יועצת נישואין שהאשה ספרה לה שנאסרה

יועצת נישואין שהאשה ספרה לה שנאסרה
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב שאול גרינפלד, רבנים, שיעורים

הרב שאול גרינפלד

תוכן:

א. דין אשה שזנתה

ב. הבירור הנצרך על זנות

ג. האם מזנה צריך להודיע לבעל או לבית הדין

ד. דין אדם ששמע על זנות מפי האשה המזנה

ה. מסייע לדבר עבירה

ו. נאמנות על ממזרות

שאלה: אני משמשת בזמני הפנוי כיועצת נישואין. מגיעים אלי זוגות אשר חייהם המשותפים נקלעו למשבר, בכדי שאעזור להם לשקם את היחסים ביניהם, ולהציל את קשר הנישואין שביניהם. במהלך עבודתי יוצא לי לשמש אוזן שמדבריהן עולה לכאורה כי נאסרו על בעליהן, אחת מהן גם סיפרה שבעלה אינו יודע על כך, ולדבריה אף בנה שנולד לה אינו ממנו. כיצד עלי לנהוג במקרים אלו? האם עלי לדווח על כך לבעל או לבית הדין? האם אני יכולה להמשיך בפעילות לשיקום הקשרים ביניהם?

א. דין אשה שזנתה

תשובה: ראשית נברר, מתוך הנחה שסיפורה של האשה אמיתי הוא, האם יש לו משמעות לגבי חיי הנישואין שלהם. המשנה בסוטה כז: אומרת: “כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר ונטמאה ונטמאה דברי רבי עקיבא”. וכן נפסק בשו”ע אה”ע (יא, א). הרי שאם אכן אשה נשואה זינתה תחת בעלה, היא נאסרת הן על בעלה והן על הבועל.

ב. הבירור הנצרך על זנות

עתה עלינו לברר, מהו הבירור הנצרך כדי שנחליט שאכן האשה זינתה. הגמרא בקידושין סו. אומרת:

“איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד ושותק מהו [רש”י- כלומר אמר לו עד אחד והוא שותק מהו להיאסר העד עליו]? אמר אביי- נאמן, ורבא אמר- אינו נאמן, הווי דבר שבערווה ואין דבר שבערווה פחות משניים. אמר אביי מנא אמינא לה, דההוא סמיא דהווה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל, יומא חד נגה ליה {התאחר} ולא הווה אתי [רש”י- ההוא סמיא לעת הקבוע לו לפני שמואל]… כי אתא שליח אמר אשתו זינתה אתא לקמיה דמר שמואל, אמר ליה אי מהימן לך זיל אפקה, ואי לא- לא תפיק, מאי לאו מהימן עלך דלאו גזלנא הוא! ורבא- אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, ואי לא- לא תפקה”.

א”כ מבואר בגמרא אליבא דרבא, שאין להורות לאדם להוציא את אשתו, אא”כ ישנם שני עדים כשרים על הזנות, אך אם יש רק עד אחד על הזנות, הוא אינו יכול לאסור, זולת אם הבעל מאמין לו כאילו היה שניים. וכך נפסק בשו”ע שם (קטו, ז):

“מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרוביה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה”.

הרי שדברי רבא הנ”ל הובאו להלכה, בתוספת שעדות של עד אחד על זנות, יכולה להביא לידי כך שהאשה תיאסר על בעלה, אף שאינו כשר לעדות, כיון שהוא קרוב או אשה.

ג. האם מזנה צריך להודיע לבעל או לבית הדין

עתה עלינו לברר, אם אנו מניחים שאכן האשה נאסרה על בעלה, האם יש חובה על המדריך לספר על כך לבעל, בתקווה שאכן יאמין לו, ובכך יציל אותו מאיסור. באחרונים נמצא דיון אודות אנשים שהגיעו אל הרב וספרו שזינו עם אשת איש, ולאחר שחזרו בתשובה, רצו לדעת האם חובה עליהם ללכת אל הבעל ולספר לו על מה שעשו, על אף הבושה הרבה הכרוכה בכך, הן לעצמם והן לבעל, שלדבריהם ייאלץ לגרש את אשתו.

הנודע ביהודה (קמא או”ח סי’ לה) נשאל בדבר אדם שזינה עם חמותו, ורצה לדעת האם הוא חייב לידע את חמיו, על אף הבושה שתיגרם לו לחמיו ולגיסיו. הנוב”י הביא את הגמ’ בברכות יט:- כ., אשר דנה האם בושה מהווה שיקול להקל, כאשר בפנינו מציאות של איסור. וכך פותחת הגמרא:

“אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאיים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב”.

הרי שבושה אינה שיקול כדי להתיר איסורים. בהמשך הסוגיה מבררת הגמרא שכלל זה אינו אמור באיסורי דרבנן, וכן באיסורי תורה אינו אמור אלא במי שעובר את האיסור בקום עשה, כמו אדם שלבוש כלאיים, אך לא למי שעובר בשב ואל תעשה, כגון שאינו משיב אבידה.

מלשון הגמרא שהבאנו, מבואר שהיא עוסקת באדם עצמו שעובר את העבירה. אך הביא הנוב”י, שנחלקו הראשונים בגרסת הגמרא ובפירושה. והיינו שהרמב”ם (כלאיים י, כט) כתב:

“הרואה כלאיים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו  חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה”.

וביאר שם הרדב”ז שהרמב”ם לא גרס ‘בבגדו’, ופירש שמדובר במי שמצא כלאיים בבגדו של חבירו, והדין הוא שהוא חייב לקפוץ ולפושטו מעליו, ואין חוששים לכבוד הבריות של הלובש, ואף שהמודיע עצמו אם היה שותק, לא היה אלא שב ואל תעשה. מאידך הרא”ש בנדה הלכות כלאי בגדים (אות ו) כתב:

“אם אדם רואה כלאיים בבגדי חבירו והלובש כלאיים ואינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג”.

כלומר, הרא”ש גרס כמו שהוא בגמרות שלנו, שהגמרא שחייבה לפשוט כלאיים אפילו בשוק, דברה על אדם שמצא כלאיים בבגד שהוא עצמו לובש, אבל אין הכי נמי שאם מצא כלאיים בבגדו של חבירו, וחבירו הלובש הוא שוגג, שאינו יודע שיש בבגדו כלאיים, הרי שמפני כבוד הבריות, אין לו להודיעו בשוק, אלא רק לאחר שיגיע לביתו. השו”ע ביו”ד (ש”ג, א) הביא את לשון הרמב”ם, והרמ”א שם הביא את דעת הרא”ש. 

עולה אם כן לכאורה, שהדיון אם צריך להודיע לבעל, תלוי במחלוקת הרמב”ם והשו”ע, עם הרא”ש והרמ”א הנ”ל: לרמב”ם צריך להודיע, ולרא”ש אין צריך. אך העלה הנוב”י נקודה נוספת, שיש לומר שלכו”ע צריך יהיה להודיע לאשה שהיא עושה איסור, שהרי בשונה מהבעל שאינו יודע וא”כ הוא שוגג, האשה יודעת והרי איננה שוגגת, אלא שזאת דחה הנוב”י, שכיון האשה אינה יודעת את הדין של אחד לבעל ואחד לבועל הנ”ל, הרי שהיא אומרת מותר, ונחשבת אף היא לשוגגת.

מאידך, יש לומר שמהגמרא הנ”ל מוכח, שלכו”ע אין צריך להודיע, שהרי הגמרא מסיימת שיסוד הדין הוא שבמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, וא”כ היינו דווקא בכגון שם שאנשים בשוק רואים את החבר לבוש כלאיים ויש חילול השם, אך באשה שנאסרה בניאוף, הרי אין העולם יודע מכך, ואין כאן חילול השם. הנוב”י דחה סברא זו, וביאר שחילול השם הנאמר כאן, אין הכוונה לעבירה הנעשית בפרסום, אלא לעצם זה שיהודי עובר על איסור תורה, וראיה שהגמ’ בברכות שם כ. הקשתה ממה שמותר לכהן להיטמא למת מצווה, ולא אומרים שאין עצה לנגד השם, ולכאורה מה קשה ממת מצווה, הרי מת מצווה היינו מת שאין לו קוברים, וא”כ שאין שם אנשים, הרי גם אין חילול השם, אלא בהכרח מה שנאמר כאן ‘חילול השם’, היינו כנ”ל עצם עשיית העבירה.

בהמשך דבריו, הנוב”י הסיק שאין הנידון בברכות דומה למקרה של נואף, ואין ללמוד משם להקל ולא להודיע, כיון שגם הרא”ש לא כתב אלא שיכול להתעכב ולא להודיע עד שיבוא החבר לביתו, והיינו שאין העיכוב אלא לפי שעה, אבל שלא להודיע במשך זמן מרובה ואין צריך לומר שלא להודיע בכלל ולהשאיר חבירו במצב של איסור, שאין הרא”ש מתיר.

מאידך, דן הנוב”י שיש לומר שבמקרה של מזנה אין חובה להודיע, למרות שאי ההודעה תשאיר חבירו במצב תדיר של איסור, והיינו שהרי כבר הבאנו מהגמרא בקידושין ומהשו”ע, שעד אחד אינו נאמן להעיד על זנות, ורק שאם נאמן על הבעל כבי תרי יהיה עליו להוציא את אשתו, ואם כן יש לומר שכל מה שחייבו להודיע הוא כגון כלאיים בבגד ושאר איסורים שעד אחד נאמן בהם, וא”כ כשיודיע יהיה חבירו חייב להאמין לו ולפרוש מאיסור, משאין כן בעדות על ניאוף, שאין הבעל חייב להאמין לו. הנוב”י לא קיבל סברא זו, כיון שסו”ס מצוות תוכחה קיימת גם כשאינו בטוח שישמעו לו, וזו לשון הנוב”י:

“שהרי כיון שאם היה ברור לו שיאמינו הבעל ויעשה פעולה להפרישו מהאיסור היה חייב להודיעו כנ”ל, א”כ גם עתה שאינו ברור לו איהו מחויב למעבד את שלו, ולא גרע ממצוות הוכח תוכיח שאמרו במסכת שבת אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי עיין שם דף נה.”.

עוד הוסיף הנוב”י שדין זה בסתם אדם שיודע באשה שזינתה, אולם הנואף עצמו פשוט שעליו לעשות כל שביכולתו כדי שלא ימשיך האיסור החמור להיעשות בגרמתו.

ובעניין אם יש עניין להודיע לבית הדין, במקרה ואין הבעל מאמין לו, הביא הנוב”י שדין זה מבואר לכאורה בגמרא פסחים קיג:, שאומרת:

“שלושה הקב”ה שונאן… והרואה דבר ערווה בחבירו ומעיד בו יחידי, כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד ליחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא, נגדיה לזיגוד (כלומר טוביה עבר עבירה, ובא חבירו זיגוד והעיד על חטאו של טוביה בפני רב פפא, ורב פפא בתגובה הלקה את זיגוד העד ולא את טוביה החוטא). אמר ליה טוביה חטא וזיגוד מינגד (לוקה)?! אמר ליה אין, דכתיב “לא יקום עד אחד באיש”, ואת לחודך אסהדת ביה, שם רע בעלמא קמפקת ביה”.

הרי להדיא שאדם שיודע שעדותו אינה קבילה בבי”ד, אסור לו לבוא ולהעיד, שהרי אין זו אלא הוצאת שם רע בעלמא.

אלא שיש להקשות, שהרי בגמרא קידושין מבואר שאותו אדם שהעיד שאשתו של ההוא סמיא זינתה, הודיע זאת למר שמואל ולא לההוא סמיא, ובכל זאת מר שמואל לא גער בו על כך שהוא עובר על איסור הוצאת שם רע. הסמ”ג (ל”ת ריג) תירץ, שיש לחלק בין איסור שכבר נעשה, שעל כך אסור להעיד ביחידי, לבין לאפרושי מאיסורא, שעל כך עליו להעיד אף שלא בטוח שיקשיבו לו. ולפי”ז הרי שעדות ניאוף כן צריך להעיד בבית דין, כדי להפריש את הבעל מאיסור. וכן פסק הרמ”א בחו”מ (כח, א):

“ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו”.

למעשה מסיק הנוב”י שהדין יהיה כך: אם עדיין לא מצא את הבעל בכדי להודיע לו, יכול להגיד לבית דין, אבל אם כבר הודיע לבעל ולא האמין, אין לו להודיע לבית הדין, שהרי לא תהיה בכך שום תועלת לאפרושי מאיסורא.

מאידך, בשו”ת דברי חיים (צאנז) או”ח (ח”א סי’ לה) הביא את התוס’ בשבועות (ל:), שהקשו ששם בשבועות מבואר שצורבא מרבנן אינו פטור מלהעיד בעדות שאינה לפי כבודו, אם נושא העדות הוא מלתא דאיסורא, כיוון שאין עצה לנגד השם, מאידך בסוגיא בברכות הנ”ל מבואר שההולך לשחוט את פסחו נטמא למת מצווה, אף שהוא מפסיד את מצוות הפסח, כיון ששב ואל תעשה שאני, ואם כן קשה, שגם בשבועות היה לנו לומר שייפטר הצורבא מרבנן מלהעיד אפילו במלא דאיסורא, שהרי כשאינו מעיד הוא שב ואל תעשה. והנה לפי מה שחידש הנוב”י שכל מה שסובר הרא”ש שכבוד הבריות פוטר מלהודיע, הוא רק לפי שעה, אבל אינו יכול להשאיר את חבירו מתמידות באיסור, היו יכולים התוס’ לתרץ שזה הטעם שצורבא מדרבנן אינו פטור מלהעיד במלתא דאיסורא, אלא בהכרח שתוס’ לית להו האי סברא.

התוס’ הנ”ל תירצו שני תירוצים: א- במת מצווה מותר שב ואל תעשה כיון שהוא בזיון גדול. ב- עדות איסור שחייב להעיד, היינו דווקא כגון שאם לא יעיד ייעשה איסור על ידו, כגון שבאה עגונה לפני חכם שיתירה להינשא, והוא ידע שבעלה חי, שכיון שנעשה האיסור על ידו, נחשב לקום עשה. וא”כ לפי התירוץ השני אם הוא הנואף בעצמו חייב להודיע, ולתירוץ הראשון גם בכהאי גוונא אינו חייב להודיע. ועכ”פ בנידון דידן שאין השואל הנואף עצמו, ודאי יש לומר שלשיטת הרא”ש אינו צריך להודיע.

ויש להעיר שלכאורה לא מובן מה הוכחה יש מתוס’ לרא”ש, הרי סו”ס הרא”ש בפירוש התיר גבי כלאיים רק להמתין עד שיבוא לביתו, והבאתי לשונו לעיל, ואין הכי נמי שלדידיה לא קשה קושיית תוס’. אלא שבתוס’ הרא”ש הקשה ותירץ כבתוס’ הנ”ל, ואם לא נאמר כדברי חיים, נצרך לומר שאינו שם לשיטתו בפסקים. ועל כן נראה לי שצריך לומר שמה שלא התיר הרא”ש אלא להמתין עד שיבוא לביתו היינו כיון שאז כבר לא תהיה שום בעיה של כבוד הבריות, אבל בציור שלעולם תהיה בעיה של כבוד הבריות, כמו בנידון דידן גבי ניאוף וזנות, אין הכי נמי שיתיר הרא”ש שלא להודיע אפילו יישאר חבירו באיסור תמידי.

ועדיין יש להבין את כוונת התירוץ השני בתוס’ ובתוס’ הרא”ש, שעגונה באה לפני חכם להתירה, והוא יודע שבעלה חי, נחשב לבא האיסור על ידו, ותימה, איזה איסור בא על ידו, הרי לא הוא הבעל החי, אלא שכיון שלא הודיע ייכשלו האשה ובועלה באיסור אשת איש, וא”כ מדוע דין זה שונה ממי שיודע בנואף ואינו מודיע ובגללו נכשל בעלה באיסור ‘אחד לבעל’?! ולכאורה יש לתרץ, שבמנאפת כיון שהיא יודעת מהאיסור, הרי שהאיסור בא על ידה, מה שאין כן גבי עגונה וחכם, שהם סוברים שהבעל מת.

אך הנה כבר הבאנו לעיל שכתב הנוב”י שהיה מקום לחייב להודיע לאשה שהיא עושה איסור, וביאר הנוב”י שלמעשה אין צורך, שכיון שאינה יודעת שיש איסור, הרי היא נחשבת שוגגת. והביאו הדברי חיים שם והסכים עמו, וא”כ הדרן שגם בכגון זה הוא נקרא בא איסור על ידו, ואף אם אינו הנואף בעצמו יצטרך להודיע. ונראה שיש לחלק, שבעגונה אין האשה החכם והבועל יודעים כלל מהמציאות של האיסור, שהרי הם סוברים שהבעל מת, נחשב האיסור לבא על ידי ההוא שיודע, מה שאין כן גבי מנאפת, שהיא יודעת שזינתה תחת בעלה, ורק שאינה יודעת מהאיסור לבעל, נחשב שבא האיסור על ידה. אח”כ ראיתי ביביע אומר (ח”ב אבה”ע סי’ ב ס”ק ו) שכבר הרגיש בזה והניח בקושיה.   

עוד כתב הדברי חיים, שלמעשה גם לדעת הרמב”ם אין צריך להודיע, וזאת משני סיבות: א- כבר הבאנו שאין הבעל חייב להאמין לו, וא”כ יש לומר שכשספק אם יאמנו דבריו, אינו חייב להודיע. ב- שיטת הרמב”ם, כפי שביארה הדברי חיים שם, היא שלאו שאינו מפורש בתורה כן נדחה בפני כבוד הבריות, וכמוהו לעניין זה כאיסור דרבנן, וא”כ כיון שאיסור מזנה לבעל אינו מפורש בתורה, הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות.

והנה בעניין הסיבה הראשונה, כבר הבאנו לעיל שהנוב”י דחה סברא זו. ובעניין הסיבה השנייה, איני יודע מניין שקיי”ל בהא כרמב”ם. ולשון השו”ע יו”ד (שג, א) אינה אלא “ואם היה של דבריהם”, ואף שלשון זו מקורה ברמב”ם, מניין לנו שגם לשו”ע הכוונה למה שאינו מפורש בתורה, ולא כפשוטו למה שהוא אינו דאורייתא אלא דרבנן, וצריך לי עיון.

עכ”פ בסוף דבריו הסתפק הדברי חיים אם צריך להודיע לאשה, שאולי כיון שאיסור הטומאה מפורש בתורה, הרי שאיסור שלה כן נחשב מפורש בתורה, ולמעשה הסיק שיותר טוב שלא להודיע לאשה, כיון שכתב הרמ”א באה”ע (קעח, ט):

“וי”א דבזמן הזה שיש חרם ר”ג שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד, דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין. ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר”ג”.

הרי שהיום הדין הוא שאסור לבעל להאמין לה, וא”כ הרי שאם יודיע לאשה והיא תודיע לבעל, עלול הבעל להיכשל ולהאמין לה, ועל כן יותר טוב שלא להודיע.   

ובשו”ת רב פעלים ח”א אה”ע (סי’ א), דן אף הוא במקרה כנ”ל, וכתב שכאן יש לפטור אפילו את הנואף עצמו מלהודיע, שהרי יש כאן ספק ספיקא- שמא מחמת שום סיבה אין הבעל בועל את אשתו, וא”כ ממילא אין תועלת במה שיודיע, וגם אם הוא כן בועל, שמא לא יאמין לה, ושוב נמצא שלא היתה תועלת במה שלא הודיע.

ויש לומר שסברא זו נראית קשה מאד, לצרף לספק ספיקא שאולי הבעל אינו בועל כלל את אשתו, וצ”ע. והצד שאולי לא יאמין לו, כבר הבאנו לעיל שהנוב”י דחה.

עוד כתב ברב פעלים שם לצרף להתיר שלא להודיע במקום כבוד הבריות, מה שכתב בשואל ומשיב (קמא ח”א סי’ ר”ב), שיש ראשונים שסוברים שאם לא זינתה האשה בעדים אינה נאסרת על בעלה. והנה, עיין בשואל ומשיב שם, שהביא את התוס’ בכתובות (ט. ד”ה ומי). והיינו שהגמ’ שם הביאה מימרא של ר’ אלעזר שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, ומתבאר שם בגמרא שדין זה מטעם שאדם נאמן לאסור על עצמו, והקשתה על כך הגמרא ממימרא אחרת של ר’ אלעזר, שאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע”י קינוי וסתירה, משמע אבל לא ע”י עצמו, ותירצה שכוונת המימרא השנייה שבעד אחד אינה נאסרת אלא ע”י קינוי וסתירה. והקשו תוס’ על המקשן, כיצד סבר שאשה אינה נאסרת על בעלה ע”פ עצמו, הרי זו משנה מפורשת בקידושין סה. ומובאת שם בכתובות: “האומר לאשה קדשתיך- הוא אסור בקרובותיה”, הרי שנאסר בקרובותיה על פי עצמו. ותירצו תוס’, שסבר המקשן שכיון שאין דבר שבערווה פחות משניים, אפי’ ראה אדם שזינתה אשתו אבל לא היו שם עדים, אינה נאסרת עליו. וביאר השואל ומשיב, שאף שתוס’ כתבו זאת רק בפירוש סברת המקשן, וסוף סוף הרי הגמ’ דחתה את דבריו, וא”כ למסקנה שייך שויא בדבר שבערווה גם במקום שאין עדים, יש לומר שהיינו דווקא כשאינו משועבד, כגון שם גבי פתח פתוח שאם ירצה יוכל לגרשה, אבל היום שיש חרם דרבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה, א”כ הרי הוא משועבד לה, ושוב אין כאן איסור כל שזינתה בלא עדים.

עכ”פ מבואר שלא נמצא בתוס’ שסברו למסקנה שאשה לא נאסרת אלא בעדים, אלא ביארו זאת רק בדעת המקשן, ומניין לנו שאף למסקנה כך, ומה שרצה השואל ומשיב לחדש ולחלק בין משועבד או לו, הוא חידוש שלו בדעת התוס’, אבל אינו נמצא בתוס’ כלל. ולכאורה יש להקשות, שהרי הגמ’ שם העמידה את דינו של ר’ אלעזר, שאדם נאמן לאסור את אשתו עליו בטענת פתח פתוח באשת ישראל פחותה מבת ג’, ופירש רש”י, ששם יש רק ספק אחד- ספק אונס ספק רצון, אבל ודאי היה תחתיו, שהרי פחותה מבת ג’ בתוליה חוזרים, והרי לפי מה שנתבאר שכל שלא היו עדים אינה נאסרת, עדיין יש ספק ספיקא, שמא אמנם זינתה ברצון, אבל לא היו עדים.

וצריך לומר שהמקשן העמיד את דברי ר’ אלעזר באשת כהן, שלא שייך בה ספק אונס, וסבר שגבי זונה לכהן לא צריך עדים, ולמסקנה ממילא לא קשיא שהרי אין הכי נמי שנאסרת גם בלי עדים. אך באמת שמה שרצה השואל ומשיב לחדש שבגלל חדר”ג הבעל משועבד לאשה, ולכן לא יחול כלל איסור אחד לבעל בלי עדים, הוא חידוש מופלג ביותר. עוד ראה שם בשואל ומשיב שהביא תוס’ רי”ד שנקט שאין הכי נמי אשה נאסרת על בעלה בזנות גם בלי עדים, ולא על זה נאמר אין דבר שבערווה פחות משניים. 

וביביע אומר שם סק”ז הביא סברא שאפשר להקל ולא להודיע מטעם ספק ספיקא- ספק לא יאמין לו, ואם יאמין לו שמא אשתו תכחיש אותו, וכתב הרשב”א בתשובה (אלף רלז) שבמכחישתו אינו חייב להוציא. ויש להביא כאן את הפת”ש (קטו סקל”ט), שהביא שכן הסכים המשנה למלך (אישות כד, יז), אבל רע”א (קמא סי’ צט) הביא שמהגהות מיימוניות והרמ”א משמע שכשיש עד אחד אין מועיל מה שמכחישתו, עיי”ש. אלא שיש לומר שכל מה שהחמיר רע”א היינו בעד אחד על הזנות, אבל בנידון שלנו, שאין כאן עד על הזנות, אלא רק שכך סיפרה לו האשה, יש לומר שגם לרע”א לא יהיה חייב להוציא במכחישתו, אלא שעדיין שייכת כאן סברת הנוב”י הנ”ל שאין בסברות אלו בכדי לפטור אותו ממצוות תוכחה.

למעשה בדין הנואף, בשו”ת ישכיל עבדי חלק אה”ע (סי’ א) הסיק להחמיר כנוב”י, ובשו”ת יביע אומר כתב שאין להזניח מי שרוצה לסמוך על הרב פעלים.

ד. דין אדם ששמע על זנות מפי האשה המזנה

ואולי יש מקום לומר, שגם הנוב”י לא דן להחמיר אלא בנואף עצמו, שהוא יודע האמת מה שעשה, אבל בנידון דידן שאין השואל אלא מי ששמע מפי האשה, לא דן כלל הנוב”י לחייבו להודיע, כיוון שיש לומר שאין השומע חייב להאמין לאשה שנאסרה, וממילא אינו צריך להודיע לבעל. אך יש לדחות ולומר שאין הכי נמי דעת הנוב”י שגם על השומע מהנואף להודיע, ומה שלא דן בכך, הוא שכיון שהנוב”י כבר חייב את הנואף עצמו להודיע, שוב לא היה לו לדון אם לחייב את השומע ממנו. אך ראה בשו”ת האלף לך שלמה או”ח (סי’ ז) שנקט שהשומע מפי הנואף צריך מעיקר הדין להודיע, אלא שלמעשה הורה לו שלא להודיע, כיון שאין בנו כח להעמיד הדת על תילה.

והנה יש לדון שאולי השומע מהאשה קל יותר מהשומע מהנואף, משום שבאשה אנו אומרים שאין להאמין למה שאומרת שזינתה תחת בעלה, כיון שאינה אומרת זאת אלא מפני שעיניה נתנה באחר, ורוצה לאלץ את הבעל לגרשה, כמופיע בנדרים (צ. במשנה). אלא שיש לעיין אם סברא זו שייכת גבי נידון דידן, שהרי אשה זו באה בכדי להציל את שלום הבית, וא”כ יש לומר שוודאי לא נתנה עיניה באחר. ובאמת עבר עמד הנוב”י על סברא זו, והוא בנובי”ק אה”ע (סי’ ע), והסיק שאין לחלק בזה, לפי מה שהסיק הר”ן בנדרים (צ:) שמדינא אין האשה נאמנת לומר שנאסרה, ורק מתקנה היתה נאמנת, וכיון שראו חכמים שעיניה נותנת באחר, העמידו אותה על דינה, הרי שהתקנה התבטלה, והדרן שאין אשה נאמנת לומר שזינתה, וממילא אפילו ודאי לנו שלא נתנה עיניה באחר. וראה בפת”ש (קטו סקכ”ה) שהביא דבריו, אך הביא שבתשובת ברית אברהם (סי’ עד) דחה דבריו מכח תשובת מהרי”ט, והסיק שכאשר אין מובן לנו שאין לחשוש לעיניה נתנה באחר- לא חוששים, ולפי”ז בנידוננו אין להקל בשומע מהאשה יותר משומע מהנואף. 

מאידך יש לומר בזאת, שאף לדברי הנוב”י אה”ע הנ”ל, היינו דווקא כגון שם שאינה מוכנה לקבל גט בשום פנים ואופן, אבל כאן אף שבאה למדריך הנישואין בכדי להציל את שלום ביתה, יש לומר שמחשבת צעדיה, שאם לא יעלה המהלך יפה, תתבע גירושין בבית דין, ולכן כבר עכשיו תולה כלי זינה עליה, לומר שזינתה ויצטרכו הדיינים לאסרה על בעלה, וא”כ לכו”ע אין צריך להאמין לאשה.

עוד צד להקל כאן, מצאתי בישכיל עבדי שם (סעיף ג אות ז), שהביא את תשובת הרשב”א, והוא בתשובה הנז”ל מהיבי”א, שאומרת, שאם אדם אמר ‘אני זניתי עם אשתו’, כיון שאין אדם משים עצמו רשע, אינו נאמן, וגם לא עושים פלגינן דיבורא, ורק אם אמר ‘אשתו זינתה עמי’ עושים פלגינן, כיון שאפשר לומר שאנו שומעים רק את המילים ‘אשתו זינתה’, ולא את המילה ‘עמי’, ואף שהנוב”י כתב שלא קיי”ל כך, וגם הרשב”א לא כתב אלא גבי נפשות ולא לגבי לאסור אשה על בעלה, והביאו הפת”ש (קטו סקל”ב), פוסקים ספרדים רבים נקטו כרשב”א, ועל כן ספרדים יוכלו לסמוך על כך להקל, אם אמרה האשה בלשון ‘אני זניתי’.

ה. מסייע לדבר עבירה

העולה מכל זה, שיש למדריך הנישואין על מה לסמוך, ולא להודיע לאף אחד על מה שהוא שמע. אלא שיש לדון האם יוכל להמשיך ולסייע לזוג לחדש את שלום הבית שלהם, או שמא עליו לחוש שהוא מסייע לדבר עבירה. והיינו שהמשנה בשביעית (ג, ו) אומרת:

“ואלו כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית מחרישה וכל כליה וכו’ זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה- אסור, לאסור ולהתר- מותר”.

וכתב הרמב”ם בפירוש המשניות שם (מהדורת הרב קפאח):

“אמר ה’ “ולפני עיוור לא תתן מכשול”, הכוונה בזה שמי שעיוורה אותו התאווה והדעות הרעות אל תעזרהו על עוורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך”.

ואם כן, אם נניח שסיפור האשה הוא אמיתי, נמצא מסייע להם לעבור עבירה, שהרי כנ”ל נאסרו מטעם אחד לבעל.

ויש לדון, שאולי כיון שכנ”ל אינו חייב להאמין לאשה, יכול לומר שאין הכי נמי הוא אינו מאמין לה, וא”כ אינו מסייע לדבר עבירה. והנה לשון הר”ן בנדרים (צ.):

“ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו”.

הרי שמה שאין האשה נאמנת הוא כלפי בעלה שהיא משועבדת לו, אבל לא שאנו יכולים לעודד אותה לחיות באיסור. וראה ברמ”א (קעח, ט) שכתב:

“ויש אומרים דכופין אותו ומשמש עמה אף על פי שאומר שמאמין לדברי העד מאחר שהאשה אינה מודה, או אפילו אמרה בעצמה טמאה אני לך וחזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים”.

הרי שוודאי שאם האשה עומדת בדבריה שהיא אסורה לו, אין לנו לנקוט בפעולות אקטיביות בכדי לגרום להם לשמש. וראה גם לשון השו”ע (קטו, ו):

“אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר”.

הרי שכל מה שנתחדש בסברת ‘עיניה נתנה באחר’, הוא שאין חוששין לאוסרה, ולא שנקום ונעודד אותם להמשיך בחייהם המשותפים, כשהאשה עומדת בדבריה שזינתה ונאסרה.

ויש לדון בפתח להקל, לפי מה שכתב הרב פעלים, שאנו מצרפים ספק שאולי בעלה אינו משמש עמה כלל, מחמת שום סיבה, וא”כ הרי המשנה הנ”ל בשביעית אמרה שמותר להשאיל כלי שאינו מיוחד לעבירה, ולתלות שלא יעשה בה המשאיל עבירה. אך נראה שקשה לסמוך על כך, שהרי זו סברא מחודשת מאוד, וראה ביביע אומר שם שהאריך לתמוה בזה מאוד. אך נראה שגם אם נקבל את סברת הרב פעלים, אין להקל כאן, לפי מה שכתוב בחזון איש שביעית (יב, ט) בביאור דין המשנה הנ”ל, בטעם ההיתר למכר כלי שאינו מיוחד לאיסור:

“ונראה דהא דהקילו חכמים בספק אף על גב דספק מכשול ודאי אסור ליתן לפני עיוור והיה ראוי להחמיר בספיקות, משום דאם באנו להחמיר בספיקות נמי נעשה מכשול שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמנו ומהם והן רק עמי הארצות וחייבין אנו להחיותם ולהיטיב עמם וכו'”.

ולסברא זו, שהרי סו”ס אף אם למעשה אינם משמשים מחמת שום סיבה, עצם המשך הנישואין שלהם אינו “דרכי חיים ושלום”, שהרי אם היה מתברר לנו בעדים שהיתה זנות, היינו מחייבים להוציא, וא”כ ודאין לנו להתמצע בזה לסייע בידם. 

ו. נאמנות על ממזרות

ובעניין מה שהזכיר מדריך הנישואין, שקרה ואשה סיפרה לו שבנה אינו מבעלה אלא ממזנה, ובעלה אינו יודע מזה, דין זה מתברר בקידושין (עח:) במשנה:

“האומר בני זה ממזר אינו נאמן, ואפילו שניהם אומרים על העובר שבעיה ממזר הוא- אינם נאמנים. רבי יהודה אומר נאמנים”.

ויש להבין האם כוונת רבי יהודה שנאמנים כיון שהאב נאמן, או שגם האם לבד נאמנת. והגמ’ שם מובאת ברייתא:

“כדתניא “יכיר”- יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכו'”.

הרי שהנאמנות היא של האב ולא של האם, וזו לשון הרמב”ם (איסורי ביאה טו, יט):

“אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה עובר זה אינו מבעלי אינה נאמנת לפסלו והרי הבן בחזקת כשרות שלא האמינה תורה אלא לאב”.

וכן פסק השו”ע (אה”ע ד, כט). וא”כ לזה ודאי מדריך הנישואין צריך לחוש, ואינו צריך לספר על כך לאיש.

העולה מכל הנ”ל, שיועצת נישואין שאשה מתוודית בפניה שזינתה תחת בעלה, ואפילו אומרת שבנה אינו מבעלה אלא ממזנה, אינה חייב לספר זאת לאיש, לא לבעלה ולא לבית הדין, אבל עליה להפסיק את ההליך הטיפולי בינו לבין זוג זה.

(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות