בעריכת ר' אמציה ברקוביץ'
בס"ד
א. מטרת הניסים
ימי החנוכה נקבעו בהלל והודאה על הניסים הגלויים שעשה לנו ד' בהדלקת המנורה, והניסים הנסתרים שעשה לנו ד' במלחמת החשמונאים.
הרב חרל"פ מגדיר מהי מהות הניסים, כך נוכל להבין על מה עלינו להודות ומהי עבודתנו בימים אלו:
לפי המובן הרגיל בענין הנס, אף שמרשים איזה התפעלות בנפש, מ"מ אין זה רק לקצרי דעה אשר טבע הבריאה בכללה לא תוכל לפעול עליהם התפעלות מה, ואינם יכולים להתפעל רק לעומת דבר חדש שמתחדש לעתים רחוקים חסרי דעת, כאלו אשר יתכן להם להתפתות בדברי שקר הבל ותוהו…
התפיסה הפשוטה היא שהמיוחד בניסים הוא שה'חריגה מהטבע' מעידה על היכולת האלקית להתגבר על הטבע, ועוצמה זו מכניסה באדם כבוד ויראה מהבורא. הרב חרל"פ אינו מקבל הבנה זו, שכן אנו לא זקוקים לקבל שום הוכחה על היכולת והכח האלוקי בשביל להאמין ולחיות אמונה זו.
אם כן, מהי המטרה של הנס?
הנה מתנוצץ קו זהיר ובהיר ממדריגה המוסתרת, כי בעוד אשר טבע נשארת במעמדה, ממש כמו שהיא, ובכל זאת מתראה ג"כ השלא כדרך הטבע שבה.
הוא ענין היותר מפליא שבניסים, שהטבע כמו שהיא, ובכל זאת אין הטבע סותר כלל את שלא כדרך הטבע. זוהר הקו הזה מלמדנו איכות מציאותו ית' בכלל שכל מציאות העולם הגדולה הזה וכל העולמות, אינם מגבילים וחוצצים ח"ו לו ממה שהיה קודם.
מסביר הרב חרל"פ שהחידוש של הנס הוא שאנו רואים איך בתוך מסגרות הטבע עצמן יש פתאום הופעה אלוקית שאינה חלק מסדרי הטבע. כלומר יש יכולת אלוקית להתגלות בתוך גבולות הטבע עצמם.
במבט ראשוני, המסגרות הטבעיות סותרות ומעלימות את הבורא. כאשר בהן עצמן מתגלה נס, אנו רואים כיצד יש חיבור בין עולם הטבע המוגבל והגשמי, לעולם הרוחני העליון, שאינו מוגבל.
המהות של הנס, אם כן, אינה התגברות וסתירה לטבע, אלא חיבור העולם האלוקי עם העולם הטבעי.
הרב חרל"פ מסביר לפי זה כיצד התחולל הנס, שהגם שהיה בשמן להדליק יום אחד דלק שמונה ימים.
הטבע בטהרתו לפני כשלונו על ידי החטא הקדום, היה שמהגבול יבא לבלתי גבול. הגבול הוא הזריעה למה שיצמח ממנה ויגדל ויפרח הבלתי גבול, כל מה שנתהווה בבריאה היה בגבול בקץ ובמדה, גם הימים של האדם היו במדה גם לפני החטא, אלא שלפני החטא היתה המדה והגבול כזריעה להגדלת ולגלוי הבלתי גבולי, ולאחר החטא אחרי הגבול בא ההפסד והכליון, ואך בישראל עם קדושו ברוממות משגבו… מתוך הגבול הוא בא לבלתי גבול.
בבריאה אנו נפגשים עם דברים חומריים, 'מוגבלים' ובעלי 'גבול'. אבל המטרה שלהם היא שגם בהם יתגלה האור האלוקי האינסופי. זאת אומרת שהגם שכלפי חוץ אנו נמצאים בתוך מסגרות המגבילות אותנו, נצליח לרומם את כל החיים הטבעיים למדרגה בה הם בעצם גילוי של העולם הרוחני העליון שלנו.
מתוך בחינה זו נמצא אז הפך של כהן גדול והיה גם בטהרת הטבע, שמהגבול יגדל הבלתי גבול, ובכן ישנה באמת בהגבול הלזה הכח של הבלתי גבול, דבלא זה לא היה נצמח ממנו הבלתי גבול, ולכן אע"פ שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, הדליקו ממנו שמונה ימים. וזהו הנס שהיה גם ביום הראשון, כי היה בו הכח של הבלתי גבול, שונה ונבדל משאר הטבע שאחרי החטא שאין בו הכח של הבלתי גבול, והוא רק הוה ונפסד, ובפך הזה היה בו טהרת הטבע כלפני החטא אשר הבלתי גבול הוא בו במגבלות הגבול.
(שיחות לחנוכה עמ' א')
השמן מוגבל ביכולת הבעירה שלו רק כאשר אנו מתייחסים לחלק ה'טבעי' שלו. אבל בתוך עולם הטבע עצמו טמון כח אלוקי שאינו מוגבל למסגרות של זמן, וממילא גם בשמן עצמו טמונה יכולת לדלוק בלי גבול. השמן שנמצא חתום בחותם הכהן הגדול, היה שמן שה'טבע' שלו לא הסתיר את הכח האלוקי שטמון בו.
לפי חלק מהשיטות, לא השתמשו בכל השמן שבפך להדלקת המנורה ביום הראשון, אלא מראש חילקו את השמן לשמונה חלקים ושמו בכל יום שמינית מהכמות הראויה. הרב חרל"פ מסביר שזאת מאחר שהם הרגישו שבאמת בשמן זה כח בעירה 'אינסופי', וגם כמות קטנה בכוחה לדלוק זמן רב.
נסכם: המהות של נס אינה סתירה לטבע אלא גילוי היכולת האלוקית בתוך הטבע. השמן הטהור שנמצא לא היה מוגבל בכח הבעירה שלו כי התגלתה בו עצמו היכולת האלוקית האינסופית.
ב. קדושה שבטבע
ב'על הניסים', ההודיה המיוחדת בחג חנוכה, אנו מזכירים רק את הנס של נצחון החשמונאים על היוונים. מכאן שעיקר הנס בחנוכה הוא דוקא נצחון המלחמה, וחזרת המלכות לישראל (כדברי הרמב"ם בהלכות חנוכה). מסביר זאת הרב חרל"פ:
"ומכאן אנו באים לעמוד על תוקף הנס של חנוכה ופורים שבהם החלו להאצל גילויי הקדושה שבטבע כפי מה שיתגלה בשלימותו בעתיד, ועל כן באו ציורי נס חנוכה בדרך טבעית ע"י מלחמת החשמונאים…".
(שיחות לחנוכה, עמ' לח)
כפי שראינו, מטרת הניסים אינה להוציא את האדם ממסגרות הטבע, אלא להחדיר קדושה אל תוך הטבע. ההודאה בחנוכה היא על כך שהיה ניכר לעין כל שהקב"ה מוליך את המציאות לא רק בדרך של נס אלא גם בתוך מסגרות הטבע. לכן המלחמה ביוונים היתה מלחמה טבעית.
מסביר הרב חרל"פ שלכן בחנוכה ופורים אנו מברכים 'שעשה ניסים לאבותינו', ברכה שאין אנו מברכים בשום הזדמנות אחרת בה נעשו לנו ניסים, דוגמת יציאת מצרים ושביעי של פסח:
"ולפי דברינו מובן, דענין הברכה שאנו מברכים אין זה מצד לשבח את הקב"ה, כי הוא כביכול אינו זקוק לשבחים שאנו משבחים ומפארים. אלא הוא בא להמשיך עלינו את הטובה ההיא, ועל כן בחנוכה ובפורים שהיה הנס בדרך העלאת הטבע (=דהיינו, לא בדרך התנגדות לטבע אלא התגלות ניסית דרכו), אנו ממשיכים את העילוי הזה שהוא התכלית המכוון".
מטרת הברכה היא לעורר את הענין שהתגלה בנס שנעשה. החידוש בניסים שארעו בצורה נסתרת בתוך הטבע הוא, שהם מקדמים את העולם לקראת העתיד שלו, שבו באמת בתוך הטבע עצמו נרגיש את הנוכחות האלוקית.
"אבל הניסים שבאים על ידי שינוי דרכי הטבע רק שהם באים בהוראת שעה, עליהם אין אנו מברכים, כי אין זה המכוון מאתו ית"ש ביצירת ההויה, כי אם שתתעלה הקדושה הגנוזה בקביעות גמורה, רז קדושת הטבע, וכדכתיב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו), והיינו הנפלאות שבטבע".
הגאולה העתידית, והמצב המתוקן של העולם, היא שהעולם יתעלה לרמה כזו שהקדושה תתגלה בתוך מסגרות הטבע עצמו ולא תסתור אותן. כל נס שמהווה סתירה לטבע אינו דבר אידיאלי, והגם שהיה נצרך לשעתו, בכל זאת אין אנו מנסים להמשיך אותו גם לימינו.
כן כתב הרב חרל"פ גם בספר מעיני הישועה (ח"א פרק ט"ז):
"להיות שעיקר צנור הגלוי האמיתי של שם ד' הוא על ידי הטבע, לכן גם הגאולה תבוא מתחילה בדרך הטבע".
עוד הוא מוסיף (מעיני הישועה ח"ג פרק מ"ב), שעם ישראל מבינים שהגילוי האלוקי בדרך הטבע הוא כל כך מרומם עד כדי כך שמסוגל להתגלות גם בתוך הטבע, בלא צורך לסתור אותו ולהכניע אותו:
"אולם לא כאלה חלק יעקב, שאצלם הנהגת הטבע דוקא מפני ריבוי האור ועתידים ישראל שיגיעו גם לגלוי האורות הנעלמים שבטבע, שהם האורות היותר גדולים ונשגבים".
ג. התעלות דברי הרשות
בחנוכה אנו מוצאים שיש כר נרחב של בחירה. במצוות הדלקת נר חנוכה מצאנו מושג שלא מצוי בדרך כלל: 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין', דהיינו שבבחירת האדם מישראל להחליט כמה הוא מרחיב את ההידור במצווה.
הרב חרל"פ מסביר שזאת מאחר שחנוכה זה זמן שבו אנו מקדשים לא רק את התחום של הקודש הנגלה, אלא מרחיבים את גילוי הקדושה גם למקומות של 'רשות'. מקומות בהם אין גילוי קדושה בצורה ניכרת לעין, אלא זה עולם טבעי שבבחירתנו האם לרומם אותו לקודש או להותיר אותו בחולין.
"בחנוכה, אז הוא זמן ההתעלות של כל דברי הרשות, להעלותם למרום החובה, ועל כן יש בה הרבה מן ההידור, מהדרין ומהדרין מן המהדרין, וכל בית ישראל קבעו לעצמם את ההידור מן ההידור לחובה עליהן לקיימם בחיבה יתירה ומסורה".
במקום אחר (שיחות לחומש דברים עמ' קכו) מסביר הרב חרל"פ, שבמצב מתוקן, קודם חטא אדם הראשון, אכן כל ענייני ה'רשות' היו חובה ומצווה. דהיינו, בתוך ענייני הרשות הטבעיים התגלתה הקדושה כמו במצווה:
"לכן כל דבר הרשות, צריך להתעלות גם הוא לכלל חיוב, שתהיה גם בו מתורת הציווי, כמו שבתחילת היצירה נצטווה אדם הראשון: "מכל עץ הגם אכול תאכל", שאף שכיום האכילה מכלל דברי הרשות היא, מתחילה היתה מכלל הדברים המצווים. החטא, הוא זה שגרם שינטל טעם הציווי, ותתבטל הכרת החיוב שבדברי הרשות".
לעתיד לבוא העולם יחזור לרמתו האמיתית, בה בתוך דברי הרשות הטבעיים אנו מוצאים את אור ד', כביכול אנו מצווים במצווה לעשותם:
"עתידים דברי הרשות לחזוק למקור מצבם העליון, עד שלא יהיו עוד דברי רשות והכל יוכלל במקור הציווי, "ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דיבר" – שהכל יראו שאין שום דבר בעולם שאין בו משום פי ד' דיבר".
נראה שלכן ההלכה היא שריבוי הסעודות בחנוכה הוא רשות. זאת, בניגוד למועדים אחרים בהם הסעודה היא מצווה. בחנוכה אנו מרוממים גם את דברי הרשות, ולכן הגם שהסועדה עצמה היא רשות אנו לוקחים את אותה אכילה ומרוממים אותה.
הרב חרל"פ מסביר שזה הענין של 'פרסומי ניסא'. כפי שראינו עד עתה, החידוש האמיתי בניסי חנוכה הוא שהקדושה לא מתגלה רק כסותרת לטבע אלא מתגלה בתוך הטבע. לכן גם קיום המצווה נמשך לא רק למחוזות בהם יש חובת קיום מצווה בצורה מובהקת, אלא למקום של עולם ה'רשות', עולם של חול שהאדם בבחירתו ממלא אותו בקדושה.
וזהו פרסומי ניסא, שבמצוה זו מגלים את כל הכחות הנעלמות, אור ד' החודר בכל המצוי שבזמן שמתגלה מייחסים גילויו בתואר נס, והיינו פרסומי ניסא שכל הניסים המתגלים ואשר יתגלו עוד לעתיד ממעיין נר חנוכה הם נמשכים, כי הנס ההוא היה שורש לכל הניסים שלאחריו ואשר עתידים להיות…".
(רזי לי עמ' לב)
ד. שייכות טבעית לקודש
מדליקין נר חנוכה והשלהבת עולה מאליה בכל ימות השנה, מצדנו אין צריך רק ההדלקה,"הדלקה עושה מצוה" (שבת כב, ב) ושוב אין אנו זקוקים לה, "כבתה אין זקוק לה" (שם כא, א), ההדלקה היא ה"פתח של מחט", מה שאנו צריכים לפתוח, ושוב נפתח כפתחו של אולם, מאליו, לכל ימות השנה, "אמר הקב"ה לישראל בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות" (שיר השירים רבה ה, ג).
(רזי לי עמ' לב)
ההלכה בנר חנוכה היא ש'כבתה אין זקוק לה'. דהיינו, אם הדליק את הנר והנר כבה אין חובה להדליקו שוב. הרב חרל"פ מסביר שהדבר מרמז על כך שהעבודה שלנו בחנוכה נדרשת רק בכדי 'לעורר' את הנשמה, לפתוח. ומיד- הקב"ה פותח ומסייע לנו להתקדש ולשוב אליו.
ההדלקה כלפי חוץ, נועדה לעורר בקרבנו את השייכות וההשתוקקות לקדושה. מאחר וזו קיימת בנו באופן טבעי, ברגע שאנו מדליקים היא מיד מתעוררת ומתלבה מאליה. לכן גם אם נכבתה אח"כ הבעירה החיצונית, הדבר כבר מעיד על הקיום הפנימי והטבעי של השייכות לקודש:
בהדלקת נר חנוכה אנו בטוחים כי כשרק אנו מדליקים מבחוץ, כבר האור נחדר בפנים, ואין אנו מתפעלים אם לכאורה נכבה מבחוץ, כבתה אין זקוק לה, כי אין זקיקתנו כי אם אל מה שבפנים, שבפנים אינו נכבה לעולם.
(רזי לי עמ' לג)
הסיבה לכך היא, שבימי חנוכה מתעוררת בליבנו השייכות הטבעית לקודש. כשם שבימים אלו הקדושה מתגלה בתוך עולם הטבע, כך מתגלה לנו שהטבע שלנו אינו סותר את הקדושה, אלא מתאים לה.
יש שגם בלא חשבון ובלא דעת, הנפש מעצמה מתגלה בתוך האדם, והיא היא בכלות נפשה היא המתגעגעת להרוממות העליונה, והיא אשר מכניעה תחתיה את כל מאויי הגוף ומנעמיו שיתבטלו מחמת כלות הנפש ורבוי עוצם הגעגועים.
סגולה זו, של גילוי השייכות ה'טבעית' של ישראל לקדושה באה לידי ביטוי בנכונות של עם ישראל מסור את נפשו בלי חשבונות ושיקולים של רווח והפסד. בלי 'דעת' אנו נמשכים למסור נפשנו למען גילוי כבוד ד':
במסירות נפש הלזה קנאו היוונים בישראל, ראו ונוכחו כי כל חכמתם יבולע להם בעת מצוקה וצרה, כדכתיב (ישעיה ח, כא): "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלקיו", וזהו לאו דוקא מלכו ואלקיו, אלא גם כל חכמה וידיעתה מתבטלת בעת שום סבל של צרה ואי נעימות, ולעומת זאת ראו ונוכחו בישראל כי חכמת קודש תורתם עומדת להם שגם בכל צרה ומצוקה אף היותר רעה, דוקא אז מתגלה בקרבם רוממות נפשם והתדבקותם באלקיהם, ונמשכים מעצמם אל ד' ותורתו כברזל הנמשך אחר האבן השואבת…
כלומר: לעומת החכמה החיצונית שאינה עומדת לאדם בעת מצוקה ולחץ, אצל ישראל דוקא בעת הלחץ והשמד מתעוררת האהבה הגדולה, שנובעת מעצם היותנו חלק ד'. כיון שגם העולם הטבעי שלנו שייך לקדושה, ממילא כאשר נוצר צורך למסור את הנפש בכדי לגלות את כבוד ד', עם ישראל עושה זאת 'בטבעיות'.
מעלה זו מתגלה בכל שנה בחנוכה:
זהו גדלות ימי החנוכה שאז נתגלתה בפועל המדרגה של ישראל של "אחרי ד' אלקיכם תלכו", וזה בא ע"י גילוי התורה בכל נפש מישראל, וכמאז כן עתה בכל חנוכה מתעורר בישראל הגילוי הנפשי התוריי של "אחרי", וכל בחינות של מסי"נ וגילויי התורה בכל השנה יונקים רק מגילוי של הימים האלו, וזה מתגלה ע"י הכהנים, אשר גדולה תורה מכל הקרבת קרבנות ובנין בית המקדש".
(שיחות לחנוכה עמ' לה)
מדרגה זו של שייכות טבעית לקודש ברמה כזו שהגוף אינו מתנגד למסירות הנפש לגילוי כבוד ד', שייכת רק אצל ישראל:
מדרגה זו, שיש בכח הנפש לגלות כלותה והתגעגעותה עד שגם הגוף לא יתנגד כלל ולא ירצה אפילו לעשות חשבון בזה, זאת היא המדרגה היותר עליונה והיותר גבוהה… (וקיימת רק אצל עם ישראל) מפני שכל נפש מישראל היא אות אחת של התורה.
(שם עמ' לה)
שזנכה בעז"ה בזכות ימי החנוכה לחשוף את הטבעיות של נשמתנו, לקדש את חיינו ולהאיר את הטבע באור הנס.
