ה, ולא תעשה פעולה שנדמה לך ששילמת לקב"ה את כל מה שאתה חייב לו.

ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה

אומרת התורה, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה". והרמב"ן על התורה שואל, הציווי על ברכת המזון הוא לא ציווי שאדם חייב דווקא בא"י? א"כ, מה הפשט שמברכים דווקא אחרי הכניסה לארץ? משה רבינו תיקן את ברכת המזון כשבנ"י היו במדבר על אכילת המן. פה מכניסים בתוך נוסח ברכת המזון "על הארץ הטובה אשר נתן לך". אומר הרמב"ן: "וטעם על הארץ הטובה, כמו ועל הארץ הטובה, יצווה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך, שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה, והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום". מה הפשט? התורה פה כותבת שא"י היא "ארץ אשר אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית שנה עד אחרית שנה" (דברים יא, יב). הקב"ה דורש את הארצות, אלא שהוא מוריד את הגשמים בשביל א"י וממנה זה מושפע לכל העולם כולו. זה מה שאומרת לנו התורה, כשאתה מברך את הקב"ה על השביעה שנתן לך, אל תודה לו רק על השביעה, תודה לו גם על הארץ. כי גם מה שיהודי מקבל כשהוא נמצא בחו"ל, הכל בא בגלל הגשם שיורד בארץ. "ארץ אשר אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית שנה עד אחרית שנה". אומר רש"י "כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה". לכן כשאדם מברך את ברכת המזון בכל מקום שהוא נמצא, עיקר הברכה היא על א"י מפני ששם המקור של השפע שיורד לעולם גם מחוץ לגבולות א"י.

ט"ו באב – יום טוב

השבוע ב"ה היה לנו ט"ו באב. "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים" (תענית ד, ח), שביום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. אומר התוס' במסכת ב"ב, שבהם בנות ישראל היו מחוללות והותרו שבטים זה בזה, "והיינו יום טוב". מה מוסיף התוס' במילים והיינו יום טוב? הרי זה מה שהגמרא אמרה לא היו ימים טובים לישראל וכו'? ידוע בעולם ההסבר, מפני שכתוב (ר"ה א, א) שבארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בשבועות על פירות האילן, בר"ה החיים של כל אחד ואחד ובסוכות על המים – אז כל יום טוב הוא יום דין על משהו מסוים, אך ט"ו באב הוא יו"ט שכולו טוב, הוא לא דין על שום דבר. זה יום שהוא בו ימים שמחים ולכן הפכו אותו ליום שכולו טוב בלי שסמוך לו הדין כמו שיש בימים טובים אחרים. זה מה שאומר התוס', ט"ו באב כולו טוב. ט"ו באב זה יום שהגמרא אומרת שצריך להוסיף לימוד תורה בלילה, והבני יששכר כותב שיש מקומות שכך נוהגים בירושלים, שמט"ו באב ואילך יכולים לאחל אחד לשני לשנה טובה תכתב ותחתם. כבר מתחילים להריח את אלול, מתחילים להריח את ראש השנה. ובזמנינו מתחילים להריח את הקפסולות. הקב"ה רוצה שבזמנים האלה אנחנו נעבוד אותו בדרך הזאת, גם דרך המסגרות האלה.

שלא תשכח תורה

הגמרא בשבת (שבת קלח:) אומרת, שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב הונא, אימא לך הני מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב: דאמר רב, עתידה תורה שתשכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכתך וכו'. אח"כ הגמרא אומרת "תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו – שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". מה הפשט בגמרא, לומר שתשתכח תורה מישראל זה מילי מעלייתא? וודאי שכוונת הגמרא לומר שדווקא בזמן שיש איזו ראיה כביכול שעתידה תורה להשתכח מישראל, המילי מעלייתא שנסתר פה זה שאנחנו לא ניתן יד לזה שתשתכח תורה מישראל. נכון שיש זמן שכתוב עליו "והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'" (עמוס ח, יא) וכתוב בפסוק הבא "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו", אבל כשיש אנשים שיודעים שיש סכנה שתשתכח תורה מישראל, הם יודעים מראש להתארגן שהתורה לא תשתכח מישראל בכל מצב. אותה גמרא כתובה גם בב"מ (פה.) שאמר ר' חנינא שח"ו שתשתכח תורה מישראל, אלא אם תשתכח תורה מישראל אני אחזיר אותה בפלפולי – תמיד למצוא את הדרך איך לעשות בכל מצב שהוא, גם אם יש מצב שגורם לשכחה, איך להתגבר לא לשכוח. הגמרא אומרת במסכת מגילה (ו:) שלאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא. אומר שם רש"י, שלא ישכח תלמודו, לזה צריך סייעתא דשמיא, על זה צריך להתפלל. ורש"י במסכת ע"ז כותב על מה אדם צריך להתפלל ב"אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" – שלא ישכח את מה שלמד. רש"י משלים במקום אחד את המקום השני. הואיל וכדי שלא תהיה שכחה צריך סייעתא דשמיא, אז על זה מתפללים. זה מה שהגמרא אומרת לנו. אם יש ח"ו חשש שתשכח תורה, אנחנו צריכים להתגבר יותר בלימוד גירסא שרש"י אומר שזה סייעתא דשמיא, וממילא צריך להתפלל יותר ב"אתה חונן לאדם דעת", שהתורה לא תשכח לא רק במישור הפרטי של האדם אלא גם במישור הכללי.

המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך

שהקב"ה יזכה את כולנו בעז"ה מט"ו באב והלאה להיות מוסיף והולך, מחיל אל חיל. לצפות ולהתגעגע ללימוד. אין ספק שצריך גם לנוח, כל אחד לפום דרגא דיליה, כדי שבזמן אלול הבעל"ט, זה לא סתם אלול. באלול יש את ג' אלול, ובשנה הבאה יהיה מאה שנה להיווסדות הרבנות הראשית ע"י הרב זצ"ל. מאה שנה זה פרק זמן בעל משמעות עצומה ביותר. לפעמים אנשים לא קולטים את מה שנעשה אלא רק לאחר עשרות שנים, לפעמים אחרי מאה שנה. בעז"ה שהקב"ה ייתן לכולנו את החלק שלא תשתכח תורה מישראל. שתהיה לנו סייעתא דשמיא, שנתפלל יותר ב"אתה חונן לאדם דעת". הקב"ה יסיר מאתנו את המגיפה שעדיין מלווה את העולם. "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (שמות טו, כו). שואל הנתיבות שלום, איזו מחלה הייתה במצרים, היו מכות, לא כתובה מחלה? אומר הנתיבות שלום, ושמעתי פעם בליל הסדר מאבי זצ"ל דבר דומה, שאנשי מצרים לא שמו לב, הייתה מכה, ברגע שהיא עברה המשיכו הלאה עד שהגיעה המכה הבאה. כתוב על פרעה "הכבדתי את לבו" (שמות י, א) זו הייתה המכה של מצרים שהייתה גרועה מעשר המכות. את המכה הזאת הקב"ה לא ישים "כי אני ה' רופאך". אז ודאי שהקב"ה ייתן לנו את הבינה והסייעתא דשמיא להבין מה הוא רוצה מעולם כולו ומעמ"י שמבין את השפה שלו, ובעז"ה נתבשר במהרה בבשורות טובות.

שבת שלום ומבורך!