להודות ולהלל

להודות ולהלל
אמונה, הרב יהושע מגנס, חגים, חגים: חנוכה, רבנים, שיעורים

‘לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל לשמך הגדול על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך’

מה ההבדל בין להודות ולהלל?


לפני שיוסבר הדבר יש להקדים שאלה נוספת מהי המשמעות של אמירת ההלל?
נקודה נוספת הדורשת הסבר בענינו של ההלל היא ביאור דברי הגמרא: אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף? כי קאמרינן בפסוקי דזמרא.
גם כאן יש להבין מהי משמעות הדבר שפסוקי דזמרא נקראים הלל ומדוע הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף?

דרכו של הצמח צדק:

בספר דרך מצוותיך מבאר הצמח צדק שלפסוקי דזמרא ולהלל בסיס משותף תיאור הנהגת ה’ את העולם. ההבדל ביניהם הוא שפסוקי דזמרא עוסקים במעשי ה’ שבכל יום בסדר הרגיל של החיים. ואילו ההלל עוסק בניסים הנעשים שלא בדרך הטבע. במציאות הרגילה פעולות ה’ נסתרות, והן מתגלות על ידי כך שהאדם מכיר את היותן מאת ה’, זה ענינו של ההלל שבכל יום פסוקי דזמרא, אבל יש ימים מיוחדים שבהם מתגלה קדושה מיוחדת מציאות רוחנית שלא בסדר העולם ובימים אלה אנו אומרים הלל. ההלל תמיד נאמר על מאורע שהוא אינו לפי סדר החיים היומיומיים, השגרתיים, כמו יציאת מצרים, הצלה ממוות לחיים בחנוכה, והקמת מדינת ישראל.
על ההלל אומרים חז”ל שהקורא אותו בכל יום הוא מחרף ומגדף . בפשטות טעם הדבר הוא שאותו אדם רואה את הקב”ה רק בניסים ובנפלאות , ולא בשגרת היומיום. במקום לשבח את הקב”ה ע”י ההלל, הוא מבטא תפיסה שלפיה באופן עקרוני ‘עזב ה’ את הארץ’, אלא שכאשר הקב”ה רוצה הוא מתערב בנעשה בארץ , וזהו חירוף וגידוף.
אפשר לומר יותר מכך הרמב”ן בפירושו לתורה מלמד אותנו שהתכלית והמטרה אינן שיהיו כל הזמן ניסים גלויים אלא שהחיים יהיו טבעיים . הניסים הגלויים אינם באים כמטרה בפני עצמם, אלא כדי לגלות שהקב”ה הוא העושה והמקיים את כל החיים הטבעיים: ‘מן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד כל התורה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם’, לכן אין לשבח את ה’ על הניסים הגלויים בלבד ולומר הלל בכל יום.

את המהלך שבו ניסים הגלויים מגלים על הניסים הנסתרים מוצאים גם בחנוכה. נס פך השמן היה נס גלוי וממנו למדו כמה ניסים נסתרים היו בעת המלחמה.
בהפטרה של שבת חנוכה נאמר: ‘ לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות’. הרצי”ה זצ”ל היה מסביר זאת ואומר שאין כתוב לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, שכן אם היה כתוב כך היינו אומרים שלחיל ולכוח אין חשיבות כלל ומה שחשוב הוא רק הרוח, מה שכתוב הוא ‘כי אם ברוחי‘ ,כלומר מתי החיל והכח חשובים? כשהם ע”פ רוח ה’. כמו שכתוב בדרשות הר”ן שהתורה מזהירה את האדם ‘השמר לך פן תשכח את ה’ אלוקיך ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל’- התורה אינה מבטלת את ערכו של החיל. יש ענין לעשות חיל , יש ענין בכח, אבל יש לדעת ולזכור שה’ הוא הנותן את הכח לעשות חיל.
בנס המנורה נתגלה שגם הנצחון במלחמה הוא ע”י הקב”ה מי שאינו מאמין בניסים נסתרים אין לו חלק בתורת משה ומבחינה זו גם אין לו חלק בחנוכה.
בהמשך המאמר שואל הצמח צדק למה יש לומר הלל מה חשיבות השבח שלי כלפי הקב”ה הרי אין לנו שום השגה בו כפי שאומר הרב חרל”פ אפילו כאשר הקב”ה מתגלה אלינו הוא מגלה טפח ומכסה אלפי טפחים. אותה שאלה נשאלת על הברכות מדוע אומרים ‘ברוך’ מהי משמעות הדבר וכי אני מברך את הקב”ה והוא כביכול יהיה מבורך יותר? וכי אפשר להוסיף שלמות לשלמותו ית’?
עונה הצמח צדק בדרך חסידות חב”ד פירוש המילה ברוך הוא מלשון מבריכים את הגפן כלומר כדי ליצור גפן חדשה מגפן ישנה משפילים את ראש הגפן שעדיין מחובר למקומו הראשון ומכניסים  אותו לתוך  האדמה שבה דרוש שתגדל הגפן. והגפן נמשכת למקום השני. ודומה לזה מושג הברכה – אנו מושכים את הגילוי האלוקי לעולם הזה , שהמציאות האלוקית תיגלה לעין כל: ‘וראו כל בשר יחדו כי פי ה’ דיבר’ הנקודה הזו משיכת הגילוי האלוקי לעולם היא התפיסה הבסיסית של חב”ד בכל עבודת ה’.
מתוך כך ממשיך הצמח צדק להסביר גם את עניניו של ההלל, באמצעות משל. אם משבחים אדם על מידה טובה שיש בו , מעוררים בו רצון לעשות את הפעולות הנובעות מן המידה הזו. אם אומרים לאדם שהוא רחמן מתעורר בו רצון לרחם, אם אומרים לאדם שהוא נדיב מתעורר בו רצון לתת, מידת הרחמנות והנדבנות היו כבר קיימות בקרבו אבל הרצון לגלותם נובע מהשבח שאמרו לו.
הנמשל בענין הזה בוודאי אינו מקביל למשל, בלתי אפשרי להגיד חס ושלום שהקב”ה מתפעל מהשבחים שאנו אומרים כלפיו. אלא כך הקב”ה רצה שגילוי בעולם ייעשה ע”י האדם. כך הקב”ה ברא את העולם ‘ה צילך על יד ימינך’ מה שהאדם עושה הקב”ה עושה. כשאדם מכיר את הקב”ה , הקב”ה מתגלה לפי ההכרה של האדם.
וזהו תפקידו של ההלל כשאדם מהלל לקב”ה על הניסים ועל הנפלאות על גילוי הקדושה על כל מה שהוא עשה ועושה בעולם על כל הדברים שאינם לפי הדרך הרגילה ומנהג העולם מכיוון שהוא מדבר על כך ומגלה את המציאות האלוקית כך, ממילא הקב”ה מגלה את המידות האלו בעולם. כשאנו מדברים על הניסים והנפלאות שהקב”ה עושה עמנו באמירת ההלל אנו גורמים לכך שהקב”ה יגלה בפועל את המידות האלו יותר ויותר, עד שתתגלינה בכל העולם כולו.
כשאנו אומרים את ההלל אנו גורמים לגילוי קדושה יתירה של ניסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, ולכן אומר הצמח צדק נקרא הוא ההלל לשון ‘אור יהל’ ההלל מאיר את המידות האלוקיות ומגלה אותן.

דרכו של הרב זצ”ל

הרב מסביר שהאומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף לא מפני הקלקול שבאמונתו אלא מפני שההלל מבטא משהו יוצא מגדר הרגיל אצל האדם מין התפעלות מיוחדת הרב מתבטא שהדרך לעבוד את הקב”ה ללא איזון היא מחלה נוראה. אי אפשר שעבודת ה’ תהיה בלתי מאוזנת מתוך התפעלות קיצוניות לכן האומר הלל בכל יום גם אם הוא באמת מתפעל, הוא מתנהג בצורה בלתי יציבה, סדרי הנפש שלו אינם מאוזנים וכך אי אפשר לעבוד את הקב”ה. הרב כותב שאחד היסודות של אדם מישראל הוא להיות מאוזן.

אחד המקומות בהם הרב עוסק בהכרח להיות מאוזן הוא בברכות השחר. ברכות השחר נתקנו על פעולות גשמיות שהאדם עושה, מיד כשאדם קם מהמיטה עליו לומר את הברכות כדי שירגיש מיד את ההתפעלות שלו מכך שהוא רואה ושמוע ומתלבש שיבין שאלו מתנות אלוקיות, חסד אלוקי שאין לקבל כמובן מאליו, אבל עם זאת הרב מוצא בכל אחת מהברכות גם ענין רוחני. על ברכת המכין מצעדי גבר אומר הרב שוודאי צריכים להודות לקב”ה על יכולותינו ללכת כפשוטו אבל מלבד זאת יש להודות על יכולותינו ללכת בעולם רוחני, בשכל הפשוט העובדה שאדם יכול ללכת על הרגליים איננה הגיונית שהרי אין יחס בין הרגליים למסה של הגוף הסיבה שלמרות זאת הרגליים מסוגלות לשאת על גביהם את הגוף היא מפני שכל העצבים השרירים וזרמי הדם נמצאים באיזון מופלא שמאפשר לרגליים לשאת את גוף האדם ולהוליכו. רק ע”י איזון בחיים אדם יכול ללכת והדברים נכונים גם בעולם הרוחני , הוא חייב להיות מאוזן ויציב.
האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי הוא מוציא את עבודת ה’ מהעולם היציב הרגיל המאורגן והמאוזן, ועובד את הקב”ה רק ע”י התפעלויות היוצאות מגדר הרגיל. עבודת ה’ שלו עומדת בסתירה לעצם החיים וזוהו חירוף וגידוף.

ומכאן פתח להבנת ההבדל בין הודאה להלל.
לפני ברכת ברוך שאמר יש הנוהגים לומר הריני מזמן את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי. הרב בעולת ראיה מבאר את שלושת המושגים להודות להלל ולשבח וגם את הטעם לסידורם דווקא בסדר זה.
‘הודיה היא הכרת הטוב שהאדם מוקף בים של השפעת הטוב העליון ונפשו בתכונתה העדינה מכריחה אותו שלא יהיה כפוי טובה וניב שפתיו יתפרץ בהבעה של הכרת הטובה למיטיב העליון ב”ה’
הודאה היא המוסר הנפשי הבסיסי ביותר שיש לאדם בעבודת ה’ , להיות מכיר טובה לקב”ה, לפי דרכו של רבינו בחיי בחובות הלבבות, כל עבודת ה’ בנויה על זה. רבינו בחיי כותב שהבסיס בעבודת ה’ הוא להיות אדם מוסרי. הקבה עושה לנו טובות ועלינו להכיר לו טובה על כך המוסר מחייב אותנו להכיר טובה, ואת הכרה בסיסית זאת הולך רבינו בחיי ומפתח ומרחיב לאורך כל שערי הספר.
כשמדברים על הבעת תודה הבאה בתפילה הדבר הראשון הוא הודיה , הכרת הטוב על מה שהקב”ה עשה לי. ההודיה הכרת הטובה משאירה את המעשה בתוך המסגרת העכשווית שלו מכיוון שעכשיו ברגע הזה טוב לי, המצב הטוב של עכשיו מחייב אותי להודות זהו מושג שקשור למסגרת של זמן: ההודאה היא על הטבה בהווה.
יש דבר שהוא מעבר לכך עצם גילוי הטוב האלוקי בעולם ‘ועצמותה של הופעת הטובה הלא יש בה אור עליון בהירות חיים והויה מלאה קודש שערך עצמיותה הוא עולה למעלה מעצם ההנאה של קבלת הטובה ביחושה אל האדם המקבל אותה שמחייבת אותו על ידי זה בהודאה’.

יש להבין כי ההטבה שהקבה מטיב עם האדם ברגע זה היא ענף וניצוץ מתוך ההטבה האלוקית הגדולה שמוכנה לעולם. על עצם הטוב האלוקי שקיים בעולם אנו אומרים הלל הקבה כולו טוב ועל כך יש להלל אותו.
על כך אומר הרב : ‘ובשביל רושם אור זה בא ההלול שהוא מגזרת יהל אור- הארה והופעה בהכרת החיים העליונים ברום ערכם בהופיעם ממכון הטוב והעילוי הנשגב להאיר על האפק של המציאות המוגבלה שפעת נהורים רחבי ידיים וגדולי ערך’.
כלומר ההלל שבו אנו מסתכלים על הטוב האלוקי שלמעלה ממה שהוא היטיב עמנו על הטוב האלוקי בכלל, מרחיב את ההודיה אל מה שמעבר לגבולות הזמן והמקום כי הטוב האלוקי איננו מוגבל לזמן ולמקום. מה שהקב”ה מיטיב לנו הוא במסגרת של זמן ומקום אבל השורש של הטוב האלוקי הוא הרבה יותר גדול מכך, לכן ההלל הוא מלשון ‘יהל אור’ קרן האור מגיעה למרחקים מעבר לנקודה המסוימת שמממנה יוצאת האור.
כשאנו מכירים את שורשו של הטוב האלוקי אנו רואים שהוא הרבה יותר רחב מהרגע הנוכחי ויכולים להבין איך הטוב האלוקי יאיר לנו גם בהמשך בלי גבולות של זמן ומקום ולא יפסק לעולם ועל כך אומרים הלל.
בהגדה של פסח מסביר הרב שאנו אומרים הלל בליל הסדר מפני שאנו רוצים שלמרות שליל הסדר נגמר ההארה של כל אותן מצוות וממדרגות שהגנו בעבודת ה’ תמשיך ותאיר לנו את המשך הדרך- את המשך החיים. אמנם את המצוות קיימנו בעיתו ובזמנו אבל אנו רוצים שיהיה לאורן המשך גם מעבר לגבולות הזמן והמקום.
הרב בעולת ראיה ממשיך ומסביר את המושג לשבח את בוראי ‘וכי אני משבח אותו?’ התשובה היא לא איננו משבחים אותו – ‘ההלול הזה בפעולותו על האדם ועל כל היקום כולו להעלות אותו להשביחו בהכרה זו שהוא מרומם את כל שפעת הטוב היורד להויה אל מקורה העליון להדרת קודש’ 
כשאנו עולים מהנקודה הפרטית שלנו מהטובה האלוקית שהקב”ה מיטיב לכל אחד מאיתנו ומקשרים זאת לטוב האלוקי שיש בעולם בכלל הרי שרוממנו גם את הטוב הפרטי שלנו, וזה הגדר של ‘לשבח’- אנחנו הולכים ומשתבחים.

אותו רעיון אומר הרב גם ביחס לחנוכה: ‘ההודאה היא על ההצלה זמנית מהחרב שהיה עלול לבוא אז על ישראל מידי רשע של היונים לולא ה’ שהיה לנו’, ההודיה מתייחסת לדבר שקרה בזמן מסוים ולא להשפעה שהוא משפיע חוצה לו. ההודיה מתייחסת רק לנצחון במלחמה ההלל בחנוכה בא על שני דברים שנוצרו בתקופה הגדולה הזו של המאבק וההתמודדות נגד היוונים אך היו טובים לא רק לאותה שעה אלא היו חשובים במיוחד להמשך דרכו של עם ישראל בעולם:

דבר ראשון היתה זו הפעם הראשונה שהתקיימה התמודדות חזיתית בין ישראל לעם מאומות העולם ביחס לאמונה בה’ עד אז היו מצבים שעם ישראל עבד ע”ז אבל בתקופת היוונים עם ישראל ישב בארץ ישראל וניסה לעבוד את ה’ והיוונים גזרו שלא לעשות זאת.

היוונים היו מנהיגי העולם, במצב כזה קיים פחד: להתמודד עם דעות שאיננו מסכימים איתם אנו יכולים, אך מה עם דעות שהעולם הנאור סובר אותם? במצב כזה יש נטייה להיבהל, להתנצל. בחנוכה התברר שאין זה נכון, אין ממה להיבהל נצחנו כי הלכנו עם האמת, עם דבר ה’, אין להיבהל מעולם נאור.
בהשלכה לימינו משום מה קיימים בציבוריות שלנו זרמים גלויים יותר או פחות של חולשה , של פחד מלהתמודד, רגשי נחיתות, אינני מדבר על דרך פוליטית אלא על הדרך שאנו לומדים אותה כתורה, כדבר ה’. יש לנו את הדרך שלנו. אולי היא איננה מוצאת חן בעיני הרבה אנשים אבל זו דרך של תורה.
הייתי פעם בניחום אבלים ומישהו ציטט ביטוי על הנפטר: אף על פי שהיה לו כיפה סרוגה הוא היה ירא שמיים גדול. אני לא שתקתי על הביזיון הזה על העיוות הזה. אנו מנסים להשתלב להיות מקובלים על כולם , מפחדים מהתמודדות, מלהביע בגאון את עמדתנו. וזה נכון לכל כיוון, גם כנגד כיוון של יראת שמיים, וגם כנגד כיוון של פורקי עול.
הרצי”ה שאל פעם בחור בישיבה מה למדת , מה חידשת ? ענה התלמיד: היה לי קושיה בגמרא. שאל הרצי”ה: ומה תרצת? ענה לו התלמיד: חשבתי, אולי, אפשר.. הרצי”ה דפק על השולחן ואמר הפסק להתנצל אלו דברי תורה על דברי תורה לא מתנצלים. אי אפשר להתנצל על דברי תורה, תורה אומרים !  יכול להיות שאתה צודק ויכול להיות גם שאמרת דבר לא נכון אבל חז”ל אומרים שגם מי שאומר ואייבת במקום ואהבת – דגלו עלי אהבה.
הרב אברהם שפירא זצ”ל היה מקפיד כאשר אנשים שנשאו דברים בישיבה היו פותחים אומרים ‘ברשות ראש הישיבה’- מה פירוש, צריך רשות שלי לומר דברי תורה בישיבה ? הישיבה נוצרה כדי שיאמרו בה דברי תורה. האמירה לא הפריעה לו באופן אישי אבל הוא רצה להחדיר בנו את התפיסה הזו שדברי תורה צריך להגיד. אין מקום להתנצל או לפחד. כמובן שיש לבדוק אם אנו מפרשים את דבר ה’ נכון אבל מהרגע שלמדנו ובררנו – זהו דבר ה’.


הדבר השני הוא הפגישה עם הפילוסופיה היוונית, יוון באה לעומת עם ישראל עם תרבות והשאלה היא מה עלינו לעשות האם עלינו להפנות עורף לצדדים הטובים שיש בתרבות יוון ולא לקבלם בכלל, או שמא מספיק גדולים וחזקים אנו נוכל לקבל הטוב ולדחות הרע?

 החשיבה היהודית משתמשת בפילוסופיה . הרמב”ם וכל המחנה השכלתני של הראשונים מתבססים במידה רבה מאוד על דרכי החשיבה של אריסטו. הרמב”ם הילל ושיבח אותו מאוד כמובן שהוא לא קיבל את כל מה שאריסטו אמר. יתרה מזאת אמר הרב חרל”פ שגם את הדעות הכשרות שהרמב”ם קיבל הוא קודם כל גייר אותם ורק לאחר מכן כתב, אך על כל פנים עם ישראל ידע להפריד הסיגים לקבל את הטוב מיוון ולא להינזק מהרע.
באגרות הראיה יש מכתב שהרב כתב לרצי”ה . נראה שהרצי”ה רצה לעסוק בנושא של קירוב , וחשב שאולי כדאי למטרה זו ללמוד שפות זרות , הרב עונה לו שהענין מיותר מפני שהעיקר היא הפנימיות. אין צורך להתעסק כל כך בדברים חיצוניים כי פנימיות הדברים תיתן את אותותיה גם אם הרציה לא ידע לומר הכל בצורה הכי יפה או בכל השפות. באותה תשובה כותב הרב על היחס שבין החכמות החיצוניות לפנימיות: כאשר האדם מעמיק באמונה בתיקון המידות בהתמדה בתורה ובקיום המצוות הוא מגיע למדרגת ‘והתענג על ה”, ואז גם בעת מפגש עם העולם עם החוכמה החיצונית הוא באופן טבעי יקבל את הטוב וידחה את הסיגים. הוא לא יצטרך להתמודד אלא הסיגים לא יתקבלו על ידו כלל, זו לא תהיה שאלה אצלו.
הגמרא אומרת שבחנוכה מותר להדליק בפתילות ושמנים שבשבת אמרו חכמים לא להדליק בהם. הרב כותב שזהו רמז לדעות שאינן באות מתוך התורה שבשבת אין מדליקים בהם כי בשבת זהו זמן של טהרה. אבל בחנוכה כדי לפרסם נס אפילו כלפי אומות העולם מותר להשתמש גם בדעות שמקורן מן החוץ אבל מוסיף הרב שיש הלכה ש’כבתה אין זקוק לה’ אם אחת מהדעות הללו נפסלה יש עליה קושיות אין להתרגש- אין לה חשיבות מצד עצמה.
ההודיה היא על הנצחון במלחמה. ההלל הוא על כל אותם כוחות שנוצרו אז , שהשפיעו וישפיעו על המציאות של עם ישראל מעבר לגבולות של אותם ימים שילוו את עם ישראל לכל אורך מסעו הגדול בהמשך עד הגאולה השלימה. ההלל  הוא האור שמאיר מעבר לזמן שלו.

הרב כותב שאחת המלחמות הגדולות עם יוון ותרבותה הייתה בנושא של צניעות: איך אפשר להיות צנוע כשכל ‘העולם הנאור’ מתנהג אחרת? הרי הצניעות וכן קיום המצוות בכלל יוצרים מחיצה ביננו ובין אחרים ומראים שאנו שונים מהם.
אולם מכיוון שהצלחנו לנצח את היוונים אנו מדליקים נרות החנוכה בפתח הבית –להראות את הקדושה שבבית, את האור של נרות החנוכה שמציין את האור של המנורה ובית המקדש, אנו מדליקים מתוך הבית היהודי שמלא קדושה וטהרה.
‘וכאשר למרות אלה קמנו ונתעודד’ ודבר אלוקינו יקום לעולם הרי דגלם של ישראל וקרנם מתרומם’- זה הדבר הראשון היכולת שלנו להתמודד עם דעות שמסביבנו בלי להבהל בלי להכנע ובלי להתמלא חולשה. ‘וגם מה שאותם הקנינים שהם טובים לשמש את האור אמיתי של תורה, שנלקחו מאוצר הפגישה יוונית מאותם דקריבין לארחא מהמנותא, נצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת להסיר מהם כל סיגיהם ובדיליהם’. יש מסורת שאפלטון נפגש עם ירמיהו הנביא לדבר איתו בעניני פילוסופיה והיו דעות שקבל ממנו.
‘זאת היא טובה עליונה שמאת ה’ היתה זאת להכין הכל להיטיב באחרית’ כלומר ההלל בא על האור הגדול שיצא מן הקשיים שהיו, כאשר באותם קשיים עצמם שהיו נתגלה האור הגדול שמממשיך ללוות אותנו מעבר לאותו זמן. ההודאה היא הצלה זמנית מהחרב שעלול לבוא על ישראל מידי הרשע של היוונים לולא ה’ שהיה לנו. וכמו שראינו לעניין השבח שבא כתוצאה מההתעלות שבהודאה ובהלל, אומר הרב גם כאן: ‘אמנם היסוד התכליתי של ימי קודש אלו הוא להכיר את הערך הנשגב של הנהגת אדון כל יתברך’ 

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות