בס"ד
יון ואדום
מזלו של חודש כסלו הוא הקשת. ננסה להתמקד בעניינו של הקשת ולנסות להבין ע"פ זה את המאבק בין היוונים לעם ישראל. חודש כסלו מתחיל בד"כ בפרשת תולדות ובה מתבררת ההבחנה בין יעקב לעשיו, ננסה דרך הפרשה לעמוד על שרשי המאבק.
יש קשר בין גלות יון לגלות אדום. המהר"ל (נר מצוה) מאריך לבאר את סוגית ארבע מלכויות, ואומר שכוחה של המלכות הרביעית – מלכות אדום- הוא הכח שכולל את כל שלשת הכוחות שהיו בג' מלכיות הכח הנפשי, גופני ושכלי. וכך משמעות המדרש (ב"ר סה יג) בפרשה שמבאר את דברי יצחק לעשיו "שא נא כליך תליך וקשתך" שהכוונה לבבל מדי ויון, דהיינו היכולת של עשיו לצוד הוא לא מכח עצמי שלו, אלא ממה שהוא כולל את הכוחות של ג' המלכויות שקדמו לו.
שמעתי מהרב דרוקמן שליט"א שכל מה שעבר על עם ישראל בג' הגלויות מתקיים בגלות אדום, אלא ששם זה בעוצמה הרבה יותר גדולה. גלות בבל ענינה לגרום יציאה מהארץ, ולעומת התקופה הקצרה של שבעים שנה והפיזור של האומה היה בעיקר בבבל, במלכות אדום הגלות נמשכה כאלפים שנה והפיזור בכל קצוות תבל. גלות פרס ענינה פגיעה בגוף בגזרת המן שלמעשה לא הצליחה, לעומת אדום במסעות צלב עלילות דם ופוגרומים עד לשואה. והשלב השלישי של גלות אדום, שהוא כנגד יון הוא במאבק על הרוח. כך כיום, עיקר המאבק מול אדום והנצרות הוא בעיקר מול נגע ההתבוללות וההשפעה של התרבות המערבית על צורת חיינו . וא"כ אנו נמצאים בתקופה בה עיקר המאבק הוא על בחינת יון שבאדום. ולכן יש ענין לדון גם בעניינו של עשו כחלק מההכנה לימי החנוכה.
יותר מכך, בברכת יצחק לעשיו נא' "משמני הארץ יהיה מושבך" ומביא רש"י 'זו איטליה של יון'. רומא צומחת ויונקת מתוך יון, ומתברר הקשר בין עשיו ליון. ופה כבר מתברר בחינת השמן – משמני הארץ – שמן דקלקול. וזה כבר קושר אותנו לחנוכה.
בפרשה גם מתברר שיון קשורה לקשת. שדרשו חז"ל (שם) על הפס' "שא נא כליך תליך וקשתך" קשת זו יון שנא' כי דרכתי לי יהודה קשת.
עיוורונו של יצחק
דרשו חז"ל (בראשית רבה ב ד) חשך על זו יון שהחשיכה את עיניהם של ישראל. הפעם הראשונה שאנו נפגשים עם חשך בעיניים בעם ישראל זה בפרשת שבוע שיצחק נהיה סומא. ונראה לומר שזה קשור ביון, ביפת. נא' "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם", ודרשו חז"ל (מגילה ט:) יפיותו של יפת יהא באהלי שם. מתוך אותה כניסה של יפת לשם נוצר חושך. יש חושך שנוצר מתוך שדברים של שם יוצאים ליפת , תרגום התורה ליונית שנהיה חושך שלשה ימים (שו"ע תקפ), אך גם פעולה הפוכה יוצרת חושך, מתוך הכניסה נוצרת החשכה. כי דורשת הגמ' (יומא י.) את הפס' יפת אלהים ליפת וכו' שכורש מלך פרס – ותירס (שמבני יפת) זו פרס – בנה את בית המקדש השני, ולכן לא שרתה בו השכינה. והגמ' (יומא כא) מביאה שהיו חסרים בו חמשה דברים . והנה חיסרון בהשראת שכינה נחשב חסרון השפעת אורו של הקב"ה. שדרשו חז"ל במדרש "יאר ה' פניו אליך" זה מאור שכינה (ספרי נשא ו,כה). והנודע ביהודה מסביר שהשכינה היא אור נברא שנאצל מה' יתברך (או"ח מהדו"ת קז). ומבאר המהר"ל (גור אריה במדבר ד,ט) שכל מה שנחסר בבית שני זה בגלל שכהו עיניו של יצחק . א"כ מבואר שבגלל כניסת יפת נהיה חושך בבית שני לעומת בית ראשון וזה קשור לעיורון של יצחק. אלא שצריך להוסיף, הרמב"ן ( ברא' ב,ג) מבאר שביהמ"ק השני נחשב כירח לעומת שמש, והירח זה האור שבלילה, במציאות שיש חושך. א"כ העיורון של יצחק לא אומר שאין בכלל אור אלא שיש פחות, עדיין היתה לו היכולת לברך. יש ברכה, יש הארה מתוך מציאות של חושך.
