האיסור לגור באותה חצר אחרי גירושין

האיסור לגור באותה חצר אחרי גירושין
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב שמעון שורץ, רבנים, שיעורים


תוכן:

שיטת רש”י בסוגיה

שיטת הרי”ף

שיטת הר”ן

שיטת הרמב”ם

ביאור שיטות הראשונים

ביאור מחלוקת הרמב”ם והרמ”ך


הצגת הסוגיא

בכתובות (כז:):

“מתני’. אמר ר’ זכריה בן הקצב: המעון הזה! לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו: אין אדם מעיד על עצמו.

גמ’. תנא: ואעפ”כ ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה – יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת – נכנסת בסוף בניה.

בעי אביי: מהו לעשות בגרושה כן? התם הוא דבשבויה הקילו, אבל הכא לא, או דלמא לא שנא? ת”ש, דתניא: המגרש את אשתו – לא תנשא בשכונתו,ואם היה כהן – לא תדור עמו במבוי; אם היה כפר קטן, זה היה מעשה, ואמרו: כפר קטן נידון כשכונה.

מי נדחה מפני מי? ת”ש, דתניא: היא נדחית מפניו, ואין הוא נדחה מפניה, ואם היתה חצר שלה – הוא נדחה מפניה. איבעיא להו: היתה חצר של שניהם, מהו? …ת”ש: הנה ה’ מטלטלך טלטלה גבר. ואמר רב: טלטולי דגברא קשין מדאיתתא.

ת”ר: לוה הימנה בנכסי אביה – אינה נפרעת אלא ע”י אחר… אמר רב נחמן, תנא באבל רבתי: בד”א – שנתגרשה מן הנשואין, אבל כשנתגרשה מן האירוסין – נפרעת ע”י עצמה, שאין לבו גס בה”.

בפשט הסוגיה נראה שאומרת הגמרא: אע”פ שאשתו של רבי זכריה נאסרה עליו מדין שבויה שנאסרת לכהן, התירו לו חכמים לייחד לה בית בחצרו ובלבד שתזהר לא להתייחד עימו.

ושואל אביי האם גם בגרושה נתיר היתר זה? ועונה הגמ’ ת”ש, דתניא: המגרש את אשתו – לא תנשא בשכונתו, ואם היה כהן – לא תדור עמו במבוי.

ולכאורה תשובת הגמ’ צריכה ביאור, הרי הברייתא מתיחסת רק לגרושת ישראל שנישאת ולגרושת כהן, והרי אביי באופן פשוט שאל על כל גרושה אפ’ על גרושת ישראל שלא נשאת האם יכולה לגור עימו בחצר? ואפ’ אם אפשר לדייק מהברייתא שגרושת ישראל מותרת במבוי ושכונה, מ”מ על שאלת אביי על חצר לא ענתה הגמ’?

שיטת רש”י בסוגיה

“בגרושה – כהן שגירש את אשתו מהו לדור עמו בחצר. לוה הימנה – בהיותה תחתיו. בנכסי אביה – שהיו בידה נכסי מלוג ובכהן שגירש את אשתו קא מיירי”.

רש”י מסביר את שאלת אביי האם גרושה יכולה לגור עימו בחצר, דוקא על אשת כהן שנתגרשה. וכן את האיסור לבוא יחד לדין הסביר רש”י על גרושת כהן. משמע שגרושת ישראל יכולה לגור עימו באותה חצר ויכולה גם לבוא עימו לדין. נראה שרש”י מבין שאיסורים אלו גזרו חז”ל רק במקום שיש איסור. וכן כתב הריטב”א:

“מהו לעשות בגרושה כן. פרש”י ז”ל כהן שגירש את אשתו מהו לעשות כן דהא והא פסול כהונה היא, או דילמא בשבויה הקלו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת לו.

ובהא הוא דאיבעיא לן אבל בישראל שגרש את אשתו כל זמן שלא נשאת לאחר הרי לא נאסרה עליו ואין כאן אלא משום יחוד של פנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו דאילו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר כפנויה דעלמא.

וכולה סוגיין דלקמן אינה אלא או בכהן שגרש את אשתו אף על פי שלא נשאת או בישראל שגרש את אשתו ונשאת, הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו, וכן פרש”י ז”ל לקמן דבכהן שגרש את אשתו מיירי, ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטועה בדבר”.

מפורש בריטב”א שרק במקום שיש איסור גזרו חז”ל אבל בגרושת ישראל פנויה שאין איסור אין טעם לאסור ועל כן מותרת לגור עימו בחצר ולדון עימו. וע”פ הסבר זה מובן מהלך הגמ’, ששאלת הגמ’ היתה על גרושת כהן וגם הברייתא שהביאה מגמ’ כתשובה דיברה על גרושת כהן.

אך לכאורה קשה על הבנה זו ברש”י, שכתב רש”י בד”ה לא תדור עמו במבוי – שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו“: א- “בשכונתו” משמע אבל בחצרו אסורה? ב- “תדור” לשון מיוחדת זו אינה נשמעת רק היתר לדבר אלא יותר כמו הנחיה מעשית.

שיטת הרי”ף

“אמר רבי זכריה בן הקצב המעון הזה וכו’ תניא אף על פי כן ייחד לה בית בחצרו וכשהיתה יוצאת יוצאת בראש בניה וכשהיתה נכנסת נכנסת בסוף בניה והני מילי בשבויה דבשבויה הקלו אבל בגרושה לא דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה”.

הרי”ף פוסק שגרושה דינה שונה משבויה ואסורה לדור עימו באותה חצר. ומביא ראיה לכך מהברייתא שהביאה הגמ’ לעיל “המגרש את אשתו לא תנשא בשכנותו וכו'” וצריך לומר לכאורה שגרושה שאוסר, הכוונה לגרושת כהן. כי אם אוסר גם על גרושה סתם, צ”ע איך יש ראיה לכך מהברייתא שהביא.

שיטת הר”ן

הר”ן על הרי”ף מסביר את הסוגיה שהרי”ף הביא, ולא מתיחס בפירוש מה דעת הרי”ף בגרושת ישראל שלא נשאת אלא רק לאיסור לדור בשכונתו לנשאת ולאיסור לדור עימו באותו מבוי לאשת כהן אפ’ לא נשאת.

אח”כ כתב הר”ן כך:

“מי נדחה מפני מי ת”ש דתניא היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ואם היה חצר שלה הוא נדחה מפניה. כך הוא בגמרא ומסקינן דבחצר של שניהם נמי היא נדחית מפניו. ותמהני חצר מאי עבידתה דהא בשנשאת אפי’ בשכונה אחת אין רשאין לדור ובאשת כהן אף על פי שלא נשאת במבוי מיהא מיתסר והכא משמע דלא מתסר אלא בחצר.

לפיכך נ”ל דברייתא באשת ישראל תכף שנתגרשה מיירי דקודם שנתגרשה דרין מסתמא בחצר אחת וקתני דלאחר שנתגרשה צריך [האחד] להיות נדחה אף על פי שלא נשאת עדיין ושפיר מייתי מינה ראייה לשנשאת לענין שכונה ולאשת כהן לענין מבוי דחד טעמא הוא.”

מסביר הר”ן, באמת עד עכשיו דיברה הגמ’ רק על האיסור של נישאת ואשת כהן לדור עימו בשכונה או מבוי, והברייתא שהביאה הגמ’ ראיה ממנה שהיא נדחית מפניו מדברת רק על דחיה שלה בהחצר מפניו משמע שבשכונה ומבוי אין איסור? וא”כ על איזו מציאות מדברת הברייתא? אלא, מפרש הר”ן, כוונת הברייתא לומר שגם בגרושת ישראל שלא נשאת יש איסור לגור עימה באותה חצר.

