הרב שלמה בן רחמים
שאלה: האם מצוות פריה ורביה צריכה כוונה?
תשובה:
א) הנה השאלה האם מצוות פריה ורביה זקוקה לכוונה או לא, יש לומר שלכאורה הדין הפשוט הוא שצריך כוונה, ולולי זאת לא יצא ידי חובתו, כי כל מצוות התורה צריכות כוונה וכמו שפסק השו"ע (או"ח סי' ס ס"ד), וכבר סידר את השיטות בדין זה בבית יוסף (באו"ח סו"ס תקפט) ותורף הדברים הם, שדעת הרשב"א שמצוות לא צריכות כוונה אבל אם יש לו כוונה נגדית שלא רוצה אינו יוצא אבל דעת הרא"ה שאפילו יש כוונה נגדית יוצא בעל כרחו, ויש מחלקים בין מצוות של אמירה או של מעשה, ורוב הפוסקים (רא"ש רי"ף רמב"ם ורמב"ן) סוברים שצריך תמיד כוונה. ע"ש.
ואם כן יש לומר שגם בפו"ר יצטרך כוונה, דמאי שנא משאר המצוות.
ובאמת בדרך פיקודיך (מ"ע א חלק המחשבה) כתב שמצוות פו"ר צריכה כוונה, או כוונה כללית לישא אישה או כאשר עושה מעשה המצווה, וכתב שמה שנאמר בגמרא (יבמות סב.) לגבי גוי שנתגייר והיו לו בנים בגויותו, שקיים פו"ר, הכוונה שהגוי התכוין לקיים החיוב של קיום המין.
ובאמת שלא יכולתי להבין דבריו והם נשגבים מאוד מבינתי, שהנה כתב השו"ע (או"ח סימן רלא) שכוונת האדם הפשוטה להבאת בנים היא כדי שיהיו לו בנים כדי לשמשו, ומזהיר השו"ע שיתכווין האדם שיהיו לו בנים שיקדשו שמו יתברך בעולם, ועוד שידועים דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ח הלכה יא), שגוי שמקיים שבע מצוות בני נח כי כך נראה לו מחכמתו אינו נקרא חסיד אוה"ע, כי לא עשה זאת מאמונת משה רבינו עליו השלום, וכמו שכתב 'והוא שיקבל אותם מפני שצוה בהן הקב"ה', ואם כן כוונת סתם גוי, אינה כוונה קדושה, וחז"ל לא חילקו ודיברו בכל גוי, ורוב ככל הגויים עובדי עבודה זרה משתחווים לעפר רגליהם, ומנין כוונת חיוב קיום המין בראשם, ולא אף אחד מהפוסקים הצריך בדין זה שיהיה גר שהיה גוי צדיק שומר אמונים, ועל כן צריך לי עיון גדול.
ובאמת דברי המנחת חינוך (מצוה א) ידועים, שכתב, שמדין גוי שנתגייר הנ"ל מוכח, שעיקר מצוות פו"ר שיהיו לו בנים מכוחו, ואם גרם להביא לעולם בנים, קיים מצוות פו"ר.
וקול ה' בכוח ודברי רבותינו ז"ל כבר נכתבו בכמה מקומות על ענין זה, אך אמרתי אענה חלקי גם אני להוכיח שאין חיוב כוונה במצוות פו"ר.
ב) ונמשיך במאי דסלקינן מיניה, שיש לשאול איך יכול להיות שדבר שעשה בהיותו גוי יועיל לו כשיהיה ישראל, והרי גר כקטן שנולד דמי.
וכבר שאלו כן התוספות (יבמות שם ד"ה רבי), ותירצו שכיון שהיו בניו מיוחסים אחריו קיים, אע"פ שנתגייר אח"כ, ויש להבין עדיין למה מה שהיו מיוחסים אחריו בגויותו, יועיל לו באשר הוא יהודי, הרי פנים חדשות באו לכאן.
והנה דעת הרמב"ם (אישות פרק טו הלכה ו) שגם בניו צריכים להתגייר וצריכים להיות מישראל, ובלא זה לא קיים פו"ר, ולכאורה צריך לומר כן אף בדעת התוספות, כי הרי בני נח לא מצווים על פריה ורביה לשיטתם, ואם אין לו בנים ישראליים איך יהיה שייך לומר שקיים פו"ר שהרי לא הועיל לו אף בגויותו, אלא ע"כ שדווקא שנתגיירו בניו קיים המצווה (ועיין ח"מ (סי' א ס"ק ט) שלא כתב כן).
אולם יש לומר שלשיטת התוספות אין צריך שיתגיירו, כי עיקר מהות מצוות פו"ר היא מצוות 'לא תוהו בראה לשבת יצרה', וכמבואר בגמרא (שם) לדעת רבי יוחנן שאם מתו בניו ח"ו לא קיים פו"ר, כי בעינן 'לשבת וכו" וליכא, וכן מבואר בדברי רבא (שם:), וכמו כן מבואר בכמה מקומות (כגון גיטין מא:) שמהות מצוות פו"ר היא במצוות 'לשבת יצרה'.
וביאר רש"י בחגיגה (ב: ד"ה לא) שמצוות 'לשבת' עיקרה הוא ישובו של עולם, ובגוי גם שייך כן שהרי מיישב את העולם, ואם כן לא נצריך שיתגיירו בדין זה. (ועוד יש להאריך בזה מדברי הגמרא והמפרשים ואכמ"ל).
ובערוך לנר (יבמות שם) ביאר בדעת הרמב"ם שמצוות פו"ר יש בה שני חלקים, עפ"י מחלוקת רב אסי ורבי יוחנן, שרב אסי אומר שמצוותה כדי שיכלו הנשמות שבגוף, כלומר גוף רוחני שיש בו כל נשמות ישראל וכאשר יצאו אל הפועל בקדושה תושלם כוונת הבריאה, ודעת רבי יוחנן שמצוות פו"ר מהותה במצוות 'לשבת יצרה' וכנ"ל, ורבי יוחנן מודה לרב אסי, רק שמצריך אף את מצוות 'לשבת', ומבאר הערול"נ שאם לא יתגיירו בניו של גר זה הרי שעדיין לא כלו נשמות שבגוף ולכן גיורם הוא תנאי בקיום המצווה.
ועוד יש לומר שכוונת הרמב"ם שמצוות 'לשבת' היא לא כפירוש רש"י, אלא שמהותה היא להביא לעולם מקיימי מצוות שבזה באמת מתיישב העולם, באנשי דעה וחכמה שיודעים את ריבונם, ולכן כל זמן שלא נתגיירו אף לשיטת רבי יוחנן אין בזה 'לשבת יצרה'.
ויש להקשות על מה שהסברנו ברמב"ם, שהרי אמרו במשנה (גיטין מא:) על עבד חציו עבד חציו בן חורין, שלא יוכל להתחתן בישראלית וגם לא יוכל לישא שפחה, והתורה אמרה 'לשבת יצרה' ועל כן יש לכפות את רבו לשחררו.
ומשמע שאף אם ישא שפחה יקיים בזה 'לשבת', (שהרי היה למשנה לומר, שכעת הצד הבן חורין אינו יכול לקיים פו"ר) וקשה שהרי עבד אינו גר לגמרי, וא"כ איך שייך בו מצוות 'לשבת' בהסברנו לרמב"ם, והרי עבד אינו גר.
ויש לומר שאף עבדים נחשבים קצת גרים כיון שחייבים במצוות כאשה (וכמו שכתבו המפרשים ביבמות מו.), ושפיר הוי 'לשבת' לדעת הרמב"ם. (וכבר דנו המפרשים בדברי התוספות בחגיגה באם עבד חייב בשבת ואכמ"ל)
ולכאורה מהרמב"ם בהלכות עבדים (פ"ז ה"ז) משמע שאין חיוב 'לשבת' בעבד, שכתב: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין הואיל ואינו מותר לא בשפחה ולא בבת חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר עליו בחצי דמיו, בד"א בעבד מפני שהאיש מצווה על פריה ורביה אבל השפחה תשאר כמות שהיא ועובדת את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד, ואם נהגו בה החוטאים מנהג הפקר כופין את רבה לשחרר וכותב עליה שטר בחצי דמיה"
והנה במשנה נוסף טעם נוסף שכופין את רבו לשחררו, והוא "מפני תיקון העולם", ולמה השמיטו, ועוד יש להבין הרי גם שפחה שחציה בת חורין שייך בה תיקון העולם שהרי אף היא במצבה זה לא יולדת ילדים, ועוד למה כתב הטעם שהאיש חייב בפריה ורביה בלבד, והיה יכול לכתוב שגם העבד חייב ב'לשבת' והרי הוא מנוע מחמת מצבו לקיימו.
ונראה לומר שהואיל ויש כאן איסור עשה לשחרר העבד משום 'לעולם בהם תעבודו' לכן אמרו חז"ל שמצוות פריה ורביה יותר גדולה מכח תיקון העולם, שיש יותר 'תיקון העולם' בפו"ר מאשר בהיותו עבד, ולכן יש לדחות מצוות 'לעולם בהם תעבודו' מפני פו"ר, ומצוות 'לשבת' אין לה תקנה כלל כי אינו יכול לחזור להיות עבד שלם כיון שחציו בן חורין ולכן כתב הרמב"ם את סיבת הדחיה שדוחה את מצוות 'לעולם בהם תעבודו'.
ולכן גם שפחה אין לשחרר במצב זה כי היא לא מפקדה על פריה ורביה, ואע"פ ששייך בה תיקון העולם אין לנו כח לדחות המצווה של 'לעולם וכו", אא"כ מכשילה את הרבים שהוא איסור חמור שיש בכוחו לדחות, ולכן אין מכאן ראיה לדחות דברינו ולומר, שבעבד לא שייך במצוות 'לשבת' לדעת הרמב"ם.
ג) והנה יש להתעכב עוד על מה שאמרו שהגוי מיוחס אחר אביו, שהיא מבוכה רבה, בדברי חז"ל, שהרי אמרו ביבמות (צח.) שהגוי רחמנא אפקריה לזרעיה ואין בנו מיוחס אחריו, וכן בסנהדרין (נח.) שבן נח אין לו שאר אב, ובקידושין (יז.) מבואר שהגוי יורש את אביו דבר תורה, ובגמרא יבמות (עח:) מבואר עוד שבאומות הלך אחר הזכר לענין ייחוס, והדברים קשים מאוד להולמם.
והרמב"ן כתב (יבמות צח:) בענין דאפקריה רחמנא לזרעיה:
"ואע"ג דאית להו חייס ולענין ירושה נמי גוי יורש את אביו ד"ת, התם שאני דגלי ביה רחמנא, אבל לענין עריות ליה ליה דרחמנא אפקריה לזרעיה, בין בגירות בין בגויות והיינו נמי דאיצטריך לרבויי בירושה".
וקשה להבין דבריו לאור הדין שגר יוצא ידי חובתו בפו"ר בבניו מגויותו, שהרי אפקריה, וכן ראיתי שהקשה הקובץ הערות (יבמות ס' נא ס"ג), והשאיר בצ"ע, וכן ראיתי בשדה צופים (יבמות צח.) בשם השו"מ שהקשה כן על דברי ריב"ם בסנהדרין (עד:), ע"ש.
וחשבתי שמא יש לומר, שכוונת רבא בגמרא שאמר אפקריה רחמנא לזרעיה הוא דין מיוחד למי שנולד מאימא גיורת ואב גוי, שאין לו יחס לאביו כלל, אבל דווקא שאימו נתגיירה, אבל כל זמן שהם גויים יש ייחוס אחר אביו, ואפקריה הוא לא דין מוחלט, ומה שגוי נושא בתו בחייו, יש לומר שעריות שאני, שאף בישראל כן הוא כמבואר למשל במסכת מכות שללא ריבוי פסוק לא היינו אוסרים אחותו מאביו או מאימו, ע"ש, אע"פ שבוודאי מיוחסים בישראל אחר אביו, ולשון אפקריה בגוי הוא לשון מושאל לאותו ענין.
ויש לחדד הסבר זה, עפ"י הדין של מי שאימו מישראל ואביו גר אינו יכול להיות בבית דין של חליצה (יבמות קב.), ומשמע שאף מי שאביו גוי, וכמבואר בגמרא (מה:), שנקרא אימו מישראל, וכתב רש"י הסיבה, שאינו יכול לדון בבי"ד של חליצה, עד שיהיה ישראל מכל צדדיו, והבי"ד הרמב"ן הרשב"א והריטב"א (שם).
ויש לשאול, שהנה כתב הריטב"א (יבמות מה.) שהטעם שאימו מישראל ואביו גוי הולד כשר משום דאפקריה רחמנא לזרעיה, ודעת הרשב"א שגוי הבא על בת ישראל נחשב הבן לטיפה קדושה, (והמאירי חולק ע"ש), ואם כן שפיר חשיב ישראל מכל צדדיו שהרי ליכא אביו כלל.
אלא על כרחך לומר שיש יחס מסויים בין מי שאביו גוי ואימו מישראל, ונכון שאין צריך שום גירות כמבואר בפת"ש (סי' ד סק"א, ועיין עוד ביאור הגר"א סימן טו ס"ק טז), עכ"פ אינו מאבד לגמרי את הקשר לאביו.
ומזה תראה שלשון אפקריה לזרעיה אינו ענין מוחלט, שנצטרך לפרשו שאין קשר כלל לאביו.
ומה שמסיים הרמב"ן 'והיינו נמי דאיצטריך לרבויי בירושה', ומשמע שעיקר הדבר שאין שום יחס לאביו אלא שהתורה ריבתה, יש לדחוק, שכוונתו, שאלמלא לא ריבתה התורה להדיא את דין ירושה היינו למדים מעריות, אבל באמת לא אפקריה רחמנא לגמריה.
ועוד יש לומר, שהרמב"ן ס"ל שמהות מצוות פו"ר היא שיבוא הבן מכוחו, וכמו שהגמרא שם משווה בין הדינים של מי שהיה לו בן בגויותו אין לו בכור בגירותו, שמשמע שעצם זה שבא מכוחו בן הוא חשיב בנו, ולכן כך הדין גם ל'ראשית אונו' שאין לו בכור בגירותו, וכן הדין לפו"ר, וממילא שמתגייר מוצא עצמו כמי שכבר הביא לעולם מכוחו בנים, ואין סתירה מגמרא זו.
ד) ונחזור לעניננו, שהנה יש להוכיח עוד שמצוות פו"ר אינה צריכה כוונה, מהדין שכתב הבית יוסף בשם הריטב"א (וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א (כב:) והמאירי (כב.)) שממזר הוא בנו לכל דבר ואפילו לפריה ורביה, ומקורו טהור בירושלמי ביבמות (פ"ב ה"ו).
והרדב"ז (חלק ז סימן ב) כתב שמדברי התוספות (ב"ב קט.) מוכח שאין הלכה כהירושלמי בזה, שהרי כתבו שצריך ריבוי לממזר לפטור את אשת אביו מייבום כי הוא נחשב למחוי (כלומר שהוא זרע שנמחה שמו ועומד להימחות), ומסיק מזה הרדב"ז שלא קיים פו"ר.
ולענ"ד מרן הבית יוסף ס"ל שאין קושיא מהתוספות, שהרי מצוות פו"ר מהותה הוא 'לשבת יצרה' וגם שיכלו הנשמות שבגוף, ובממזר גם שייך 'לשבת' שהרי מיישב את העולם, וגם שייך שיכלו הנשמות שבגוף שהרי הממזר הזה ישראל לכל דבריו, רק שלא בא בקהל, ועוד (וכן מצאתי שביאר השיירי קרבן יבמות פ"ב ה"ו) הרי ממזר יכול לישא שפחה וממילא יוכל לקיים 'לשבת' גם כן (ולפי זה תתורץ ג"כ קושיית המנח"ח איך מקיים פו"ר בממזר שהרי גורם לריבוי ממזרים), ויש לומר שהתוספות כתבו שנחשב למחוי, כי הבנים שיבואו מהשפחה לא יתייחסו אליו.
ולפי הטעם האחרון לא שייך פו"ר בממזרת כי אין לה תקנה בעבד כידוע, ואפשר שמכח זה היה קשה לרדב"ז, אולם הטעם הראשון לא זז ממקומו, ויש לומר שלהכי פסק מרן כהריטב"א (וכן פסק הרמ"א באה"ע סימן א ס"ו).
והנה מהרי"ט אלגאזי (הלכות בכורות פרק ח דף נז:) הקשה שהרי"ף הרא"ש והרמב"ם לא הביאו דברי הירושלמי שמקיים פו"ר בממזר ומשמע דלא ס"ל הכי לדינא, ויש לומר שמרן הבית יוסף סבר, שהיא מילתא דלא שכיחא ולכן השמיטוהו, ועוד מזה שפוטר מן הייבום יש ללמוד כן, ולשון המשנה תוכיח "שהוא בנו לכל דבר".
אולם יש לדחות שהרי מי שיש לו בן סריס או בת איילונית אשתו פטורה מן הייבום, ובפו"ר זרע כזה אינו פוטר, ועל כרחך שטעמו של מרן הבית יוסף דס"ל דלא שכיחא, ולכן לא כתבוהו הפוסקים.
שוב ראיתי שאף המהרי"ט (שם) כתב שהירושלמי מיירי שבא על א"א באונס ולכן אין כאן מצוה הבאה בעבירה, ולכן הרי"ף והרא"ש לא הביאוהו כי הוא מילתא דלא שכיחא, והיא גופא כמו שכתבתי, שלכן לא הביאוהו דלא שכיחא, וכמו שכתב המרדכי (הבי"ד הב"ש סי' קנו ס"ק א) שכדי שיהיה מציאות של ממזר ודאי, צריך שיהיה הנואף והא"א בבית האסורים ואין שם אדם מלבדם כל זמן העיבור, והיא ודאי מילתא דלא שכיחא.
ומה שקשיא ליה שהוא מצווה הבאה בעבירה ראיתי שכתב המנחת חינוך (מצוה א) שהואיל בפו"ר העיקר הוא התוצאה ממילא לא שייך מצווה הבאה בעבירה, ולפי זה מיושב היטב בס"ד, ועל כרחך שמרן והרמ"א ס"ל שאין כאן מצווה הבאה בעבירה (ועיין היטב בקרבן נתנאל כתובות (פרק א סי' יב אות ה). ודו"ק. מידידי חביבי הרב מנשה צימרמן הי"ו)
והנה לפי דברי הריטב"א והפוסקים ומרן והרמ"א, שבן ממזר יוצא בו יד"ח פו"ר, יש להעיר שבוודאי המנאף ח"ו אין כוונתו אלא למלא תאוותו הרעה, ואינו חפץ כלל להוליד בנים זרים, וכבר ידוע שלהלכה אשה מזנה מתהפכת ומזנה (עיין בית יוסף אה"ע סי' יג ס"ו) ואף למחמירים (שם) הוא רק מחמת ספק שמא לא נתהפכה יפה, אבל לכו"ע אין חפץ בהריון מזה, ולא שייך כלל לומר שהיא לא תרצה מזה הקלקול והוא כן ירצה, שאם כן היה מעכב עליה שלא תתהפך ולזה אין חשש כלל, אם כן על כרחך שגם באדם שלא רוצה בהריון מקיים בו מצוות פו"ר, וכמו שהעיר כעין זה בפתחי תשובה (סי' קנו ס"ק ג).
ואחרי כן מצאתי לרב החיד"א בברכ"י (אה"ע סימן א ס"ק יב) שסובר שמרן לא סבר כן להלכה שממזר פוטר מפו"ר, בגלל שהרי"ף והרא"ש לא הביאוהו, כי לא הביא הדברים בשולחן ערוך רק בבית יוסף.
אולם אף מרן החיד"א זצ"ל נדחק מאוד להסביר למה הרי"ף והרא"ש לא הביאו דברי הירושלמי ולפחות היה להם להביא דבריו לחומרא, (אולם עיין יד מלאכי כללי הגאונים בה"ג והרי"ף אות ו שאינו מוכרח לכאורה), ולא ידעתי למה לא הסכימה דעתו דעת עליון לתרץ דמיירי במילתא דלא שכיחא, ולכן לא הביאוהו, וגם יש להבין לפי דבריו למה מרן ז"ל בבית יוסף לא העיר שלא משמע כן מדברי הפוסקים כדרכו בהרבה מקומות, ועוד עיין בדברי המגיה על הרדב"ז הנ"ל שהביא דברי החיד"א בכת"י שנטה קו לפסק הרמ"א מכח הראשונים הנ"ל וע"ע יוסף אומץ (סי' צד), ואפשר שאין ולאו ורפיא בידיה, ואפשר משנה ואחרונה יש כאן ולאלקים פתרונים.
ואף גם זאת עיין ביד אהרון (אה"ע סימן א אות יד) שתמה על החולקים על הירושלמי, ומשמע שפשיטא ליה שהלכה כן וכ"נ דעת מהריק"ש על השו"ע.
איך שיהיה יש כמה פוסקים גדולים וחשובים שסברו שבממזר מקיים מצוות פו"ר, ולאחר ההוכחה מדין מזנה מתהפכת כנ"ל, הרי שמשמע שהכוונה לא מעכבת בקיום פו"ר.
ה) ונביא עוד ראיה לנ"ד בס"ד, שבגמרא בחגיגה (יד:) שאלו את בן זומא אם אשה יכולה להתעבר ולהשאר בתולה, ולמסקנה שם שיכול להיות כן, ע"י שתתעבר באמבטי, שהטיח שם אחד ש"ז ונכנס במעיה (רש"י), ומכאן נסתפק הח"מ (סי' א סק"ח) האם במקרה כזה נחשב בנו או לא, והב"ש (שם סק"י) פשט ספיקו מדברי הפוסקים שאם נתעברה מש"ז שעל הסדין יש לחוש שאח ישא אחותו, ומשמע שמיוחס אחר אביו.
והמשנה למלך (אישות פרק טו הלכה ו) כתב תחילה דברי הפוסקים האלה וכתב שלדבריהם יוצא בעיבור באמבטי ידי חובת פו"ר, אבל הוא עצמו דחה דברי הגמרא הזאת מההלכה, והוכיח כן מדברי התוספות בכ"מ, שאישה לא מתעברת מתחילת העראה אלא בגמר ביאה, ועוד טענתו בפיו הקדוש, לענין הסוגיא שתולים שבא בעלה בצנעא על ידי שם, שהוא דבר רחוק מאוד, ולמה לא תלו שנולד מעיברה באמבטי, ועוד איך תהיה מציאות של ממזר ודאי והרי יש לחוש שנתעברה באמבטי, ועוד קושיות בזה הסגנון, ולכן מסיים שאין לחוש לסוגית נתעברה באמבטי לדינא. וע"ע טורי אבן חגיגה (שם ד"ה חיישינן).
והגר"י איבשיץ בספר בני אהובה (שם) פליג עליה בסכינא חריפא, ודחה טענתו מדברי התוספות, שהתוספות שכתבו שלא מתעברת בהעראה, הסיבה היא שעדיין הזרע לא יורה כחץ רק בסוף הביאה ולכן רק אז מזריע, והטיפין שיוצאין בתחילה בנחת אין להם כח הזרעה, ולענין הטענה השניה למה לא מתרצים שעיברה באמבטי בדין שבא בעלה בצנעא, כי זו טענה שאין לאומרה כי תפתח פתח לפושעים שכל מנאפת תתלה באמבטי, וכל מה שהגמרא בחגיגה דיברה, הוא במקרה שהיא טוענת שהיא בתולה ולכן יש לבדוק אותה אם פתחה סתום כדברי התוספות שם, אבל לא שנטען כן באשת איש ח"ו.
ועוד כתב שלכן הגמרא ביבמות (כב:) כתבה שבנו הוא לכל דבר לרבות ממזר, ולא אמרה שנתעברה באמבטי, זה דבר שאי אפשר לברר כי לא נתנה תורה למלאכי השרת.
ומה שטען המשנה למלך שאיך לא תתעבר מתחילת ביאה וכן תתעבר מש"ז באמבטי, כתב הגר"י איבשיץ, שש"ז באמבטי מדובר שהוא חם מכח שירה כחץ, ויכול להכנס בנחת דרך מקום הנידות אף אם היא עדיין בתולה, ולכן אין בזה קושיא.
סוף דבר דחה כל דברי המשנה למלך ולא נתן להם מקום.
וגם השי למורא (אה"ע סימן א ס"ו) דחה דברי המשנה למלך, בטענה איך דחה סוגיא בש"ס שאין עליה חולק, והביא ראיה לדבריו מדברי המפרשים בשבת (פו.) ששכבת זרע שהיא לחה ביום השלישי עדיין היא לא מסרחה וראויה לקלוט ולהיות ולד (רש"י שם ועיין שם עוד), ויותר מכך תמה מכח דברי התשב"ץ (ח"ג סימן רסג) שתפס דברי הגמרא בפשטות לדינא, עכת"ד.
ועיין רבינו חננאל בחגיגה (שם) שקיבל דברי הגמרא בפשיטות והביא מעשה שהיה שאישה היתה בהריון ונשארה בתולה (ונכון שקרא לעיבור באמבטי 'מעשה ניסים' ולכן התורה לא החשיבה זאת להזרעה להיות טמאה לידה בהריון זה, ע"כ הכוונה למעשה ניסים שהוא דבר רחוק מאוד, ולא דבר היוצא מגדר הטבע לגמרי, כי אז לא היה שייך לדון בו כלל.ודו"ק).
שוב ראיתי לדברי מרן החיד"א (ברכ"י סי' א ס"ק יד) שהוכיח שכל הפוסקים קיבלו את ענין נתעברה באמבטי כדבר ברור ופשוט, דלא כהרב משל"מ. ע"ש, ועוד ראיתי שכתב שלא קיים פו"ר בזה כיון שלא התכוין להזריע באישה (ואולם הביא עוד פוסקים כהב"ש שמקיים בזה פו"ר).ע"ש
אולם יש לומר שאף לשיטת מרן החיד"א יש ללמוד לנ"ד, שהעיקר שיזריע כדרך כל הארץ, ולא לריק, ואם עושה כן כדכה"א בוודאי מקיים פו"ר, וכן מבואר בדבריו, ואם כן גם לשיטתו פו"ר אינה צריכה כוונה.
ולפי הנ"ל הראיה מאמבטי בפלוגתא תליא, ומהסוברים שיצא ידי פו"ר, (הלא המה הב"ש מהר"י זיין המנחת יעקב (שהובאו בברכ"י), הבני אהובה ועוד פוסקים כמבואר במשל"מ) נלמד לנ"ד שאין צריך כוונה לפו"ר, שהרי זה שיצא ממנו ש"ז באמבטי לא עלה על ליבו שתתעבר מכך אישה, ואעפ"כ אמרו שקיים פו"ר.
ו) והנה בס"ד הוכחנו כמה הוכחות שהכוונה אינה מעכבת בפו"ר, והאדם מקיים את עיקר המצווה בתוצאה שיש לו ילדים.
אולם יש מקום לומר שיש חילוקים במצווה זו, שאם יש לו בנים אע"פ שלא נתכווין, הוא נעשה במצב שפטור מלהוליד, ולא שהוא העיקר במצווה שאינה צריכה כוונה (ועיין מ"ש המהדיר על הדרך פיקודיך מ"ע א מחשבה הערה נ).
ויש מקום לזה עפ"י הגמרא (יבמות סב.) שהשוותה בין היו לו בנים בגיותו לבין בכור לנחלה, שבשניהם העיקר שהיה לו בן, וכמו שבכור לנחלה הוא עובדה שהבן הראשון בגויותו הוא ראשית אונו, אף בפו"ר היא עובדה שיש לו בנים ולכן כשמתגייר עובדה היא שיש לו בנים ולכן אין עליו חיוב יותר להוליד.
אולם יש לומר שדווקא בגוי שנתגייר שייך כן דדמי לבכור לנחלה, אולם אדם יהודי שחי עם האשה כדכה"א, הוי מעשה המצוה כך, ואע"פ שלא התכוין להדיא באותו מעשה, הרי נשא אישה, ואין אישה אלא לבנים[1].
ועוד יש לפלפל הרבה בענין זה, אך העיקר במאמרנו זה הוא להוכיח, שחוסר כוונה אינו פוגם בקייום מצווה זו.
אחרי כתבי זאת, שבתי וראיתי שמרן ג"ע היביע אומר זצ"ל (חלק ב אה"ע סימן א) כתב להכריע שאין מצוות פו"ר צריכה כוונה, וזכיתי לכווין להרבה מדבריו בס"ד.
ועוד יש להאריך בזה הרבה. וה' יאיר עינינו בתורה ונזכה לקיים כל מצוותיו כראוי. אמן.
[1] ולענ"ד מה שראיתי שכתבו דפו"ר דמי למי שאנסוהו שיאכל מצה בליל פסח, שיצא, כי הואיל ויש לו הנאה בכך, אין צריך כוונה, וכמו שהביא הכס"מ (הלכות שופר פ"ב) בשם הר"ן, יש לדחות.
כי ישנו חילוק ברור, שמצה כשהוא אוכל הוא נהנה, וגם יודע שיש חיוב בזה באותו רגע, אבל בפו"ר אע"פ שיש הנאה, הרי לא כל תשמיש מועיל להריון, ושמא אין כאן מעשה מצווה, ויש גם שרק מכווין לשם עצמו בלבד, ואין המעשה הוא מעשה מצווה ממש כמו אכילת מצה שהוא מעשה מיוחד לאותו זמן של ליל פסח, לכן קשה להביא ראיה מכאן.
(מתוך החוברת פניני העזר בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב , תשעט)