והנה יצחק נהיה סומא, מכח קללתו של אבימלך , כפי שאומרת הגמ' :"לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקים בזרעה שנא' הנה הוא לך כסות עיניים… יה"ר שיהיו לך בני כיסויי עיניים" (ב"ק צג.). והנה הקללה הזאת נגרמה בגלל שבחינת היופי של יפת נכנסה לשם, דרך שרה שלא רק שהיתה שרה, אלא גם יסכה, שהכל סוכין ביפיה. היה לה יופי פנימי כבת ז' ליופי, זה עדיין קשור לשרה, אך גם יופי חיצוני מיסכה, והיופי החיצוני קשור ליפת, ובגלל יופיה התגלגלה לאבימלך ובסופו של דבר יצא שיצחק שהוחשכו עיניו. וזה עומק דברי המהר"ל שממה שיצחק נהיה סומא וזה בגלל כניסתו של יפת לשם. נגרם שיפת חודר לשם ע"י כורש, וממילא נהיה חושך, כי נחסרו חמישה דברים והשכינה לא שרתה.
אמנם מתוך החושך הזה, של יצחק, העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, ועי"ז זכה יעקב לקבל את הברכות. כי היופי הפנימי, ט' קבין של יופי שנטלה ירושלים, ירושלים שהיא אורו של עולם, זאת ההרמוניה בין כל החלקים השונים. יעקב זכה ליב' שבטי יה' , כשם שאין בלבך אחד כך אין בלבנו אחד. ומבאר הרב זצ"ל (עולת ראיה ח"א עמ' תלה) שהברכה "להדליק נר של חנוכה" ולא נרות, מתייחס למציאות העתידית שתהיה אחדות בין כל גווני האורות.
דהיינו החושך של יצחק לא גרם להעלמות האור, אלא בדור הבא נוצרה הברכה, נתגלה האור. בבחינת הרגיל בנר הויין לו בנים ת"ח, ולא שהוא ת"ח, האור מופיע לא ישר, ורק מתוך מבט ארוך טווח אפשר להבחין בו.
המלחמה בקשת
את הפסוק בתפילת חנה "קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל" (שמ"א ב ד) תירגם יונתן בן עוזיאל "קשתת דגיברי מקדונאי יתברון ודבית חשמונאי דהוו חלשין יתעבדון להון ניסין וגבורן". [תרגום: קשתות הגיבורים המקדוניים ישברו , ובית חשמונאי שהיו חלשים – יעשו להם ניסים וגבורות]. וכבר הזכרנו שבמדרש ( ב"ר סה,יג) על הפסוק " שא נא …וקשתך" דרשו: 'קשת זו יון שנא' כי דרכתי לי יהודה קשת'. והכונה לפסוק בזכריה (ט, יג) "כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים, ועוררתי בניך ציון על בניך יון ושמתיך כגבור חרב". ומפרש רש"י: "ואני אדרוך יהודה להיות לי כקשת מלחמה וילחמו באנטיוכוס בימי חשמונאים".. אם כן יוצא שיון נקראת קשת, וגם המלחמה של ישראל כנגדם היא בקשת.
יש להבין מדוע המלחמה נגד היונים היא מלחמת קשת בקשת. ועוד יש להבין, שהרי הקשת מתייחסת ליהודה. ומצינו עוד שהכוונה דווקא ליהודה, שעל הפסוק "ויגש אליו יהודה" דרשו חז"ל (ב"ר צג ה) את הפסוק "ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע" דורך ענבים זה יהודה שנא' "כי דרכתי לי יהודה (קשת)" [ומושך הזרע זה יוסף]. וכן מצינו שהגמ' (ע"ז כה.) דורשת את הפסוק "ללמד בני יהודה קשת הנה היא כתובה על ספר הישר" שלדעת ר' אליעזר ספר הישר הכוונה לספר משנה תורה, ולדעת ר' יוחנן הכוונה לספר בראשית שנא' בברכת יעקב ליהודה "ידך בעורף אויבך". אם כן קשת מתייחסת דווקא לשבט יהודה. ויש צורך להבין למה המלחמה המלחמה ביונים שהיתה ע"י שבט לוי מתייחסת לשבט יהודה. וביחוד שהשפת אמת (במדבר תרנ"א) מבאר שיעקב זכה לשני שלימויות 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' בצלותי ובעותי והם בחינת יוסף ויהודה, והלוים היו בחינת חרבי ובני ישראל בחינת קשתי (ע"ש). ואם כן הניצחון ע"י הלוים צריך להיקרא חרב ולא קשת.
השפת אמת בדבריו שם עומד על כך שיש שזוכין לשלימות ע"י קירוב לקב"ה ויש שזוכין ע"י ריחוק שמו שנא' "שלום שלום לקרוב ולרחוק", והקשת, הרחק כמטחוי קשת, הבקשה, מבטאת מי שמכיר את מקומו ומכח הריחוק מתפלל אל ה'. הריחוק משותף לבקשה ולקשת.
גם המהר"ל (חידושי אגדות ע"ז שם) מתיחס לקשת כמבטאת ריחוק, ומבאר שמלחמה ע"י קשת היא המלחמה היותר גדולה על כל וקשה מכל, כי החץ שהולך במהירות מורה על כח בלתי גשמי, נבדל. ועוד שהרי כח גשמי פועל על השני במישוש במפגש בין הדברים כמו פגיעה ע"י חרב שיש מגע בין הפוגע לנפגע. משא"כ בקשת שפועל בלי שאני אגע בו, ולכן הפגיעה ע"י הלשון משולה לחץ. לכן מלחמה זו לדעת ר"א היא בכח התורה הנבדלת, ולדעת ר' יוחנן היא מיוחדת ליהודה שנקרא על שמו של ה' (עיין שם). יוצא אם כן שמלחמת קשת, זוהי לא מלחמה גשמית אלא רוחנית מלחמה שהפגיעה שלה היא לא ישירה ברגע הפגיעה, אלא מלחמה שהצלחותיה הן לטווח ארוך. מלחמה שלא תמיד אתה רואה את האויב פנים אל פנים כמו בחרב, אלא מלחמה ערמומית, שרק לאחר שהחץ מתקרב אליך אתה שם לב שמישהו בכלל יורה עליך ומתכוון לפגוע בך.
המלחמה ביון
עיקר מאבקנו עם יון הוא מאבק רוחני נגד השכל, נגד התורה, מלחמה בערמומיות ע"י מפגש עם החכמה היונית, שנראה שיש לזה מקום מצד יפת אלהים ליפת (שפת אמת חנוכה תרמ"ה). זוהי קשת הפועלת הרבה מעבר להיכן שהאדם עומד, כי היונים שלטו למרחוק והתפשטו לגבול הקדושה ונכנסו להיכל שהיא פנימיות הקדושה (שם משמואל חנוכה תרפ"ד) .
וכך כותב הרב זצ"ל (עין אי"ה שבת פ"ב סי' יא) "כאשר רוח יון פרץ להיכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראליים ע"פ המדה היונית. כיון שנכנסו להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת (בחי' חרב), כי אם פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות והמעשים והתורות ליתן בהם פגם להורידם מקדושתן …למדנו כיון שרק נכנסו היונים להיכל, כיון שרוח זר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם כבר טמאו כל השמנים, שוב לא יניחו זוית אחת , וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה (בחי' הקשת)".
אולם מתברר שיכולתנו לנצח אותם הוא רק ע"י קשת. החשמונאים מחשש ההשפעה הרוחנית – הקשת – ניהלו מלחמה פיזית ונלחמו בחרב, כמ"ש השפת אמת שחרב שייכת ללוי, הם מנהלים מלחמה עכשוית כנגד החסרונות שבהווה. אולם עיקר המאבק הוא מאבק רוחני, מלחמת אמונות ודעות. וכדי להצליח צריך ליצור קשת אחרת. עיקר ניצחון הרוח במלחמה עם יון נראה בטווח הארוך. זוהי הופעת תושב"ע בבית שני שר' אברום זצ"ל היה תמיד מזכיר את מה שמובא בפרקי היכלות, שעיקר זיוה ותפארתה של תורה היה דוקא בבית שני. ועיקר דברי תורתנו מבית שני המופיעים במשניות ובברייתות, החלה להתפשט דווקא מימי הלל ואילך דרך שושלת ר"ג שכולה משבט יהודה, נשיאות של "לא יסור שבט מיהודה", (אין כמעט איזכור של דברי תנאים מתקופת הזוגות) זוהי קשת יהודה שניצחה את יון שעסקה ב"להשכיחם תורתך" .
השם משמואל (ויגש תרע"ח) מבאר את השוואת המדרש בין דריכת הענבים לדריכת הקשת, שענינו של יהודה להוציא את האהבה אל יוסף הטמונה אצלו, החוצה, כמו דריכת ענבים, שמוציא את היין שהיה מיפקד פקיד בתוך הענב, החוצה. וכך הקשת שע"י דריכתו החץ מתפרץ ויוצא למרחוק. הדריכה הזאת קשורה ל"ועוררתי בניך ציון", לעורר משהו באומה הישראלית שעד עתה היה רק גנוז בתוככי האומה.. כל קשת יון ענינה היה לעורר את בניך ציון, לעורר את קשת יהודה, לעורר את הופעת התורה בבית שני.
זוהי מלחמה לה' בכוח התורה להופעת התורה, ולכן המציאות הנבדלת, הניסית – שבאה לידי ביטוי במנורה ובשמן הרומזים לתורה – מופיעה בחודש במזלו קשת. זה מראה לנו שנס פח השמן לא בא רק להראות לנו שהניצחון במלחמה בא ע"י הקב"ה ולא מכוחם, כדברי המהר"ל. אלא גם לחשוף את המשמעות היותר אמיתית, המשמעות העתידית של הניצחון , ניצחון הרוח והופעת תושב"ע.
המלחמה על הקשת
עד כאן ראינו שהמזל חושף לנו איזה סוג מלחמה יש כאן, מאבק ארוך טווח, ושמטרת המלחמה לעורר דברים שהיו גנוזים באומה.
אך אולי זה יכול גם לחשוף לנו על מה המלחמה. המלחמה היא על הקשת, על משמעותה של קשת. ננסה לברר מהי הקשת המתוקנת ומהי הקשת המקולקלת. שהרי זה לעומת זה עשה האלהים. מחד עם קשת אפשר להרוג, לגדוע חיים, ומאידך הקשת כשהיא מופיעה בענן היא סמל לברית, להמשכיות החיים עלי אדמות שלא יבוא מבול לעולם. יש קשת הקשורה לישמעאל שהוא רובה קשת, ואמו הגר הניחה אותו הרחק כמטחווי קשת, מרחק שני יריות של קשת (ע"פ רש"י בראשית כא טז). ויש קשת הקשורה ליוסף, שכם ניתנה ליוסף שנלקחה מהאמורי (גם) בקשת, ובברכת יעקב ליוסף "ותשב באיתן קשתו".
כתוב במדרש "את קשתי נתתי בענן – קישותי דבר שהוא מוקש לי, אפשר כן, אלא קשין דפירי" (ב"ר לה,ג).
רואים במדרש שקשת מלשון היקש, וקשת מלשון קש של תבואה או מלשון הקליפה הקשה (ע"פ המפרשים על המדרש) כמו כן "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" – ובתרגום – צלותי ובעותי, ובגמ' (ב"ב קכג.) קשתי זו בקשה. ואולי יש קשר בין קשת לקשקשת שהיא סימן טהרה בדגים. וכמו כן אולי יש קשר בין קשת לקישוט שאותיות דטלנ"ת (הלשוניות) מתחלפות.
הקשת צורתה חצי עיגול (עי' עירובין נה.). הקשת בתור כלי מלחמה מצריך קשיות. מלחמה היא דבר קשה (כמ"ש המהר"ל), ממילא הקשיות שבקשת באה לידי ביטוי במה שמשתמשים איתה במלחמה, ודוקא על ידה בא לידי ביטוי שזו המלחמה הקשה מכל כדברי המהר"ל. כי השימוש במלחמה ע"י הקשת זה באופן שמחברים מיתר לקשת ועל ידי זה יורים חץ, ונבאר.
הקשת הוא חצי עיגול. האם נשלים את חצי העיגול או שנשאיר אותו כך, המיתר אומר שנישאר בחצי עיגול, מבחינתי חצי העיגול הוא דבר שלם, המיתר מבטא שהחצי השני מיותר, מספיק לי חצי ואז נוצר החץ (מלשון חצי). כאשר אדם תופס שמספיק חצי, הוא כבר שלם, אין לו צורך לקבל שלמות מלמעלה, מאחר, זה יוצר קשת דקילקול המסוגלת להרוג. ידך בעורף אויביך איזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד העורף הוי אומר זה קשת. זהו קשת הקשורה לעורף, לקשיות עורף. שלא מוכן לקבל מהאחר, כי הוא מרגיש שאינו חצי, שמספיק רק חצי, וממילא עומד כנגד האחר, אם האחר לא כמוהו. ומתוך-כך יוצא להילחם באחר, בקשת עם המיתר והחץ.
אולם בטבע ישנה קשת שנוצרת ע"י שבירת טיפות גשם עם קרני האור של השמש, של השמש העגולה. זה מסמל על הצורך של החצי לינוק מן השלם, כאשר החצי מרגיש שהוא צריך להיות קשור לשלם, אז מופיע הקשת המתוקנת, הקישוט הזה. זהו סימן לברית, כריתת ברית היא חיבור בין שניים שמרגישים צורך בהשלמה ע"י החיבור, שמבלעדי כריתת הברית הם יהיו חסרים.
זו קשת של "קשתי זו בקשה" בקשתי- מלשון ב' קשתי, שני קשתות. הרצון של האדם להשלים את הצורה, כי הוא מרגיש שהוא חצי צורה. כאשר אדם מרגיש שיש לו רק חצי, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, תמיד ההרגשה לא רק שחסר, אלא שאני רק חצי אני קשת, וממילא רוצה עוד קשת, ב' קשת, לכן ניגש ומתפלל ומבקש שמקור האור, השמש כביכול שהיא עיגול שלם, שהוא יתחבר אליה, ינוק ויקבל ממנה, וממילא כך גם הוא יהפוך לשלם. מכיון שהוא חצי ורוצה להשיג עוד חצי לכן על הקשת הזו אין מיתר, ולא נוצר לכאורה חץ.
הקשת הזו יוצרת קישוט. קישוט הבריאה כאשר תופס את הבריאה כחצי, כדבר שצריך השלמה, וממילא "ואדם אין לעבוד את האדמה", ודבר ראשון האדם מתפלל ויורדים הגשמים מלמעלה מתוך הענן. מתוך אותו גשם, מתוך אותו ענן, כל הבריאה צומחת ופורחת ומתקשטת בפרחים ובפירות. ולכן הקשת מופיעה בענן דוקא. ואין זה משום שאין פה מים, אלא המים התחתונים הבוכים, לא מסתפקים ורוצים להתחבר למים נוספים המים העליונים. "מה דגים הללו גדלין במים, כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך הן ישראל גדילים במים בתורה…" (ברשית רבה פרשה צז ה). לכן הטהרה של הדג נקרא קשקשת בחי' ב' קשתות.
כריתת ברית היא חיבור בין שנים, פריה ורביה הוא חיבור איש ואשה, נעשה ע"י האיבר שיוצרים בו כריתת ברית, ברית מילה, ואז כאשר הדבר נעשה בצורה מתוקנת נקרא "ותשב באיתן קשתו".
ישמעאל -יש אצלו ערך של תפילה, ישמע אל, מרבה להתפלל, ויש אצלו גם ברית מילה. הוא אולי מרגיש שהוא חצי, ואינו שלם. אולם אם לא נענה בתפילתו, הוא מרגיש שהוא רוצה להשיג את החצי השני וזה הוא עושה ע"י הקשת, במלחמה
יש כאלה שמרגישים שהחצי זה הכל, אינם מרגישים חיסרון, והשימוש בחץ נועד לא לקחת מהשני אלא להרוג אותו, זהו עשיו שקשור ללא תרצח. אך ישמעאל קשור ללא תגנוב, הוא לוקח מכולם, כי הוא מרגיש שהוא חסר, והקלקול שבו זה הצורה בה הוא מנצל את הקשת ליצור כמטחווי קשת ב' יריות של קשת חיבור בין קשת דתיקון – התפילה והבקשה, עם הקשת דקלקול החץ. או שע"י החצי הזה יש לי אפשרות להפוך לשלם מעצמו, ואז גם הוא שם מיתר ויורה חץ.
ובישראל – יש חצי ורוצים להשיג עוד חצי, וזה או ע"י קשת מלשון בקשתי – תפילה, או ע"י קשת מלשון היקש- מוקש לי, שיבינו שמה שחסר להם, מה שהם חושבים שנמצא בחצי השני, הוא כבר נמצא אצלם, איזהו עשיר השמח בחלקו, כי מבין שכלל לא חסר לו. ומה שכביכול חסר לו ונמצא אצל השני באמת נמצא אצלו. בעניינים העוה"זהים יש צורך להשתמש בקשת מלשון היקש. ובעניינים רוחניים יש צורך להשתמש בקשת מלשון בקשה.
מלחמת חכמת ישראל בחכמת יון
בזה נבין מהי מלחמת קשת בקשת מול יון, זוהי המלחמה בין חכמת יון לחכמה היהודית. חכמת יון אומרת לעצמה אני חצי שלם, אני מתוך שכלי יכול להגיע ולהשיג הכל. וממילא מה שעוסקת זה להפיץ אותה הלאה, כי היא השלימות. ואז נוצרת קשת המלחמה. ולעומתה החכמה הישראלית טוענת שכל הקורא ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו (ילקוט שמעוני איכה תתרלד), ויגעת ומצאת תאמין, זה מציאה קשור לסיעתא דשמיא, ובלי תפילה לא יצליח בתורה כמ"ש הגמ' מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה…יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו… הא בלא הא לא סגיא (נדה ע:). זוהי חכמת ישראל, זוהי קשת יהודה.
בית עשו לקש
עד כאן עסקנו ביון , אך אצל עשיו ישנה משמעות נוספת לקשת . המדרש דורש מלשון קש דפירי, הקש של התבואה, הקליפה הקשה של הפרי, דהיינו הדבר הטפל, שמתוכו צומח הגרעין, או שהוא מגן על הפרי.
"ובית עשיו לקש", לא רק מהבחינה של היכולת של יעקב לשרוף, אלא כדבר מהותי בעשיו. במדרש (ב"ר פג ה) "התבן הקש ומוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי, אמרו החיטים המתינו עד שתבואו לגורן ואנו יודעים בשביל מה נזרעה השדה באו לגורן ויצא בעה"ב לזרותה…נטל את הקש ושרפו, נטל את החיטים ועשה אותם קרי". עשיו טוען העולם נברא בשביל הקש, ולכן הוא שואל את אביו כיצד מעשרים את התבן, כי את העיקר יש לעשר.
הרב זצ"ל כותב : "והדברים הדמיוניים יש להם יחש בשכל, כי הדמיון הוא פועל שכלי שלא עלה למעלתו וזיקוקו, וכקוף בני אדם נחשב,, ומוצא מקום באוה"ע שאין מעלתם להיות נהנים מאור הקדושה כ"א ע"י מסוה עב כש"ק, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ארבע מאות איש של עשו" (פנקסי ראיה פנקס יג אות קלב). הרב זצ"ל מבין שמה שעשיו בא להלחם עם ארבע מאות זה לא סתם מספר, אלא בא להלחם עם ההשקפת עולם שלו, הוא בא להלחם עם ש"ק (בגימ' 400), עם השקפת עולמו שיש כאן ש"ק ואי אפשר להנות ישירות מאור הקדושה. וא"כ אפשר לנקוט בשיפולי גלימתו של הרב ולומר שהוא בא גם להילחם עם ק"ש, עם התפיסה שנותן משמעות לקש.
ביאור הדברים: עשו נברא ראשון, הוא מרגיש שהוא הבכור, אבל באמת גם הקש נברא לפני גרעין החיטה. התשתית החומרית היא הבסיס לכל הפיתוח הרוחני. ודאי שבשביל להוציא יעקב, זקוקים קודם לעשו. המבט החיצוני אומר שהנברא מקודם הוא הבכור, אך יעקב סובר שהבכורה היא למי שבסופו של דבר הוא התכלית של הכל. כל דבר נבחן ע"פ מה שנכנס לבית , יעקב קראו בית. "כל דבר ענינו לפי גודל פעולתו" (מהר"ל תפארת פר' א).
ממילא עשו עושה מהטפל עיקר. עשו עוסק בהבאת מזון, בציד, אך הוא הופך לאיש שענינו מזון –איש ציד. המזון במקום להיות דבר טפל, הופך למרכז החיים. ויותר מזה, ומשקיעים בלי סוף במחשבה איך המזון יהיה יותר טעים ויותר מגוון, כל הפיתוח השכלי בא כדי לשרת את המזון. א"כ הטפל הופך לעיקרי בשני מובנים השכל משני לאוכל, במקום שהאוכל יהיה בסיס לקיום החיים כדי שהאדם יוציא מהכח אל הפועל את התכונות האנושיות. ובמובן נוסף הטעם -המלח- הופך להיות נושא מרכזי יותר מאשר האוכל בעצמו שיתן לי כוחות להמשיך להתקיים. וממילא עשיו מוכן בשביל האוכל לוותר על העבודה של הבכור בביהמ"ק. לכן נקרא אדום לא בגלל שנולד אדמוני, או שעוסק ברציחה, אלא בגלל שמעדיף את המאכל האדום הטפל ע"פ הבכורה, ובזה המאבק איתו, וזוהי גלות אדום.
גם יצחק שמברך את עשיו, הנה משמני הארץ יהיה מושבך זו איטליה של יון )רש"י), שאצל עשו משמני הארץ הוא המושב הוא העיקר, מברר שהשינוי בין האחים הוא מהו העיקר ומהו הטפל, האם העיקר האור שבשמן, החכמה, תקוע אלפא לשמן ולכן האשה התקועית היתה חכמה (מנחות פה:), או השמנוניות שבשמן שגורמת להתנפחות הצד החומרי. כאשר לכאורה נראה שאצל יעקב הטפל חשוב מהעיקר, שחזר על פכים קטנים כי צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם (חולין צא.), והרי הגוף עיקרי, אז בא עשו להילחם. כי אם הטפל עיקר בזה הוא בכור. אך באמת את החביבות שרוחשים הצדיקים לכל דבר גדול וקטן שהגיע לידם, מבאר האריז"ל: "הצדיקים חביבים עליהם ממונם. כי להיות שהוא נשפע מלמעלה, אין ראוי שימאס בו, כי אם לא היה צורך בו לא היה נותן לו הקב"ה. ולכן חזר על הפכים הקטנים, כי אם לא היה חוזר היה נראה כאילו אינו רוצה באותם הפכים, וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך לחזור עליו". (שער הפסוקים) יש באותו חפץ צורך לשלמותם. דהיינו מה שהולך יעקב לקחת את הפכים מלמד שיעקב קושר זאת לבחי' הקשת, שכל מה שיש לו הוא מתוך קישור לשפע האלהי ששופע מלמעלה, ואפי' ביחס לממון שצבר מרגיש חצי. לכן גם הניצחון בין יעקב לעשו זה בחינת ניצחון הקשת על הקש(ת).
כוח הדימיון
הרב בפסקה לוקח את סוגית הטפל והעיקר ביחס בין הדמיון לעומת המחשבה. בתקופה השלישית של מלכות אדום שהיא כנגד יון, התקופה שמתייחסת לפיתוח השכלי, עיקר המאבק הוא בין ישראל לבחי' יון שבאדום. הכח המיוחד באדם שלא נמצא בבע"ח. הכח השכלי, הצלם אלהים שבאדם, בא לידי ביטוי לא רק במחשבה בחכמה אלא גם בכח הדמיון. כח הדמיון הוא גם ההיקש לדמות משהו למשהו, זוהי בחי' הקשת מלשון היקש, דבר המוקש לי. אלא שהעיקר הוא הצד השכלי המחשבתי, וחכם עדיף מנביא. אולם התרבות של היום, התרבות של בחי' יון שבאדום, עושה את הטפל לעיקר. וזה עצמו מראה שהוא לא כח עצמי של אדום אלא כח מבחוץ שלוקחת אותו, ועל ידו יוצרת תרבות אדומית-עשוית שעושה מהטפל עיקר.
הרב אומר שכל התרבות הזמנית בנויה על יסוד כח המדמה, והעולם חושב שיגיע אל אושרו בפיתוח כח המדמה, וממילא מסתלק האור השכלי, ואין כבר מעמד לפילוסופיה (ע"פ אורות עמ' לד) . היום לתדמית, לאיך זה יראה, מה יגידו עלי, יש חשיבות לפעמים יותר מעצם העשייה. משקיעים במעטפת החיצונית יותר לפעמים מאשר במוצר עצמו, הקליפה נהיית יותר עבה ממה שהיא באמת. זה בחינת הקשת במדרש מלשון קשין דפירי, הקליפה. זהו קשת דקלקול. בחי' יון שבאדום. כאשר הקליפה נהיית עבה אז נוצר מסוה עב כשק, "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם", ולכן לא נראה הרקיע בטהרתו, מאז שמלכות אדום שולטת על ישראל. כאשר השמים עבים אין יכולת לקשת המתוקנת, לברית להופיע. כי מסביר המלבי"ם שקודם המבול מפני גסות העננים לא היה אפשרות שהקשת תיראה בענן, אך לאחר המבול נשתנה טבע הארץ ונחלש כח גסות הארץ, והעננים הזדככו ונעשו קלים, ואז יש יכולת לקשת להיראות. כדי שהקשת שלנו תופיע, יש צורך שהאמצעי, שהקליפה תדע את מקומה ותפקידה בעולם ולא תחשוב שהיא חשובה כמו העיקר.
אדום היא המשך יון. אם יון הדגישה את החכמה שהוא עיקר, אך הדגישה שהיא שלימה ואין צורך לקבל מלמעלה (קשת עם מיתר) אז אצל אדום שכוללת את כל הכוחות גוף נפש ושכל. החכמה במקום להיות השיא, היא הופכת לכלי שרת לגוף (הקשת הפכה לקש).כי האדם יכול לחשוב שתפקידו של השכל שניתן לו זה בא להשלים את החסרונות שנמצאים בו מצד היותו אדם ולא בעל חי, שזקוק לביגוד, בית ואוכל לעומת הבעל חיים (עי' תפארת פרק א'). וממילא עושים את העיקר לטפל, והשכל הופך אמצעי לספק הנאות לגוף.
אך אם מבינים שאנו רק חצי שזקוק להשלמה, שזקוק להשלמה ממשהו שמחוץ לנו, לא נגיע למסקנה שתפקידו לשרת את הגוף. אלא להיפך בנין הגוף הוא אמצעי ובסיס לקראת השלב העיקרי, לקראת השכל שהוא בניגוד לגוף אוביקטיבי, כללי, יוצר באדם שאיפות אידיאליות, מוסריות וכו'. זה עיקר יעודו של האדם. זה קשור לקשת כפי מה שמבאר המלבי"ם את המדרש קשת מלשון היקש , דמיון לקב"ה. שכמו שהקשת היא אור השמש בענן, כך דוגמת הנפש בענן הגויה. וכמו כשהענן נעשה יותר זך, שייך שדרכו תופיע הקשת בשבעת גווניה, כך האור האלהי יוכל להתפלש בבתי הנפש, דרך שבע הספירות. א"כ הקשת רמזת לנו על השפעת המציאות האלהית בתוככי הנפש של האדם ,והיא מדריכה אותו.
מול הקשת של עשו הקשת כפי שמופיעה פה למטה, ככלי נשק. מציבה יהודה מבט על הקשת שלמעלה, שאין לה מיתר . קשת שממנה אפשר להבין, שהאור האלהי נמצא בתוככי האדם. ובזה יתרונו על הבעל חיים, וממילא זה עיקר האדם. והפעולות העיקריות של נפשו הם מצות התורה.
וא"כ השכל העומד מול השכל היוני -אדומי, זהו השכל של יהודה. זהו התושב"ע שמתפתחת מלמטה למעלה, בעיקר מימות הלל ושושלת דר"ג משבט יהודה. לימוד של היקש, ודימוי מלתא למלתא, ולא תורה של שבט לוי שהיתה בעיקר על ידי רוח הקודש. כי תורה דלוי, בחי' קשת מלשון בקשה, אך תורה דיהודה גם מלשון דבר המוקש לי ,בצירוף בקשה לסיעתא דשמיא (נדה ע), וממילא יש ב' קשתות. (אשר לקחתי …וב'קשתי). ואם לוי מנצח את יון, נצרך יהודה לנצח את בחי' יון שבעשיו . כי בזמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו (ב"ר סה כ) וא"כ קשת יהודה רומזת על ניצחון ארוך טווח שיהיה על בחי' יון שבאדום. ואולי לכן נצרך לנצח את עשיו לא רק יוסף "והיה בית יוסף להבה", אלא צריך גם את יהודה "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו". כי כותב הגר"א (פירוש לסבי דבי אתונא- מישרא דסכיני) דאף שמשיח ב"י ימשול על כל העולם ויכלה הרשעים, אבל עשיו לא יפול אלא ביד משיח בן דוד.
הדלקת נרות חנוכה
בזה אפשר אולי להבין את המחלוקת בין ב"ש לב"ה לגבי המהדרין מן המהדרין. המפרשים הקשו שאם ההידור היה כבר מזמן התקנה או קצת אחריה, איך פתאום נוצר בסוף ימי בית שני, עוד קודם לחורבן, מחלוקת איך היו מדליקים כל שנה את החנוכיה בבית. ואולי זאת תקנה מאוחרת שלא היתה כשתקנו את ימי החנוכה, אלא רק שרומא החלה לשלוט על עם ישראל. כי מושג הידור הקשור ב-8 מצאנו אצל מלכי אדום שהמלך השמיני הוא הדר (ברא' לו לט). וממילא רק בתקופה שהיינו תחת שלטון אדום, היה מקום להדגיש מה בין ישראל לבין בחינת יון שבאדום, מבחינת ההידור. המהר"ל מתייחס למה שמסופר על אדום שיש להם שלש מאות מלכים ושס"ה נסיכים ושס"ה שווקים ( ) ןמבאר שאדום רמז לשמש האדומה, שבכל שנת חמה יש שס"ה ימים, והשמש מתחלה ונגמרת באות ש בגימטריה שלש מאות. ומבאר שענינה של אדום לשלוט על הכל, אין שום צד במציאות, אין שום פרט שאין להם יכולת לשלוט עליו, אך תפקידם ליצור אחדות (שלש מאות ג' רומז לאחדות), ליצור סדר מסוים בכל הגונים במציאות . זוהי אחדות מציאותית. זהו ההידור שנמצא באדום שקשור ל-8, כי 8 היא הבחינה שכוללת את כל הריבוי שבא לידי ביטוי ב-7 בשבעה דרכים ינוסו לפניך (מהר"ל נצח פ' לב). זהו הדר, מלשון יופי, הוד והדר, ההרמוניה שהכל מאוחד ומותאם, זה יוצר את היופי שביצירה. אלא שגם אצלנו יש את אותה בחינה אלא אצלנו האחדות, היא אחדות רוחנית, אחדות הקודש, האחדות הכוללת, שאין אחד שלא מואר ומושפע מהתוכן הרוחני. זהו ההידור של נר לכל אחד ואחד. אלא מכיון שרומא כבשו את ישראל וכיכול גם אצלם יש אותו הדר, החליטו להוסיף עוד בחינה של הידור שיראה מה ההבדל בין ההדר הישראלי להדר האדומי. אנחנו יכולים ליצור גם גם מהדרין מן המהדרין, האם ההידור יכול לגרום לעוד הידור, על זה המאבק האם האחדות היא אחדות המציאות או האחדות האלהית. כי אז ממילא אותו אור אלהי שוכן בתוככי האדם, ומתוך כך האדם בכח השכל שלו, עוסק בתורה, מלמטה למעלה, ככה הוא בעצמו מתרומם מדרגה לדרגה ,שבע דרגות נוספות כנגד שבע גווני הקשת, וביחד מגיעים לשמונה אורות בחנוכיה. אלא שנחלקו ב"ה וב"ש האם להדגיש את העליה של האדם הרצון להיפגש עם האור העליון או להדגיש איך אותו אור אין סוף לאט לאט יותר ויותר חודר באדם,
ונזכה מתוך החודש שמזלו קשת, להמשיך לעסוק ב"מאי חנוכה דתנו רבנן" בבתי המדרש, וע"י דריכת קשת יהודה נזכה ל("חרבם תבוא בלבם ו)קשתותם תשברנה".