ונראה שהר”ן הבין את הסוגיה כמו רש”י שכל האיסור לגור קרוב הוא דווקא במקום שיש איסור כמו בגרושת כהן וגרושת ישראל שנשאת אבל בגרושת ישראל שלא נשאת אין איסור לגור באותה חצר. אך מהברייתא שהביאה הגמ’ בסוף הסוגיה מדייק הר”ן שגם בגרושת ישראל שלא נשאת יש לה איסור לדור עימו באותה חצר, באופן פשוט אפילו שאין איסור בביאתו.

הר”ן לא כתב מה הטעם של האיסור אך כתב “דקודם שנתגרשה דרין מסתמא בחצר אחת וקתני דלאחר שנתגרשה צריך האחד להיות נדחה אף על פי שלא נשאת עדיין”, וצ”ע מה זה משנה איך הם גרו לפני הגרושין הרי באופן פשוט נראה שהבעיה היא אותם חששות שיש בייחוד רק שאפילו אם אין ייחוד כרגע אלא שיכולים לבוא ליחוד החמירו חז”ל? ועוד צריך להבין למה כתב הר”ן שלפני הגרושין הם גרו באותה חצר ולא באותו בית?

בסוף דבריו כותב הר”ן: “ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר אלא אם כן היו נזהרין שיהו אחרים עמהן דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב”.

כלומר, כותב הר”ן למעשה יש איסור לגור עם גרושתו באותה חצר אא”כ נזהרין שלא להתיחד דומיא דאשתו של רבי זכריה, שאז יכולים לכאורה להמשיך לגור כמו שגרו קודם הגרושין. וקשה, מה זה “דומיא דאשתו של רבי זכריה” הרי רבי זכריה ייחד לאשתו בית בחצרו ולא המשיך לגור איתה כמו לפני הגרושין? ובכלל, צריך להבין מה השתנה בין ההו”א והמסקנה למה מעיקרא הבין הר”ן שאין איסור, ורק מכוח הבנה בברייתא התחדש איסור?

שיטת הרמב”ם

הרמב”ם (איסורי ביאה כא, כז) כתב:

“וכן מי שגירש את אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי, וכפר קטן נידון כמבוי.

היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו, וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן או מכין אותן מכת מרדות, ואם נתגרשה מן האירוסין מותרת לתובעו בדין ולדור עמו, ואם היה לבו גס בה אף מן האירוסין אסור, ומי נדחה מפני מי היא נדחת מפניו, ואם היתה החצר שלה הוא ידחה מפניה”.

באופן פשוט נראה שהרמב”ם פוסק שיש איסור אפילו לגרושת ישראל שלא נשאת לגור עימו באותה חצר. והרמב”ם נותן טעם לאיסור, שמא יבואו לידי זנות.

הרמב”ם לא כתב מה האיסור בנשאת. וכותבים עליו הר”ן וה”ה שגרס בברייתא במקום המגרש את אשתו לא תנשאת בשכונתו, גרס המגרש את אשתו לא תדור עימו בחצר.

הר”ן, אחרי שהביא את דברי הרמב”ם הנ”ל כתב את קושיית הר”ם הכהן שנשאר בתימה על הרמב”ם מה טעם האיסור הרי אינו עושה שום איסור בביאתו. וקשה, הרי אותה קושיה שייכת לכאורה גם על הר”ן עצמו שגם הוא אסר לגור באותה חצר אם התגרשו אע”פ שאין שום איסור? ועוד קשה למה הר”ן לא כתב שהרמב”ם סובר שאסור להם לדור באותה חצר מאותו דיוק בברייתא שלמד ממנו הר”ן עצמו איסור זה?

ובהלכה ברמב”ם צריך להבין מה כוונת המילה “וכן” מי שגירש וכו’? ועוד צריך להבין למה הרמב”ם לא סומך את הדין של מי נדחה לאיסור לגור באותה חצר כמו שכתבה הגמ’, אלא כותב אותו בסוף ההלכה אחרי כל הדין שאסור להם לדון יחד וכו’? ועוד, מניין לרמב”ם שנתגרשה מהאירוסין מותרת לדור עימו, הרי הגמ’ כתבה רק שאין להם את האיסור לבוא לדין יחד?

ביאור שיטות הראשונים

בהתבוננות בסוגיה עם שיטות הראשונים השונות עולה השאלה האם כאשר אדם מגרש את אשתו התורה לא מצריכה אותו לתת ביטוי חיצוני לזה שאינם נשואים מלבד הגט?

לכאורה תשובה לשאלה זו מפורשת בספר דברים (כד, א):

“כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו”.

מפורש בתורה “ושלחה מביתו”, כלומר נכון שאשה שקיבלה גט היא מגורשת, אבל התורה מצריכה שיהיה לכך גם ביטוי מעשי.

וכך מפורש במדרש תנאים על פסוק זה:

“ושלחה מבי’ מה ת”ל והלא משיגיע גט לידה הרי היא מגורשת אף על פי שעדיין היא בביתו ואם כן מה ת”ל ושלחה מביתו אלא שאם גירשה ולא הוציאה מביתו הרי הוא כמי שגירש והחזיר וצריכה ממנו גט לכך נאמ’ ושלחה מבי’.

ד”א ושלחה מבי’ שלא תנשא עמו בשכונתו ואם היתה העיר קטנה תפנה ותלך לה לעיר אחרת בנישואין אבל לא באירוסין…”.

רואים מדברי המדרש שהבין את המילים בפסוק “ושלחה מביתו” כמו שכתבנו, נכון שהגט גומר את הגרושין אך אם לא נתן ביטוי מעשי לגרושין אלא המגרש ממשיך לחיות איתה כמו לפני נתינת הגט, יש כאן בעצם סתירה לגרושין וממילא נחשבת מציאות זו להחזרה של האשה לביתו, וצריכה גט שני.[1]

וכך פסק הרמב”ם (גירושין א, ה):

“זה שנ’ בתורה ושלחה מביתו אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו אלא משיגיע הגט לידה גמרו גירושיה ואף על פי שעדיין היא בביתו כמו שיתבאר, לא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר”.

הרמב”ם לא כתב שצריך עדים על הייחוד ואף לא הזכיר את הסברה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וגם לא כתב שצריכה את הגט השני מספק, כמו שכתב על יחוד של גרושים (י, יח) ומשמע שעצם המציאות שהמגרש לא הוציא מביתו את גרושתו זה עצמו מוכיח, שנכון שאשה זו קבלה גט והייתה מגורשת אבל המציאות מוכיחה שעדיין נשואה. וכך באמת מבין הצפנת פענח ברמב”ם, שאע”פ שאין עדים צריכה גט שני. וא”כ מפורש ברמב”ם שישנם שני ענינים באיסור לדור באותו מקום-

א. יש ציווי בפסוק להוציא את גרושתו מביתו (הל’ גירושין).

ב. יש גזרת חכמים שלא לגור באותה חצר אחרי גרושין מחשש זנות (הל’ א”ב).

לפי זה אפשר להבין את שיטות הראשונים הנ”ל.

ברור שהסוגיה בגמ’ מדברת על גזרת חכמים שהרי שאלת אביי היא, האם גם בגרושה הקילו חכמים כמו בשבויה.

באפן פשוט ברור שלא מדברת הסוגיה על איסור ייחוד רגיל, כי זה פשוט שאסור גם בפנויה שאינה גרושתו. אלא הסוגיה דנה האם חכמים הרחיבו את החששות שיש באיסור ייחוד במקרים מסוימים, אפילו שאין בהם ייחוד של הגדרים הרגילים.

והבינו רש”י והר”ן שהטעם לגזרה זו שייך דוקא במקום שיש איסור כמו בגרושת כהן שאסורה עליו בלאו. או בגרושת ישראל שנישאת, כיוון שהוא והיא רגילים אחד עם השני יש חשש שיחטאו, והאיסור כאן כיוון שנישאת הוא איסור א”א החמור.

אבל מהברייתא שהביאה הגמ’ ראיה ממנה לכך שהיא נדחית מפניו, נראה שהבין הר”ן שברייתא זו אינה מדברת רק על גזרת חכמים כשיש איסור, אלא ברייתא זו מדברת על כל המקרים בהם צריכים גרושים להתרחק, ובכלל זה גם כאשר אין איסור אלא רק החיוב המפורש בתורה של “ושילחה מביתו”. (ולמקרה זה אפשר לומר שהחידוש בברייתא הוא שאם החצר שלה הוא נדחה מפניה. וכבר כתבה הגמ’ את הדין בכל המקרים.)

ונראה שהר”ן הבין שחצר כאן בברייתא הכוונה לבית של היום. וזו כוונתו במה שכתב ‘שמסתמא כך היו גרים קודם הגרושין’ כלומר אין מדובר פה על חשש של בעילת איסור כי אין כאן איסור. אלא מדובר פה על החיוב של ‘ושלחה מביתו’ כלומר היא צריכה לצאת מביתו בגלל חיוב התורה שלא להמשיך לגור באותה צורה בא חיו לפני הגרושין.

וזו כוונתו של הר”ן כשמוסיף כאן ‘ומכאן יש ללמוד שאפ’ אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עימו בחצר אא”כ היו נזהרין שיהו אחרים עמהן דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב’. שאלנו: מה הפירוש ‘דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב’ הרי רבי זכריה ייחד לה חדר בחצרו ולא המשיך לגור עמה באותה צורה בה חיו קודם הגרושין?

אלא נראה שהר”ן בא לומר שרק כאשר היא לא גרה עמו באותה צורה בה דרו לפני הגרושין שאז אין בעיה של חיוב התורה של ‘ויצאה מביתו’ כמו רבי זכריה שייחד לה בית בחצרו, מ”מ באו חכמים והתירו להם לדור באותה חצר רק כאשר הם נזהרים מיחוד.

וזה מה שכתב הר”ן ‘ומכאן יש ללמוד וכו”. הר”ן לא מסכם את הדין הנלמד מהסוגיה ע”פ דבריו לעיל. אלא הר”ן בא להוסיף שגם במקום שכבר אין את חיוב התורה של ‘ויצאה מביתו’ עדיין יש איסור דרבנן לגור באותה חצר אא”כ נזהרין שלא להתייחד.

וזה ההבדל בשיטת הר”ן בין תחילת הסוגיה שמדברת על הרחבות של איסור ייחוד אצל גרושים, שזה שייך לדעת הר”ן רק במקום שיש איסור. לבין סוף הסוגיה בה הברייתא מדברת על החיוב של ‘ויצאה מביתו’ שחיוב זה שייך גם אם אין איסור.

ולכן נראה שגם כאשר הר”ן כתב בסוף דבריו שיש איסור לדור באותה חצר, א”ל שזו הרחבה של חכמים לחיוב התורה לשנות מצורת החיים של לפני הגרושין. ולכן איסור זה שייך גם כאשר אין איסור אם תהיה ביאה.

וזו הסיבה שהר”ן לא מקשה על עצמו את הקושיה שהביא מר”מ הכהן על הרמב”ם מדוע אוסר הרמב”ם על גרושים סתם לדור באותה חצר הרי גם אם תהיה ביאה אין כאן איסור. משום שהרמב”ם בהלכה זו מדבר על איסור זנות וזה מה שכתב הרמב”ם בתחילת ההלכה ‘וכן’ כלומר הלכה זו היא המשך להלכה הקודמת שעסקה בחשש זנות.

וזה הפירוש למה שכתב גם על האיסור לדור, שחשש זנות זה שייך דוקא כשהיו נשואים והתגרשו אבל לא במאורסים שהתגרשו (חילוק זה מפורש במסכת שמחות פרק ב, שבמאורסין אין איסור על דירה באותה חצר. והגמ’ אצלנו כתבה חילוק זה רק לגבי הגעה יחד לדין, משום שלגבי האיסור לגור באותה חצר הביאה הגמ’ את הברייתא שמדברת גם על איסור ‘ויצאה מביתו’ ואיסור זה אין צריך לומר שמדבר רק בנשואים כיוון שזה פשיטא, שהרי מאורסים לא גרו יחד תחילה). משום שכל ההלכה עוסקת רק בחשש זנות ולא בחיוב של ‘ויצאה והייתה’. ועל איסור זה הקשה הר”ם למה לאסור אם אין איסור בביאה?

אבל הר”ן אסר להם לדור באותה חצר כיוון שיש צורך לעשות שינוי חיצוני בצורת החיים אחרי גרושין. ואיסור זה שייך גם כאשר אין איסור בביאה.

וזה אולי הפשט ברש”י, שכאשר הסוגיה מדברת על איסור דירה בחצר מצד הרחבות של איסור ייחוד (כמו אצל רבי זכריה) שעשו חכמים לגרושים, מבין רש”י שאין מקום לאסור אם אין איסור בביאה כשיטת הר”ן ולכן הסביר את שאלת אביי דווקא על גרושת כהן.

אבל סובר רש”י שמ”מ אל תדור בחצרו אלא רק בשכונתו, כיוון שצריך לשנות את צורת הדירה מלפני הגרושין.

ביאור מחלוקת הרמב”ם והרמ”ך

הבאנו לעיל את שיטת הרמב”ם שכתב שהאיסור לדור באותה חצר הוא משום חשש זנות. והקשה הרמ”ך, מדוע אסורים הרי אין שום איסור בביאה?

ותמה הפרי חדש (קיט, ז) על קושיה זו, הרי הרמב”ם כתב מפורש בהלכות אישות (א, ד)
“משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה”, וא”כ מפורש ברמב”ם שיש איסור דאורייתא בבעילה של פנויה, וא”כ ברור למה אסר הרמב”ם דירה באותה חצר, משום שחושש מאיסור תורה.

נראה שהרמ”ך מודה לרמב”ם שאדם הבועל לשם זנות עובר על לאו, אבל סובר הרמ”ך שכאשר גרוש דר עם גרושתו באותה חצר ואז בועל אותה, אין כאן משום בעילת זנות כיוון שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואע”פ שאין שם עדים על הייחוד, מ”מ אין כאן בעילת זנות.

אבל הרמב”ם סובר דווקא שאם לא הוציאה מביתו אנו אומרים שוודאי החזירה וצריכה גט שני גם בלי עדים כנ”ל. אבל אם דרים באותה חצר, חושש הרמב”ם שיבעל אותה ללא עדים ואז ביאתו ביאת זנות ועובר על איסור תורה.

פסק השו”ע

השו”ע (קיט, ז), פסק:

“מי שגירש אשתו מן הנשואין, לא תדור עמו בחצר, שמא יבואו לידי זנות. ואם היה כהן, לא תדור עמו במבוי”.

כלשון הרמב”ם.

הח”מ מעיר על השו”ע שאם נזהרין שלא להתייחד, יכולים לדור באותה חצר ע”פ הר”ן הנ”ל.

והבית שמואל חולק וסובר שאסורים לגור באותה חצר גם אם נזהרים שלא להתייחד. וא”א להביא ראיה מהר”ן שהתיר משום שהר”ן הבין שבסוגיה לא מפורש מה הדין אם לא נשאת לדור בחצרו, ומסברה נראה לו לאסור, אך אם נזהרים שלא להתיחד, מתיר.

אבל הרמב”ם גורס בברייתא את האיסור לדור בחצרו גם אם לא נשאת, ואת הברייתא הביאה הגמ’ כתשובה לשאלת אביי האם גרושה יכולה לדור עמו באותה חצר כמו אשתו של רבי זכריה שדרה עמו אך נזהרה מיחוד. וא”כ התשובה מהברייתא שאסורים היא גם אם נזהרין מיחוד. וכיוון שהשו”ע פסק כרמב”ם, ממילא מבין שאסורים לדור מדינא גם אם נזהרים.

פשט הסוגיה באמת נראה כדברי הב”ש.  אך רש”י הסביר את שאלת הגמ’ כך “כהן שגירש את אשתו מהו לדור עמו בחצר”. ולא פירש דווקא אם נזהרים. וכך כתב המשנה למלך שנראה לו מפשט דברי הריטב”א בדעת רש”י שאפי’ אם לא נזהרים יכולים לדור באותה חצר, ולמד זאת מהדיבור הנ”ל ברש”י.

ונראה שכך הבין גם הפרי חדש שכתב, כיוון שהריב”ש חולק על הר”ן וסובר שגם אם נזהרים מייחוד אסורים באותה חצר “יש להורות כדברי הריב”ש דשאני שבויה דהויא חששא בעלמא וכו’ אבל גבי פנויה דאיכא ודאי איסור דאורייתא לא הקילו בחצר אחת אפ’ ע”י שומרים”. כלומר, הפר”ח חולק על הח”מ שהתיר לדור אם נזהרים, כיוון שהריב”ש חולק על הר”ן ומסכים הפר”ח עם דבריו. אבל לא משמע ממנו שא”א ללמוד מהר”ן. דלא כב”ש שכתב שא”א ללמוד מהר”ן כיוון שהשו”ע פסק כרמב”ם.

אבל כתב ערוך השולחן (תחילת סימן ד) בדעת הרמב”ם שאיסור ‘לא תהיה קדשה’ שייך רק במייחדת עצמה לכך ולא במקרה. והוכיח את דבריו מהרמב”ם (נערה בתולה ב, יז):

“שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא. והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה”.

מבואר בדברי הרמב”ם שדווקא אותה המיוחדת לזנות עם כל מי שיבוא עליה, יש עליה את הלאו של ‘לא תהיה קדשה’.

וא”כ נראה לומר, שאע”פ שכתב הרמב”ם שאסורים לדור באותה חצר שמא יבואו לידי זנות, נראה שאין הכוונה ללאו של ‘לא תהיה קדשה’ משום שלאו זה שייך רק במייחדת עצמה לזנות עם כל מי שירצה, אלא לאיסור זנות דרבנן כיוון שבא עליה בלי קדושין.

וא”כ ברור איך למד הח”מ מהר”ן שאם נזהרים יכולים לדור יחד. משום שסוף סוף גם הרמב”ם וגם הר”ן אוסרים לדור באותה חצר. אמנם מטעמים שוניםאבל לדעת שניהם האיסור הוא מדרבנן. ומכיוון שהרמב”ם לא כתב בפירוש שגם אם נזהרים יש איסור והר”ן כתב שאם נזהרים אין איסור, פסק הח”מ שאין איסור.

ובאמת נראה שהריב”ש שחולק על הר”ן ואוסר אפי’ אם נזהרים מיחוד, סובר כך משום שפוסק (סימן תכה) שהבועל בלי קדושין עובר בעשה. אבל הח”מ פוסק שיש רק איסור דרבנן (כך כתב עליו ערוך השולחן בסימן כו’) בבעילה בלי קדושין ולכן מיקל אם נזהרים מיחוד לדור באותה חצר.

וצ”ע מה דעת השו”ע בסימן כו בעניין זה. ויש שכתבו שפסק כראב”ד שאין בבעילה בלי קדושין משום איסור זנות.

יוצא לפי ערוך השולחן שכל האיסור לדור באותה חצר לאשת ישראל שלא נשאת שפסק כאן השו”ע כדעת הרמב”ם, אינו אלא חשש מאיסור דרבנן.


[1] מלבי”ם: ויצאה מביתו, מיותר ודריש בספרי מלמד שהאשה יוצאת כו’ פירוש שאסורה לדור עמו בחצר אחת.


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות