שאלה
אשה הבאה להרשם לנישואין, והיא עולה מחו"ל, ושני עדים ששמעו על כך באו והעידו בבי"ד כי הם זוכרים שהיא התחתנה בחו"ל ליהודי שאינו בארץ (ואין אפשרות ליצור עימו קשר), בעדותם סיפרו על מקום הנישואין ושנת הנישואין אך אינם זוכרים את תאריך הנישואין (יום וחודש). האשה מכחישה לחלוטין את דבריהם.
תשובה
חלק א' – דין דרישה וחקירה בעידי קידושין
בגמ' יבמות (קכב:)
"…דתניא: אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, דברי ר"ע, רבי טרפון אומר: בודקין. וקמיפלגי בדר' חנינא, דאמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר 'משפט אחד יהיה לכם', ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה? שלא תנעול דלת בפני לוין. ובמאי קמיפלגי? מר סבר: כיון דאיכא כתובה למשקל – כדיני ממונות דמי, ומר סבר: כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא – כדיני נפשות דמי".
ותוס' שם כתבו כי קי"ל להלכה כר"ע, שא"צ דרישה וחקירה בעדי נשים.
והנה השאלה בעניננו היא אם דין זה שא"צ דרו"ח בעדות נשים הוא גם בעדות גיטין וקידושין או שהוא נאמר דווקא לגבי היתר עגונות, ושאלה זו תלויה בעיקר בהבנת החידוש הגדול בסוגיא זו – להכריע את היתר האשה ללא דרישה וחקירה בגלל הנדון הצדדי של 'דיני ממונות' שיש כאן. ומדברי המפרשים נראה ג' שיטות בזה:
א. הרמב"ן והרשב"א (שם) דנו בהשוואת דין עדי גיטין וקידושין לדין עדות על מיתת הבעל (עגונה), וז"ל הרמב"ן:
"מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי, וקשיא לי וכי מאחר דאיכא דיני נפשות שאין הדין נותן שיהא נאמן למה האמינוהו משום דיני ממונות שבו וכי מקילין על דיני נפשות משום דיני ממונות, ועוד ארוסה מאי איכא למימר דהא ליכא כתובה למשקל, ואיכא למימר דהכי קאמר כיון דתקינו רבנן בכל דיני ממונות שאין בהן דרישה וחקירה והדין נותן שתגבה האשה הזו כתובתה על פיהם אי אפשר שלא להאמין אותם אף על נשואין שלה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, הילכך איתא לתקנתא דרבנן בכל האי דינא, [ואי אפשר נמי להחמיר בארוסה יותר מנשואה דא"כ שויתינהו למילי דרבנן כחוכא] אי נמי הכי קאמר מן התורה כל דינין שבתורה בדרישה ובחקירה שכולן בכלל, והשתא דתקון רבנן שלא לדרוש בדיני ממונות, עדי נשים נראה למי דומה, לדיני ממונות דמי שאין בהן דיני נפשות השתא כלל ויש בהן ממון לפעמים ברובן, ומר סבר כיון דשרינן אשת איש דבעלמא אתי לדין נפשות כדיני נפשות דמי ואין מקילין בהן משום ממון שבו, כנ"ל ואף על גב דגבי כתובה ליכא משום נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, לא פלוג רבנן בדיני ממונות, ואף על גב דבדיני קנסות בעינן דרישה וחקירה, הנהו לאו בכלל דיני ממונות נינהו ולא תקון בהו רבנן מידי אלא רחמנא קנסינהו ואדינא דרחמנא מוקמינן להו ולא מוספינן אקנסי, אבל בשאר כל דיני ממונות לא פלוג רבנן, ועוד דהא חששו משום חינא, וה"ה לעידי גירושין ולכל דיני גיטין וקדושין שאינן צריכין דרישה וחקירה וישנן בבית דין הדיוטות משום האי טעמא גופיה כדי שלא תנעל דלת כדמפורש בדוכתה בסנהדרין, וכדאמרינן בפרק המגרש (פ"ח ב') אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי ואמר לי' והא אנן הדיוטות אנן וכו', ומיהו משמע דלר' טרפון דבעי דרישה וחקירה כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא אף מומחין נמי בעינן וכי מעשינן אגיטי ודיינינן בעדי מיתה משום דקי"ל כר"ע הוא, א"נ עידי גירושין שכיחי ועבדינן שליחותייהו, עדות מיתה לא שכיחא לר' טרפון".
עולה מהרמב"ן והרשב"א שאכן תקנת חז"ל היא שא"צ דרישה וחקירה בכל מקום שיש צד שייכות לממונות. וביאר בשני אופנים, א. ע"י דין הכתובה שיש כאן, שהוא 'דיני ממונות', אע"פ שהוא דין צדדי לעצם הדיון על היתר האשה, העדות מקבלת תוקף ללא דרו"ח, וממילא חל על האשה היתר להנשא. ב. עדות עגונה א"צ דרו"ח לא בגלל הכתובה עצמה, אלא תקנת חז"ל שא"צ דרו"ח בדיני ממונות היא רחבה וכוללת כל נדון שע"פ רוב הוא נוגע לממונות. והוסיף הרמב"ן (מסברא) שכן הוא גם בעידי גיטין וקידושין.
ב. שיטת הריטב"א
הריטב"א העלה את השאלה שהזכרנו לעיל, אם מדאורייתא קבלת עדות אשה צריכה דרישה וחקירה מצד עצמה – איך מכריעים את דין האיסור או ההיתר של האשה בלי דרישה וחקירה מכח ה'דיני ממונות':
"ותמיה מילתא, כיון דעיקר עדות העד להתירה לשוק ועדות אשת איש היא דהוי דיני נפשות מאי טעמא דמאן דאמר דלא נבעי דרישה וחקירה משום ממונא דאית בה, דאע"ג דכשתנשא לאחר תטול כתובה ממדרש כתובה, כיון דלית לן למשרייה אלא בדרישה וחקירה לא נשרייה ולא תשקול כתובה דהא שריותא לשוק קדים ובתר הכי אתי דין שתטול כתובה…".
ומכח קושיה זו מחדש שמדין תורה עדות אשה א"צ דרו"ח:
"…ומורי הרב הר"ם תירץ בשם אחיו ה"ר פנחס ז"ל דלכ"ע בענין שריותא דאשה ובענין גיטין וקדושין לא בעי דרישה וחקירה מן התורה מדין עצמן, דלא ילפינן דבר דבר מממון אלא לענין דבעינן שני עדים בדבר שבערוה דגביה הוא דכתיב דבר על פי שנים עדים יקום דבר, ובכל ממון בעי דרישה וחקירה מדאורייתא כדר' חנינא ואף ממון של כתובה בכלל, הלכך הכא בהא פליגי, מר סבר דבממון של כתובה שורת הדין שלא לתקן בה כלום מדר' חנינא דהא ליכא נעילת דלת אלא שלא חלקו חכמים בדבריהם, ומיהו לגבי הא מילתא כיון דאית בה דיני נפשות דבעי לעולם דרישה וחקירה וכתובה גופה מדינא בעיא דרישה וחקירה מוקמינן לה על דין תורה, ולא מנסבינן לה, שאם תנשא תטול כתובה, וכיון דאיכא בה שום צד דבעי דרישה וחקירה אזלי' בתריה ומוקמינן כתובה כדין תורה, ומר סבר דאדרבה כיון דעיקר גיטין וקדושין דעלמא לא בעי דרישה וחקירה והכא איכא כתובה שהיתה בכלל תקנת חכמים שלא לעשות בה דרישה וחקירה לית לן למיחש למאי דאית בה מדיני נפשות ומוקמינן עדות נשואין כדין תורה ועדות כתובה כתקנתא דרבנן, ובארוסה דלית לה כתובה לא פלוג רבנן ודינה כנשואה.
ודכ"ע בין עדות אשה וכל דיני גיטין וקדושין ישנן בב"ד הדיוטות וכי היכא דתקנינהו בכל דיני ממונות דשכיחי ואית בהו חסרון כיס מפני תקנת לווין ותקנת השוק כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ב' ב'), דהכא נמי מילתא דשכיחא וחמירא מחסרון כיס, ובדרישה וחקירה הוא שנחלקו משום שאפשר משא"כ במומחין דלא אפשר, וכדאמרינן בפרק המגרש (פ"ח ב') גבי רב יוסף דהוה מעשה אגט וא"ל אביי והא הדיוטות אנן א"ל שליחותייהו עבדינן".
ועולה כי בעדות נשים, הנדון אם להתירה או לאסרה כשלעצמו א"צ דרו"ח מדאורייתא, וכל הדיון בגמ' הוא אם להחמיר בהן בגלל השייכות לדיני נפשות או להשוות לדיני ממונות.
גם הנוב"י (סי' עב) הולך בדרכו של הריטב"א בקושיה הנ"ל ובתירוץ:
"והנה מעודי הייתי מתמה במה דאמרו שלהי יבמות וקמיפלגי בדר"ח דמר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמיא וקשה לי כיון דמדאורייתא צריך דו"ח בכל משפטי התורה איך ע"י שיש כאן ד"מ ששייך בו נעילת דלת בטלו הדין תורה והתירו עדות אשה שהיא חמורה שבחמורות כיון דמדאורייתא אין זה עדות כלל… ואמרתי בדעתי… דבאמת בשביל טעם היתר ערוה לא צריך כלל דו"ח רק שבכאן מתעורר מדין זה קצת ד"מ מכח הכתובה וקצת ד"נ דכיון דשריא לעלמא כד"נ דמיא אבל אעפ"כ אין זה ד"נ ממש ובהא פליגי תנאי למה השוו חכמים דבר זה. זאת עלה על רוחי ומצאתי און לי הריטב"א כתב בחידושיו על ההוא דיבמות דהרא"ה ז"ל בשם הר"פ אחיו ז"ל …הנה זה ממש כדברי דלא בעינן מן התורה כלל בדבר שבערוה דו"ח והנאני מאד שכוונתי לדעת הגדול. אך ר' בצלאל אשכנזי מסיים שם שאנו קיי"ל עיקר כרשב"א ורמב"ן שכל דינים שבעולם מדאורייתא בדו"ח דילפינן לכל מילי דעדות דבר דבר מממון דבעינן דו"ח כממון…".
ומסכם הנוב"י: "…נמצא השתא יש לנו שתי שיטות, הריטב"א והרא"ה סברי דבדבר שבערוה לא בעינן כלל דרישה וחקירה מן התורה. ושיטת הרמב"ן ורשב"א דבעינן דו"ח מן התורה דילפינן מממון וכו'".
ג. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (גירושין יג, כח) הביא את הדין שעדות עגונה א"צ דרו"ח, אך כתב שהטעם להקל בה הוא משום עיגון האשה.
המפרשים עמדו על כך שטעם הדין בר"מ הוא טעם חדש שלא נזכר בסוגיא. לדעת אחרונים רבים, היה קשה להר"מ קושיית הריטב"א הנ"ל, איך אפשר לפטור מדרו"ח בגלל הצד של 'דיני ממונות' שיש כאן אם היתר האשה מצד עצמו מצריך דרו"ח, ולכן חידש הרמב"ם שהיסוד להקל ולא להצריך דרו"ח הוא קולא דרבנן משום עיגון כמו הרבה מדיני היתר עגונה, כך נראה שפירש היש"ש וכ"נ מדברי רעק"א בתשובה (שו"ת רעק"א מהדו"ק פז): "די"ל כיון דהוא קולא גדולה לומר משום דפתיכא ביה צד ממון יהא דינו כד"מ, עד שהרמב"ם הוצרך להוסיף דמשום עגונא דאתתא הקילו".
לפי מהלך זה, בעדות על גיטין וקידושין, שלא שייך לבוא מצד קולא דרבנן כמו בעדות עגונה, נשאר הדין דאורייתא שצריך דרישה וחקירה.
אך מהרשב"א והגר"א נראה שגם להרמב"ם א"צ דרו"ח בכל עדי נשים. הרשב"א כתב כי מה שהוסיף הר"מ את הטעם שהקלו חז"ל משום עיגון – הביאור הוא שהיתר עגונה הוא מלתא דלא שכיחא ואין שייך בו כ"כ התקנה שיש בכל ד"מ שלא להצריך דרו"ח משום נעילת דלת, ולכן הוצרך הר"מ לטעם 'משום עיגון' שלמ"ד שא"צ דרו"ח זהו הטעם ללכת גם בדין עגונה לפי הדיני ממונות של הכתובה, אבל עדות גו"ק היא מילתא דשכיחא ויש בהן סברא של 'נעילת דלת' וא"צ דרו"ח גם להרמב"ם.
והגר"א (יז סקפ"א) חידש בביאור הרמב"ם, שכדי להמנע מדרו"ח צריך לשני הטעמים: הטעם בגמ', שהולכים לפי ה'דיני ממונות' של הכתוב הוא סיבה למה אין חיוב על בי"ד לדרוש ולחקור, ככל דיני ממונות, והטעם שהזכיר הר"מ הוא כדי ללמד שמצוה על הבי"ד להמנע בדווקא מלדרוש ולחקור, וכתב שזהו הפירוש בדברי הרמ"א (יז, כא), שאחר דברי השו"ע ש"אין בודקים עדי עגונה בדרו"ח" הוסיף על דברי השו"ע "ואסור לדרוש ולחקור הרבה בעדות עגונה" עיי"ש. וא"כ, גם לפי הגר"א עולה שאכן החידוש בסוגיא – שא"צ דרו"ח בעדי נשים – שייך גם בעדויות דאורייתא כגיטין וקידושין.
ונמצאו אם כן ג' אפשרויות בראשונים בדין דרו"ח בעדות גו"ק: הרמב"ן והרשב"א – מדאורייתא צריך דרו"ח ומתקנת חז"ל א"צ לדרוש ולחקור משום נעילת דלת ככל ד"מ, הריטב"א – אפילו מדאורייתא א"צ דרו"ח בכל עדות נשים, שיטת הרמב"ם לפי הרבה אחרונים – רק בעדות עגונה א"צ דרו"ח אך בשאר עדות נשים כגו"ק צריך דרו"ח.
ביאור דעת הרמב"ן
הזכרנו לעיל את הקושי בפשט סוגיא זו, והיא שאלת הריטב"א כנ"ל, איך פוטרים מדרו"ח, ומכריעים בכך את דין איסור או היתר האשה, ע"י תקנת חז"ל שפטרו מדרו"ח בדיני ממונות. ויש להוסיף שהראשונים (חידושי הר"ן סנהדרין ב:) כתבו במפורש שמה שפוטרים מדרו"ח בד"מ זהו מכח 'הפקר בי"ד הפקר' וא"כ מה שייכות דין זה לעניין הכרעת איסור או היתר. ושאלה זו היא בעיקר בשיטת הרמב"ן והרשב"א, שביארו כפשטות הסוגיא, שההשוואה לד"מ היא הטעם לפטור מדרו"ח (משא"כ לריטב"א – מדין תורה א"צ דרו"ח, ולהרמב"ם – אה"נ רק בעגונה הקלו לפטור מדרו"ח).
והרא"ש והמאירי דנו ג"כ בקושי זה. הרא"ש (תוס' הרא"ש פח.) כתב שלעניין זה יש כח לחכמים לעקור דין תורה (כשיטת התוס' הידועה בטעם היתר עגונה ע"י ע"א), שבמקום שנראה טעם הגון ונכון להאמין יש כח לחכמים להפקיע מד"ת, וכך לעניין דרו"ח, נראה לחכמים נכון לסמוך על העדות גם ללא דרו"ח. אך בדעת הרמב"ן והרשב"א כאן צ"ע אם לבאר כך, כי גם בהיתר עגונה ע"י ע"א הרבה ראשונים לא ביארו כיסוד זה שיש כח לחכמים לבטל ד"ת במקום שהגון להאמין.
המאירי כאן הביא דעת י"מ, שהחידוש בסוגיא, לפטור מדרו"ח בעדות גו"ק, נאמר רק לחומרא, לקבל עדותם ולאסור את האשה, ולא להקל ולהתיר ע"פ עדות שלא היה בה דרו"ח, אך סיים שפשט הסוגיא הוא שהתקנה של נעילת דלת בד"מ מועילה לומר שא"צ דרו"ח לכל עניין וגם לקולא, וכך נראה מפשטות לשון הרמב"ן והרשב"א הנ"ל.
ונראה להציע דרך נוספת בביאור שיטת הרמב"ן והרשב"א, ע"פ שני יסודות:
א. דין דרו"ח ביסודו נאמר כמצוה על בי"ד, שהם המצווים לדרוש ולחקור, כלשון הרמב"ם (עדות א, ד), אך העדות על תוכן המעשה עומדת בפני עצמה גם ללא הדרו"ח, ואע"פ שאחרי שהבי"ד מצווים לחקור נחשבים החקירה ותשובות העדים לחלק מן העדות לעניין שיכולים לחזור בהם עד סוף החקירה ולעניין שאם הוכחשו בחקירות או אמרו איני יודע העדות בטלה, מ"מ כל זה נובע מהמצווה שנאמרה לבי"ד לחקור, אך באם נמצא אופן שבו אין מצוה וחיוב על הבי"ד לדרוש ולחקור – זה לא יעכב את תוקף העדות.
ב. ענייני איסור והיתר של האשה צריכים אמנם עדות בבי"ד, כדין דבר שבערוה, אך ההכרעה והפסק אם היא אסורה או מותרת א"צ הכרעה של 'פסק דין בבי"ד', אלא, אם יש עדות על הקידושין אז ממילא ההוראה היא שהיא אסורה, ואין זה אלא כהוראת חכם בעלמא. יסוד זה מובא בט"ז (סי' יז) וכן בדברי רעק"א (סי' קכג).
והנה מסתבר שגם בקבלת עדות בדבשב"ע יש לבי"ד כח וסמכות לדרוש ולחקור את העדים בכל מה שנצרך, לפי ראות עיני הבי"ד, לברר ולאמת את דבריהם, ויש לחקירה זו תוקף לעניין שהעדות תתבטל אם יוכחשו וכד', אך מ"מ אין כאן את ההלכה של מצות 'ודרשת וחקרת' שהיא החיוב הקבוע על בי"ד לחקור גם כשאין לדעתם כל חשש וריעותא בעדות, ובלעדיו אין תוקף של עדות, שזה נאמר רק במקום שההוראה והפסק צריכים תוקף של הכרעת בי"ד כהכרעת דיני ממונות ודיני נפשות.
ולפ"ז אפשר, שזהו חידוש הסוגיא כאן, שבמקום של עדות דבשב"ע, כשיש צד ממונות, מלבד מה שאין על בי"ד את המצוה הקבועה של חיוב לחקור כנ"ל, כי היתר האשה אינו 'פסק דין' כנ"ל, בי"ד גם פטורים מלחשוש ולהצריך דו"ח בשביל עצם הבירור והאימות של דברי העדים, מכח תקנת חז"ל שאין לחקור ולעורר ריעותא בעדות שנוגעת לדיני ממונות.
לפי דרך זו מיושבת השאלה איך מתירים דבשב"ע בלי לקיים את החיוב לדרוש ולחקור, כי באמת אין חיוב קבוע של מצות דרישה וחקירה בדבשב"ע, והעדות ראויה בסתמא להכריע היתר על ידה, ורק לגבי ההלכה של 'קבלת עדות בבי"ד' – מדין תורה יש מצוה לבי"ד לשאול ולחקור מה שנראה להם נצרך לבירור קבלת העדות, וכלפי החקירה הזו תקנו חז"ל ככל ד"מ לקבל את העדות ולסמוך על סתמא דמילתא שהיא עדות טובה.
[לעיל הבאנו שהרמב"ן הוסיף שהולכים בעניין הדרו"ח לפי הדיני ממונות כי דיני הנפשות התלויים באיסור והיתר של האשה אינם שייכים בזה"ז, ונראה שיש שתי דרכים לבאר את דברי הרמב"ן בזה:א. כשאנו באים לדון אם לעשות בגו"ק תקנה כעין ד"מ ולא להצריך דרו"ח אז עלינו לדון אם עדות נשים אכן דומה לד"מ, וחז"ל הכריעו שהנטיה להשוות לד"מ הוא רק משום שהד"נ לא שייכים בזה"ז, כי כל עוד יש נגיעה לנפשות לא מסתבר שההשוואה לד"מ תהיה עיקרית.
ב. היה מקום לבאר עוד, ע"פ ההגדרה שאנו דנים בה, שעדות גו"ק אינה שייכת להוראת בי"ד אלא ל'קבלת עדות ע"י בי"ד' כי פסק הדין הוא כהוראת חכם בעלמא, ומשום כך אין כאן את חיוב ה'דרישה וחקירה' הקבוע לבי"ד – שהוא לחקור כל נדון התלוי בהכרעתם – אא"כ נראה להבי"ד אומדנא של צורך בחקירה ובלא"ה אין דברי העדים נאמנים עליהם. ולפי זה אפשר לבאר את דברי הרמב"ן – שכל ההגדרה הזו של דרו"ח בקידושין וגיטין שייכת רק משום שאין נפ"מ לנפשות בזה"ז, אבל אם יש נפ"מ לנפשות אז בי"ד עוסק בעדות זו גם מצד הכרעת הד"נ וזו הכרעה שאינה נפרדת מהדיון על גוף הגו"ק ואיסור האשה, ולעניין זה הרי אין כאן רק 'הוראת חכם' אלא 'הכרעת בי"ד' ושוב אין לבי"ד אפשרות לבטל את מצות דרו"ח המוטלת עליהם.
אך מלשון הגמ' והרמב"ן והריטב"א לא נראה כדרך זו, שהשייכות לד"נ משנה את הגדרת הצורך בבי"ד בבירור דין הגו"ק, אלא נראה מלשונם בפשטות כדרך א' הנ"ל, שאם אין שייכות לד"נ מסתבר יותר להשוות את כל עדות נשים לד"מ ולתקן לבטל את הצורך בדרו"ח, אך אם יש שייכות לד"נ אז אין עדות נשים דומה לכל ד"מ (וכאמור, לא בגלל הגדרת תפקיד הבי"ד אלא בגלל עצם הדבר שבעדות נשים יש צד נפשות ובזה היא שונה משאר ד"מ, ההבדל הזה מצד עצמו הוא הסיבה שאין כאן את החידוש של ביטול דרו"ח – שהוא תקנה מיוחדת רק לנדון שכולו דומה לד"מ)].
חלק ב'- דרישה וחקירה במקום שהאשה מכחישה
ברמ"א (מב, ד) נפסק:
"כל עדות שלא נחקר בבית דין, לא מקרי עדות לענין קדושין (כן משמע במרדכי ריש אחד דיני ממונות). עדי קדושין אינם צריכים דרישה וחקירה, אם לא בדבר שנראה שיש בו רמאות".
ומקור הדין (בב"י שם) הוא מתשובת הרשב"א והריב"ש שפסקו כרמב"ן והרשב"א בסוגיא כאן.
והנה המציאות במקרה שלפנינו הוא שהאשה מכחישה את העדים וטוענת נגד דבריהם. הב"ש (מב, יד) כתב שבאופן כזה צריך דרו"ח ע"פ דין השו"ע בסי' יא שלאסור אשה צריך דרו"ח, וז"ל:
"אף על גב לאסור על בעלה בעינן דו"ח שם הטעם משום עיגון או משום דין מרומה שהרי האשה מכחשת וכן בעידי קידושין היכא דהיא מכחשת בעינן דו"ח… ועיין תשו' מ"ב סי' נ"א שם פסק עידי קידושין שבאו לאסור אותה על כל העולם בעינן דו"ח אבל עידי גט א"צ דו"ח".
מקור הדברים הוא במרדכי (סנהדרין אות תשיא ומובא בב"י כאן ובחו"מ סי' ל'):
"נשאל לר"י על אחד שהטעה להעיד עדות שקר והשביעם בטעות להעיד מה שיאמר ואמר להם להעיד שקידש אשה אחת ולבסוף חזר בו אחד מן העדים והשיב ר"י להצריך גט להסיר הלעז ולולי כן לא היתה מזקקת לכך כי מן הדין יש לפוטרה בלא גט כי עדים שבאים לאוסרה צריכין דרישה וחקירה [*כדין מרומה כדמוכח פ' אחד דיני ממונות וכיון דצריך דרישה וחקירה יכולין לבטל עדותן כל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד וזה המעשה אין לך מרומה יותר ממנו שאפילו באו עדים והעידו מאליהן לשם עדות ברורה לפני ב"ד ולפני בעל דין אם ניכר מתוך דבריהם דמרומה הוא צריך דרישה וחקירה. מ"י] הואיל והיא מכחישתן".
וכך מובא בתשובת המשאת בנימין שהביא הב"ש, וז"ל:
"…דוקא לאסור האשה הוא דבעי דרישה וחקירה אי משום עיגון האשה שהרבה חשו חכמים לעיגון האשה ואי משום שדמו לדין מרומה שהרי האשה מכחשת העדים כגון עידי טומאה או עידי קדושין דמסתמא האשה מכחשת את העדים וצווחת דשקר הם מעידים דאי אינה מכחשת אותם שויא נפשה חתיכה דאיסורא ולפיכך חיישינן לדין מרומה שמא הבעל השיא אותם לעדות שקר ובעי דרישה וחקירה ובדין מרומה בעינן דרישה וחקירה אפי' בדיני ממונות. אבל בשאר עדות גיטין וקדושין מודה ר"ת דלא בעי דרישה כר"ע דקי"ל כוותי' והכי משמע נמי לשון המרדכי בריש פרק אחד דיני ממונות דהא דבעי דרישה וחקירה לאסור האשה היינו מטעם דהאשה מכחשת אותם. ומדברי הרב ב"י בריש סימן ל' מטור חו"מ משמע דר"ת סבר כר"ט ולא חילק בין לאסור האשה או להתירה אבל הנכון הוא כאשר כתבתי דגם ר"ת לא בעי דרישה וחקירה רק גבי לאסור האשה על בעלה או בעידי טומאה או בעידי קדושין שאוסרין אותה על כל העולם אבל שאר עדות גיטין וקדושין לא בעי דרישה וחקירה. וכן ראיתי בתשובת מורי מהרש"ל ז"ל בסי' ל"ג ובספר שארית יוסף סימן ע"ז שכתבו דלאסור האשה על בעלה בעי דרישה וחקירה ולא להתיר".
והנה היסוד שבמקום שנראה דין מרומה צריך דרו"ח בעדי נשים נראה מוסכם בראשונים, ומבואר גם בשו"ת הרשב"א (אלף ר"ט) ובריב"ש (סי' קצ"ג וסי' רס"ו), וכ"כ הגר"א לפרש כך את תחלת דברי הרמ"א שכל עדות קידושין צריכה חקירה בבי"ד, שזה מדובר במקום שנראה דין מרומה.
אך הנה מה שמצאנו הוא רק במקום שבו המציאות נראית כ'דין מרומה' [וז"ל הריב"ש: "וגם דרישה וחקירה אין צריך בגיטין וקדושין…ואיברא, דבדין מרומה, אפי' בדיני ממונות צריך דרישה וחקירה… ובודאי, אין לך דין מרומה גדול מזה. שיאמר אדם: שהוא קדש אשה אחת, חשובה, בלא שדוכין, ושלא בפני קרוביה, ובלא ברכת ארוסין, ושלא בעשרה, ובהכמנת עדים בדרך ערמה"], ואילו חידוש הב"ש ע"פ המרדכי הוא שעצם הכחשת האשה היא כבר סיבה להצריך דרו"ח ולהחשב 'דין מרומה'.
על זה יש שהעירו (שו"ת בית הלוי ג, ו ועוד) שצ"ב למה מכח הכחשת האשה נחשב 'דין מרומה' הרי גם בכל דיני ממונות יש הכחשה בין התובע לנתבע ואין זה נחשב דין מרומה. ובאוצה"פ כאן (וע"פ שו"ת בית יצחק א, צח אות כג) ביארו שהכחשה בין תובע לנתבע בדיני ממונות היא דבר רגיל וכל דיני ממונות בנויים על הבדל בין טענות התובע והנתבע, אבל הכחשה של האשה על הקידושין אינו דבר רגיל ולכן נחשב 'דין מרומה'.
ובדברי ה'משאת בנימין' נראה שלא הכחשת האשה בפ"ע יוצרת חשש 'דין מרומה' אלא רק במקום שהמקדש לפנינו שאז חוששים שהוא הביא או שכר עדים לשקר וזה מחזיר את החיוב לדרישה וחקירה, וכן נראה בשו"ת הרא"ם (סי' כד), שאמנם כתב שלא רק בדין מרומה אלא אפילו ב'חשש מרומה' צריך דרו"ח בעדי קידושין, אך לפני כן בתוך דבריו כתב כהנ"ל, שהכחשת האשה מצריכה דרו"ח בגלל החשש שהבעל הביא עליה עדי שקר, והנפק"מ תתכן בנדון דידן שהאשה מכחישה את העדים אך הבעל אינו לפנינו ולא נראה שהוא שכר אותם וכד'.
לעומת חידוש הב"ש, בדברי הריב"ש מבואר שם כשהאשה מכחישה את העדים העדות מתקבלת ללא דרישה וחקירה, מלבד מציאות ברורה של דין מרומה כנ"ל. ובפשטות עולה שעל מצב זה של הכחשת האשה את העדים נחלקים הריב"ש והמרדכי.
והנה בדברי הב"ש מובא בתחילה דין השו"ע בס' יא, שעדות לאסור אשה על בעלה צריכה דרו"ח, כלומר, דין הגמרא 'עדי נשים א"צ דרו"ח' לא נאמר לגבי איסור אשה לבעלה.
ובביאור החילוק יש שני אופנים: הרא"ש (כלל מו) חילק שהכלל שא"צ דרו"ח לא נאמר לעניין איסור אלא רק להקל ולהתיר, כל התקנה הייתה להקל על האשה,כעין 'נעילת דלת' דיני ממונות. והרשב"א (שו|ת א, רט) כתב שלעניין דין דרו"ח איסור אשה לבעלה דומה לדיני נפשות יותר מעדות היתר עגונה, כי הצד של דיני נפשות נמצא במעשה עצמו הנדון בבי"ד, משא"כ עדות עגונה.
לפי זה, כשנדון על דרו"ח בעדי קידושין, לפי הרשב"א אין עדות זו קרובה לד"נ כמו עדות על מעשה איסור אלא היא כמו עדות בעגונה, ויחזור הדין שא"צ דרו"ח, ולהרא"ש, שהתקנה שא"צ דרו"ח נתקנה רק במקום שזה מקל על האשה ולא מחמיר ואוסר אותה, אז ה"ה בעדי קידושין (אם האשה טוענת נגדם) כיון שמקבלת עדותם ללא דרו"ח תצא חומרא ואיסור הרי לא חלה התקנה שא"צ דרו"ח.
לפי זה י"ל שיסוד כל אחת מהשיטות הנ"ל בדין חקירת עדי קידושין, הוא החילוק בין הרשב"א והרא"ש, וחידוש המרדכי והב"ש הוא לפי ביאור הרא"ש.
דרך נוספת בטעם דין דרישה וחקירה בעדים של איסור אשה לבעלה עולה מהתוס' (סנהדרין ח:), וז"ל: "ויש ללמוד מכאן דאי אתו עדים ואמרו אשת פלוני זנתה דבעי דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וסברא הוא דלא גרע מגזלות וחבלות", ובגזלות וחבלות הטעם שלא תקנו חז"ל שא"צ דרו"ח הוא משום שלא תקנו בדבר שאינו שכיח, וא"כ זהו הטעם לדין דרו"ח בעדי איסור אשה לבעלה, ולפ"ז, בעדי קידושין שהם דבר שכיח א"צ דרישה וחקירה לפי תוס' (וכל זה הוא גם כשהאשה מכחישה, וכמו בעדי זנות).
והנה כשאנו באים לדון עד כמה להקל כשהאשה מכחישה, ולא לחשוש לדברי העדים מכח החסרון בחקירה שאינם זוכרים את הזמן, יש מקום לדון שזה תלוי בשיטות הראשונים בעיקר הסוגיא, לרמב"ן והרשב"א מדין תורה הרי צריך דו"ח וכל מה שמקבלים אותם בד"כ הוא מתקנ"ח, יש מקום להקל יותר כשהאשה מכחישה ולסמוך על הב"ש והמרדכי, ואילו להריטב"א, מה שא"צ דרו"ח הוא ביסודו מדין תורה, ועדותן כשרה מדאורייתא, לשיטה זו קשה יותר להקל בכל מקום שהאשה מכחישה.
אך יעוי' בשו"ת בית אפרים (אה"ע סימן נה):
"ומה שתמה על דברי הב"ש מ"ש דהכחשת האשה הוי דין מרומה שהרי בכל ד"מ לא חשבינן ליה ד"מ מחמת הכחשת הבע"ד כו' אמת שעמדו בזה חקרי לב. אולם לבבי ידמה שכוונת הב"ש בזה כמ"ש הריב"ש סימן רס"ו וז"ל ובודאי אין לך מרומה גדול מזה שיאמר אדם שקידש אשה חשובה בלתי שידוכין ושלא בפני קרובים ושלא בעשרה ובהכמנת עדים דרך ערמה עכ"ל. ונראה דהריב"ש לאו דווקא מחמת צירוף כל אלה סבירא ליה דהוי דין מרומה אלא אפילו בקצת מאומדנות אלו סגי למשווי ליה דין מרומה כיון שיש אומדנא שלא נתקדשה בצנעה והיא מכחשת וכדאמרינן בכתובות מ"ד אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעה והיינו דווקא התם כיון דאיכא סהדי קמן ואמרי ראינו שנתקדשה הא לא"ה אמרינן דמסתמא קלא איכא כו' וכמ"ש בתשובתי סברא זו לענין גירושין והלכך הו"ל דין מרומה וזהו כוונת הב"ש אלא שקיצר בלשון כדרכו".
למדנו מדבריו שני חידושים: א. ביאורו בדברי הריב"ש, שעדות הכוללת אפילו קצת אומדנות של קידושין או נישואין שלא באופן הרגיל תיחשב 'דין מרומה'. ב. ביאורו בדברי הב"ש, שאין כוונת הב"ש להחשיב 'דין מרומה' ע"י הכחשת האשה מצד עצמה, אלא קיצר בלשונו וכוונתו בפירוש הרמ"א היא כמו הריב"ש, שצריך סימנים של 'דין מרומה' כדי להחזיר את החיוב בדרו"ח ואין בזה הבדל בין הריב"ש למרדכי. ויש להעיר שבמקור דברי הב"ש – שו"ת משאת בנימין ובמרדכי – לא נזכר שהקידושין נעשו באופן שאינו רגיל אלא חששו שם לרמאות בגלל חשד באיש המקדש. ומ"מ יוצא לפי דבריו שבמקרה שיש להבי"ד, ע"פ ראות עיניהם, טעם לחשוש לרמאות, יהיה מוסכם שצריך דרו"ח ולא נחלקו בזה כלל, ואם אין בעובדות עצמן חשש רמאות אז א"צ דרו"ח גם לפי הב"ש.
עולה שוב מכל זה שבמקום שהאשה מכחישה את העדים קשה להקל ולדחות את העדות בגלל חסרון בחקירות, מכח שיטת הריב"ש שמחמיר בכך במפורש וגם הב"ש שהיקל הרי מקור דבריו ב'משאת בנימין' ובמרדכי שהקלו רק במקום שהבעל נמצא כאן ומכחיש, או חששות אחרים של 'דין מרומה'.
ובענייננו יש עוד צד להחמיר, והוא מה שפסק הריב"ש (בהמשך דבריו שם בסי' רסו) שגם במקום דין מרומה א"צ לחקור את העדים בכל שבע החקירות אלא רק במה שנראה לבי"ד נצרך לברר את הדברים, וכך נפסק ברמ"א (חו"מ סי' טו), ואמנם שיטת הש"ך (סי' לג סקט"ז) שבמקום דין מרומה חזר הדין שכל החקירות מעכבות, אך מ"מ לפי דרך הריב"ש והרמ"א מה שהעדים אינם יודעים את התאריך – אפילו אם נאמר שע"י הכחשת האשה נחשב 'דין מרומה' – אינו פוסל את העדות.
עם כל זה, מה שיש לדון ולהתיר הוא, שהעדים אינם מעידים על מעשה קידושין שנעשה לאחרונה אלא שהאיש והאשה התחתנו בחופה ונישואין לפני זמן ממושך, ואם כן יש לברר אם העדים זוכרים שזוג זה היו ידועים ומוחזקים לנשואים, אם יעידו כך הרי זה אוסר את האשה בכל אופן, לא מצד העדות על הקידושין אלא מצד העדות שהיו מוחזקים במקומם לנשואים, ככל דין 'הוחזק', ואם אינם זוכרים בבירור שזוג זה חיו כנשואים וגם אין לנו שום ידיעה אחרת מאותו מקום על מישהו שמעיד שהיו נשואים – נראה שזה עצמו יוצר חשש גדול על כל העדות שמעידים על קידושיה, ואם הייתה זאת עדות שלמה עם זמן מדויק אז א"א לדחות את העדות ולהתירה, אך כשאינם אומרים יום וחודש ואינם זוכרים את זמן החתונה יש מקום לפי ראות עיני הבי"ד לא לקבל את העדות ולהחשיב מקרה כזה ל'חשש דין מרומה' עד לחקירה שלימה, וזה בפרט לפי מה שהוזכר לעיל בביאור שיטת הרמב"ן – שכל חקירה שנראית לבי"ד נצרכת לבירור העדות מעכבת את קבלת העדות גם בדבשב"ע ולא רק בהכרעת ד"מ וד"נ.
(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)
