הרב אברהם גאופטמן
תוכן:
א. מעמדם של הכהנים בזמננו
ב. שם משפחה כהוכחה לכהונה
ג. הליכה אחר הרוב בקביעת ייחוס כהונה
ד. האם אומרים רוב בעילות אחר הבעל בנישואים אזרחיים
פסק דין
המבקש עלה לארץ יחד עם הוריו ואחיו בשנת תש"נ מאוקראינה, הורי המבקש נישאו בנישואין אזרחיים באוקראינה, ולאחר עלייתם ארצה נפרדו. האם ובנה המבקש חזרו לאוקראינה. המבקש התגורר שם כחמש עשרה שנה, נישא לנכריה, נולדו לו שני ילדים, מאוחר יותר התגרש. המבקש שב לארץ, וחזר בתשובה. לפני מספר חודשים קיבל אישור יהדות בביה"ד, ועתה הוא מבקש להינשא לגיורת. כאשר בא להירשם לנישואין, הופנה שוב לביה"ד לצורך בירור ייחוסו, זאת בשל העובדה שאביו נושא את שם המשפחה "כץ", המאפיין כהנים, ולכן התעורר ספק בדבר יכולתו להינשא לגיורת. נציין, כי בשל העובדה שהוריו התגרשו, בחר לשאת את שם המשפחה של אמו, ולא את שם המשפחה "כץ", אותו נושא אביו.
לדברי המבקש, הוא אינו יודע אם הוא כהן. לשאלת ביה"ד ענה כי מעולם לא אמרו לו שהוא כהן. גם אביו לא ידע על כך מאומה. לדבריו, משפחתו היתה רחוקה מכל סממן יהודי, אבי אביו היה קומוניסט, לא נהגו במשפחתו כל מנהגי כהונה, הוא היה נכנס לבית קברות. גם היום לאחר שחזר בתשובה, הוא אינו נושא כפיים, ולא ידע לענות אם עולה לתורה בעליית ראשון או בעלייה אחרת. בנוסף לכך ציין, כי ברית מילה עשה רק כאשר עלה לארץ, ואף אביו נימול רק בגיל מבוגר עקב סיבות רפואיות.
בתמונה שהוצגה, נראה צילום קברו של אבי אביו של המבקש, ששם משפחתו "כץ", על המצבה אין כל סממן של כהונה.
עקב אשפוזו של אבי המבקש בבית חולים, שוחח עמו ביה"ד בטלפון. לדבריו הוא אינו כהן. לשאלת ביה"ד אודות השם "כץ", ענה כי חשבו במשפחה שזה "חתול". לטענתו הוא סבור שגם אביו לא ידע על כך שהוא כהן. עם זאת, כאשר התגוררו במינץ אמר רב אחד ש"כץ" זה כהן, ולכן הבן אמר לא ללכת לבית קברות.
הופיעו שני עדים המכירים את המבקש כשנה. לדבריהם, הרושם שנוצר הוא כי לא הוא ולא אביו הינם כהנים, מאחר שהם אינם נוהגים בשום הנהגה של כהנים.
ביה"ד ניסה לבדוק אם לאמהות המשפחה היה קשר עם גויים קודם שנישאו. לדברי המבקש, אמו הינה מאזרביג'אן, היא סיפרה כי היו לה חברים לפני שהתחתנה. היה אף גוי טטארי שרצה שתינשא לו. בגיל עשרים ושלוש הגיעה האם לאוקראינה כדי ללמוד בה, כעבור זמן קצר הכירה את אביו והם נישאו נישואין אזרחיים. לדבריו, היא לא היתה בהריון כשנישאה, הוא נולד כעבור שנה.
מאוחר יותר, כאשר ביה"ד ניהל שיחה עם אבי המבקש, טען האב כי אשתו היתה בתולה כשנשאה. לשאלת ביה"ד אודות הטטארי שרצה שתינשא לו, ענה האב: הם רק היו מטיילים ביחד. גם האם המתגוררת באוקראינה, הכחישה בשיחה טלפונית כל קשר עם אדם אחר קודם שנישאה.
לשאלת ביה"ד לגבי אמו, שהיא סבתו של המבקש, אם היה לה קשר עם אדם נוסף קודם שנישאה לאביו, סיפר אבי המבקש כי אכן היתה נשואה לאדם אחר קודם לכך שנישאה לאביו. אך הוא אינו יודע אם הוא מת או שהתגרשה ממנו, אם היה גוי או יהודי. לדבריו, אמו לא רצתה לדבר על כך.
ביה"ד ניסה לברר ענין זה, והצליח ליצור קשר עם דוד המבקש, המתגורר בגרמניה, לדבריו בעלה הראשון של אמו נהרג במלחמה, וכן נהרג במלחמה בן משותף שלהם. לדבריו, בעלה הראשון היה יהודי, וכלשונו: "שאמא שלי תלך עם חזיר?!".
באשר לעובדת כהונתו, סיפר שכשהוא הולך לבית כנסת הוא עולה לתורה ראשון. לשאלתנו, מנין לו שהוא כהן, השיב כי הרב אמר לו ש"כץ" זה כהן, וחוץ מזה אחיינו (המבקש) אמר לו כך. לטענתו, אביו לא אמר לו מאומה על היותם כהנים.
ביה"ד זימן את המבקש לדיון נוסף, בו נשאל על דברי דודו, לפיהם "אמר לו המבקש כי הם כהנים". בתגובה, אמר המבקש כי לדודו אין בכלל ברית מילה, וכשדיבר עמו בימים האחרונים חזר בו הדוד מדבריו ולדעתו אמו היתה נשואה בתחילה לגוי.
בשיחה נוספת שקיים ביה"ד עם הדוד בגרמניה, אישר כי לדעתו בעלה הראשון של אמו היה גוי.
ביה"ד ניסה באמצעות חוקר היהדות לבדוק האם בעלה הראשון של הסבתא היה יהודי, אך הדבר לא עלה בידו, מאחר ששמו אינו ידוע.
נציין, כי המבקש עשה רושם אמין על ביה"ד, ולשאלתנו, ציין, כי לא ידוע לו על כל ספק בדבר הצורך של ארוסתו להתגייר. לדבריו, ברור שאמה היתה נכריה.
א. מעמדם של הכהנים בזמננו
ייחוסם ומעמדם של הכהנים בזמן הזה, התברר בסוגית הגמרא בכתובות (כד:), וז"ל הברייתא שם:
"תניא, ר' יוסי אומר: גדולה חזקה, שנאמר: ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם, אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה, ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים, אמר להם: הרי אתם בחזקתכם, במה הייתם אוכלים בגולה? בקדשי הגבול, אף כאן בקדשי הגבול".
יעויין בארוכה בדברי הגמרא (שם), ולקמן נרחיב בביאור גדרה של חזקת הכהונה.
פסק הרמב"ם (פ"כ מהלכות איסורי ביאה, הלכה א-ב):
"כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס. אי זהו כהן מיוחס כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה והוא הכהן ששימש על גבי המזבח, שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד, לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה ולא מן הסנהדרין ומעלה שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסין".
וכן כתב בשו"ת הרמב"ם (סימן תמ).
יוצא אפוא, שישנם שני סוגי כהנים: כהנים מיוחסים וכהני חזקה. כהני זמננו אינם מיוחסים, אלא כהני חזקה, בשל כך אין הם רשאים לאכול תרומה וחלה דאורייתא.
מצינו בדברי הפוסקים שתי התייחסויות עיקריות למעמדם של כהני החזקה, ובפרט בזמננו. יש הסוברים כי מעמדם מסופק, לכן אינם אוכלים בתרומה דאורייתא. ויש שנקטו כי יש תוקף לחזקתם ככל חזקה אחרת שהולכים אחריה, והסיבה לאי אכילתם בתרומה דאורייתא הינה מטעם אחר.
כתב הריב"ש (סימן צד):
"גרסינן ביומא (פ' בא לו) מעשה בכהן גדול שיצא מבית המקדש, הוו קא אזלי כולי עלמא בתריה, כד חזיוה לשמעיה ואבטליון דהוו קא אתו, שבקוה לדידיה ואזלו בתר שמעיה ואבטליון. לסוף אתו לאפטורי מיניה, אמר להו: ייתון בני עממיא לשלם. אמרו ליה: ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדי דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדי דאהרן. הנה שלא היו אלו החכמים נזהרין מלקלל הכהנים, אף אם היו נודעים ביחוסם, כל שלא היו נוהגין כשורה או שלא היו בני תורה. כל שכן כהנים שבדורנו שאין להם כתב היחס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרוא ראשון בתורת כהן, ואפי' הוא ע"ה לפני חכם גדול שבישראל".
מורם מדבריו כי כהני דורנו אין להם כתב יחס, ורק מפני חזקתם עולים לראשון.
דברי הריב"ש הנ"ל שימשו את המהרשד"ם (אבן העזר סימן רלה), שנשאל אודות כהן שרצה לשאת אשה שבויה, שאשה שנשבתה עמה העידה שטהורה היא. וז"ל:
"אלא שאני אומר שאני סומך בזה עמ"ש הריב"ש בסימן צד וז"ל כ"ש כהנים שבדורינו שאין להם כתב היחס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרא א' בתורה כו' יע"ש. הרי שכהנים בזמננו אינם כהנים ודאי, שהכהנים בזמן הזה שעולים א' לקרא בתורה אינו אלא מנהג בעלמא, שהרי אין להם ספר היחס. שמעת מינה שאינם כהנים ודאי אלא ספק. ואם כן, אחר שאיסור זה דשבויה אינו אלא איסור דרבנן, וכמ"ש הרמב"ם, אם כן, די לנו להחמיר במה שהוא אסור ודאי אבל בענין ספק כזה ראוי לנו לומר ספיקא דרבנן לקולא, עוד דהוי ספק ספקא מתהפך ספק כהן ספק ישראל, ואת"ל כהן ספק מותר ספק אסור. ויש לנו לומר ג"כ שבויה זו ספק אסורה לכהן ספק מותרת לכהן, ואת"ל אסורה לכהן שמא זה אינו כהן אלא ישראל".
נראה שהבסיס להבנת שיטתו של המהרשד"ם הם דברי התבואות שור (סי' יח, סקכ"ט), שכתב בביאור הברייתא ד"גדולה חזקה":
"חזקה זו אינה כשאר חזקה כגון סכין שנבדק ומקוה שנמדד, שברור כשרותן בשעה שנתחזקו, דהא הכא לא נברר כשרותן מעולם ולא נתיחסו, וגדולה חזקה שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כי אם בראיה ברורה, ומהני להם חזקה לפלגא לתרומה מפני שכבר נהגו בו היתר ואסרום לקודש שלא נהגו בו היתר עדיין, אף על גב דתרומה חמורה לזר כקודש".
דהיינו, אין מדובר בחזקה המבררת את מעמדם, אלא שאין לשנות את הנהגתם שנהגו בה עד כה, ולכן אין להתיר מה שנהגו בו איסור, ואין אוסרים עליהם מה שנהגו בו היתר. לאור זאת, ברור מפני מה המהרשד"ם התייחס אליהם ככהני ספק. ועיין עוד בשו"ת בית אפרים (אבן העזר סימן קכב, בסוף התשובה) שהביא דברי התבואות שור הנ"ל.
בדרך זו הלך גם בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קנה), וכתב נפקא מינה למעשה בענין פדיון הבן:
"ראיתי להזכיר בענין מה שנוהגים הרבה כהנים להחזיר הפדיון שנכון הוא בעיני. וטוב וישר לנהוג כן תמיד, אף על פי שכתבו ז"ל שלא יהא הכהן רגיל בכך, הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו. אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא, אף על גב דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו, משום דלא אפשר באחריני, מיהא להקל לא, דהיינו להוציא ממון האב מספק, נראה שאין כחן יפה להפקיע ממון בחזקתן הגרועה. וכמעט שאני אומר דמדינא צריכין להחזיר, ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן".
ועיין גם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צג).
והנה גם אם נאמר שבזמן הגמרא, לא חל ספק במעמדם של כהני החזקה, הרי שבזמננו, עקב אורך הגלות וקושי הגזירות, יש ריעותא לחזקה זו, וכפי שכתב בים של שלמה (בבא קמא ה, סי' לה), וז"ל:
"ועוד נראה, שראוי להחמיר ולאסור חרמים בזמן הזה, אפילו פירש לכהן, והכהן כבר קיבל. מאחר שבעו"ה אין לנו היחוס, כמו שהיה בזמן הבית. או אפילו אחר החורבן, בימי התנאים והאמוראים. שהיו עדיין נזהרים בתרומות ובטהרות, והיה קרוב מימי הבית. ועדיין היה יחוסיהם בידיהם. ויהיה עדיין כהקדש ממש, ומשום הכי ג"כ נהגו האידנא שלא ליתן החלה אף לכהן קטן, או לכהן שטבל לקירויו. משום דלא מחזיקנן בזמן הזה לכהן ודאי. וכן כתב זקן מורה הוראה מהררי"ו".
וידוע מעשהו של אליהו עם הלויים, כמובא בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים, סימן תרל), וז"ל:
"רבינו האי גאון היה נוהג לעלות כל שנה מבבל לירושלים, והיה שוהה שם בחג הסוכות, כי ביום הושענא רבה היה מקיף שבע פעמים את הר הזיתים, הוא וכל העם אשר עמו, והיו אומרים מזמורים אשר סידר להם, והיו הולכים לפניו כהנים מלובשים סיריקון ומעילים חשובים, ואחריהם העם, והוא באמצע, ורחוק מאלה שלפניו מאה אמה, וכן מאלה שלאחריו. וראוהו שהיה שוחק, והקרובים אליו שאלוהו על כך. והשיב, בכל שנה לפני שאעלה לירושלים אני מטהר את עצמי, ואליהו הנביא מהלך עמי, לכך הייתי מתרחק מאלה אשר לפני ואשר לאחרי, ושאלתי את אליהו מתי יבוא המשיח, ואמר לי כשיקיפו את הר הזיתים עם הכהנים, ולקחתי כל הכהנים שמצאתי כדי להקיף, ואמר לי אליהו ראה כל הכהנים המלובשים מעילים נאים והולכים בגאוה, אין שום אחד מהם מזרע אהרן הכהן, רק אחד שהולך אחר כולם, והוא נמאס מאד בעיניהם והולך בבגדים רעים ומשים עצמו כמי שאינו, והוא חיגר ברגלו אחת, וחסר עין אחת, זהו כהן אמת מזרע אהרן. אמר רבינו האי, מזה שחקתי שבכולם לא היה כהן אלא אותו בעל מום".
אמנם פוסקים רבים אחרים סבורים כי מעמדם של כהני החזקה אינו מסופק, שהרי בכל מקום הולכין אחר החזקות, ואף שורפין וסוקלין על פיהן. לדעתם, העובדה שחזקתם של הכהנים, אינה מועילה להם לאכול תרומה דאורייתא, היא בשל החשש שאכילת התרומה תשמש ראיה לייחוסם.
וז"ל המהרי"ט (ח"א סימן פה):
"שלא היו אוכלין אלא בתרומה דרבנן, אבל בתרומה דאורייתא אם היתה בזמן הזה מן התורה לא היו אוכלין, ולא משום חשש ספק, אלא כדי שלא יעלו ממנה ליוחסין, דמעלה גדולה עשו בהם שיהיה צריך בדיקה גדולה שיהא כהן מיוחס ראוי לגבי מזבח".
ובהתייחסותו לדברי המהרשד"ם, כתב שאף הוא אמרם רק בנוגע לנדון דידיה, אך אין ללמוד מהם לכהן שרוצה לשאת גרושה, וז"ל:
"ומה שהרב מהור"ר שמואל די מדינה ז"ל נסתייע מדברי הריב"ש לא אמר כן אלא לענין שבויה שנשבית ויש לה עד מפי עד מעידה שהיא טהורה, כגון אשה מפי אשה, ואמר הואיל ושבויה דרבנן ומספקא מילתא אם נאמין בה עד מפי עד עשאו בספק ספקא. ואף על גב דספק זה דכהן אין ראוי לקרותו ספק בפני עצמו, לענ"ד כמו שביארתי לעיל. מכל מקום לא הקל בה הרב ז"ל אלא בשבויה דרבנן דספיקא לקולא וכל שכן בספק ספקא, אבל בגרושה דמדאורייתא גרושה ודאית, פשיטא דכייפינן ליה להוציא".
וכן כתב בשו"ת חוות יאיר (סי' קסו), וז"ל:
"ואני תמה על שניהם שתפסו בפשיטות דס"ל להריב"ש צ"ו דכהנים בזמן הזה דין ספק להם, דאע"פ דאין להם שלשלת יחוס, מכל מקום הרי סוקלין ושורפין על החזקות".
וכן מצינו בשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סי' ס):
"והרמב"ם נמי דכתב להחמיר עליהם, היינו משום חומרי דיוחסין ומעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין החמיר אפילו בהני, אבל כל כהן הפורש מהם ובא לפנינו לפדות בנינו, פשיטא ופשיטא שהבן פדוי בלי ספק כדת של תורה וכהלכה… וכן כל כהן בזמן הזה המטמא למתים ונושא נשים בעבירה עביד איסורא דאורייתא בודאי ולא בספק, ואין להם שום קולא בזה".
וכן כתב בחידושיו לכתובות (כה.).
ועיין בפתחי תשובה (אבן העזר ריש סימן ו) שהביא תשובת חוט השני (סימן יז) העוסקת באיש אחד שהיה מוחזק לכהן ט"ו שנה לכל דבר שבקדושה לישא כפיו ולפתוח ראשון ולקרוא ראשון ולפרוש מטומאת מת, ועתה קידש גרושה אחת והכחיש את כהונתו, וטען כי מעולם לא היה כהן, ומה שאמר שהוא כהן לא היה זה אלא בשביל ליטול גדולה לעצמו, לפתוח ראשון ולקרוא ראשון.
לאחר שכתב כי פשוט הדבר שאין הכהן יכול להכחיש מה שהיה מוחזק בו זמן רב, וביאר מדוע אין האמתלא שנתן לדבריו מועילה, הוסיף: "ואין חילוק בין זמן הזה לדורות הראשונים שהיה להם כתב יחוס, ואדרבא כיון שכל הכהנים בזה"ז הן בכהונתן מחמת חזקה, א"כ הכהן הזה הוא כמו שאר כהנים…".
ובגוף התשובה מצינו התייחסות מפורשת לדברי המהרשד"ם:
"ואדרבה כיון שכל הכהנים הן בכהונתן בזמן הזה מחמת חזקה, א"כ הכהן הזה הוא כמו שאר כהנים, מה שאין כן בדורות הראשונים שכל הכהנים היו מייחסין בכתב יחוס, ואין קדושת המוחזק בכהונה בלתי כתב יחוס דומה לו. ומ"ש בכתב יד החכם סראוול נר"ו בגליון הפסק הנדפס מדברי תשובת ר"ש די מדינה הן דברים תמוהים בעיני לחלק בין הכהנים בזמן הזה לכהנים שהיו בימים הראשונים, והספר ההוא אינה בידי לעיין בו…".
עולה מדבריו דבר חידוש, שמעמדם של כהני החזקה בזמננו עדיף מאשר מעמדם בדורות הראשונים, שהרי בדורות הראשונים שהיה מצוי בידי הכהנים כתב ייחוסם, היתה ריעותא לגבי מי שלא החזיק בכתב שכזה, משא"כ בזמננו.
עד היכן הדברים מגיעים ניתן ללמוד מדבריו של הגרצ"ה קאלישר זצ"ל ב"דרישת ציון" (מאמר שלישי מאמר העבודה חלק ראשון), וז"ל:
"הנה מן התורה ודאי אזלינן בתר רוב וחזקה וכמו שהוכחנו לעיל מבואר מדברי רש"י, וכדאמרינן בש"ס כל הארצות בחזקת כשרות רק דמעלה עשו ביוחסין. וזהו ברור דרבנן לא עשו תקנתא רק היכא דאפשר במיוחסין, אבל היכא דאי אפשר, שאין כאן שום מיוחס, אטו יעקרו עבודה דאורייתא בשביל מעלה דרבנן, ואף שיש כח ביד חכמים לעקור עשה דאורייתא בשביל גזירה, היינו כשהוא באקראי כגון שלא לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת שרק בשנה זו נעקר, אבל כל שנעקרת המצוה לעולם לא…".
כלומר, מאחר שמעיקר הדין אין פקפוק באשר למעמדם של כהני החזקה, שהרי מהתורה אזלינן בתר רוב וחזקה, אזי אם לא יהיה בנמצא אף כהן מיוחס, אלא רק כהני חזקה, ניתן יהיה לסמוך על החזקה אף לעבודה במקדש.
והנה אף שרובם של הפוסקים לא קיבלו את דברי המהרשד"ם, יש לדון האם ניתן לצרף דבריו כסניף לקולא, כאשר קיימים ספיקות נוספים.
וז"ל ערוך השולחן (יו"ד שה, נה):
"ראיתי מי שכתב דבזמה"ז כיון שאין לנו יחוסי כהונה ראוי לכל כהן לחוש שמא אינו כהן ויחזיר המעות, וכן הוא חייב בפדיון ויפריש לעצמו. ולדעתי אסור לשמוע דברים כאלו להקטין עתה מעלת הכהונה ואתי לזלזולי וח"ו לומר כן, והרי אפילו כשעלה עזרא מבבל שלכל הכהנים היה כתב יחוס ולמקצתם לא נמצא דריע חזקת כהונה שלהם, ועם כל זה אמר להם נחמיה הרי אתם בחזקתכם כמו שאכלתם בגולה בתרומה כן תאכלו גם עתה, כדאיתא בכתובות (כ"ד ב), ועל זה שנינו שם גדולה חזקה ע"ש, כל שכן עתה שאין לכהנים כלל כתב יחוס, וכיון שלכולם אין כתב יחוס אין כאן ריעותא כלל, כמבואר שם מדברי התוס' לא כ"ש שהם בחזקת קדושתם וחלילה חלילה לעשות בזה איזה ספק או ספק ספיקא או לצרף זה אפילו לצירוף כל שהוא".
גם בשו"ת יביע אומר (ח"ו אורח חיים סימן כב) הביא משו"ת מהר"ץ חיות (בקונט' מנחת קנאות ט:) שכתב כי אין סברה זו ראויה אף לסניף בעלמא, וישתקע הדבר ולא יאמר, וכתב שכן דעת הבנין ציון (סי' קכח) עפ"ד הכנסת יחזקאל (סי' נו), שחלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה שבדורינו. ע"ש. אך כתב ביבי"א (שם) שאין דבריהם מוכרחים, והזכיר את מ"ש בשו"ת רב פעלים (ח"ב אורח חיים סימן לט), וז"ל:
"איך שיהיה הנה מצינו לאחד מן הראשונים הוא הריב"ש ז"ל, דס"ל הקדימה לכהן בזה"ז היא מתורת מנהג ולאו מדינא, והחזיקו בסברה גדולי עולם מהרשד"ם ודעמיה וכו'".
ובשו"ת הראשון לציון למרן נשיא ביה"ד הגדול הגר"י יוסף שליט"א (ח"א, אה"ע יב) הביא שהגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (אה"ע ו, סק"ח) כתב שאין לצרף סברא זו אפילו לספק, אך בשו"ת האלף לך שלמה (אה"ע סימן יד, לז-לח) חזר בו, וס"ל שאפשר לצרף את דעת המהרשד"ם לסניף, ורק במקום בו אין צירוף נוסף, ס"ל דאין לסמוך על דעה זו.
עוד מצאתי בשו"ת בית אפרים (אבן העזר סימן קכב) שהסיק בנדון דידיה:
"וכדאי מהרשד"ם ושבות יעקב לצרף דבריהם ולעשותם סניף להתיר וגם חכמי לועזים במהרי"ט סי' י"ח נראה שמסכימים עם מהרשד"ם כמ"ש הש"ש וכ"כ שראיות מהרי"ט אין מוכרחים, ובלא"ה יש צדדין וספיקות להתיר גם מהרי"ט מודה. וכן נלע"ד שבמ"ש יש די להתיר לכהן זה לדור עם אשתו ועל המחמיר קורא אני נשי עמי תגרשון וכו' וכשם שאסור לטהר כו' כמבואר בירושלמי כך אני אומר להלכה…".
ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (ח"ז אה"ע סימן יא) שהביא את דעת המהרשד"ם וצירפה לסניף. ועיין בשו"ת הראשון לציון (שם) שהביא מספר תשובות של אביו, בהם צירף את שיטת המהרשד"ם לסניף. אולם בתשובה אחת שעסקה בכהן וגרושה, שזהו איסור דאורייתא, נמנע מלצרף דעה זאת לסניף. אמנם מצינו בנדון הדומה לשאלתנו (קובץ משנת יוסף ז, עמ' קטז), שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל צירף דעה זאת לסניף, עפ"י מ"ש בחזון עובדיה (אבלות ח"א, עמ' סו – סז), וכן נקט בשו"ת הראשון לציון בנדון דידיה, בכהן שמעולם לא היה מוחזק ככהן, ואף אביו אמר לו שאינו כהן, אך בשעת הנישואין התברר שבכתובת אביו מופיע שאביו הינו כהן, וחפץ היה לשאת גיורת, כעין נדו"ד. עיי"ש.
גם בשו"ת היכל יצחק (חלק אבן העזר סימן יז אות ה) צירפה לסניף, עיי"ש.
והנה ידוע מה שדנו בעיקר איסור גיורת לכהן אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, שיש הסוברים שמדברי רש"י והרמב"ם נראה שהוא מדרבנן, ואילו מדברי שאר הראשונים נראה שהוא איסור תורה. ואכמ"ל בזה, ועיין בשו"ת יבי"א (ח"ז, סימן יא), ועיין בפסק דין ביה"ד הרבני האזורי בטבריה (תיק מס' 1060688/1). וודאי שאם נאמר שהוא רק איסור דרבנן, יהיה קל יותר לצרף את שיטת המהרשד"ם לסניף.
ב. שם משפחה כהוכחה לכהונה
בנדו"ד אין מדובר במי שהוחזק ככהן, שהרי הוא ומשפחתו היו רחוקים כמה דורות משמירת מצוות, וודאי שלא החזיקו במנהגי כהונה. יוצא אפוא, שזיקתם היחידה לכהונה היא שם המשפחה כץ (ראשי תיבות: כהן צדק), המאפיין משפחות כהונה. עתה עלינו לדון מה משמעותו של שם כהונה, האם די בו כדי להחזיק אדם ככהן, ומה מידת נאמנותו של אדם המכונה בשם כזה לטעון שאינו שייך למשפחת כהונה, ומה יהא הדין במקום בו טוען שכלל אינו יודע מהו ייחוסו.
מצינו בגמרא בכתובות (כד:) שהסתפקה האם ניתן להעלות משטרות ליוחסין, וז"ל הגמרא (שם):
"איבעיא להו: מהו להעלות משטרות ליוחסין… לא צריכא, דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתימו סהדי, מאי? אמנה שבשטר קא מסהדי, או דלמא אכולה מילתא קא מסהדי? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: מעלין, וחד אמר: אין מעלין".
ופסק הרמב"ם (איסורי ביאה כ, ט):
"אין מעלין משטרות לכהונה, כיצד הרי שהיה כתוב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני והלוהו כך וכך והעדים מלמטה אין מחזיקין בהם כהן זה שהוא מיוחס שמא לא העידו אלא על המלוה, בד"א לענין ייחוס אבל לחזקה שיהיה כהן ככהני זמן זה ויאכל תרומה וחלה של דברי סופרים ובשאר קדשי הגבול מעלין מן השטרות וע"פ עד אחד ומנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון".
יוצא אפוא שהרמב"ם לא חילק בין כותב שטר על עצמו, ומציין בו שהוא כהן ועדים חתומים עליו, לבין שטר שנכתב עליו ומצוין בו שהוא כהן ועדים חתומים עליו (אך עיין בר"ן י: בדפי הרי"ף, דלא ס"ל כן, וכן בדעת הרשב"א, שם).
ולכאורה ניתן להביא מכאן ראיה למעמדו של אדם המכונה כהן, שהרי גם אם העדים לא ביררו את אמיתת ייחוסו, הרי לא מסתבר שיחתמו על חוב של המכונה כהן, מבלי שידעו שהוא אכן קרוי כך. ומכל מקום, אף שהרמב"ם פסק שאין מעלין משטרות ליוחסין, ולכאורה מדויק שאין להביא ראיה משמו של אדם לייחוסו, הרי ספק הגמרא היה אם ניתן להעלותו ליוחסין, אך פשוט הדבר שאיננו מורידין אותו ממעמדו, ואין להתיר לו לישא גרושה (וכעי"ז מצאתי בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ד אה"ע סימן סג, עיי"ש). על כל פנים בגמרא מדובר על מי שנקרא כהן וגם מודה בכהונתו, אך עדיין יש לדון מה יהא הדין במי שנקרא כהן, אך אינו מודה בכהונתו או שאינו יודע מהו ייחוסו.
מצינו כמה מקורות שעולה מהם כי שם כהונה מובהק, אינו מהווה ראיה ברורה לעובדת היותו של אותו אדם כהן. עיין בגמרא בפסחים (מט ע"א) בה תלה רב כהנא תלה את סיבת גלותו מבבל לארץ ישראל בכך שנשא כהנת, וכביכול לא היה ראוי לכך. יוצא אפוא שלא היה כהן, ונקרא כך בשל היותו נשוי לבת כהנים. כך גם עולה מהגמרא בחולין (קלב ע"א), לפיה רב כהנא אכל מתנות כהונה בשביל אשתו (ראיות אלו הוזכרו בשאלתו של הגר"י קניאל לגר"ע הדאיה, עיין שו"ת ישכיל עבדי ח"ז, אה"ע סימן ב). והנה אף ששם אין מדובר בשם משפחה, שהרי הקריאה בשמות משפחה התחדשה לפני כשלוש מאות שנה, עדין ניתן לראות מכאן כי לא ניתן להביא ראיה משמו של אדם ליחוסו.
ואכן ידוע כי גם בדורות האחרונים היו מקרים לא מעטים בחו"ל בהם יהודים נישאו כדת משה וישראל, ולא עדכנו בכך את המוסדות הממשלתיים, וכך הילדים שנולדו נחשבו ככאלה שנולדו מחוץ לנישואים, ונרשמו ע"ש האם. כמו כן, היו כאלה ששינו את שמם לשם משפחה אחר, כאשר הסיבה לנוהג זה היתה מפני צוק העיתים בגלות המרה, ובפרט כדי להיפטר מחובת השירות בצבא הקיסר או הצאר.
גם היום, מצוי שאנשים שאומצו בילדותם, נושאים את שם המשפחה של מאמציהם, וכן יש וקורה כי ילדים להורים גרושים בוחרים בשם משפחת אימם, ולא בשמו של אביהם, וכפי שעשה המבקש עצמו, שהיום כלל אינו נושא בשם משפחת אביו, כץ, מאחר שלאחר גירושי הוריו, חי אצל אימו. לכן אין להביא ראיה משם משפחתו של אדם לצורך קביעת ייחוסו.
ומצאתי בשו"ת עמק התשובה, שהביא כדמות ראיה לכך שאין להביא ראיה מכינוי משפחתו של אדם, מהנפסק בשו"ע אה"ע (קכט, טז) שאין לכתוב כינוי משפחה בגט. ובספר גט פשוט (שם, אות פ) עמד על כך ותמה, שהרי אדם ניכר הרבה יותר בצירוף שמו הפרטי ושם משפחתו, מאשר כאשר נזכר בשמו ושם אביו. ועיין בדבריו שכתב עפ"י תשובת הרמ"א (סימן פד) שהסיבה לכך הינה מצד הספק באופן הכתיבה (וכן הביא בשמו באהלי שם כלל ז, אות נה). ולכאורה אי נימא דבשם המשפחה ניכר היטב, מדוע לא עמדו וקבעו באיזה דרך לכתוב, כפי שעמלו וקבעו את אופן כתיבתם של כמה וכמה שמות שנפלו ספיקות רבים בנוגע לכתיבתם, אלא על כרחך צריך לומר ששם משפחה אינו עיקר שמו של אדם, והטעם לכך הוא שמצוי ששם משפחה משתנה. ממילא אין להביא ראיה משם משפחה גם לענין ייחוסו של אדם.
וראיתי בדבריהם של כמה פוסקים שקבעו כי אין להביא ראיה משם משפחתו של אדם, על עובדת היותו כהן, ותמכו יתדותיהם בתשובת המבי"ט (ח"א סימן ריט) שנשאל בזה"ל:
"ראובן נאמר לו שמשפחה אחת שהיתה כינוייה ככינוייו שהיו כהנים ושהוא גם כן יהיה כהן, ואחר ימים בא לפני רב א' וסיפר לו הדבר ואמר לו שינהוג חומרי כהנים, ועל דברי הרב סמך בנו של ראובן שהיה בעל תורה והיה נוהג להפריש עצמו מטומאת מת דרך חומרא, ובנו היה מיקל בחומרת אביו כי לפעמים היה נזהר מטומאת מת ולפעמים לא היה נזהר. לימים מתה אשתו וארס אשה גרושה והתרו בו שלא ישאנה וקפץ וכנס אותה, יודיענו רבינו אם יתחייב בדין להוציאה או לא.
תשובה: נראה דהא דתנן פ"ב דכתובות דעד אחד נאמן להעלות לכהונה אפי' היו גומלין היינו כשהוא עצמו אומר שהוא כהן, דהא משוי אנפשיה איסור חומרי כהנים, אבל אם הוא עצמו אינו יודע שהוא כהן לא יהא חייב לנהוג שום חומרא על פיו, לא מבעיא כשהוא מכחיש, אלא אפילו אומר איני יודע… והכא נמי השתיקה הוא כאומר איני יודע אם אני כהן אם לאו. ומה שהיה נוהג חומרא, לא שיהיה מודה אלא חומרא משום ספק בעלמא לא הודאה, דהא דאמרינן השתיקה היא כהודאה הוא כשאמרו לו נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת דומיא דאכלת חלה בשתיקה, כה"ג הוי הודאה אבל בענין אחר לא, דהא דשתיק משום דלא ידע… והאי דהיה מחמיר על עצמו לא הוי הודאה כדאמרינן שהרי יכול לחזור בו מהשתיקה ולהכחיש אם אמר מה ששתקתי שהייתי מחשב לדעת אם הוא אמת ונאמן… ואם כן בן ראובן היה יכול לחזור בו ממה שהיה מחמיר על עצמו אם היה לו אי זה טעם להכחיש למי שאמר לו שהיה אביו ממשפחת שכינוי שלהם היה ככינויו והיו כהנים, דחומרא כזו שהוא על ספק בעלמא דהוי כדבר שאינו יודע בו שמותר וטועה בו באיסור דנשאל ומתירין לו… כ"ש בנו שלא נהג חומרא כי אם לפעמים שאין זה הודאה, דהא עדות עד אחד נמי שהיה אביו כהן אפילו היה הוא אומר גם כן כהן אני לא היה מועיל לגבי הבן, כמו שלמדו ממה שאמרו שם החולק תרומה בנכסי אביו וכו' שמי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן הוא אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק עשרים מהלכות איסורי ביאה, ובנ"ד כי ראובן ובנו ידועים שהם בני נשים כשרות לכהונה אם היה א' מהם אומר כהן אני ויש לי עד א' היה ידוע שבנו גם כן היה כהן, אבל כיון שהוא אינו אומר כהן אני אין העד נאמן כמו שכתבתי למעלה, וכ"ש בנו. וכפי הנראה אפילו עדות עד א' ליכא הכא אלא שנאמר לו אמירה בעלמא שלא בפני ב"ד ולית בה משש' כלל דהוי כקול בעלמ' דלא איתחזק בבי דינא דלאו כלו' הוי והוי נמי כקול שיש לו אמתלא דאין חוששין לו והאמתלא הויא דמשום שהיה משפחה אחרת בכינויה והיו כהנים יצא קול זה אפילו היה קול דאיתחזק בי דינא… ולכן נראה לי שאין בן האיש הזה חייב לגרש את האשה הגרושה שנשא ואפילו לכתחלה היה יכול לישא אותה אם לא היה לבו נוקפו בשום ספק כהונה".
המבי"ט מבאר כי למרות ששמו של אותו אדם היה כשמה של משפחת כהנים, הרי זה כעד אחד המעיד על אדם שהוא כהן, ואין תוקף לעדותו, אלא כאשר האדם שמעיד לגביו טוען אף הוא שהינו כהן, משא"כ כאשר מכחיש או אינו יודע. ואף שנהג להחמיר על עצמו שלא להיטמא למתים, הרי נהג כן רק מצד הספק, ואין בכך הודאה, ויכול לחזור בו מחומרא זו, כל שכן כאשר לא נהג להחמיר באופן קבוע.
אולם כפי שיראה למתבונן, אין כל ראיה מדברי המבי"ט לענייננו, שהרי המבי"ט אינו עוסק במי ששם משפחתו הינו שם מובהק של כהנים, כגון כהן, כהנא, כגן וכץ, אלא תשובתו עוסקת באדם ששם משפחתו זהה לשמה של משפחה אחרת שבניה כהנים. ואם כן אפשר שדווקא בכגון זה אין ראיה ישירה משמו על דבר כהונתו, מה שאין כן באדם שמכונה בשם כהונה מובהק.
עוד עיין בתשובת הרדב"ז (הובאה בספר "דברי דוד" שבסוף ספר "הון יוסף", סימן לא) וז"ל:
"שאלת ממני אודיעך דעתי על אחד מבני האנוסים דור ג' שנשא אשה גרושה ורצו קצת החכמים לכופו לגרש אותה לפי שהיה אביו נזהר מליטמא למתים שהיו הגוים קוראים אותו תתיז כהן, ואבי אביו חזר לחסות תחת כנפי השכינה ולא היה חושש לזה והיה מיטמא למתים ולא היה נוהג דבר מענייני הכהונה. אבל אביו כשבא לארץ ישראל חשש לעצמו ושאל את פי אחד מגדולי הדור והזהירו מליטמא למתים, ובנו לא חשש לזה ונשא גרושה ורצו להוציאה ממנו בטענה זו ורצית לדעת מה עמדי.
תשובה: מי שהזהירו שלא יטמא למתים, לא משורת הדין א"ל כן, אלא אם אתה חושש לעצמך ממדת חסידות לא תטמא למתים דליכא למימר משום דקיימא לן ספק חלל של תורה אינו מטמא למתים ונותנים עליו חומרי כהני וחומרי ישראל דל"א הכי אלא היכא דהוחזק לן ודאי דכהן הוא, אלא דמסתפקא לן אם הוא חלל אבל בנ"ד לא הוחזק ככהן עפ"י הגויים כלל דעד כאן לא איבעיא לן אלא אם מעלין משטרות לכהונה וכגון שכתוב בשטר פ' כהן לוה מפלוני, אבל עפ"י הגוים שקורין לו כהן, לא הוחזק לכהונה… חומרא בעלמא הזהירו החכם מליטמא למתים לא מן הדין, ואלה החכמים עזרו לרעה לכוף להוציא ובעלמא קודם שנשא אותה היה מקום לומר כיון שאביך היה חושש לכהונה גם אתה לא תשא גרושה משום "ואל תטוש תורת אמך", אבל כיון שנשאה אין מוציאין אותה וזה ברור אצלי. וכבר ראיתי במצרים באחד מבני האנוסים שהיו אומרים עליו שמשפחה שלו היא כהנים ולא היה נוהג דבר מחומרי הכהנים ולא היה אדם מערער עליו… ומותר לישא גרושה אם אינו חושש לעצמו, וחזקת אביו בטעות היתה או משום מדת חסידות לחוש לס"ס".
חזינן מדברי הרדב"ז כי העובדה שהגויים קוראים לו כהן, אין בה כדי להחזיקו ככהן. ועיין בפס"ד של הגר"ש שפירא שליט"א (תיק מס' 841491/2) שדן בדברי הרדב"ז, וביאר שאם הגוים קוראים לו כהן, אין ראיה שהוא כהן, שהגוים בודאי אינם יודעים מהו כהן ומהם דיניו, לכן אין מקריאתם כל ראיה שתזיז הנ"ל אכן היה כהן. אך אם ישראל היו קוראים לו כך, מסתבר שקריאתם נובעת מכך שיודעים שנוהג בדיני כהונה ומוחזק לכהן. אך כתב שזה היה דוקא בזמנו של הרדב"ז שמי שהיו קוראים לו ישראלים כהן, הרי זה מפני שמוחזק כנוהג דיני כהונה. אך בזמננו, בו הקריאה בשם משפחה אינה באה כדי להצביע על ייחוסו של אדם, אלא על השם בו הוא מוכר לרבים, שוב אין אפשרות לקבוע עפ"י השם את מוחזקותו ככהן.
ועיין בתשובת שמ"ש ומגן לגר"ש משאש זצ"ל (ח"ד אה"ע סימן סג-סו), שדן במי שכתוב בכתובת אביו "פלוני בן פלוני הכהן", והוא ואביו לא היו דתיים, אם יכול להינשא לגרושה, וכתב להוכיח מתשובת הרדב"ז הנ"ל לחומרא, שהרי כתב בנידונו "דקודם שנשאה היה מקום לאסור לו גרושה משום אל תטוש תורת אמך". והוסיף שבנדונו של הרדב"ז לא היה שום ריח כהונה, וגם מעולם לא עלה על דעתם שהם כהנים, רק אביו חשש לדברי הגוים שדבריהם מהבל ימעטו. נמצא שנדון הרדב"ז אין בו שום ריח כהונה, ורק בשביל אל תטוש תורת אמך לבד, ועם כל זה אסר לכתחילה. ואם כן כל שכן וק"ו במקום בו כתוב בכתובת אביו שהוא כהן, ונכנס בספק כהונה, שיש לאסור לישא גרושה לכתחילה.
ולכאורה חומרתו של הגר"ש משאש בנדון דידיה היתה מפני שכתיבת שם כהן בכתובה מורה על כך שלמשפחה זאת היתה ידיעה מסוימת על כך שהינם כהנים, ולכן הודיעו על כך לרב המסדר חו"ק, דכתיבת כהן בכתובה, יש בה להצביע על מוחזקותו ככהן. אולם כאשר מדובר בשם משפחה של כהנים, שיש גם ישראלים הנקראים בו, אין בכך כל ראיה על מוחזקות לכהן, ואפשר שיש להקל טפי.
מכל מקום, כפי שהראינו לדעת לעיל, אין להוכיח משם משפחתו של אדם על עובדת היותו כהן או ישראל. וכן מצינו במעשה שארע באיש בשם כהנא שבא להתחתן עם גרושה, וטען שאינו כהן, ואביו החליף את שם משפחתו לכהנא, לשם שחרור מעבודת הצבא, והביא עדים שלא ראו את אביו עולה לדוכן או עולה ראשון לתורה, אך הרבנים פקפקו אם העדים הם באי בית הכנסת, ולפי הידיעות אביו היה מתבולל, וספק אם היה בא לבית הכנסת. ורבה של חיפה הגר"י קניאל צידד להתיר, והפנה את השאלה לגר"ע הדאיה (ישכיל עבדי, שם) שהעלה אף הוא בכוחא דהיתירא כי כינוי כהן יכול להיות אף למי שאינו כהן. אמנם עיין שם שצירף ספיקות נוספים להכרעתו, וכ"פ בישכיל עבדי (ח"ב, סימן יג). אמנם הגר"י קלופט (הו"ד בקובץ קול תורה, שנה טז, חוברת ו) הכריע באותו מקרה לאיסור, וכתב כי יש להניח שהוא כהן, שהולכים אחרי הרוב, ורוב המשפחות ששמן: כהנא, כהן, כץ הם כהנים, ואף שיש כאלה הנקראים בשם משפחה כזה ואינם כהנים, אבל הרוב כידוע הם כן כהנים ורובא דאורייתא. עיי"ש שדן בראיות הגר"י קניאל והגר"ע הדאיה, ודחאם. ובסיום דבריו הביא את דברי המהרי"ט (ח"א, סימן קמח), וז"ל:
"מלבד דנוסף על שהדין כך, גם השעה צריכה לכך, ולא אכשר דרא, ופרוץ מרובה על העומד, ואם ח"ו המורים בכל מקום שהם יניחו עצמם ומתרשלים בדבר זה כל כהן… ימלא את לבו שלא לכהן ויאמר אין אני כהן ולמה אגרע… דנסיב גרושה… והנה נמצא תוה"ק וש"ש מתחללים בפרהסיא ואין אומר השב, ואזדא לה כהונה. אוי לעינים שכך רואות אשר לזה כל בר בי רב ת"ח תופס התורה ומורה חל עליו חובת בעור כעור המעשה…"
ובפסקי דין ירושלים (ח"א, בירורי יהדות, עמ' מז) נכתב כי מי ששם משפחתו "כהן" אבל מעולם לא נהג במנהגי כהונה משום שגדל במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, נראה שהואיל ורובא דרובא הנקראים בשם "כהן" הם ממשפחת כהונה, נחשב כמי שהוחזק לכהונה, וכמ"ש בקצות החושן (סימן רפד, סק"א) עפ"י הגמ' בב"ב (קכו, ע"ב) מוחזקני בזה שהוא בכור, דהוי קרי ליה אבוה וכו', דלאו דוקא כשהוחזק כן עפ"י אביו, אלא הוא הדין כשהוחזק כן עפ"י מה שבני אדם קוראים אותו "בכור", הואיל והוחזק שמו בעיר שהוא בכור, הרי זה בחזקת בכור ליטול פי שנים בירושה.
כלומר, כשם שאדם הנקרא בפי הבריות "בכור", נחשב מוחזק כבכור, כך גם הנקרא בשם המאפיין כהונה, הרי זה מוחזק ככהן.
אולם עיין בעטרת דבורה (אה"ע סימן ג) כתב שאין נראה כדבריהם, מאחר שחזקה היא ענין מעשי בפועל, שהאדם זה מתנהג ככהן וכן נוהגים עמו, אבל בקריאת העולם את האדם בשם המשפחה, אין כוונה להתייחס אליו ככהן, אלא קוראים לו בשם משפחה זה כי כך הוא שם המשפחה במסמכים, אבל לא מפני שבכך הם מביעים ומציינים את היותו כהן. ממילא אין לדמות זאת למי שהוחזק כבכור. וציין לתשובת האגרות משה (יורה דעה ח"א סימן רל), וז"ל:
"ולא דמי להא דרוצה הרשד"ם להקל בשבויה לכהנים דבזה"ז, משום דלאיסורי אישות דכהונה לא שייך להחשיב שהוחזקו לאיסור, דהא החזקה צריך להיות על כל כהן וכהן ביחוד, דהא יש בכהנים גם אלו שהם כהנים ממש ואין זה ספק אחד על כל הכהנים דבזה"ז לומר שיהיו תלוין זה בזה, אלא על כל אחד מהכהנים הוא ספק אחר, דאף אם האחרים הם כהנים אפשר שכהן זה אינו כהן, ולכן אין מה שכלל הכהנים נוהגין באיסורי אישות דכהונה נחשב לומר שהוא חזקה על כל כהן וכהן, אלא צריך שיהיה חזקה על כל כהן ביחוד, וזה לא שייך באיסורי אישות לומר שהחזיק כהן זה באיסור דהא הוא רק פעם אחת או שני פעמים בחייו שאפשר שלא נזדמן לו כלל אשה פסולה שנמנע בשביל כהונתו, ואף אם נזדמן ונמנע בשביל כהונתו אין זה חזקה בפעם אחד, ובכל אופן אין זו חזקה הניכרת לעלמא שלכן אף אם אירע שנזדמן לאחד הרבה פעמים אין כאן חזקה. ונשאר רק מה שיש לאסור מעצם הדין שהוא רק שיש לאסור מדין ספק שלכן בשבויה דהיא רק אסורה מדרבנן וגם יש ס"ס יש מקום להתיר. אבל בטומאת מת שהוא דבר המזדמן לכל אחד פעמים הרבה ונזהר מזה הויא זה חזקה לאיסור בדין ודאי ואין להתיר להם אף טומאה דרבנן ולא לצרף לס"ס אף להריב"ש והרשד"ם".
רואים מדבריו שענין החזקה נובע מההתנהגות המעשית, ולכן יש לדון כל כהן וכהן בנפרד על כל עניין ועניין. ממילא אין לדון מכח זה שהוחזק בשם כהן, וכן הביא מתשובת שבט הלוי (ח"ט סימן רנג) שכתב: "מה דנקרא המשפחה כהן, לא מעלה ולא מוריד בזה, דהחזיקו בשם, אבל לא ביחוס".
זאת ועוד, בניגוד לשם כהן, השם כץ אינו מבטא בעצמותו שם כהונה, אלא הוא רק ראשי תיבות בלשון הקודש לכהן צדק. וכאשר שם זה בא מלשון לעז, אפשר שאין לראות בו כלל כינוי כהונה, שהרי בלשון לעז "כאט" או "כאץ", הוא "חתול", וכפי שהמבקש עצמו טען כי במשפחתו כלל לא היו מודעים בעבר לכך ששמם הוא שם המאפיין משפחות כהונה, ונהגו לצחוק על כך ששמם הוא "חתול".
ועיין עוד בהרחבה בפס"ד של הגר"ש שפירא שליט"א הנ"ל, שדן בכהונתו של אדם ששם משפחתו הוא כצמן, והעלה אף הוא שאין להביא ראיה משם משפחה לכהונה.
ג. הליכה אחר הרוב בקביעת ייחוס כהונה
מכל מקום, כבר הראינו לדעת כי אין הוכחה בדבר כהונתו של אדם מכך ששם משפחתו זהה לשמה של משפחת כהנים. אך יש להבין מפני מה לא נלך אחר הרוב, שמאחר שרוב המשפחות המכונות בשמות כהן, כץ וכדו' הינן משפחות המוחזקות ככהנים, היה מקום ללכת אחרי הרוב, ולכל הפחות לחומרא, ולאסור על המכונה בשמות אלו להינשא לאותן נשים הפסולות לכהונה.
וראיתי בפס"ד של הגר"ש שפירא שליט"א (שם), שהביא תשובת בית מאיר, אשר דן ביחס לשתוקי, וחקר מפני מה לא נחוש שמא הוא כהן, ונאסור עליו להינשא לפסולות לכהונה, וז"ל:
"אמנם לענ"ד יש מקום אתי לדון אפילו היכי דידוע דאזלה איהי לגבייהו, דודאי אי אפשר לבוא עליו מכח רוב, מכל מקום, אין לספק בו לכהן, שהרי שנינו גירי וחרורי ממזרי שתוקי מותרים לבוא זה בזה, והכי פסקינן, והא ודאי שבסתם שתוקי דמתניתין נכלל שתוקי שעל ידה ידוע דאזלה איהי לגבייהו, שהרי הוא היותר מוחזק לשתוקי, ומדסתם התנא נשמע נמי ברור דאין שום הבדל ואפילו נתעברה אמו במקום שמוחזקינן נמי כהנים, ואמאי יהיה זה מותר בגיורת, ליחוש שמא כהן הוא ואסור בגיורת משום זונה. איברא ודאי דלא חיישינן ליה, ואף דנימא שהוא מטעם החזקה דעובר במעי זרה, תינח כשהיא בת ישראל, בת כהן מאי איכא למימר, איברא ודאי דמטעם אחר לא חיישינן ליה לכהן, יהיה הטעם מה שיהיה… אבל מעולם לא נשמע דמן התורה אין צריך לכל הפחות חזקה לכהונה, ור"ל ככל ספק ע"י מוחזקת לכהן בפנינו"
יוצא מדבריו שאין להסתפק בולד השתוקי שמא הוא כהן ואסור לגיורת או גרושה, אלא רק במקום בו אימו מוחזקת לאשת כהן, כמו ספק בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון, אולם היכן שלא הוחזקה אמו כמי שהיתה עם כהן, אין להסתפק שמא כהן הוא, ואפילו נתעברה אימו במקום שמוחזקין גם כהנים. ממילא גם לגבי נדו"ד, אף שרוב הנושאים את שם המשפחה כץ, הינם כהנים, מכל מקום, כל עוד לא הוחזקה אמו כמי שהיתה עם כהן, אין לאסור עליו להינשא עם גיורת וגרושה.
ועדיין צריך ביאור מהו אותו טעם שרומז עליו הבית מאיר, שבשלו לא חיישינן ליה לכהן. הן אמנם שהזכיר נימוק לפיו חזקתו של העובר כזר, מאחר שנמצא במעי זרה. אולם רואים בדבריו שיש טעם אחר שבעטיו אין חוששין לכהן, גם כאשר נולד מבת כהן, ואין חזקת עובר במעי זרה.
וראיתי לגדול אחד שכתב כי אין הולכין אחר הרוב בכגון זה, מפני שזהו רוב התלוי במנהג ולא בטבע, דכינוי שם משפחה תלוי ברצון האדם, דיש משפחות כהנים שאין שם משפחתם שם מובהק של כהנים, ולעומתם יש משפחות ישראלים שנושאות שם משפחה המאפיין משפחות כהונה. והזכיר את דברי הריטב"א בסוגיא דסבלונות (קדושין נ), הו"ד באבני מילואים (אה"ע מה, סק"ב).
אלא שבעוניי לא זכיתי להבין דבריו, שהרי משמעות הדבר שאין הולכין אחר הרוב בדבר התלוי במנהג, היא שחוששין לחומרא גם למיעוט, אך היכן מצינו שכלל אין להתחשב ברוב התלוי במנהג. וכן מפורש בריטב"א בקדושין, דאיתא בגמ' (שם, בגירסת הריטב"א):
"דרובא מסבלי והדר מקדשי, ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי, מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא, קא משמע לן".
כלומר, אדם שנשתדך לאישה ושלח לה סבלונות (מתנות) בעדים, במקום בו הרוב שולחים סבלונות ורק אח"כ מקדשים, והמיעוט מקדשים ואח"כ שולחים סבלונות. הדין הוא שחוששין שהוא מהמיעוט ששולחים תחילה לשם קידושין.
וכתב הריטב"א ז"ל:
"ואי קשיא לך והא קי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא אפי' לחומרא, איכא למימר דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון כגון האי דקטן וקטנה שחולצין ומתיבמין ולא חיישינן לסריס ואיילונית דהוי מיעוטא, וכהאי דאמרינן דרוב נשים מתעברות ויולדת ומיעוט מפילות. אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המועט חוששין למיעוט לחומרא כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המועט עכ"ל.
וכעין זה מצינו שכתב הרמב"ן (בס' המלחמות כא: מדפי הרי"ף) בזה, וז"ל:
"אבל הטעם לשאלה זו שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר' מאיר וחכמים, דהתם רוב חייב וטבע הוא ואי אפשר אלא כן, אבל כאן אינו אלא מנהג ופעמים הדבר שאדם נוהג כמנהג המועט. לפיכך במקום איסור אשת איש החמירו לחוש".
הרי כתבו דברוב התלוי במנהג יש לחוש למיעוט לחומרא, וודאי שלא יעלה על הדעת שכלל לא נחוש לרוב, ונלך לקולא. ועיין באבני מילואים (שם).
אולם נראה בכל זאת שאין ללכת אחר הרוב מאחר שהרוב הורע, ובפרט בשל חללים שנתערבו בהם, וכעין שהבאנו לעיל מדברי הים של שלמה, שכתב:
"ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול. אבל זרע כהנים ולוים קרוב לודאי שנתבלבלו. ואם לא כולו, הרוב נתבלבל, כמעשה דאליהו ז"ל עם הלוים, הידוע בדברי רז"ל. ואם לא הרוב, בודאי קרוב למחצה נתבלבלו. וא"כ ניתי לידי תקלה, שמא יתן לכהן שאינו כהן".
אחר כתבי זאת, מצאתי מפורשות כדברים הללו בשו"ת שבט הלוי (ח"י סימן רכה), שהסתמך אף הוא על דברי המהרש"ל, וז"ל:
"אבל כשגם בעצמו אינו יודע כלום ומעולם לא נהג כהונה לא הוא ולא אביו, רק ראו על מצבה ישנה שזה משפחת כהנים, שאין כאן חזקה ואין כאן עדות, וכמש"כ כיו"ב בתשובת מבי"ט (ח"א סי' רי"ט) שהעיר גם כ"ת, א"כ פשיטא שא"צ להתחשב בזה, ועדיפא כ' מבי"ט שם שאפילו סיפר לו אחד שהוא כהן כל זמן שלא נתקבל עדות זו בפני בי"ד אין חוששין לו אפילו להחמיר עכ"פ דיעבד.
ועתה לענין עצם הכהונה של אנשים כאלה, גם לו יהי' נכון שהם באים ממשפחת כהנים, הנה כבר כתבתי בעניי בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' ק"ס) בענין מחלוקת הקדמונים ביחוסי כהונה בזה"ז אם חזקה גמורה היא כדעת כת הקדמונים שס"ל כן, או רק בגדר ספק בעלמא כדעת מהרשד"ם והשבו"י… ובסו"ד הבאתי דברי רבינו המהרש"ל ב"ק פ"ה סי' ל"ה, וכ"כ עוד ביש"ש חולין פ"ח דזרע כהנים קרוב לודאי שנתבלבלו ואם לא כולו רובו נתבלבל ואם לא רוב קרוב למחצה נתבלבל, ובתשובת בית אפרים או"ח סי' ו' הביא דברי מהרש"ל ג"כ וחיזק אותם, אלא דרצה לחלק בין יושבי חו"ל לכהנים יושבי א"י דעכ"פ כהני חזקה הם, וכבר כתבתי שם ועוד מקומות דזה לא שייך לפי מציאות דורינו בא"י דרוב רובם של כהנים שבא"י באו מחו"ל, ואם על כהני חו"ל ע"י שעבר עליהם כוס התרעלה של גליות והגזירות נחליט דכמעט רובם נתבלבלו ה"נ בכהנים יושבי א"י, אבל כמובן אין זה סיבה ח"ו להקל ראש בדיני כהונה כמובן, ומה דהוחזקו הוחזקו בין לזכות, בין לחיוב ואיסור.
אבל באלו משפחות שכבר מדורות חיו חיים בלי תורה ומצות… באלו שהיו מעודם בקיבוצים חילונים שפרקו עול מכל מצות התורה בעו"ה, והרימו ראש להתיר שם עריות ואיסור אשת איש בלי הגבלה, וגם אם הי' להם אישות אולי ע"י חופה וקידושין הבעלים עצמם ר"ל הפקירו נשותיהם מדעת זל"ז, ביודעם ובלא ידעם, או שלא רצו לדעת משפטי התורה, הנ"ל פשיטא, דזה עדיף הרבה מהמבואר בסוטה כ"ז ע"א ובאה"ע סי' ד' סט"ו לענין פרוצה ביותר דחשבינן בניה כחללים, ואם שם ישנם קצת צדדים להחמיר עכ"פ, לא כן בנדון כזה שהחילוני הזה בא מתרבות אנשים האלה, ואם רבינו המהרש"ל כ' על כהני יראי אלקים דקרוב דרובם נתבלבלו, א"כ בהתוסף עוד ע"ז כהני הקיבוצים או כהני רוסיא החילונים גמורים מדורות, שכמעט אין ספק דודאי נתחללו, והדברים נוטים שא"צ להתרחק מגרושה הזאת [וכמש"כ ג"כ רבינו המבי"ט ח"א סי' רי"ט הנ"ל], כנלענ"ד בדעת נוטה להלכה ומעל' כבודו מבפנים וכטוב בעיניו עפה"ת יעשה…"
וכן כתב הגר"ש שפירא שליט"א (שם) בנוגע לאדם ששמו כצמן, ורצה לשאת אשה האסורה לכהן:
"ויש להוסיף עוד שאף אי נימא שרוב הנושאים שם זה הינם כהנים, הרי אין ספק שיש עכ"פ מיעוטא הנושאים שם זה שאינם כהנים, וטעמא דמילתא הוא או מפני ששם זה בא להם ממשפחת אימם, או שנקראו בשם זה שבחרו לעצמם אף שלא היו כהנים, או שהפקידים קבעו להם שם זה כבזיון קצמן (איש חתול) . וכמו כן, ודאי יש עכ"פ לכל הפחות מיעוטא, שאף שאביהם היה כהן, אימותיהן נתחללו וכסברת המהרש"ל. ואף שכתבתי שלא אמר סברא זו להקל בדיני כהונה, מיעוטא עכ"פ איכא, ובפרט היכא שמזה מספר דורות אינם שומרים מצוות, ופרוצים בעריות ובקשרים עם עכו"ם. ולפי זה כנגד הרוב שהעלינו שרוב הנושאים שם זה הינם אכן כהנים, יש עכ"פ תרי מיעוטי העומדים בניגוד להאי רובא. והנה הנך תרי מיעוטי הוי מיעוטי מצדדים שונים, דסברא אחת אומרת שחלק מהנושאים שם משפחה זה אינם כהנים כלל ואינם מבניו של אהרון ואמנם הוי מיעוטא. לעומת זאת, המיעוט הנובע מהספק שהעלינו שהוא מזרעו של אהרן, אך נתחללו, ונהי שאינם חייבים במצוות ואיסורי כהונה. עכ"פ אם עבר ועבד, עבודתו כשירה. ונפק"מ בזה לענין הקרבת קרבן פסח, וכמו שכתב החת"ס בשו"ת יו"ד ס' רל"ו, עיי"ש והזכרנוהו לעיל. ומעתה יש להוסיף ולומר שכיוון שעובר במעי זרה, זר הוא, יש לצרף הנך מיעוטי לחזקה זו, ושוב ליכא למיסמך על הרוב, דאיכא מיעוטא וחזקה כנגדו".
גם בנדו"ד יש צד גדול לומר שגם אם נאמר שהמשפחה שאנו עוסקים בה היא אכן משפחה של כהנים, מכל מקום מסתבר שבמשך הדורות נתערבו בה חללים, זאת בשל החשש שאמהות המשפחה נישאו לאחר שהיו במגע עם נכרים. ביה"ד חקר ובדק בענין זה עד מקום שידו מגעת, והעלה כי קיימת הסתברות כזאת הן לגבי אם המבקש והן לגבי אם אביו. בדורות האחרונים היתה משפחה זו בגדר של נטולים מן היהודים, אם המבקש נישאה בנישואים אזרחיים כשהיתה בגיל עשרים וארבע. המבקש ואביו ציינו שהיו לה חברים קודם שהכירה את אבי המבקש באוניברסיטה באוקראינה. לדברי המבקש, האם סיפרה כי אף היה גוי טטארי שרצה שתינשא לו. והנה למרות שאבי המבקש טען שהיתה בתולה כשנישאה לו, ולדבריו שמע שרק היתה מטיילת עם אותו טטארי, ואף אם המבקש הכחישה קשר עם גוי, קשה לסמוך על דבריהם ולהאמין שאכן אם המבקש ששהתה עם גויים וחיה חיים נטולי זיקה יהודית, הקפידה לשמור על עצמה ממגע עימם, בפרט שנראה שהכחשותיהם של אבי המבקש ואימו נובעות מחששם שמא קשר עם גוי משליך על יהדותו של בנם, שהתחזק ורוצה להינשא כדמו"י. נוסיף לכך את העובדה שמערכת היחסים בין הורי המבקש לא היתה תקינה, דבר שהביא לפירוקה, ולכן לא מן הנמנע שאף בזמן נישואיהם האזרחיים, הלכה ורעתה בשדות זרים.
גם לגבי הסבתא, אם אביו של המבקש, יש צד לומר שהיה לה קשר עם גוי. בירור מעמיק העלה שקודם נישואיה לאבי אביו של המקדש, קומוניסט ששם משפחתו כץ, היתה נשואה לאדם אחר במשך תקופה קצרה עד מותו במלחמה. הניסיונות השונים לברר את זהותו עלו בתוהו, בעיקר בשל העובדה שהסבתא נפטרה לפני שנים, ולא שיתפה את בני משפחתה בחיים הקודמים שהיו לה. במהלך הבירורים נוצר קשר עם בנה המתגורר בגרמניה, שהוא דוד המבקש. בתחילה טען כי בעלה הראשון היה יהודי, וכלשונו: "שאמא שלי תלך עם חזיר?!", אך מאוחר יותר התעשת וטען שהוא חושב שבעלה הראשון היה גוי רוסי (גם אמיתות הזעזוע שהביע באשר לאפשרות שאימו חיה עם גוי, מתערערת קמעא לנוכח העובדה שהמבקש טען כי דודו כלל אינו מהול) . ואף על גב שלא מפיו אנו חיים, נראה שדי בכך כדי להוסיף ספק נוסף בייחוסו של המבקש. וכן הורו כבוד אב ביה"ד הגר"א דדרשביץ והדיין הגר"ע יעקב שליט"א.
ד. האם אומרים רוב בעילות אחר הבעל בנישואים אזרחיים
בנדו"ד הועלתה ע"י כבוד האב"ד הגר"א דרשביץ שליט"א סברא נוספת לקולא, והיא שהורי המבקש נישאו בנישואים אזרחיים, דבר שמעורר ספק האם המבקש הוא אכן מיוחס לאביו הנושא את השם כץ, דמאן לימא לן שגם בנישואין כאלה אומרים אנו שרוב בעילות אחר הבעל.
ארחיב קמעא בענין, כתב בעל ההפלאה בחיבורו פנים יפות (ויקרא יח), וז"ל:
"הא דאמרינן רוב הבעילות אחר הבעל אין הפירוש מפני שרגיל אצלה בביאות הרבה, דלא חלקה התורה אפילו לא נתייחד עמה הבעל אלא פעם אחד תולין הולד בבעל, אלא הפירוש הוא דרוב הנבעלות הם מבעליהן להכי כל היכא דאיכא למתלי בבעל אזלינן בתר רוב הבעולות מבעליהן, לפי"ז דחייבי כריתות שאין תופסות קדושין כלל ואין שם בעל עליו ליתא להאי רובא ואדרבה כיון דלדידיה איכא איסור כרת, ולכ"ע ליכא איסור כרת, איכא למתלא יותר באחרים".
כלומר רוב בעילות אחר הבעל אינו רוב הנובע מהמצב הפרטי של כל בעל ואישה, המצויים יחדיו באופן תדיר, ועל כן יש לתלות את רוב הבעילות בבעל, אלא מדובר ברוב הנובע מהמציאות הכוללת, שרוב הבעולות הינן מבעליהן. לכן גם אם יש זוג נשוי שאינו נמצא יחד באופן תדיר, ואפילו התייחדו רק פעם אחת, עדיין יש לתלות את רוב הבעילות בבעל, מפני שרוב הבעולות הינן מבעליהן.
לאור זאת ניתן לומר שכל זה שייך דווקא במי ששם בעל עליו, דהיינו שנשואה לו כדת וכדין, משא"כ במי שאינה נשואה לו, ובפרט כאשר אסורה עליו, אף שמיוחדת לו ושוהה עמו תדיר. לכן גם בנדו"ד היה מקום לומר שמאחר שאם המבקש לא היתה נשואה לבעלה כדמו"י, אלא בנישואין אזרחיים, אין לנו ידיעה ודאית שהמבקש אכן מיוחס לאביו המכונה כץ.
והנה דברי ההפלאה הנ"ל שימשו פעמים מספר בתשובות יביע אומר מספר כסניף בהיתר לבוא בקהל. עיין שו"ת יביע אומר ח"ג (אבה"ע סימן א), ח"ז (אבה"ע סימן ו), וכן ח"ט (אבה"ע סימן ב), ושם (סימן ו).
והנה מעיקרא אמינא, שדברים אלה נאמרו במצב בו האישה היתה נשואה כדת וכדין, ואחר כך נפרדה מבעלה בלא גט, וחיה באופן קבוע עם אחר, שבכגון זה אמרינן רוב בעילות אחר הבעל הראשון, שהרי השני כלל אינו בעלה, ואף שכלל אינה נמצאת עם בעלה הראשון, מכל מקום ס"ל להפלאה דרוב נשים נבעלות מבעליהן, ולכן שדינן לה אבעלה ולא אחר זה שמצויה עמו. אך במקום בו אינה נשואה כלל כדמו"י ומנהלת חיים מלאים עם אדם מסוים, ושניהם מודים שהולד הינו משותף, מהיכא תיתי לומר שהולד אינו ממנו. ואכן בתשובות הנ"ל ביבי"א מדובר במי שעדיין נשואה לבעל הראשון, ולכן אמרינן שרוב הבעילות הם ממנו ולא ממי שחיה עמו.
עוד היה מקום לטעון כי ההפלאה דיבר במי שאין תופסין בו קידושין, דאין שם בעל עליו, משא"כ במי שקידושין תופסין בו אלא שחיים יחדיו בלא חופה וקידושין.
אולם אחר ההתבוננות נוכחתי לראות שההפלאה אמר דבריו בסתמא, שרוב בעילות אחר הבעל הוא דווקא במי ששם בעל עליו, לא שנא נשואה כדמו"י לאחר, לא שנא אינה נשואה לאחר. ונראה שכן משמע מדברי המרדכי שנביא לקמן, דס"ל דבכל אופן במיוחדת לו לא אמרינן רוב בעילות, אלא רק בבעל.
עתה מצאתי שהדברים מפורשים בשו"ת הראשון לציון (ח"א סימן ד) למרן נשיא ביה"ד הגדול, שכתב בזה"ל:
"הנה בנידון שלפנינו שהבן הממזר חי עם אשה בלא חופה וקידושין, והיא הפקירה עצמה לחיות עמו בלא חופה וקידושין, אין הכי נמי חשיבא כהפקירה עצמה, ויש לחוש שהלכה גם עם אחרים, שרק אשה הנישאת בחופה וקידושין שומרת על עצמה ומקפידה".
ועיין היטב בהמשך דבריו. ואף שבנדון דידיה מיירי באישה שחיה עם מי שפסול לבוא בקהל ה', ולכן יש צד לומר שכשם שהרשיעה בכך, כך גם נבעלה לגוי, ואין תולין את רוב הבעילות במי שחיה עמו, עיי"ש, אולם במי שנשואה אזרחית לאדם שיכולה להינשא לו, לא אמרינן כן, עדיין נראה שבנדון דידן בו הן האיש והן האישה היו רחוקים בכל הנהגתם מהיהדות, וגם נישואיהם האזרחיים לא החזיקו מעמד לאורך ימים ושנים, יש מקום לומר דעפ"י ההפלאה אין אומרים כאן רוב בעילות אחר הבעל.
ובאמת כבר נחלקו קמאי בשאלה זו אם הולכין אחר רוב בעילות רק בבעל או גם במיוחדת לו, וז"ל הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"א סימן קמח), וז"ל:
"הנה בדבר הזה פליגי קדמאי, הרא"ש בתשובה כלל פ"ב סובר במיוחדת – גם להרמב"ם שדינן אבתריה (עיין חת"ס אה"ע ח"ב סימן עז), והמרדכי פ"ב דיבמות עמ"ש שם מי שיש לו בן מ"מ פוטר כו', כתב וז"ל כתב הרמב"ם ספ"ג מיבום מי שזנה עם אשה ה"ז ספק לענין יבום, דכשם שזינתה עמו זינתה עם אחר וחולצת ולא מתיבמת, וצ"ל דמתני' מיירי כגון שהיו חבושים בבית האסורין עכ"ל. מבואר דס"ל למרדכי בדעת הרמב"ם דאפילו במיוחדת לו ג"כ אמרינן כשם שזינתה כו', שהרי לא מצא מקום ליישב המשנה לדעת הרמב"ם אלא באורחא רחיקתא שהיו חבושים בבית האסורים, ואכן הדעות הללו הובאו ברמ"א אה"ע סי' קנו.
אלא טעמא בעי לדעת המרדכי למה באמת לא אזלינן בתר רובא, וצ"ל עפימ"ש האחרונים דהא דאמרינן רוב בעילות אחרי הבעל ותלינן ביה את הילד אין הטעם משום דבעלה שכיח לה יותר, אלא מטעם דאמרינן רוב נשים אינן מתעברות אלא מבעליהן, ואפי' במקרה שביאות אחרים מרובים משל בעל, דאמרינן מזנה מתהפכת שלא תתעבר, עיין בהפלאה בנתיל"ש סי' ד סק"ט ובשו"ת תועפות ראם אה"ע סי' מד".
הן אמנם נראה שרוב הפוסקים חולקים בזה על ההפלאה, שמצינו בב"ש (סימן ד, ס"ק כג) דהא דאמרינן רוב בעילות אחר הבעל הוא מפני שהבעל מצוי לה. ע"כ. וממילא הוא הדין בפילגש או בנשואין זה לזה בנישואין אזרחיים, ובעצם, כך משמע כבר מדברי התוס' בכתובות (יד.) ד"ה ההוא, וכן כתב הפת"ש אה"ע (ד, סקכ"ג) בשם תשובת בשמים ראש (סימן ה) לגבי אשת איש שעזבה דת ישראל ונשאת לישמעאלי, והיו לה בנים ממנו, ושבה לדת ישראל, שכתב דאין לומר שזינתה עם ישראל, דבעלה הישמעאלי משמרה, ורוב בעילות אחר הבעל עיי"ש, וכן עיין בפת"ש (ד, סקל"א) בשם שו"ת שיבת ציון, וכ"כ מפורש האגרות משה (אה"ע ח"ג סימן ט), עיין בעטרת דבורה (אה"ע, סימן ח) שהביא דבריהם.
ומכל מקום בהצטרף נימוקים נוספים, ניתן יהיה לצרף את דברי המרדכי וההפלאה לסניף, גם בנדו"ד.
לכן: לאחר שהראינו לדעת כי אין בשם משפחה המאפיין כהנים כדי להצביע על חזקת כהונה, ומאחר שלמבקש ומשפחתו כלל לא ידוע על היותם כהנים, זאת לאחר שלש דורות לפחות בהם לא נהגו כל מנהגי כהונה, ואף ללא כל זיקה ליהדותם. יתירה מכך, גם אם נאמר שמקורה של המשפחה הוא אכן במשפחת כהונה, יש חשש ממשי שבמשך הדורות נתערבו בהם חללים, חשש זה מקבל חיזוק לאור כמה נתונים שהגיעו לביה"ד אודות אם המבקש וכן אם אבי המבקש שיש אפשרות שניהלו קשר עם גוי קודם נישואיהם, ובכך נפסלו לכהונה, ובניהם חללים (אף כי הורי המבקש הכחישו זאת). נציין כי יש צד לצרף את שיטת המהרשד"ם, לפיה כהני זמננו הינם כהני ספק, כסניף נוסף לקולא, ובפרט אם נאמר שאיסור גיורת לכהן הינו איסור דרבנן. עוד סניף לקולא הוא היותם של הורי המבקש נשואים אזרחית, ששיטת המרדכי וכן דעת ההפלאה, שבכגון זה אין אומרים רוב בעילות אחר הבעל, ולפיכך יתכן שהמבקש כלל אינו מיוחס אחר אביו.
כך נקטו גם כבוד אב ביה"ד הגר"א דרשביץ והדיין הגר"ע יעקב שליט"א, ואף ידי תיכון עמהם.
(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)
