גדרים באיסור יחוד

גדרים באיסור יחוד
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב אהרון כהן, רבנים, שיעורים

תוכן:

מקור האיסור וחומרתו

בגדרי האיסור

חשש אונס או פיתוי

סברת מירתת

נסיעה ברכב

מקור האיסור וחומרתו

המקור לאיסור יחוד נלמד בגמרא בקידושין פ:. על דברי המשנה המדברת בענין איסור יחוד, אומרת הגמ’:

“מנא הני מילי? א”ר יוחנן משום ר’ ישמעאל: רמז ליחוד מן התורה מנין? שנאמר: כי יסיתך  אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה”.

ובמסכת ע”ז לו: מבואר שדוד וב”ד גזרו על יחוד הפנויה לאחר מעשה אמנון ותמר. ושמאי והלל גזרו על יחוד הגויה.

ובפשטות נראה שיחוד של ערוה הוא מן התורה וכן כתבו התוס’ בסוטה ז. והרא”ש בפסקי נדה הטור בסימן כב ועוד ראשונים. וכן כתבו לדינא ביש”ש סוף קידושין ובבינת אדם שער נשים אות כו.

אכן הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה פכ”ב ה”ב כתב ואיסור יחוד הוא מדברי קבלה. הרי שהבין שהפסוק הוא אסמכתא.

בגדרי האיסור

אכן לסוברים שיחוד הוא מן התורה יש לדון האם בכל אופן שאסרו את היחוד הוא מן התורה או שמא יש ביחוד עם ערוה אופנים שהם מדרבנן.

ואולי הדבר תלוי בשאלה נוספת והיא האם איסור יחוד הוא איסור עצמי או שנגזר משום חשש עבירה, דאי הוי איסור עצמי לכאורה אין שום נפק”מ ברמת החשש, אלא כל עוד הדבר באיסור הוא באיסור המקורי.

והנה לכאורה פשוט מהש”ס והפוסקים שהאיסור ביחוד הוא מטעם חשש עבירה וכן מוכח מתחילת הסוגיא במחלוקת ת”ק ואבא שאול גבי איסור יחוד באנינות, וראית חכמים לאיסור ממעשה שהיה, ומבארת הגמ’ שהדיון הוא האם יש יצר בשעת אנינות ובזה תלוי האיסור וההיתר להתיחד.

וכן כתב הרמב”ם בהלכה א’ “שדבר זה גורם לגלות ערוה”.

ונחזור לשאלה שדנו האם יש איסורי יחוד עם ערוה שהוא מדרבנן, שבחוות יאיר סי’ עד העלה אפשרות שיחוד עם ב’ נשים אף שדעת קלה מ”מ לא הוי אלא מדרבנן וכן דייק מלשון הפסוק “כי יסתך” שדרך היסת הוא ביחיד, אך לא נראה מדבריו שמוכח הדבר, וכעין דבריו כתב ג”כ בספר בינת אדם [שער בית הנשים כו] והוכיח כן גם מהסוגיא (וע”ש שאינו מוכרח ואף הוא עצמו הרגיש בקושי שבדבריו).

והנראה לענ”ד שהוא בכלל מה שאמרו “נמסר הכתוב לחכמים” שאם הדבר כמו שביארנו שאיסור היחוד הוא משום שחשש עבירה, יש לומר שכל עוד ראו חכמים שיש כאן חשש איסור חוזר האיסור מן התורה.

וכן ראיתי כעין זה בחקרי לב (אבן העזר סי’ יז) על דברי הרא”ש בקיצור הלכות נדה (סי’ ב), שכתב:

“כי התורה אסרה ייחוד של כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות. אלא שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה, ודרשו (סנהדרין לז:) סוגה בשושנים” .

והדברים צ”ע מה שייך להתיר איסורים משום ש”קשה ליזהר” ויישב החקרי לב שנמסר הכתוב חכמים וכאן ראו להתיר הדבר. (וביראים סי’ כו כתב ג”כ האי טעמא וכתב שיחוד נדה אינו מן התורה לפי שיש היתר לאיסורה).

חשש אונס או פיתוי

ויש להבין באיסור יחוד מפני מה חששו האם שמא תתרצה האשה לביאה או שחששנו שמא יהיה הדבר באונס.

והנה מסברת נשים דעתן קלה נראה ברור שהחשש הוא פיתוי וכן ביאר רש”י ושתיהן נוחות להתפתות. וכן ניתן ללמוד מההיתר של בעלה בעיר וביאר רש”י דמסתפי מבעל השתא אתי, אלא דיש לדחות דקאי גבי בועל וי”ל. אך ברמב”ם כתב בהלכה יב “שאימת בעלה עליה” וכן ממה שאמרינן גבי רב ביבי דשושבניתיה ע”ש.

אלא דיש להקשות ממה שאסרינן יחוד פנויה ממעשה דאמנון ותמר ושם אונס היה וצ”ע.

וראיתי בבינת אדם (שם) שדן בדברים הנ”ל והביא את רוב הצדדים שהזכרנו כתב:

“ובאמת הכי משמע מקרא דילפינן כי יסיתך דמשמע דהטעם הוא משום הסתה ולפי זה נראה לי דהא דגזר דוד היינו משום שאם היה כבר האיסור יחוד אף בפנויה לא היה בא לידי אותו מעשה שהיה אסור לה להתיחד אם אמנון ולכן גזר”.

ועיין בחזו”א (אבן העזר סי’ לה אות ג) שכתב: “לא נחשדו ישראל על האונס” ולדבריו בודאי שהכא זה חשש פיתוי. ולפי דבריו עולה שבישראל אכן לא חוששים לאונס אך בגוי אכן יש חשש אונס

וחשבתי לומר שני אופנים בישוב הדברים:

א. כך היה מעשה (באונס) אך לא גזרו יותר ממה שאסרה תורה.

ב. שגזר דוד על הפנויה גזר אף על האונס, וא”כ לא רק הרחיב את הנשים שיש בהם איסור יחוד אלא אף את אופן איסור. ודבר זה חידוש גדול.

אכן מצינו לדרישה שהבין שחשש האיסור הוא משום אונס (וע”ש מה שכתב בהיתר השומר וצ”ע מה מועיל הרי תתייחד עם השומר) ולומד שרק הראב”ד המצריך ג’ אנשים בלילה הוא חושש לפיתוי.

סברת מירתת

במציאות של ימינו, בהרבה מן המקרים של היחוד סברת ההיתר נסמכת על סברת מירתת שהאדם יחשוש לבא על האשה מפני סיבה כזאת או אחרת ,וא”כ יש לברר את סברת ההיתר ומתי נאמרת ומתי לא.

ונראה שמקורה בהלכות אלו הוא מהגמ’ שאומרת פתח פתוח לרה”ר שרי.

ובודאי שדברים אלו נקבעים ע”פ המציאות וכן מבואר בשו”ת הרדב”ז ח”א קכא:

“והעליתי שגדר היחוד הוא שיהו שניהם במקום אחד שאם ירצה לבעול לא יראה אותם אדם…

שאם נתייחדה עמו באפילה דלא צריך לא פתח ולא נעילת שערים שהרי במחשך מעשיהם. וכן תחת מרגלות המטה מקום שאין אדם רואה אותם אבל היכא שהוא לאור הנר או ביום ופתח הבית פתוח לעולם אימא לך דלא הוי יחוד דמרתת ולא בעיל שמא יראוהו מן הפתח ונמצאת מתבייש”.

ובסוף התשובה כתב הרדב”ז שהוא דומה לעובדי דפרק בתרא דע”ז שהגוי מפחד לגעת ביין.

וכן ניתן להוכיח מנשים בחוץ ואנשים בפנים ורש”י שם.

אלא שקשה ממה דאיתא בכתובות כז: מעובדא דזכריה בן הקצב דלמה הצריכו להכנס אחרון ולצאת ראשון הרי בניהם כאן ויכנסו עוד מעט? וי”ל דמיירי באיש ואשתו ובמגורים קבועים ומה”ט חוששים יותר.

נסיעה ברכב

הרבה פעמים יש מקרים שאין חשש יחוד מסברא כזאת או אחרת אך בקל ניתן להגיע ליחוד וכגון נסיעה בכביש שאם יסעו למקום צדדי יהיה יחוד ולכאורה ניתן ללמוד מהיתר של פתח פתוח שאין לחוש לשלב הבא שהרי יכולים לסגור את הדלת ושוב הוי יחוד.

ומה שיש להקשות לכאורה ממה שהצריכו בדרך אדם נוסף משום שמא ילך להטיל מימיו ויתיחדו, יש לחלק שהוא דבר שבהוה, שודאי שהאדם יצרך להפנות וא”כ הוי כודאי ואין להביא ראיה לאיסור משם.

(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות