ערך: ר' אמציה ברקוביץ
בס"ד
אלול- זמן של עמל תורה שבעל פה
חודש אלול הוא חודש של הכנה לקראת השנה החדשה, אבל אין בו מצוות ומעשים מוגדרים כמו שיש בפתחה של שנה, בחודש תשרי.
בעצם העבודה שלו גנוזה ברמז שנתנו הקדמונים: "אני לדודי ודודי לי", זהו חודש של אהבה, חודש שבו אנחנו מחפשים להתקרב לקב"ה בדרכנו שלנו.
כתב הטור (אורח חיים סי' תקפא):
"תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן…
ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות ביום הכיפורים".
למדנו מכאן שעבודת ההכנה שלנו בחודש אלול לקראת ר"ה ויום הכיפורים קשורה להכנה של עם ישראל לקבלת הלוחות השניים ביום הכיפורים.
כותב הרב חרל"פ שהלוחות הראשונים מבטאים את התורה שבכתב ולוחות שניים את התורה שבעל פה:
"לוחות הראשונות נתנו בעצרת שהיא בחינת תורה שבכתב, ולוחות שניות נתנו ביום הכפורים והם בחינת תורה שבעל פה, וכמו שאמרו שבלוחות שניות היה כלול גם מדרש הלכה ואגדה, דהיינו תורה שבעל פה [עיין מדרש רבה שמות סוף פמ"ז בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות בלבד, עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות שנאמר, כתב לך את הדברים, ע"כ. פירוש שבלוחות הראשונות לא נתגלה מציאותה של תורה שבעל פה ובלוחות שניות נתגלה קיומה של תורה שבעל פה אבל אינה כתובה על הלוחות ממש כמו שמבואר בתחילת פרשה זו במדרש שם]" (שיחות לחומש ויקרא עמ' קל).
הכוונה היא, שהתורה שבכתב היא ביטוי לדבר ד' כפי שהוא מופיע מלמעלה למטה, ודורשת מאיתנו ביטול מוחלט. משא"כ תורה שבעל פה, נובעת מהכח של ישראל לחדש ולהופיע תורה בחיים והיא נולדת מתוך החידוש והעמל של ישראל. לכן התורה שבעל פה נולדה בעקבות העבודה והמאמץ של ישראל לדבוק בקב"ה ולקבל תורה מחדש, בניגוד ללוחות ראשונים ש'נחתו' עלינו מלמעלה לא בהתאם למדרגתנו.
החידוש של התורה שבעל פה משמעותו – ראשית כל דרשות חז"ל שחידשו מתוך התורה שבכתב בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, שעם כל מה שעוברות הן בקבלה יש מקום נרחב לתפיסה והשכל של חכמים. לדוגמא- קל וחומר תלוי בהבנה ובסברא. גם כל הכח של הסברא וההבנה של כל לומדי התורה שבמהלך הדורות הוא סוג של חידוש התפיסה האישית של הלומד בתורה, שבכוחה להוליד דינים חדשים – כפי שאנו רואים אצל כל גדולי הדורות שלנו, שמכח סברתם פוסקים הלכה בדיני התורה.
"ההבדל שבין לוחות הראשונות ללוחות שניות, שהראשונות היו כליו של מקנה, והשניות כליו של לוקח דקני, על כן מצד מבט הקניינים נקני הלוחות השניות יותר מהלוחות הראשונות". (מי מרום לג' רגלים, עמ' רכא).
כוונתו לרמוז, שהחומר עצמו של הלוחות, בלוחות הראשונים הוא מעשה אלוקים, בעוד שבלוחות שניים הם מעשה ידיו של משה – "פסול לך".
לוחות ראשונים הגיעו אלינו 'מלמעלה', ולכן בסופו של דבר לא הצלחנו 'לקבל' אותם כמו שצריך, ונשברו. לוחות שניים מגיעים אחרי עבודה וחזרה בתשובה של ישראל. שם מתגלה המעלה של ישראל, ומתוך זה הם חושפים את היכולת 'ליצור' ולחדש תורה.
לכן תורה שבעל פה מכריחה שאנחנו נקבל אותה ונעמול על הופעתה, כי כל עניינה הוא ההופעה של התורה בהתאמה לכלים ולעבודה שלנו:
"ולפיכך יסוד תורה שבעל פה נדרש שיבוא הגילוי מצידנו, מתוך עמלנו, ולפי כשרון מעשינו. וכן היה אז בעת מתן תורה, שאם אמנם לגילוי תורה שבכתב היינו זוכים גם אם לא היינו מכשירים עצמנו לגילוייה, אבל תורה שבעל פה לא היינו זוכים אליה זולת ע"י ההכשרה שהכשרנו את עצמנו". (אורי וישעי שם).
וזוהי כוונת הגמרא שאדם נברא לעמל תורה, דבר הנלמד מהפסוק "כל עמל אדם לפיהו", שהכוונה לעמול להוציא לפועל את התורה שבעל פה. שגילויה תלוי בעבודה של ישראל.
"והנה אמרו כל עמל האדם לפיהו. אדם לעמל נברא… וענין הדבר כי תורה שבעל פה אין לקנות בלא עמל וטורח, ועל העומלים בתורה שבעל פה אמרו בסנהדרין (כ.) שקר החן זה דורו של משה, והבל היופי זה דורו של יהושע, אשה יראת ד' היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה בר אלעאי שהיו מתכסים בטלית אחד ועוסקים בתורה" (אורי וישעי שם).
דהיינו שהשבח הגדול של לימוד תורה הוא כזה המגיע מתוך עמל.
מכיון שהעבודה בחודש אלול היא ההכנה לקבל לוחות שניים – תורה שבעל פה, אומר המדרש תנחומא (פרשת נח) שהיו קובעים ישיבה מיוחדת בחודש זה לליבון השאלות וההלכות שהתחדשו באותה תקופה:
"ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות שנא' (ישעיה נט) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו' ולא כתיב ממך אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר[1] ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בד"ת, שנא' (תהלים קיט) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
כבר בשלב זה אנחנו יכולים להבין את צורת העבודה של חודש אלול- זה חודש שכל אחד מאיתנו צריך לחפש את ה'אות' שלו בתורה. זאת אומרת, כיצד הוא רוצה להתקרב לקב"ה. חודש זה אינו מלווה בחוקים ברורים כיצד להתקרב לקב"ה, והמטרה היא שכל אחד יחדש וימצא בעצמו את דרכו שלו לממש את ה'אני לדודי'.
מעלת התורה שבעל פה
מה יותר עליון? במבט ראשון: תורה שבכתב, האמת האלוקית כפי שהיא מגיעה אלינו – עליונה, והתורה שבעל פה היא רק התאמה והורדת הדברים לעולם הארצי שלנו. היא תלויה בהבנה המוגבלת שלנו, ולכן נמוכה היא.
לא כן כותב הרב חרל"פ:
"כי תורה שבעל פה גדולה מהתורה שבכתב. טובים דודיך מיין, חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה, שתורה שבעל פה אין לה גבול, והיא הבחינות העליונות הגדולות מכל ההוי' כולה, ושוכני ההוי' צריכים להמשיך אותם אל ההוי' בתוכה להחיות אותה לרוממה ולהאדירה ולהרחיבה" (אורי וישעי עמ' רנ).
הפירוש הוא: בתורה שבכתב הכל קיים, וכתוב. זוהי תורה שמגלה את האלוקות שכבר קיימת עכשיו בעולם. לעומת זאת התורה שבעל פה, אינה יכולה להיכתב כי היא מתחדשת, פרה ורבה כל הזמן. הסיבה היא שמטרתה להמשיך גילוי אלוקי חדש לעולם.
אמנם הגילוי בפועל בעולם הארצי מגיע למקומות נמוכים יותר, אבל הוא מחדש גילוי חדש של היה מצוי בו קודם:
"ההבדל שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, שתורה שבכתב היא עצמותה של ההויה כולה (=מה שכבר קיים בה), ותורה שבעל פה הם האורות שלמעלה מכל ההויה כולה" (אורי וישעי עמ' רנ).
"התורה שבכתב היא בחינת עצמיות העולמות, עצמיות ההויה כולה, והתורה שבעל פה היא בחינת האור של ההויה" (מעיני הישועה ח"א פ"ח).
התורה שבעל פה היא אין סופית, והיא מופיעה מתוך הגבולות שמציבה התורה שבכתב:
"והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" (הושע ב), המספר שהוא עצמיות ההויה שהיא בגבול ומדה, יהיה לבחינת האור שאין לו מדה וגבול, בחינת המים שבנחלים שכל יסוד הגבלתם הוא רק מצד הנחלים, אבל הם אינם בעלי גבול…" (שם).
התורה שבכתב היא הנחל שבתוכו זורם זרם אינסופי של מים, המתחדשים תמיד.
"התורה שבכתב שהיא בחינת הגלויים שמצד הקב"ה, יש מספר לאותיותיה, וכל חסר ויתיר פוסל בה, ולעומתה התורה שבעל פה שהיא מתגלה דוקא על ידי ישראל, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני (ירושלמי פאה), ובכל דור ודור הולכת ומתחדשת התורה שבעל פה… ופנים חדשות מתגלות תמיד בהבנת התורה" (מעיני הישועה ח"א פכ"ט).
אלו"ל- ו'ישאלו א'יש ל'רעהו ל'שלום
יכולת זו להופיע אור חדש בעולם, מפגש מחודש עם הקב"ה, נמסרה לישראל.
"עיקר כריתת ברית עם ישראל היה אך ורק מצד תורה שבעל פה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, דישראל הם תורה שבעל פה ותורה שבעל פה היא ישראל". (אורי וישעי עמ' רנא).
הרב חרל"פ מחדש שעם ישראל בכל ההתנהלות שלו מביא גילוי אלוקי לעולם, ולכן הם עצמם התורה שבעל פה.
"עם ישראל הוא בחינת תורה שבעל פה, ולא רק שמשיג את התורה שבעל פה, אלא שהוא עצמו התורה שבעל פה. ולפי שחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה, על כן ישראל קדמו במחשבה (ב"ר פ"א). כל מה שהתנחל ונתקבל בקרב ישראל, הרי זה מסמן לנו את האופי האמיתי של ישראל, שהם עצמם גלויי תורה, ולולא זאת לא היו אלה מתנחלים אצלם". (מעיני הישועה ח"ד פי"ב).
"וזה ענין דברי התנא דבי אליהו שישראל קדמו לתורה, כי ישראל הם בחינת התורה שבעל פה בעולם והם למעלה מתורה שבכתב" (אורי וישעי עמ' רנ).
"בתנא דבי אליהו (פי"ד) איתא שישראל עלו במחשבה תחילה והם קודמים לתורה, והענין הוא דישראל הם הם התלמיד ותיק שמחדשים את התורה שבכל ]ה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, לא שהתלמיד ותיק מכוין למה שנאמר בסיני, אלא שבסיני נאמר מה שהתלמיד ותיק עתיד לחדש, ועל כן לולא התלמיד ההוא לא יוכל החידוש להתגלות. וכן הוא בכללות התורה שבעל פה שלולא ישראל אין תורה שבעל פה, גם קדושת ס"ת מוכרחת שתהיה על ידי ישראל, ולכן כל ס"ת שלא כתבו ישראל פסול, דהיינו שישראל הם המכניסים את הקדושה לס"ת ובאשר חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה על כן ישראל קודמים לתורה". (שיחות לחומש שמות עמ' קמ).
המטרה והתכלית של התורה היא ההופעה שלה בעולם על ידי ישראל שמחדשים עוד ועוד תורה בצורה בלתי פוסקת. כל כתיבת התורה שבכתב עניינה הוא לשם ההופעה של התורה שבעל פה דרכה. לכן אומר התדב"א שישראל קודמים לתורה.
ומוסיף הרב חרל"פ, שמצאנו שכל התורה שבעל פה הגיעה דרך בני גרים (רבי מאיר- "סתם משנה רבי מאיר", ורבי עקיבא- שהעמיד תלמידים שהעמידו את התורה שבעל פה בעם ישראל- "וכולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא"). הסיבה לכך היא שהגר מתקרב מעצמו- כמו העוצמה של התורה שבעל פה הדורשת את כל העבודה מצידנו.
"ליציאת מצרים שהיא בחינת תורה שבכתב בחינת משה (=דהיינו שכל יציאת מצרים הייתה על ידי אתערותא דלעילא ולא לפי מדרגתנו ועבודתנו. א.ב.) היה נדרש שיצא לפועל גם בחינת התורה שבעל פה שהיא באה על ידי הגרים וביחוד על ידי רבי עקיבא, דכולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא, ושורש כולם הוא יתרו. שכמו שמשה הוא ראש ישראל, כן יתרו הוא ראש כל הגרים, וזה הביא את ביאתו של יתרו, ונאמר "וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום", וברש"י איתא איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הוא זה הקרוי איש זה משה ע"כ, והיינו שבחינת תורה שבכתב זקוקה לבחינת תורה שבעל פה, וחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה".
ההזקקות של משה ליתרו, נובעת מכך שכל מטרת התורה שבכתב היא להופיע מתוכה את התורה שבעל פה.
ונוסיף דבר נפלא (עיין ספר 'פרי חיים' פרשת ויקרא): "וישאלו איש לרעהו לשלום"- ראשי תיבות אלול. ללמדנו שבחודש אלול מתעורר הכח של התורה שבעל פה, ועלינו לעבוד לדבוק בה ולעמול על לימודה.
שתוק כך עלה במחשבה
כתב בספר בן יהוידע (ברכות סא:) שר"ע נחבש בבית האסורים בחודש אלול, ונסרק בשרו במסרקות של ברזל כל יום, וביום הכיפורים נפטר.
על דרך פטירתו של ר"ע, אומרת הגמרא (מנחות כט:):
"אמר לפניו (לאחר שראה משה את מעלת רבי עקיבא שעתיד לדרוש כתרי אותיות): רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו, הראיני שכרו. א"ל חזור לאחוריך, חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה? א"ל כך עלה במחשבה לפני".
מה פירוש התשובה 'שתוק כך עלה במחשבה לפני'?
מסביר הרב חרל"פ:
"המחשבה אינה מה שאנו קוראים מחשבה, כי כל מחשבה שחושבין אותה באותיות היא מבחינת הרהור, אבל מחשבה זו היא שלפני האותיות…" (שיחות לחומש שמות עמ' צב)
דהיינו, כשחז"ל אומרים 'מחשבה' כוונתם למחשבה מופשטת ביותר שאינה מוגדרת בכלל, חכמה אלוקית אינסופית. 'מחשבה' זו היא אינסופית, ודרך ההתגלות שלה בעולם הזה היא על ידי התורה שבעל פה, שהיא אינסופית, מתחדשת בלי הפסקה.
"ולזאת תורה שבעל שהיא עצמיות נשמתה של ישראל, והיא עלתה במחשבה לפני התורה שחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה… אין לה כח להכניס תורה שארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים במילים איזה שהם…". (שם)
לא ניתן לכתוב את התורה שבעל פה כי היא בלתי גבולית. כל כתיבה מנסה להגדיר ולדייק באופן מוחלט, ולשכל האנושי אין יכולת לתפוס בצורה מוחלטת את התורה הזו, לכן היא תמיד נשארת בעל פה.
רבי עקיבא, הוא שורש התורה שבעל פה, ולכן מצאנו שהוא מכיר במעלתן של ישראל:
"והנה נגד זה ר' עקיבא היה מצד ישראל כמו שאמר "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם (יומא פה, ב), וגם אמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ועל כן על ידו נתגלה כל תורה שבעל פה". (שם)
כפי שראינו, ישראל הם עצמם גילוי תורה שבעל פה. רבי עקיבא מחפש לדבוק בגילוי האינסופי שנובע דרך התורה שבעל פה. הוא רוצה לדבוק באותה 'מחשבה'.
כל אחד ואחד מישראל הוא צד וסעיף של גילוי התורה שבעל פה. יחד מופיעים ישראל את כל האור הבלתי גבולי של התורה שבעל פה. רבי עקיבא מבקש לדבוק בתורה שבעל פה כולה, בשורש האינסופי שלה, והגוף שלו אינו עומד בזה. לכן נסרק במסרקות של ברזל, ונשמתו פורחת.
חודש אלול זהו חודש ה'מחשבה', חודש של קבלת התורה שבעל פה, ולכן התרוממות רבי עקיבא עד פטירתו מתרחשת בחודש זה. אנו צריכים לקחת מרבי עקיבא את הרצון האינסופי. למלא את עצמנו ברצונות גדולים בחודש זה, כהכנה לשנה הבאה.
הסיבה שאין בחודש זה הדרכה מדויקת כיצד להתקרב לקב"ה היא כי זהו חודש שבו אנחנו עובדים על הרצונות הגדולים והאינסופיים, התכנית העתידית שלנו – כל אחד צריך לעצור ולעשות 'חשבון נפש' לא על העבר, אלא על העתיד: לאן אני רוצה להגיע בשנה הקרובה, איזה יעד רוחני אני מסוגל ורוצה לכבוש. זהו חודש של 'מחשבה', של חלומות שקודמים למימוש בפועל, וצריך לא לפחד לחלום. ומכח העבודה של חודש זה – השנה הבעל"ט תהיה בעז"ה מלאה במימוש של חלומות טובים בעולם המעשה.
[1] אין כאן המקום להרחיב בענין קבלת תורה שבעל פה בחודש אדר, שכידוע בזמן אסתר התחדשה קבלת התורה ע"י ישראל ברצון.
