גדר שוטה

א] במקרים רבים אנו נפגשים עם אנשים שאינם רגילים, אך הם כשירים לכל דבר וענין, וראיתי להתבונן מהו האדם הקרוי "שוטה" לעניין שאינו חייב במצוות או שאינו יכול להעיד וכיוצא בזה והאם יש הבדל בין המקרים השונים.

ואחל בעז"ה בגמ' בחגיגה (ג:) שהיא מקור ותחילה לדין זה:

"תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן. היכי דמי? אי דעביד להו דרך שטות – אפילו בחדא נמי אי דלא עביד להו דרך שטות – אפילו כולהו נמי לא! – לעולם דקא עביד להו דרך שטות, והלן בבית הקברות – אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד, והיוצא יחידי בלילה – אימור גנדריפס אחדיה, והמקרע את כסותו – אימור בעל מחשבות הוא. כיון דעבדינהו לכולהו – הוה להו כמי שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל. אמר רב פפא: אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא: אי זהו שוטה – זה המאבד כל מה שנותנים לו, הוה הדר ביה. איבעיא להו: כי הוה הדר ביה – ממקרע כסותו הוא דהוה הדר ביה, דדמיא להא, או דלמא מכולהו הוה הדר? – תיקו".

הגמרא מביאה ג' דוגמאות למי מוגדר שוטה, ומביאה מחלוקת האם צריך את כל התנאים או די באחד מהם, וכמו כן דנה האם העיקר זה המעשה או דרך עשייתו, האם עשה אותו כאחד האדם, אף שהוא מעשה שוטים הרי הוא כפקח או שמא עצם המעשה מגדיר אותו כשוטה.

ויש לשאול בסוגיא:

א. האם הדוגמאות האלו דווקא הן או שמא כל אדם העושה כעין מעשים אלו נגדיר אותו כשוטה, דאם הוא דווקא מעשים אלו צ"ע מה מיוחד בהם. ואם לא דווקא מעשים אלו אלא כל מעשה שטות, אז מדוע צריך את שלשתן יחד דווקא.

ועוד אפשר לומר שהדוגמאות באות ללמד גדר מסוים וא"כ מה המשותף להם.

ב. לאיזה עניין דיברה הסוגיא שהוא שוטה? האם לכל דבר, שמי ששוטה לענין עדות חשיב שוטה שפטור מן המצוות, או שמא יש לחלק בין עדות שצריך דעת לא לבלבל בין נושאים, לבין חיוב במצות שהוא דבר בסיסי יותר.

ב] והנה על דברי הגמ' ששואלת שאם עושה זאת דרך שטות אפילו אחד נמי, שואלים התוס':

"וכי תימא דלא היה מועד לשטות רק לאותו דבר ובעינן תלתא כדי להחזיקו כשוטה לכל מילי כמו נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל דהכא לא דמי דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר".

כלומר, אומר תוס' שאם הוא שוטה באחד מהדברים שנאמרו בש"ס אז יש לו "חזקת שוטה". ונראה לכאורה שזו גם הסיבה שהגמ' הביאה ג' דוגמאות אלו שהן יש בהם דרך שטות יותר משאר מעשים  שיש בהם להגדיר את האדם שוטה בכל מעשיו. [אך החת"ס (ח"ד אבן העזר ב, סי' ב) כתב לבאר דברי התוס' שלא דיבר אלא בסתמא, אבל אם בדקנו אותו ובשאר דבריו הוא נוהג כרגיל, לאו שוטה מקרי וכן כתב באג"מ (אבן העזר סי' קכ) , לבאר את דברי התוס'. ולפי דבריהם ג' הדוגמאות הם רק "סימן", וצריך בדיקה בשאר דבריו, אך גם לדבריהם יש מעמד מיוחד להני ג' דוגמאות.]

וביותר מזה מצינו לרמב"ם (עדות ט, ט) שכתב: 

"השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק  בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב".

הרי שמשמע ממנו שלאו דוקא הני ג' דברים ולדוגמא בעלמא נקטו והוא הדין כל שטות. ולדבריו צ"ע מה שהעלינו לעיל מדוע נקטו ג' אלו ומדוע יש צד להצריך שלשתן?

ואולי יש לומר שהרמב"ם הוא היפך סברת התוס' וסובר שבכל הג' שהזכרנו יש להם פירוש למעשיו וכמו שכתבה הגמ' בהדיא, משא"כ שאר דברים שהם דרך שטות גמורה די באחד מכל דבר אשר יעשה.

וכן למד הב"י מדברי הרמב"ם דהני ג' לאו דווקא וכתב (אבן העזר קכא):

"ונראה שהכריחו לפרש כן מדחזינן דבברייתא קמייתא קתני תלת ולא קתני מאבד מה שנותנין לו ובאידך ברייתא קתני מאבד מה שנותנין לו ולא קתני אינך תלתא".

ג] ולכאורה יש ראיה וקושיא לדברי הרמב"ם מהגמ' (גיטין סח.):

"היה מחזר על הפתחים, כל היכא דמטא אמר: אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים. כי מטא גבי סנהדרין, אמרו רבנן: מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך…".

ואפשר ללמוד מכאן, שאף שהיה חכם מכל האדם, מכיוון שבדבר אחד אמר דברים מוזרים אשר רק המשתגעים אומרים חשבהו כשוטה [וכן בגיטין (עא:) אמרינן שוטה אע"פ שהוא חריף, וכן במסכת ב"ב קנה: משמע שרבא חשבהו לשוטה ע"פ מעשה אחד שראה בו ע"ש, ויעויין בחת"ס (שם) שדחה ראיה זאת ששם הוכיחו שהיה קטן ולא הגיע לכלל דעת, אך גדול אין להוכיח שהוא שוטה משום דבר אחד ועוד יש לעיין ע"פ ר"ה (כח) גבי כפאו שד ואכל מצה שאם אכל בשעת שטותו לא קיים מצוה, אף שמשמע שאינו שוטה בשאר דברים, ויש לדחות שאינו יכול לקיים מצוה בדבר שעושה שלא כפיקח שהרי מיירי בדין מצוות צריכות כוונה].

אך מצד שני נראה שלא די בשטות אחת אלא צריך שיהיה שוטה בעוד דבר כדברי הגמ' שוטה בחד מילתא לא סריך.

ובנו"ב בספר אור הישר (סימן ל) כתב לחלק בין דיבור שאינו סריך ואינו חוזר על אותה שטות מספר פעמים לבין מעשה שכן סריך בדבר אחד. ואולי סיעתא לדבריו מדברי רש"י שכתב: "אינו נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים ע"כ [וכתב על זה בשו"ת עזרת כהן (סז) "אי אפשר לנו לתפוס את הקולא של הנוב"י בענין החילוק שבין דבור למעשה, יותר ממה שדן הוא בעצמו, והוא ז"ל לא אמר את דבריו כ"א כשהשטות נתגלה בענין אחד של דיבור, אבל אם נתגלה שטות בעניינים שונים אי אפשר לנו להקל כי אם יבורר לנו שהדברים בעצמם אינם ענינים של שטות גמורים".]

ועוד נראה לישב שלכן צריך לבודקו אם שוטה הוא וכמו שבדקו סנהדרין והכוונה שבדר"כ אינו סריך. וכן ראיתי בעזרת כהן (סז) שהביא כן בשם הבית אפרים (אבן העזר פט) וע"פ זה דחה דברי הנו"ב הנ"ל וע"ש מה שהשיב בעזרת כהן הנ"ל על דברי הבית אפרים.

ומה שאמרנו שהג' דוגמאות לאו דווקא כן מפורש במהר"י וויל (סי' נב) הובא בד"מ (אה"ע קיט) שכתב גבי אשה אשר היתה משונה אך לא היו בה הסימנים המפורשים בש"ס:

"דאטו אי אינו מקרע כסותו ואינו לן בבית הקברות ואינו יוצא יחידי בלילה ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות דלא נקרא שוטה אתמה? אלא ודאי הא דפליגי היינו דווקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה וא"ה הוי שוטה אף על פי שמשיב כהוגן".

ונראה שהבין כתוס' שהג' דוגמאות בגמ' הם משמעותיות יותר להחשיב האדם כשוטה, ואם יש את שלשלתן א"צ לבודקו יותר שהרי חשיב שוטה, משא"כ בשאר סימנים שצריכים בדיקה.

ד] לעומת שיטות אלו יש להביא דברי הירושלמי בתרומה (א, א:)

"שוטה היוצא בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו והמאבד מה שנותנין לו.

א"ר הונא והוא שיהא כולהן בו דלא כן אני אומר היוצא בלילה קיניטרוקוס, הלן בבית הקברות מקטיר לשדים, המקרע את כסותו סוליקוס, והמאבד מה שנותנים לו קודייקוס.

רבי יוחנן אמר אפילו באחת מהן אמר רבי אבון מסתברא מה דאמר רבי יוחנן אפילו אחת מהן ובלבד במאבד מה שנותנין לו אפילו שוטה שבשוטים אין מאבד כל מה שנותנים".

מדברי הירושלמי הנ"ל נראה שגם לרבי יוחנן שאמר שדי בדבר אחד דווקא במאבד מה שנותנים די להיות שוטה בדבר אחד בלבד, ובפשטות הוא נגד הבבלי שלעיל.

ובמאירי בחגיגה כתב:

"שוטה האמור במשנה וכן בכל מקום ליפטר מן המצות ומן העונשין ושלא להיות קנינו קנין וממכרו ממכר הוא כל שהוא מוחזק בשוטה ואנו רואים בו שעושה איזה דבר דרך שטות סימן מובהק שבו המקרע את כסותו דרך שטות והמאבד מה שנותנין לו אבל הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה אינם סימנין מובהקין ואף בעושה אותם דרך שטות".

ונראה שהמאירי הבין כך בבבלי שהרי לא הביא כלל את דברי הירושלמי, וצ"ע כיצד למד כן, ואולי יש לומר שפסק כרב הונא שדי באחד מן הדברים להחשיבו כשוטה, ואף שהוא נגד רבי יוחנן (שהלכה כמותו אף נגד רב רבו) משום שהגמ' דנה בדבריו האם היה חוזר בו אחרי דברי הבריתא שמביאה רק דין מאבד מה שנותנים לו, ונקט שהיה חוזר בו לפחות ממה שמפורש בברייתא.

ועוד יש לומר והוא נראה עיקר יותר, שפסק כברייתא שמזכירה רק דבר זה של מאבד כל מה שנותנים לו, ונראה מהברייתא שדי בדבר זה לחוד, וא"כ אף דברי רבי יוחנן יש לבאר כן, שמה שאמר שדי באחד מהם אין הכוונה בכל אחד מהסימנים, אלא דווקא במאבד מה שנותנים לו, דאם לא נאמר כן קשה על רבי יוחנן ג"כ מהברייתא שלא נקטה את שאר הסימנים. [ואף שיש לדחות דחד מתוך שנים שלש נקט] ועיין בהמשך בביאור החת"ס את דברי רבנו שמחה.

וע"ע בעזרת כהן (סי' סח) שדן האם הירושלמי חולק על הבבלי בשאלה האם צריך שיעשה את מעשיו דרך שטות.

ה] ושיטה שלישית היא מה שהביא הב"י (קיט) דברי רבנו שמחה שכתב דלא מחזיקינן בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים בפרק קמא דחגיגה (ג:).

[ואח"כ הביא את הירושלמי דמסכת תרומות (א, א) וכתב שמשמע עד שיראו בה כולם, ופליג קצת אגמרא דידן ועיקר סימן זה המאבד מה שנותנין לו דומיא שטותא יתירתא חזא ביה דהוה משחרר עבדו (בבא בתרא קנה:) ובעוד שלא ראינו סימן זה אפילו בדיקה לא צריך והרי הוא בחזקת פיקח עכ"ל. ודבריו קצת מגומגין האם צריך את כל הסימנים או די באחד בהם, ונראה שצריך את כולם, אך לא צריך לחוש עד שיראה שמאבד מה שנותנין לו ובחת"ס (ב אבן העזר ב) ביאר: "ולפע"ד דבריו יתפרשו כפשוטם עפ"י מה שמסיים בירושלמי שהביאו תוס' אמר ר' אבין מסתברא כר' יוחנן בלבד ממאבד מה שנותני' לו רצונו לומר דמסתברא מילת' דר' יוחנן דבחד סגי לא בכל חד וחד מהם דגם בהנך שלשה מודה ר' יוחנן לר"ה דבעי' שלשתן ומה שאמר ר' יוחנן בחד מנהון רצונו בהך חד שמאבד כסותו ס"ל לר' יוחנן דסגי".]

וכן כתב המהרי"ק (סי' יט):

"הלא ידע מר מה שהשיב רבינו אביגדור כהן לרבינו מאיר על אודות הגט שניתן בווירצבורק כתב וז"ל אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה (דף ג) הרי הוא כפיקח לכל דבריו".

ולסיכום נראה שיש ג' שיטות בשאלה האם תנאי הגמ' בחגיגה דווקא הם:

א. דעת הרמב"ם והתוס' שלאו דווקא, וכל דבר שעושה דרך שטות מגדיר אותו כשוטה.

ב. דעת המאירי ופשט הירושלמי שהעיקר שיעשה דבר שאי אפשר לפרשו כדרך הבריאים כגון מאבד מה שנותנים לו.

ג. דעת רבנו שמחה ורבנו אביגדור שהני ג' דברים דווקא הם וכל עוד לא עשה אותם הרי הוא כפקח, ויתכן שכשעשה חלק מהדברים וביחוד מאבד מה שנותנים לו צריך בדיקה.

ו] ועתה נבוא לברר את השאלה השניה האם גדר שוטה שווה בכל מקום או שיש לחלק בין הדברים.

ונתחיל תחילה בדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות עדות, שיש סברא לומר שלא כתב דבריו אלא גבי עדות שצריך דעת מבוררת, אלא שהב"י בהלכות גיטין (קכא), הביא דברי הרמב"ם הנ"ל והשווה אותם לגמ' בחגיגה וא"כ הם נכונים הן לגיטין הן לעדות והן לגמ' שם. וכן נראה מדברי רש"י שכתב "שפטור מן המצות ומן העונש, ואין קניינו קניין, ואין ממכרו ממכר". ונראה שהוא דין נכון לכל דבר וכן כתב המאירי (וכן הוא במאירי בנדה יג).

אלא שבכסף משנה כתב שצ"ע היכא איתא שהטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצוות והביא דברי הגמ' בחגיגה הנ"ל ולא תירץ מידי.

ובאבן האזל הביא דברי הכ"מ והוסיף שבפ"ב מהל' גירושין כתב הרמב"ם מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת, וא"כ למה צריך גבי נאמנות לעדות לחדש טעם לפי שאינו בן מצוות? ומזה מוכח דסובר הרמב"ם דאין דעתו נכונה ומיושבת אינו מספיק אלא היכי שבא לחדש דבר כמו לקדש או לגרש או לקנות או להקנות דלזה צריך דעת להחליט אם טוב לו ההקנאה או הקדושין או הגירושין אבל סיפור מעשה לבד כיון שאינו רשע ומתנהג בדרך התורה למה לא נאמין לו ולזה חידש טעם אחר דכיון שדעתו משובשת בדבר מן הדברים תמיד כבר אינו בן חיוב מצוות דלא חייבה תורה במצוות אלא לשלם בדעת בכל הדברים.

ולפ"ז כתב שהצורך שיהיה שלם בדעתו זה רק בעדות אבל בשאר קניינים אף שהוא משובש בדבר אחד מ"מ מעשיו פועלים קנין ע"כ.

ולפי דבריו יוצא חידוש גדול, שכל מה שפסל הרמב"ם זה לעדות גרידא אבל לשאר דברים הרי הוא כפיקח לכל דבריו.

ז] וקודם שנביא סיעתא לדבריו נביא דברי הרמב"ם בהלכה י, שכתב:

"הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב".

וכתב החת"ס (שם):

"והנלע"ד בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהי' לו לכל הפחות דעתא צילותא אעפ"י שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי והרי זה בכלל חרש שמנו חז"ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ"ל ומכ"ש הפתאים הגרועים מן החרש ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרי' דיעה ולא שנתוסף להם שום שגעון וטרוף הדעת כלל ומשו"ה כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים… אז כשרים הם".

ביאר החת"ס שהפתאים פסולים לפי שאין בהם שום תבונה אבל אם יש בהם מעט, מכיוון שלא ראינו בהם מעשה שטות אז כשרים הם.

ויש להוסיף את דברי הכנה"ג (בהג"ה לטור חו"מ לה אות יד):

"אבל מי שהוא מכיר הדברים הסותרים אלו את אלו על הן הן ועל לאו לאו, אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטם אזנו, והוא מכלל הטפשים עקשי לב, אינו בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם".

וסמך הנו"ב על דבריו בספר אור הישר.

ח] ונחזור לנדו"ד לדברי המהרי"ט (ח"ב אבן העזר טז) שכתב גבי הפתאים:

"ועוד נר' דלא אמר כן אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן ואינו ונתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אין מכירין דברים שסותרים זה לזה ואיך יעיד עכשיו על מה שראה בתחלה אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במק' וממכר או בגיטין וקידושין ומסברו ליה וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו וראיה מההיא דפ' מי שמת שמכר נכסים ואלפוה דניכול תמרי ונשדי קשייתא בי רבא דמסיק מסברו ליה וסבר זביניה זבינא וה"ה לענין גיטין וקידושין וחליצה".

וכן בשו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר סז-סח) נראה שהלך בכיוון זה שאם בקי בשאר דברים חשיב כפיקח אלא שכתב חילוק נוסף שנבארהו בהמשך, והביא סייעתא מדברי הרא"ש בתשובה (כלל מג, ג), שכתב בפשיטות בדרך אגב, על אחד שהוא מטורף וטפשות מתווספת עליו, והאשה שואלת שיגרשנה טרם יטרף, וכתב שם שהוא אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם.

ובהמשך הביא דברי הגאון ר' שאול מאמשטרדם, בס' אוה"י הנ"ל, שרוצה לומר דאפילו אלה הדברים של סימני שטות, שמנו חכמים, ג"כ אינם מחזיקים לשוטה כ"א אם רואין באדם זה איזה סי' של בלבול דעת, אבל אם הוא פקח גמור ומדבר הכל כסדר – לא, מפני שהוא מפרש כן מה שאמרו בגמ' דעביד להו דרך שטות, וזה נוטה לפירושנו לעיל, ודלא כהתבו"ש שפירש שבסתמא נחשב לדרך שטות. אלא שהגר"ש מפרש דעביד דרך שטות שיש סי' של דיבורים לבלבול דעתו, וזה אפשר לפרש רק אליבא דהפוסקים דס"ל דדוקא באלו הד' דברים נחשב לשוטה, ולא בדברים אחרים, אבל לשיטת הרמב"ם וסיעתו, דבשאר דברים ג"כ הוא מתחזק לשוטה, א"א לפרש כן, שהרי אם רואים בו בלבול דעת הרי הוא שוטה בלא"ה. אבל לפי פירושנו מבואר הדבר לכל השיטות, דדרך שטות היינו שיש הוכחה שבפעולה זו הוא עושה בדרך שטות, ולא לשם מטרה פקחית, אלא שיש לדון שהוא רוצה להסתיר את מטרתו הפקחית, ע"ז קיי"ל דלא אמרי' הכי, אבל בסתמא תלינן בהני דאמרי' בגמ', אפי' אם הם מילתא דלא שכיח, רק להתבו"ש בעינן שיהיו הדברים שתולין בהן מכלל מילתא דשכיחי ע"ש.

כלומר בעזרת כהן אומר שאם עשה דבר מסוים של שטות לא חשיב שוטה, והחידוש במאבד מה שנותנים לו שוודאי היא דרך שטות ולא עושים חשבונות אולי יש לו איזה תועלת מזה. וע"ע באג"מ (אבן העזר סי' קכ).

ובחת"ס כתב תירוץ אחר שלפיו אין הכרח לדברי האחרונים דלעיל:

"לפע"ד לק"מ כיון דמיירי דשואל כענין ומשיב כהלכה ונהי כיון שעשה מעשה שטות בפועל לא מהמנינן לי' עכ"פ למיחש מיהת בעי שמא האמת כדבריו ויש לחוש לקידושי' או לגיטין או אם יבוא להעיד להחזיק ממון כגון להכחיש עדים אחרים המעידים להוציא אמאי לא ניחוש כלל לדבריו ע"כ אמר שהוא מגזירת הכתוב אפי' יהיו כל דבריו אמת אינו ראוי להעיד כיון שאינו במצות כמו האשה שהעידה".

ועוד נראה לענ"ד לומר שלכן כתב הרמב"ם שאינו בן מצות לומר גופא היפך האחרונים הנ"ל שכדי שלא לחלק ברמות הבינה שצריך בין גיטין למקח ועדות, כתב שהכל הוא דין אחד לפי מה שגזר הבורא יתעלה  שמי שאינו שלם בדעתו אינו מחויב במצות ואין בו דיני התורה, וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, שהמצוות הן הדעת הגמורה ודו"ק.

ועולה לדינא שלדעת רוב הראשונים מי ששוטה באחד מדבריו הוא שוטה לכל ענינו וכן דעת הב"י והד"מ. אכן במקום עיגון ניתן לסמוך על כל הני רבוותא שמקילים בדבר.

(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)