תשובה ויום הכיפורים -במשנת הרב חרל”פ

תשובה ויום הכיפורים -במשנת הרב חרל”פ
חגים, יום כיפור, ראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, רבנים

ערך: ר’ אמציה ברקוביץ

בס”ד

אשריכם ישראל – עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים

א. מעלת ישראל בעשרת ימי תשובה

1. עשי”ת- ימי התגלות אהבת האב לבניו

אנו נמצאים בימים מיוחדים, בין ר”ה ליוה”כ, ימי התשובה. “דרשו ד’ בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב”- ואמרו חז”ל: אלו עשרה ימים שבין ר”ה ליום הכיפורים”.

אומר הרב חרל”פ:

“הקורבה העליונה שהקב”ה מקרב את עצמו בעשי”ת, “קראוהו בהיותו קרוב” (ישעיה נה, ו), אינה חלה על האדם אלא על ידי שמחה… אלא שהשמחה צריכה להיות בפנימיות, ומה שבעשי”ת באתכסיא מתגלה בסוכות באתגליא, יבליג האדם על כל היגונות וישמח בד’ בעוזו בימים שבין ראש השנה ויום הכפורים. יגיל וישמח בקרבתו במה שהנם נמצאים אז בקרבתו ית”ש וזה התכלית של התשובה, ומתוך ששמחים בקרבתו זוכים באמת לכל האורות הגדולות הזורמים בזרמים בימים אלה” (רזי לי עמ’ יז).

קרבת ד’ אינה מביאה ח”ו עצב או מתח, אלא היא משמחת, מרוממת.

בימים אלו האדם מסוגל להרגיש ולהפנים את הקשר הישיר בינו ובין הקב”ה:

“ולכן בעשרת ימים שבין ר”ה ליוה”כ, שהקב”ה ממציא עצמו לכל אחד ואחד, ממציא עצמו בשתי הבחינות: אחת הכרת גדולתן של ישראל שהם בנים לאביהם שבשמים, ושנית כי הם עבדי ד’, עבדי הם ולא עבדים לעבדים…

וזהו יסוד העבודה באלו הימים לפתח את אלה שתי הבחינות שיאירו באור מפולש וחי בתוך הלב, ובזה זוכים לתשובה אמיתית…” (אורי וישעי עמ’ רמד)

הקשר בינינו ובין הקב”ה הוא קשר של אהבת אב ובן, וכן קשר מחייב של אדון ועבד. זהו קשר מחייב, קבלת עול מלכות שמים. אך אין זו קבלה מעיקה אלא היא מלאה באהבת אב ובנו.

אהבה זו של אב לבנו, אינה יודעת גבולות ואינה תלויה בשום מעשה חיצוני. לכן היא מאפשרת את החזרה בתשובה. למרות שהבן חטא, בכל זאת מקבלו אביו באהבה וגעגועים:

והנה זה פשוט כי האהבה שלנו אעפ”י שאנו רואים שלפעמים אהבה פורצת כל גבול, בכל זאת כל חוש וחוש שלנו הוא בגבול. אבל האהבה של הקב”ה הלא באמת אין לה כל גבול, ואם בהתגלותה יש לה גבול ושמפני זה נקראים מדות, שהתגלותם במדה, אבל בפנימיותה הם למעלה מכל גבול, וממילא מובן כי אהבת ד’ לישראל אשר אמר להם על יד מלאכי נביאו: אהבתי אתכם אמר ד’, ואמר ירמיה: הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ד’. האהבה היא בלי מצרים ובלי כל גבולים ואין כל דבר אשר יכול לעכב את האהבה…

אלא שאם לפי מדת הדין צריך שלא תתגלה כ”כ אהבת ד’ לעמו, האהבה בוערת כביכול בפנים, כהביטוי המו מעי לו, ובלתי ספק שיש זמנים אשר מרוב אהבה הקב”ה מבליג כביכול על מדת הדין וההתגעגעות וההמית מעיים פורצים כל דין ורוצה להתייחד עם ישראל עם קדושו, וזה מתפרץ בימים שבין ר”ה ליוה”כ. כי אז בימים אלו נפתחים ומתגלים שערי הרחמים והחמלה שערי האהבה והחביבות, וזה מה שהקב”ה ממציא עצמו בימים אלו, הכוונה שהאהבה הבלתי גבולית…

לכן התשובה בימים אלו קלה, שברגע שמתעורר לשוב בתשובה מיד מרגיש באהבת השי”ת אליו:

ומפני שכל סיבה לא תרפה את האהבה, כל מי ששם לבבו להתקרב אל ד’, מוצא אז מעיינות של אהבה בלי מצרים פתוחים לפניו, באופן שאין ספק שמי שעושה תשובה בעשי”ת, אפי’ אם עושה תשובה מיראה מוכרח שיהא ממוזג בו ממזיגת האהבה אהבת קודש אהבת ד’ לעמו, ועל כן גם בעשי”ת גם יחיד קורע את הגזר דין למפרע (אורי וישעי עמ’ שפג-ד)

2. אהבת ד’ לישראל- מתגלה בכלל ישראל

אהבה זו של הקב”ה אותנו בלא גבול, המאפשרת לנו לחזור לעולם בתשובה, היא אהבה שקיימת לכלל ישראל. אמנם היחיד עלול ח”ו לכרות את עצמו מהשייכות לכלל:

במה דפליגי ר’ מאיר ור’ יהודה אם בזמן שאינם עושים רצון אביהם שבשמים נקראו בנים, לבד מה שלהלכה קיימא לן כר’ מאיר בהא דבין כך ובין כך קרויים בנים, נראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים. דישראל מצד כלליותם הם בנים בין כך ובין כך, וכל אחד אינו נקרא בן, אלא כשעושה רצון אביו שבשמים, וביוה”כ שכל פרט מתעלה לכלל, הרי כל יחיד הוי בן. והחילוק הוא כשאב כועס על בנו, הרי מיד כשמסירים את הכעס שוב חוזרת אהבת האב, מה שאין כן בזרים זה לזה, דגם בהסיר הכעס, אין דבר מה שיחזירם לאהבה, וזהו: ארפא משובתם- אך אם ארפא – שוב אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו, היינו ששב אפי הרי הנני אב הרחמים. (עמ’ שכא)

כלל ישראל לעולם נקראים בנים, ולמרות שחטאו, ברגע שחוזרים בתשובה מתגלה אהבת ד’ אליהם בלא גבול. לכן לגבי תשובת הציבור נאמר ‘מי כד’ אלקינו בכל קראנו אליו’- גזר דין של ציבור יכול להיקרע אפילו לאחר חתימה.

ולכן אם ישראל עושים תשובה, אפי’ אם תשובתם רק מיראה, כל שעכ”פ הוסרו המחיצות של העוונות, כבר חוזרת ובאה האהבה הנפלאה אהבת ד’ לישראל עמו, האהבה שאינה תלוי’ בשום דבר…

אמנם אהבת ד’ לישראל עמו מתיחסת רק להכלל כולו, לכלליותם של קודש ישראל לד’ ראשית תבואתו, אבל כל אחד ואחד בפרטיותו, אי אפשר לו להגיע למדריגה זו שהכלל מגיע אליו, שהרי אין הקב”ה משרה שכינתו על הפרט כ”א על הכלל. (עמ’ שלג)

הכלל לעולם נמצא במדרגה של דבקות ואהבה בינו ובין הקב”ה, ולא שייך בו חטא:

מזה אנו למדים שהכלל והציבור מצד מושג כלל וציבור מעולם לא חטאו. ולכן אעפ”י שנחתם גזר דין על הכלל, לא מצד הכלל נחתם עליהם כי אם מצד היחידים שלהם, שנגזר על הרבה יחידים כך וכך… כי הם כפי מה שהם עכשיו, אחרי התגלות בהם ערך הציבור, הרי לא נגזר עליהם שום גזר דין מעולם, שהגזר דין היה על היחידים ולא על הציבור (עמ’ שע-א).

3. עשרת ימי תשובה- בכל יחיד מתגלה מעלת כלל ישראל

עשי”ת זהו זמן מיוחד בו אהבה זו יכולה להתגלות באופן ישיר על כל אחד ואחד מישראל, ולכן אפילו אדם יחיד יכול לחזור בתשובה אפילו לאחר גזר דין לרעה ח”ו.

מעתה נשכיל בינה להבין ערך היחיד בעשי”ת. שבימים אלו גם היחיד משיג לו דין של ציבור, ולפיכך כשם שמעלת הציבור הוא שמצד ציבור לא חטאו מעולם והם נקיים מכל חלאה חטא ועון, כן בכל יחיד ויחיד בימים אלו הקב”ה מרוב אהבתו לישראל מחשיב לכל יחיד כאילו הוא  עתה ציבור, ומצד ציבור הלא לא חטא מעולם. נמצא שיקר בימים אלו כל יחיד מישראל אצל הקב”ה כאילו לא טעם טעם חטא מימיו, וכקטן שנולד דמי (שם).

ואמנם כשאהבת ד’ מתגברת גם על כל אחד ואחד מפני שכל אחד הוא אבר מהאומה…

וזהו מה שבעשי”ת ימי תגבורת הדין משיג כל יחיד סגולתו של הכלל, דגם אם עושה רק תשובה מיראה מחרדת הדין שמתגלה אז, אם אך מסתלק הכעס מיד מתגלית האהבה החבוי’ אהבת ד’ לכלליות ישראל גם בהיחיד… (עמ’ שלג).

לכן, מוסיף הרב חרל”פ, תשובת היחיד תלויה בהרגשת השייכות שלו לכלל ישראל, כיון שאהבת ד’ אליו מגיעה דרך שייכותו לעם ישראל:

דרשו ד’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב וכו’ מנין לגזר דין של ציבור שאינו נחפץ וכו’ שנקרע, שנאמר מי גוי גדול וכו’. ואמרו חז”ל שבימי עשי”ת זכות היא לו לאדם שיפה כוחו כציבור והוא מתעלה לתורת כלל- של צבור שאינו חוטא, וזו טהרה מצד עצמנו, וזה ענין ביוה”כ שמתכלל עם חבירו על ידי פיוסו ומגיע לדרגת צבור, טהרת השי”ת היא… (עמ’ שכט)

לכן אין יוה”כ מכפר עד שירצה את חבירו:

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים וכו’ ואומר מקוה ישראל ד’ וגו’. נראה שיש שתי מיני טהרות, טהרת ישראל לד’ (=העבודה שלנו כדי להתקרב לד’), וטהרת ד’ לישראל (=הקב”ה מטהר ומקרב אותנו אליו). ור’ עקיבא בא להוסיף על מה שאומר מקודם דיוה”כ אינו מכפר על בין אדם לחבירו מדכתיב לפני ד’, הרי שטהרת ישראל הוא מה שבין אדם לחבירו, וטהרת ד’ מה שבין אדם למקום.

לא דיו בפיוס מה שיפייסו את חבירו, אלא שנדרש גם התאחדות יחד שיהיו כולם כחטיבה אחת, בלא חציצה. והוא קיום המלא של מצות ואהבת לרעך כמוך, ממש, כי אי אפשר לקבל הארתו של יוה”כ, בלא ויחן שם ישראל נגד ההר… (עמ’ שלז)

ב. התשובה בעשרת ימי תשובה

1. התשובה- חזרה למהות הפנימית של כלל ישראל

התשובה היא חזרת האדם לשורש שלו עצמו, לחשוף מחדש את המהות שלו:

יסוד התשובה לשוב אל נקודת לבבו מרכזו הפנימי, שמקור מרכזו זה לא נתטמטם מעולם, אלא שרבו החלודה והכיסויים עליו, וצריך לגלות את הנקודה הזאת ולקיים כל דבר על פי החפץ המרכזי הזה, ואין דבר בעולם אשר יועיל להסרת החלודות והכיסויים כהתגלות נקודה זאת, שמרוב אמיתתה ששום פניה וחפץ זר, אינו עומד במקומו באשר הוא מוסתר עמוק עמוק בעמקי לבבו פנימה.. (רזי לי עמ’ יט)

מהי המהות של כל אחד מישראל? כפי שנראה בהמשך, הרב חרל”פ מסביר שזוהי השייכות למהות של כלל ישראל, שמבקש תמיד רק לעשות טוב – גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. לשם האדם שב.

חלק מהתשובה הוא לדעת להבדיל בין ישראל לעמים. ולהבין שבאמת בפנימיות- בקשתנו היא לעשות רק טוב.

והנה ישראל עלו במחשבה תחילה, ולא יתכן שמצד שורשי נפשותיהם של ישראל יכשלו באיזה חטא. אבל לפי שבאדם הראשון היו כלולות כל הנפשות של כל באי עולם, גם של אומות העולם, הם הם שהחטיאו אותו והכשילוהו בחטא, ומזה נסתבב שנתערבו נפשות של גויים בנפשות של ישראל, ונפשות של ישראל בנפשות של גוים, שמפני זה לא הגלה הקב”ה את ישראל כי אם כדי שיתוספו עליהם גרים.

ולזאת כל יסוד התשובה הוא שהאדם מישראל יטיל עצמו בשורשו של ישראל ויפריד לגמרי מחלקי נפשות אומות העולם, ומבלעדי זה לא תקום ולא תהי’ התשובה, ההכללה בכלל ישראל היא ע”י העמקה בטהרת נשמותיהם של ישראל ועומק קדושתם ונשגבות רוממותם, להגביר בקרבו אהבת ישראל, וביחד לעמוד על סודות התבדלותם מכל העמים, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ובזה מתקנים למפרע גם חטא הקדום ומשרשים אחרי כל שורש חטא ועון, ואור ד’ הגנוז בעמקי נפשות ישראל יוצא ממחבואם, ומופיע ומאיר בהדרו, בכל הדרת קודש (עמ’ רפב).

וזו עבודה מיוחדת השייכת לעשי”ת: להתנתק מכל שייכות לגויות, ולדבוק באהבת עם ישראל. הכוונה היא, שהאדם צריך להעמיק במהות שלו ולהבין שבאמת הוא רק רוצה טוב, בניגוד ל’נפשות אומות העולם’ שמחפשות להימשך אחרי תאוות ורצונות העולם הזה.

“ובכן איפא הננו משכילים בינת קודש כי ישראל מעולם לא חטאו ולא נכשלו בשום הכשלה, רק העמים שנועצים ציפורניהם בגבוליהם של ישראל, הם הם שחטאו והם הם החוטאים ועתידים המה לשאת עליהם את כל העוונות אל ארץ גזרה, רז של שעיר המשתלח ביום הכיפורים, ובישראל בו יאמר “גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה” (משלי ל”א).

נורא אמנם על פי זה כל חטא וחטא של כל אחד מישראל, שבה בשעה שחוטא נמצא אז בנפש מוחלפת, שנתחלפה לו נפשו הטהורה הישראלית בנפש טמאה של אומות העולם. וזה כל תוכן האמת של התשובה, לגרש את בן האמה שפחה שירשה גבירתה, ולהשיב את הנפש הישראלית לאמה זו כנסת ישראל ואל חדר הורתה, ציפור לקן דילה, “עוז וחדוה במקומו” (ד”ה א, ט”ז).

ומכאן הרז של גדלות הימים שבין ר”ה ליום הכפורים, עשרת ימי התשובה, שאז הקב”ה ממציא עצמו לכל יחיד לרוממו לגדלו ולברכו במידת גדלם של כל הציבור הישראלי כולו, שיהי’ יחיד כציבור ולהאיר בו אורן של ישראל הבלתי נפגם ואשר כבר הוא מתוקן כליל, בימים הקדושים האלה נעקרים אז כל נפשות הגוים שנסתבכו בקרב ישראל, ומחזירים לישראל את נפשותם ומפנים להם מקום שישכנו כבוד בתוכם בהוד קדשם… (עמ’ רלד-רלה).

כפי שראינו, בעשי”ת מתעוררת הקרבה של הקב”ה לכל אחד מישראל ומתגלה אצל כל אחד השייכות שלו לכלל ישראל. על האדם לחזור בתשובה, לחזור לשורש שלו – המהות שלו, שהיא בקשת הטוב הקיימת בכלל ישראל, ולהסיר ממנו כל מיני רצונות חיצוניים (=נפשות אומות העולם).

2. עשי”ת ויוה”כ- התנתקות מהשייכות לחטא

הרב חרל”פ מסביר שהקושי לעשות תשובה, נובע מהזדהות של האדם עם עולם ערכים שאינו שייך לפנימיות שלו. ע”י החטא האדם משנה את כל רצונותיו, וקשה מאוד לשנות אורח חיים שנעשה כטבע:

הכובד לעשות תשובה נובע ממחזות הנפש החוזה במעמקיה כי פחד גדול כרוך בעקבות התשובה (עמ’ רמז).

הפחד נובע מכך שהאדם חושב שהרצונות שלו באמת הם לעשות ח”ו רע. מחשבה זו נולדת מכך ש’עבירה גוררת עבירה’, כפי שמסביר הרב חרל”פ. ממילא האדם מפחד שבכדי לחזור בתשובה עליו לצמצם את הרצונות שלו בעצמו, ולאבד חלק מהאישיות שלו.

זהו חשש שאנו מכירים בקרב בעלי תשובה, שמרגישים צורך ‘לצמצם’ את כוחות החיים שלהם.

האדם עלול לטעות, ולחשוב שבאמת החטא הוא חלק מהטבע שלו, היצר הרע הוא חלק ממנו. אבל אצל ישראל אין זה כך כלל- היצר הרע הוא חיצוני לנו, והזהות האמיתית שלנו היא עם הטוב בלבד.

האדם מהפך הצינורות, ובמקום לדעת שהיצר הרע הוא שני לו, כמו שכתב בעל חובת הלבבות: דע כי האויב היותר גדול שישנו בעולם הוא יצרך הרע עיין שם… טועה האדם ונדמה לו שהיצה”ר הוא אוהבו, ואת חבירו חושב לשני לו, ומתוך זה הוא משתמש נגדו בכח הטבעיות של ההתחרות. ומכאן השורש של שנאת חנם במקום שבאמת כל ישראל הם נשמה אחת בעלת הרבה גופים. באופן שכל זמן שהאדם מבין שהיצה”ר הוא שני לו, יש לו כח טבעי להתנגד לשני… ע”כ כל עמל היצר הרע להתאחד עם האדם שיהי’ כעצם אחד עד שנעשה הוא עם החטא מהות אחד…

טהרת יום הכיפורים היא לנתק את האדם מהשייכות לחטא, לגלות מחדש את הרצון הפנימי שלו לטוב, ולברר שהרצון לחטא הוא חיצוני לו. זוהי טהרה שהאדם מגיע אליה באמצעות סיוע אלוקי:

וזהו הענין של כפרה וטהרה. כפרה הוא להתכפר מן החטא וטהרה הוא להפריד את עצם החטא מן האדם ולהיות נפרד מהחטאים ויהי’ החטא שני לו… וזהו כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, שרק הוא יתב”ש יכול לטהר ולהפריד ביניהם.

וזהו מה שאמר ר”ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שרק אביכם שבשמים יכול לטהר אתכם, וזהו אשריכם ישראל (עמ’ שמט).

יום כיפור הוא יום של חירות, יום שמשחרר את האדם מכל ההתנהלות שחי בה עד עכשיו – ה’טבע’ שהרגיל את עצמו אליו, ומאפשר לו לחזור למהות הפנימית שלו:

עוד זאת יש לידע בערכו הגדול של יוה”כ, ולמה מגיעים אז. דהנה יסוד התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על העתיד. ונראה ענין הצורך בחרטה, מדוע אינו מספיק הקבלה על להבא בלבד. אלא עפ”י מה שמבואר במדרש דאדם הראשון אמר: ‘ואוכל’- אכלתי ואוכל’, והכוונה כי השכיל אדה”ר שהמגרעת של חטא הוא שגם אחרי החטא נמשך ואיננו רק עבר בלבד, כי עבירה גוררת עבירה והתאונן בעיקרו על העבירות העתידות עוד להיות נגרר ע”י החטא, וזה אשר התאונן: אוי וי לי, לא רק אכלתי שע”ז אולי לא הייתי מתאונן כ”כ מה שעבר אין אבל מה אעשה שיודע אני כי אכלתי ואוכל.

ולכן כל היגון והדאגה על כל חטא, איננו על העבר בלבד, כי אם בעיקר על מה שעתיד עוד לצאת ממנו, שעבירה גוררת עבירה…

כלומר בעקבות החטא האדם מתייאש, וחושב שלעולם הוא יימשך אחרי העבירות, וחושב בטעות שהדבר הפך כבר לטבע שלו.

ומפעליו של יום הכיפורים להעמיד את העולם כלפני החטא, לסלק את הריעותא של עבירה גוררת עבירה, וזוהי באמת הצלחה נצחית להכלל ולהפרט, מפני שלולא זה לא היה שום אפשרות לשום ציבור ולשום יחיד להגיע לתשובה… (עמ’ שלה).

זאת אומרת, הטהרה של יום הכיפורים לא רק מכפרת על העבירות, אלא מנקה את האדם מההימשכות ה’טבעית’ אחרי החטא שנולדה בעקבות העבירה. מעכשיו מתגלה שרצונו הפנימי הוא רק טוב.

אשריכם ישראל!

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *