חרם דרבינו גרשום

חרם דרבינו גרשום
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב בניהו בן שושן, רבנים, שיעורים

הרב בניהו בן שושן

תוכן:

גדר חרם דרבינו גרשום

נפקא מינה אם צריך קבלת עדות בפני האישה

נפקא מינה אם עד אחד נאמן בעוברת על דת

נפקא מינה אם אדם נאמן לאסור אשתו שאומר שזינתה

נפקא מינה במורד על אשתו

גדר חרם דרבינו גרשום

רבינו גרשום החרים א. שלא ישא אדם אישה על אשתו וב. שלא יגרש אשתו בע”כ. ויש לעיין האם התקנה היא זכויות שיש לאישה בנישואין או דהוי איסור גרידא על הבעל ללא קשר לזכות האישה.

לכאו’ הדבר תלוי בטעם התקנה. דאם התקנה הותקנה לטובת האישה, אז זה חלק מזכויותיה.

ולכא’ כך משמעות דברי הר”ן בתשובה, סימן מח. שנסתפק אם האישה יכולה למחול לבעלה שישא עוד אישה, שהרי התקנה נעשית לטובת האישה. והיא אומרת אי אפשי בתקנת חכמים. אמנם כתב שיתכן שאינה יכולה למחות ששאף שלצורך הנשים נעשית התקנה כדי שלא תהא קטטה בביתם.

אמנם אם טעם התקנה משום דררא דאיסורא, (ולא מהניא לזה מחילת האישה) אם כן אינו מזכויותיה. ובשו”ת הרשב”א (הובא במהרי”ק) כתב שהתקנה היא לגדור בפני הפריצים והמעוללים שלא כראוי. ובחת”ס כתב שכוונתו דהוי משום דררא דאיסורא. ובשו”ת עין יצחק כתב לבאר דהוי סייג לתורה. דהרי מן התורה אסור לגרש אשתו ראשונה אא”כ מצא בה ערות דבר. וא”כ התקנה שלא לגרשה בע”כ נסמכית על איסור תורה.

ולפי זה אפשר דאין התקנה מזכויות האישה אלא איסור גרידא שיש על הבעל.

[ובמהר”ם פדאווה כתב דעיקר התקנה היא לא לגרש בע”כ, אלא דהתקנה שלא לישא ב’ נשים היא לחיזוק התקנה שלא יגרש בע”כ, שלא ישא על אשתו ויאלצה להתגרש. ולפי זה אף התקנה של לא לישא ב’ נשים היא משום האיסור של לא לגרשה בע”כ.]

נפקא מינה אם צריך קבלת עדות בפני האישה

בשו”ת הרשב”א (חלק ד סימן ר) כתב דהבא לישא אשתו שנייה לאחר שגירש הראשונה ומביא עדים על כך שגירש אשתו הראשונה אין העדים צריכים להעיד לפני אשתו הראשונה משום ההלכה שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, מכיוון “שאינו בא לטעון בינו לבין האישה, אלא להעיד לעצמו שהוא מותר לישא אחרת, ועל היתרו הוא בא לידון וליתן עדים, כנותן עדים שחתיכה זו מותרת לו”. ובאבני נזר (אה”ע יג) כתב להוכיח מדבריו דהאיסור שלא לישא אישה על אשתו אינו מזכויות שיש לאישה, שא”כ קבלת העדות צריכה להיעשות בפניה, אלא דהוי איסור שיש על הבעל גרידא. [ואפשר שאף שהסיבה לתקנה שורשה משום טובת האישה מכל מקום חכמים תיקנוהו בגדר תקנת איסור.]

נפקא מינה אם עד אחד נאמן בעוברת על דת

האבני נזר (שם) כתב לדון אם עד אחד נאמן להעיד שהאישה עוברת על דת שהדין נותן לגרשה בעל כרחה. מבואר מדבריו שיסוד השאלה היא האם התקנה משום זכויות שיש לאישה, א”כ אין העד יכול להעיד שלא יקום ע”א באיש. וא”כ הוא מעיד על האישה שבא להפקיע זכותה. אמנם, אם התקנה היא בגדר של איסור, אם כן יהא נאמן שהרי בא רק להתיר לבעל איסורו שלא לגרשה בע”כ.

נפקא מינה אם אדם נאמן לאסור אשתו שאומר שזינתה

הרשב”א (במיוחסות קלג) והמרדכי (קידושין תקל) כתבו שמי שראה אשתו זינתה כופין אותו לחיות עמה ואינו נאמן לאוסרה עליו. משום חרם דרבינו גרשום חיישינן שמא עיניו נתן באחרת. וראיה לדבר המשנה (נדרים צ:) שבראשונה היו אומרים אישה שאמרה טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה, חזרו לומר שלא תהא אישה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. והקשה הר”ן כיצד חזרו לומר שלא תהא נאמנת בדבריה, ובע”כ משמשת עם בעלה באיסור. ותירץ באחרונה מדינא אישה אינה נאמנת בדבריה, שכן משועבדת לבעלה, ואינה יכולה להפקיע עצמה משעבוד בעלה ע”י שויא אנפשא חתיכה דאיסורא. ובתחילה שראו שאומרת אמת תיקנו להאמינה, ולבסוף חזרו לעיקר הדין שאינה יכולה להפקיע עצמה משעבוד בעלה.

וכתב החת”ס (אה”ע א, קיא; וחלק ב, קח; ובחו”מ רג) שהרשב”א והמרדכי למדו דין האיש שאומר שראה אשתו זינתה שאינו נאמן מדין המשנה אחרונה בנדרים. שאישה אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה, כיוון שמשועבדת לו, מוכח דהכי נמי האיש משועבד לאשתו שלא לגרשה בע”כ. דלאחר שהתקין ר”ג שלא לגרשה בע”כ אדעתא דהכי האישה נישאת לו, ומשעת החופה השתעבד להיות בעלה לעולם ולכן אינו נאמן לאוסרה עליו ולהוציא עצמו משעבוד זה אלא בראיה ברורה. וחידש החת”ס שלא יענש על זה כיוון שאנוס בתקנתא דרבנן.

מוכח מדבריו של החת”ס כי עצם התקנה היא משום איסור, אלא דזכויות האישה בתקנה נובעות ממנה, שנישאת על דעת זה שיהיה בעלה לעולם ולא יגרשה בע”כ.

ולפי זה אפשר שאף אם סיבת התקנה היא משום גדר איסור, מכל מקום נוצרה כאן זכות לאישה שלא יגרשה בעל כורחה. ודברים אלו כתב החת”ס בדעת הרשב”א ולכאורה צריך ביאור דהרי נתבאר לעיל שבתשובות הרשב”א הבין שהתקנה שלא לישא אישה על אישתו אינה מזכויות האישה אלא איסור שיש על הבעל (ולא לא צריך להעיד בפניה). ולפי ביאור החת”ס לכא’ הבעל משועבד לאישתו על כך. ולחלק בין התקנה שלא לגרשה בעל כורחה (שהבעל משועבד לאישתו) ובין התקנה שלא לישא אישה על אישתו (שהיא בגדר איסור גרידא על הבעל) צריך ביאור דהרי החת”ס ביאר שסיבת השיעבוד של הבעל נובע מכך שעל דעת כן נישאת לו, ואם כן הכי נמי לאחר דתיקן ר”ג שלא לישא אישה על אישתו על דעת כן נישאת לו ומשום הכי השתעבד לה.

נפקא מינה במורד על אשתו

בסימן עז מופיע דין הבעל המורד על אשתו. וכתב ברמ”א שאם רוצה לגרשה וליתן כתובתה מייד דאינו בדין מורד. ובח”מ שם תמה דהרי לאחר דתיקן ר”ג שלא לגרשה בע”כ אם כן אין בידו לגרשה ומדוע לא יחשב למורד. ובב”ש שם כתב לבאר דאף עתה שאסור לגרשה בע”כ אם רצונו לגרשה אינו נחשב למורד. ולכא’ לפי סברת החת”ס שלאחר שתיקן ר”ג שלא לגרשה בע”כ אם כן משעת הנישואין משתעבד הבעל להיות בעלה לעולם (עם כל החיובים הנובעים מכך), אם כן הדין נותן שיחשב למורד, דהרי לכך ממש התחייב. אמנם אם גדר התקנה היא איסור שיש על הבעל יש מקום לומר שאינו בדין מורד (וזו סברת הב”ש).

ולכא’ צריך ביאור בדברי הב”ש. דהרי כתב בסימן קטו (סק”ז) “דאם תשבע אישה על דבר שלא תעשה עוד ואם תעשה יגרשנה ועברה על השבועה נראה השבועה חל, דהא חדר”ג היה לטובתה שאל יגרש אותה בע”כ והיא יכולה למחול”. ומשמע שהתקנה שלא יגרשה בע”כ היא מזכויות האישה. ולפי המתבאר בדין מורדת סימן עז משמע דאין הבעל משועבד לאשתו לכך (לשיטת הב”ש כנ”ל).

ובדעת הב”ש י”ל דעיקר התקנה שלא לגרשה בע”כ לטובת האישה ניתקן והוא מזכויותיה, ולכן יכולה למחות, אלא דאין זכות זו יוצרת שיעבוד של הבעל כלפי אשתו ואינם נישאים על דעת כן (כדברי החת”ס).

אמנם צריך ביאור בדעת הב”ש שבסימן א (סק”כ) בעניין האיסור לישא אישה על אשתו כתב דאף ריצוי שלה לא מהני להתיר אחרת. ע”כ. ואם כן משמע דאין התקנה מזכויותיה של האישה. והדבר עומד בסתירה למה שכתב בסימן קטו שאישה יכולה למחול על התקנה שלא לגרשה בע”כ.

ואפשר שיש לחלק בין שני התקנות. דלגרשה בעל כורחה הוא מזכויות האישה ולישא אישה על אשתו אינו מזכויותיה אלא בגדר תקנה איסור שיש על הבעל. וצריך ביאור.

(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות