האם הגט צריך להיות קנוי לבעל?

האם הגט צריך להיות קנוי לבעל?
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב מנשה צימרמן, רבנים, שיעורים


תוכן:

א. פתיחה

ב. הצורך בכך שהגט לא יהיה של אדם אחר

ג. דין הקנאת הגט לבעל

1. ראשונים הסוברים שלא צריך קניין

2. שיטת הראשונים שבשליח לא צריך קניין

3. ראשונים הסוברים שצריך קניין

4. סיכום

ד. סוגיות נוספות

1. דין גט גזול

2. גט באיסורי הנאה

ה. סיכום ומסקנה


א. פתיחה

האם הגט צריך להיות קניין של הבעל? מספר שאלות וסוגיות בדיני גיטין קשורות לשאלה היסודית הזו. למשל, במקרה שהסופר של בית דין הקנה את החומרים – קלף ודיו לבעל אחד שגירש את אשתו, ואותו בעל שכח להחזיר את החומרים ולהקנותם חזרה לסופר. על הצד שיש כאן הפקר והבעל הקודם מוותר ומפקיר את אותם חומרים כיוון שאין לו צורך בהם – האם הבעל השני יכול לגרש בגט זה או שמא יש צורך שהוא יקנה את הגט לפני נתינתו? אפשר לשאול שאלה זו בצורה יותר פשוטה – מה דין גט שנכתב בעזרת קלף ודיו של הפקר – האם הבעל יכול לגרש בגט זה או שמא יש צורך שהוא קודם כל יקנה את הגט הזה.

נדגיש, השאלה שלנו היא רק לגבי מקרה שבו החפץ שבו מגרשים אינו של הבעל וגם אינו של אדם אחר. אך במקרה שהחפץ של אדם אחר – בוודאי שאי אפשר לגרש בו, וכפי שנרחיב בכך יותר בהמשך.

לפני שנתחיל לעיין במקורות השונים נעלה כאן את שני הכיוונים העיקריים שמצינו בפוסקים: א. הגט צריך להיות קנוי לבעל. ב. אין הגט צריך להיות קנוי לבעל, ובלבד שלא יהיה של אדם אחר.

האופן הראשון דורש בירור – מה המקור בתורה לכך שהגט צריך להיות של הבעל? גם האופן השני צריך הבהרה – מה הבעיה בכך שהגט של אדם אחר, ומדוע אין בעיה זו קיימת במקרה של גט של הפקר, למשל? ננסה לעיין בדברי הסוגיות הראשונים והפוסקים ומהם להסיק שמעתא אליבא דהלכתא.

ב. הצורך בכך שהגט לא יהיה של אדם אחר

מצינו שתי סוגיות מפורשות בש”ס בהם מבואר שהגט בטל במקום שהוא אינו של הבעל. סוגייה אחת היא בפרק ראשון של גיטין (כ.[1]):

“אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. אמר ליה רבא: מאי טעמא? אילימא משום דכתיב ‘וכתב’, והכא איהי קא כתבה ליה, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן!”

הראשונים[2] ביארו באופן הבא את דברי הגמרא: רב חסדא תמה מדוע אין כל הגיטין פסולים, והרי אין כאן נתינה של גט של הבעל אלא של האישה, שהרי היא שילמה לסופר וקנתה את הדיו וקלף. רבא מתרץ שחכמים הקנו לבעל, ולכן אין כאן שום בעיה.[3]

מקור נוסף הוא בגמרא בסוף מסכת בבא בתרא. המשנה (קסז.) מביאה את הדין שהבעל הוא זה שצריך לתת את הכסף לסופר הכותב את הגט: “והבעל נותן שכר”. הגמרא (קסח.) מסבירה דין זה באופן הבא: “מאי טעמא? דאמר קרא: ‘וכתב… ונתן'”. הגמרא ממשיכה ומסבירה את המנהג שהאישה היא זו שמשלמת את הכסף עבור הגט: “והאידנא דלא עבדינן הכי, שדיוהו רבנן אאשה כי היכי דלא לשהייה”.

הריטב”א (וכן בר”י קרקושא) מסביר שאף על פי שדרשת התורה “וכתב… ונתן” מלמדת אותנו שמי שנותן את הגט הוא זה שצריך לכותבו – אפילו הכי כאשר האישה נותנת את הכסף אין בכך פגם, כיוון שחז”ל הקנו את הכסף לבעל.[4]

משני המקורות הללו אנו למדים בצורה ברורה שכאשר האישה משלמת עבור הגט – יש בכך בעיה הגורמת לביטול הגט. אך בגלל שחכמים תיקנו שיהיה קניין לאיש – לכן הגט כשר. במקום שבו אין את תקנת חז”ל – גט שנכתב עם דיו וקלף של האישה – יהיה בטל[5], בגלל מה שנאמר “וכתב… ונתן”.[6]

כעת צריך לעיין בשאלה בה פתחנו – מה הדין במקרה שהגט נכתב על דבר שאינו שייך לא לאדם אחר אך גם לא לבעל המגרש? מחד, הרי הגמרא הביא מקור מהתורה לכך שהגט צריך להיות קניין של האיש[7]. מאידך, אפשר לומר שהמקור רק בא ללמדנו שהגט לא יכול להיות שייך לאישה. לגבי הדרשה המובאת במסכת בבא בתרא אפשר לומר שדרשה זו נאמרה רק לגבי השאלה על מי חלה חובת התשלום לסופר, אך אין כאן מקור לכך שהבעל צריך להיות בעלים על הגט. אך בגמרא בגיטין לכאורה מוכח (לפי דברי הראשונים) שישנה דרשה גמורה שהגט לא יכול להיות קניין של האישה.

ג. דין הקנאת הגט לבעל

1. ראשונים הסוברים שלא צריך קניין

דברי הרמב”ן על הסוגיה הם פתח גדול לנושא שבו אנו עוסקים, ולכן נעתיק אותם במלואם:

“ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר ובכך הגט כשר ואין בו בית מיחוש, שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט, בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו, ואקנויי אקניוה רבנן לבעל.

ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש הכל לבעל, אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואף על גב דלא משיך כלום כשר.

דאי ס”ד צריך לאקנויי ליה ממש מעיקרא, כיון דאמר בעל לסופר כתוב ושוייה שלוחו וקנה קלף ודיו במשיכה ממש, מאי האי דאקשינן הכא איהי כתבה ליה, אפילו פרעא זוזא דספרא, גיטא גופיה ודאי דבעל הוא ולא דסופר ולא דאשה ושלוחו דבעל כתביה בשלו, אלא ש”מ אף על גב דלא מקנו ליה כלום ואף על גב דלא משיך כלום כשר.

(שהרי אומר אדם לשנים כתבו ותנו גט לאשתי והוא הולך לו למדינת הים, והמושלך לבור אומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו והן כותבין ונותנין בלא כלום הקנאה,)[8]

דמאי “וכתב”? על ידו או על יד שלוחו, ולאפוקי היא או שלוחה, הוא דכתיב, [דכשם שאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת אלא בכך.]

הילכך מכיון דאקנו ליה רבנן פשיטא דספרי דידה לבעל ואין זה וכתבה איהי – כשר הוא דנעשה שכירו ושלוחו של בעל בפשוט זה,

ומיהו אם היה הכל של אשה אף על פי ששנינו (כב:) האשה עצמה כותבת את גיטה, דילמא צריכא היא לאקנויי ממש את הגט עצמו לבעל, דלא תקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר אבל דידה לא תקון לבעל, והיינו דדייקינן עלה לקמן בשמעתין אי ידעא איתתא לאקנויי או לא, וכן נראה מדברי רש”י ז”ל שהיא צריכה ממש ליתנו לבעל או לשלוחו כדי לקנותו, ומיהו כותבת היא בשלה ומקנה ולא צריכא לאקנויי מעיקרא, דבכתיבה שליח הבעל היא שהוא אמר לה כתבי, וכתב קרינא ביה, ולגבי ונתן בעינן שלו, והילכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו, כך פי’ רש”י ז”ל”.

הרמב”ן בהתחלה מביא את שיטת הנקדנין הסוברים שצריך להקנות לבעל לפני כתיבת הגט גם את הקלף והדיו (והקסת). הרמב”ן דוחה את דבריהם ואומר שאם זו המציאות, אין בעיה בכך שהאישה נותנת שכר לסופר, שהרי הבעל ציווה לסופר לכתוב, וגם הסופר כותב בחומרי גלם השייכים לבעל[9]. לכן מסיק הרמב”ן שמדובר במקרה שהסופר לא הקנה לבעל כלום. לולא תקנת חז”ל הכסף שהאישה נותנת לסופר היה יותר חזק מציווי הבעל. אך לאחר שחז”ל הקנו את הכסף לבעל – אין כאן שום בעיה, והגט נכתב בציווי שלם של הבעל.

דברי הרמב”ן צריכים ביאור.

הרמב”ן לכאורה סותר את דברי עצמו. בהתחלה משמע שהרמב”ן סובר שיש צורך בכך שהבעל יקנה את הגט בקניין גמור, וכמו שהוא כותב בתחילת דבריו: “שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט”. אך בהמשך הרמב”ן מביא ראיה לכך שאין צורך במשיכה מהמקרה של אדם המושלך בבור שיכול לצוות על כתיבת גט (סו.). מדברים אלו משמע שהגט כשר אפילו בלא שום קניין.

עוד צריך להבין כיצד נתינת הכסף יכולה להקנות את הגט וכל ענייניו לבעל. הרי חכמים אמרו שכסף אינו קונה מטלטלין. אם כן נתינת הזוז לסופר אינה אמורה להועיל להקנאת הקלף והדיו לבעל.

נראה שאפשר לבאר את דברי הרמב”ן בשתי דרכים.

דרך אחת היא לומר שיש כאן בנתינת הכסף קניין שמועיל מדאורייתא. אכן חז”ל תקנו שיש צורך במשיכה במטלטלין, אבל לגבי נתינת מעות לסופר הם השאירו את הדין על מקומו.

לפי דרך זו, הראיה שהרמב”ן מביא ממושלך בבור מדברת דווקא על מקום שבו האישה נתנה כסף לסופר עבור האדם הנמצא בבור. כך הציע הפרי חדש[10] בביאור הרמב”ן. כוונת הרמב”ן להוכיח ממקרה זה שאין צורך שהבעל יעשה משיכה בקלף ודיו, אלא נתינת הכסף מקנה את כל חומרי הגט לבעל.

הקושי הגדול בדרך זו הוא שברמב”ן לא מוזכר כלל שהיתה כאן נתינת מעות על ידי האישה. אם הרמב”ן היה סובר כך היה עליו לכתוב זאת, שהרי זו אוקימתא רחוקה שלא הוזכרה בשום אחד בראשונים.

הבית שמואל (סק”ב) כותב שבמקום שלא היה נתינה של מעות לסופר – הגט פסול לפי דעת הרמב”ן. באופן פשוט כוונתו היא שגם בדיעבד יש צורך בקניין. לפי הבנה זו דעת הבית שמואל כמו מה שהסברנו ברמב”ן על פי הפרי חדש – הרמב”ן סובר שמושלך בבור מועיל רק אם היה נתינת מעות על ידי האישה. אך אפשר להציע שכוונת הבית שמואל שאם אין מעות הגט פסול במקרה רגיל, אך במקום עיגון (שזה הגדר של דיעבד המופיע במושלך בבור) הגט כשר, ולכן אין בעיה במקרה של מושלך בבור. הטעם שבמקום עיגון הגט כשר יכול להיות משום שחכמים תקנו שהגט יקנה. אפשרות נוספת שבמקום עיגון הגט כשר היא מפני שהדין שהגט צריך להיות קנוי הוא מדרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום עיגון. הסבר זה עולה יפה עם העובדה שלא כל כך ברור מה המקור בתורה לכך שצריך שהגט יהיה קנוי לבעל.

דרך שנייה היא לומר שהרמב”ן סבור שבדיעבד אין צורך כלל בכך שהבעל יקנה את הגט. הרמב”ן מביא את המקרה של מושלך בבור כראיה לכך. אם הסופר מעוניין לכתוב את הגט עבור האיש לאחר שהיה ציווי – הגט כשר גם מבלי קניין. רק במקום שהגט היה של האישה – שם יש צורך בקניין גמור.

לפי דרך זו יש להסתפק האם לכתחילה יש צורך שהבעל יעשה קניין בגט או לא. לפי החלקת מחוקק (סק”א)[11] רק במקרה של בדיעבד הגט כשר בלי קניין. אך לפי פשט דברי הרמב”ן (ויתכן שכך סובר הב”ח אות א) גם לכתחילה אין צורך שהבעל יקנה את הגט. העיקר בגט הוא שהגט יהיה מכח הבעל ולא האישה, וכפי שמדגיש הרמב”ן: “דמאי “וכתב”? על ידו או על יד שלוחו, ולאפוקי היא או שלוחה”. רק במקום שהאישה נתנה כסף לסופר יש בעיה שהיא זו שהגט שלה, ופתרנו בעיה זו על ידי כך שחז”ל הקנו את הכסף לבעל. התורה מדגישה שהגירושין צריכים לבוא מהבעל ולא מהאישה. ברגע שנטרלנו את המשמעות של המעשה של האישה – גירושי הבעל תקפים, אפילו בלא שעשה קניין.

אם כן, מדברי הרמב”ן ברור שאין צורך להקנות בפועל את הגט לבעל. לפי חלק מהאחרונים הסיבה היא משום שנתינת הכסף היא קניין גמור. אך לפי אחרונים אחרים נראה שהסיבה היא משום שאין צורך בכך שהגט יהיה קנוי לגמרי לבעל.

גם בעוד ראשונים מובאת שיטת הרמב”ן שאין צורך להקנות בפועל את הגט לבעל. הבית יוסף מביא שכך שיטת הרמב”ם ורבינו ירוחם[12]. בכל שיטה יש לעיין האם הסיבה היא משום שאין צורך בקניין הוא משום שהקניין נעשה על ידי נתינת הכסף.

נביא את לשונו של רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כד חלק ב רו:):

“יש מן הגדולים שכתבו שצריך הסופר להקנות לבעל הדיו והנייר והקולמוס קודם כתיבה. ויש מפרשים שאין צריך, שמאחר שתקנת חכמים היא שהיא תפרע הסופר הרי הוא כמו שאמרה היא לסופר הרי לך זוז והקנה הגט לבעל. וכן נהגו העולם”.

רבינו ירוחם מזכיר את המחלוקת אם צריך להקנות את הקלף והדיו (והקולמוס) לבעל בפועל. רבינו ירוחם מסיק שמנהג העולם הוא שאין הסופר מקנה בפועל, כיוון שהאישה נותנת כסף לסופר, ובכך הסופר מקנה את הגט לבעל.

בדברי רבינו ירוחם משמע שהקניין הוא קניין גמור של הגט על ידי נתינת הכסף, ולא כמו הדרך השנייה שהצענו ברמב”ן שאין צריך קניין. אך אין מכאן ראיה ברורה, שהרי רבינו ירוחם רק הביא את הסבר הדברים על פי דברי הגמרא. ועוד, שהרי גם הרמב”ן בתחילת דבריו כותב שההקנאה היא על ידי הכסף, אך בהמשך דבריו משמע שאין זה פשוט כל כך, כפי שביארנו.

בדברי הרמב”ם לא מפורש שיש צורך בהקנאת הגט לבעל. מדברי הבית יוסף משמע שהבין שלפי הרמב”ם אין צורך בקניין. לאחר שהבית יוסף מביא את דברי הרמב”ן הוא מציין שגם ברמב”ם לא הוזכר הצורך בהקנאת הגט. בספר ערוך השלחן (אות כו) מעלה מספר השערות מה היא דעת הרמב”ם. אופן אחד הוא שהרמב”ם סובר כדעת הרמב”ן, שעל ידי נתינת הכסף הגט נקנה לגמרי לבעל, כדעת הבית יוסף. גם כאן אפשר להתלבט האם הכוונה היא שהגט נקנה לבעל לגמרי על ידי הכסף, או שמא הפשט ברמב”ם הוא כמו הדרך השנייה – שאין צורך בקניין.[13]

לסיכום, מדברי הרמב”ם הרמב”ן ורי”ו עולה שאין צורך שהבעל יקנה את הגט בפעולת קניין מהסופר. בכל הראשונים הללו לא מבואר האם זה משום שקניין הכסף שנעשה מועיל להקנות לגמרי את הקלף והדיו, או משום שאין צורך בקניין גמור. האחרונים (ח”מ וב”ש) נחלקו בשאלה זו בתוך דעת הרמב”ן.

2. שיטת הראשונים שבשליח לא צריך קניין

לפני שנביא את דעת הסוברים שהבעל צריך בפועל לקנות את הגט, נביא שיטה אמצעית. דעת המרדכי ורמ”ה היא שיטה אמצעית. לפי דבריהם, בשליח אין צורך שהשליח יקנה את הגט, אך בבעל עצמו – יש צורך בקניין בפועל של הגט.[14]

הטור מביא את דברי הרמ”ה שכאשר הגט ניתן על ידי שליח הבעל לא צריך לקנותו, כיוון שהוא קונה את הגט בנתינה לאישה. וז”ל:

“כתב הרמ”ה: האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אף על גב דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחותו קעבדי מכי יהבו לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי דכיון דמזכה לאיתתא בשליחותיה אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחד“.

הבית יוסף (וכ”כ הב”ח[15]) מביא שגם המרדכי (רמז תיח) סובר כך. דברי המרדכי הם בשם רבינו יואל הלוי. נביא את לשון המרדכי על מנת לברר האם הם זהים לדברי הרמ”ה:

“ואין לבעל למסור הקלף והקולמוס לידם כי אם במקום שהוא עצמו נותנו מידו לידה אבל היכא דאמר לג’ והן שלוחין שלו הרי הן במקומו ואפילו במסירת קולמוס והקלף והדיו איני יודע מנלן דהא תנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו והא ליכא נתינת קלף ודיו…”.

מדיוק הלשונות נראה שיש כאן הבדל יסודי בין השיטות. לפי הרמ”ה הבעל זוכה בגט בקניין גמור כאשר הגט מגיע לאישה. לעומת זאת, לפי דעת המרדכי אין צורך כלל בכך שהבעל יקנה את הגט, כיוון שהגט ניתן על ידי השליחים שלו, ממילא הרי זה כאילו הבעל גירש בגט שלו, כי שלוחו של אדם כמותו.

האחרונים התקשו בשני ההסברים הללו. חלק מהאחרונים הסבירו את פשט דברי הרמ”ה במרדכי וחלק להפך.

הפרי חדש נקט שעיקר הסיבה שבשליח אין צורך בהקנאה בפועל לבעל היא משום ששלוחו של אדם כמותו. וז”ל:

“כי עביד שליח למכתב גיטא ולמיהב לאתתיה הרי השליח נכנס במקומו דשלוחו של אדם כמותו ולא בעינן תו דלהוי הגט מהבעל…”

במהלך זה גם הולך הבית שמואל. הבית שמואל סובר שלפי שיטה זו כיוון שאין צורך בקניין משום שהשליח נכנס למקומו של הבעל – דבר זה אפשרי רק כאשר אותו שליח הוא גם הכותב וגם הנותן. אך אם הסופר כותב ושליח אחר נותן – יש צורך בהקנאה.

התורת גיטין (סק”א) הקשה על פירוש זה וטען שלא שייך לומר שלוחו של אדם כמותו על נתינת הגט אם הגט צריך להיות קנוי לבעל:

“דלא מצינו שיהיה שלוחו כמותו רק לעניין מעשה, שמה שעליו לעשות – מעשה של השליח חשוב כמעשה דידיה. אבל בגט שהקפידה התורה שאין הגט גט רק כשנכתב בדבר שהוא של בעל ואפילו אין הדבר של ממון כלל כגון על איסורי הנאה, רק שיהיה של בעל, היכן מצאנו זה שדבר שהוא של השליח יהיה כאילו הוא של בעל. הא ודאי ליתא”.

קושיה זו היא קושיה חזקה ביותר. שליחות מועילה רק לגבי מעשים שאדם חייב לעשות אך לא אין היא משנה את המציאות. קצות החושן בסימן קפג מנסח זאת באופן הבא – “אין שליחות במידי דממילא”. כלומר, שליחות מועילה רק לעשיית מעשה במציאות מסויימת, אבל לא על תוצאה שעולה ממילא מתוך המציאות. למשל, אי אפשר לעשות שליח על הנחת תפילין, כי המציאות של התפילין המונחות על האדם מתרחשת ממילא, והשליח אינו יכול לגרום לכך בהנחת התפילין על הגוף שלו, כיוון שאין הוא אותו אדם ששלח אותו.

לאור זאת נראה ברור שהאחרונים שהלכו על פי הדרך הזו הסבירו את הרמ”ה באופן הבא. הרמ”ה סובר שבשליחות אין צריך שהגט יהיה קנוי, כיוון שאין דין עקרוני שהגט צריך להיות קנוי לבעל. התורה רק חייבה שהגט יגיע לאישה מכח הבעל. בדרך כלל הבעל נותן את הגט לאישה בעצמו, ואם הוא לא זוכה בגט יש בכך חסרון. אך כאשר השליח נותן את הגט, הרי הגט ניתן לאישה מכח הבעל, ואין שום חסרון בכך שהשליח לא זכה בגט.[16]

אפשרות אחרת להבין את דעת הרמ”ה היא לומר שאכן גם בשליח צריך שהבעל יקנה את הגט. וכן המשמעות הפשוטה של דברי הרמ”ה המופיעים בטור. פעולת הקניין לבעל נעשית על ידי האישה. וכך הסביר הפרישה:

“פירוש העדים אינם יכולים לזכות הנייר לבעל אם לא על ידי אחר ובקבלת האשה שמקבלת הגט כאילו היא מקבלת אותו מהעדים בשביל הבעל לזכות לו הנייר ומאחר שנעשה הזיכוי בקבלתה גם כן נעשו הגירושין הכל בפעם אחת”.

אמנם לכאורה הדברים קשים, שהרי אם האישה תקנה את הגט עבור הבעל – אז רגע אחר כך כאשר היא תזכה בו זה יהיה כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע. הפרישה אכן נזהר מבעיה זו, ומסביר שגם האיש וגם האישה זוכים בגט בבת אחת. אמנם על כך קשה שלא יתכן ששני דברים סותרים יחולו באותו רגע – הרי אם הגט הוא של האישה אין הוא של האישה, ואם הוא של האישה אז אין הוא שייך לאיש. עוד קושי שיש בפירוש זה הוא שלכאורה הגירושין תלויים באישה, ואם היא לא תרצה לקנות את הגט לבעל – היא לא תתגרש.

זו שיטה מרכזית באחרונים בהבנת דברי הרמ”ה, וכפי שאמרנו כך גם פשט דבריו. כך סובר (לכאורה) הבית יוסף (ד”ה כתב הרמ”ה), וכן דעת התורת גיטין (סוף סק”א) והבית מאיר (ס”א).

העונג יום טוב (סימן קז ועי”ש בהערה) חולק על שני ההסברים לעיל ומקשה את הקושיות שהקשנו. מתוך כך מגיע העונג יום טוב להסבר אחר. הוא מסביר שהסוף של הקניין של הבעל הוא בכך שהאישה קונה. באופן דומה כותב גם הט”ז. דברי העונג יום טוב קצת סתומים, וכך כתב:

“אלא ודאי דעיקרא דמילתא הכי שזה גופא הוא קנינו של הבעל. דכמו שאם היה מגביה בעצמו הנייר היה קונה, הכי נמי אם נותנין בשבילו ובשליחותו והיא זוכית בו מכחו ומנתינתן הוא קונה על ידי זה שהאשה קונית מכחו. ושפיר אמרינן דקבלתה זו יש לה ב’ כחות. דהיינו, שהיא זוכית להתגרש מנתינת שלוחו, ועל ידי זה גופא נגמר ממילא קנינו של בעל. שזה קנינו מה שהיא זוכית מכחו ומנתינת שלוחיו, ותרווייהו ביחד קאתי…

ונראה לי שזה גם כן כוונת הרב המגיד (בהלכות אישות פ”ה הל”ז). “המקדש האשה בגזל ובגניבה אם נתייאשו הבעלים הרי זה מקודשת”. וכתב הרב המגיד ז”ל: “והטעם דכשנתיאשו הבעלים הוי מקודשת אף על פי דקימא לן יאוש לחוד אינו קונה. הכא שהוא ביד האשה הוי יאוש ושינוי רשות כשהוא בידה. וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה”. וכוונתו נמי כדברי הרמ”ה, שזה גופא קנינו של הגזלן – במה שנותן בידה והיא קונית מכחו ונתינתו של הגזלן, אף הוא קונה כדין גזלן שקונה ביאוש ושינוי רשות”.

העונג יום טוב סובר שהקנין של האיש נגמר בכך שהאישה קונה את הגט. המגיד משנה מחזק את דבריו ממקרה של אדם שמקדש אישה בגזל לאחר יאוש. הרמב”ם סובר שבמקרה כזה האישה מקודשת. המגיד משנה מסביר שמתי שהאישה קונה – גם הבעל קונה. מכך אנו למדים שכאשר אדם קונה מכח אדם אחר – זה מהווה גם סיום של הקניין עבור האדם הראשון.[17]

לסיכום, האחרונים נחלקו בדעת הרמ”ה האם כוונתו שהגט מועיל בגלל שבסופו של דבר הוא נקנה לבעל, או אפילו בלי קניין הגט מועיל בגלל הסברא של שלוחו של אדם כמותו.[18]

3. ראשונים הסוברים שצריך קניין

לעומת הראשונים הנזכרים לעיל, דעת הרא”ש (סדר הגט) היא שהבעל צריך קניין בפועל. הרא”ש מנמק זאת באופן הבא: “והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעינן וכתב ונתן שיהא הגט שלו”. נראה שהמקור לדברי הרא”ש הוא בסוגיות שהבאנו לעיל. הפרי חדש תמה שהרי בסוגיה בבבא בתרא מפורש שהדיון הוא רק על הכסף של השוכר ולא על כך שהשטר יהיה קנוי לבעל. לכן הוא מסיק שהרא”ש דיבר דווקא על מקרה שהסופר כותב בחינם. אמנם יתכן שכוונת הרא”ש ללמוד זאת מהסוגיה בגיטין.

גם התרומה (סימן קי, קלא) מנמק דין זה באופן זהה. וכן דעת המרדכי (רמז תנב) סמ”ג (עשין נ) והגהות מיימוניות (דפוס קושטנטינא גירושין ג, ז). גם ר”ת סובר כך, אלא שהוא מוסיף גם שצריך להקנות את הקולמוס (ספר הישר חידושים פב).

הבית יוסף (ד”ה ולדברי המצריכים) מוכיח שאם לא הקנה הגט בפועל – הגט פסול (בשונה מהקנאה הקולמוס שלכו”ע אינה מעכבת-מרדכי תסז). מדבריו משמע שדין זה הוא גם בדיעבד. יש להקשות על כך מהמקרה של מושלך בבור שיכול לגרש. נדמה שלפי דרכו של הבית יוסף מוכרחים לתרץ שהרא”ש אינו חולק על הרמ”ה ומרדכי, ומודה שבשליח אין צורך להקנות לבעל. עוד אפשר לומר שהבית יוסף סובר שבמקרה זה השליחים שהלכו לכתוב את הגט זכו בדיו וקלף עבור הבעל.

לב”ח לא היה נוח בתירוצים הללו, והוא כותב שלפי דעת הרא”ש בדיעבד הגט כשר.[19] הב”ח מדקדק כך מלשון הטור שכתב: “צריך שהסופר יתן הקלף והדיו לבעל במתנה קודם הכתיבה”. נראה שכוונתו לומר שהיה אפשר לכתוב זאת בלשון יותר חריפה. הלשון “צריך” משמעותה שאין זה חובה גמורה.

הבית יוסף (ד”ה והרא”ש כתב) מסביר את דרשת הרא”ש באופן הבא:

“כלומר כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם, וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו”.

לפי הבית יוסף יש שתי אפשרויות להבין את דברי הרא”ש. אפשרות אחת היא שעיקר הדרשה היא מהלשון “וכתב” (וכן משמע מהגמרא שהביאה רק את לשון זו). הדרשה היא שיש צורך בכתיבה שהיא כדרך הכותבין – על קלף של הכותב ולא על קלף של אחרים. אפשרות שנייה היא שעיקר הדרשה היא מהלשון ונתן. הדרשה היא שיש צורך בנתינה גמורה, וזה שייך רק בדבר שקנוי לגמרי לבעל.

האחרונים דנו בכמה נפקא מינות שיוצאות מהאפשרות הראשונה שהציע הבית יוסף. המחלוקת הגדולה שנובעת מכך היא האם יש צורך להקנות את הגט לבעל עוד לפני הכתיבה. ולא נעסוק בנושא מעניין זה במסגרת זו.[20]

החידושי הרי”ם (קכד, ב) כותב שמדברי הב”י הללו יוצא שאם כתב גט על דבר של הפקר – אין זה גט.[21] כיוון שאין דרך בני אדם לכתוב על נייר של הפקר אלא רק על נייר ששייך להם.

לעומת זאת, הכתב סופר כותב בדיוק להפך (כ. ד”ה כתבו). הכתב סופר סבור שכל עוד הגט לא נכתב על דבר של אדם אחר – הרי זו דרך כתיבה. לכן גט הנכתב על נייר של הפקר – כשר.[22]

לפי הפתחי תשובה (סק”א) המחלוקת הזו היא האם לקבל את דעת הקונטרסים המובאת בב”י. הברית אברהם מסביר שדעת הקונטרסים היא שמספיק שהגט לא יהיה של אדם אחר. הוא חולק על כך ומסביר שצריך שהגט יהיה קניין של הבעל.[23]

להלכה מסיק הבית יוסף וכותב שהמנהג הוא כמו הרא”ש – למסור את הקלף והדיו לבעל, וכן לשונו בשו”ע (סעיף א): “הגט, צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו. ואף אם שלוחו כותבו, צריך שיהיה משל הבעל; לכך נהגו כשהבעל מצוי, שנותן לו הסופר הקלף והדיו “. השו”ע כותב שגם אם שליח כותב צריך שהגט יהיה משל בעל. הנושאי כלים מסבירים שזה בא להוציא מדעת הרמ”ה (ט”ז ב”ש ועוד). הפרי חדש חולק על השו”ע וכותב שהעיקר כמו הרמ”ה, וכאשר יש שליח אפשר לכתחילה בלי להקנות לבעל. החלקת מחוקק כותב שקשה לדחות את ראיית הרמב”ן ממושלך בבור, ולכן ודאי שבדיעבד גם גט שלא הוקנה לבעל כשר. הב”ש חולק וכותב שאפשר לדחות ולומר שדווקא בשליח אין צורך בהקנאה.

4. סיכום

בתחילה הבאנו ראיות לכך שהגט בטל כאשר הגט עדיין של האישה. לאחר מכן ראינו את דברי הרמב”ן הסובר שאין צורך בהקנאה בפועל של הגט לבעל אם האישה נתנה מעות לסופר וחכמים הקנו את המעות לבעל. אפשר להבין שכוונת הרמב”ן היא שכל עוד אין הגט של האישה – הגט כשר. נראה שזו מחלוקת אחרונים בהבנת דבריו.

הרא”ש חולק על הרמב”ן וסובר שיש צורך בהקנאה גמורה לבעל. גם בתוך שיטת הרא”ש אין הדברים כל כך חלקים. יתכן לחדש שהרא”ש מודה שאין הגט פסול בדיעבד (כך שיטת הב”ח, וערוך השלחן דחה דבריו בתוקף). יותר מקובל לומר שהרא”ש סובר שבדיעבד הגט פסול. גם לפי הבנה זו – נראה שהרא”ש מודה שבמקום שיש שליח אין צורך בקניין של הבעל, כדעת הרמ”ה. יש הסבורים שזה מפני ששלוחו של אדם כמותו ויש הסוברים שהקניין של הבעל קורה בזמן קניית האישה. לפי שני הטעמים אנו רואים שיש כאן הגדרה מחודשת ואין צורך בבעלות רגילה על הגט לפני נתינתו.

גם טעמו של הרא”ש אינו מורה בצורה ברורה שכאשר הגט אינו של הבעל הגט בטל. לפי ההבנה הראשונה בבית יוסף יש צורך לכתוב כדרך הכותבים – ואם כן אפשר לומר שכל עוד אין הגט גזול הרי זה דרך הכותבים (כתב סופר). גם לפי ההבנה השנייה בבית יוסף שצריך נתינה, ונתינה היא רק בדבר שהוא שלו – נראה לעניות דעתי לומר שאפשר לקרוא לנתינה גם בדבר שכאשר האחר יקבל אותו הוא יזכה בכך (בדומה למה שכתב העונג יום טוב בהסבר דברי הרמ”ה, וכפי שכתב הפרי חדש לקמן בגט גזול).

להלכה הבית יוסף פסק כדעת הרא”ש מכח המנהג. צריך עיון מה דעת השו”ע מעיקר הדין, והסתפק בכך הגט פשוט. באופן פשוט מעיקר הדין דעת השו”ע שהלכה כרמב”ן (וכן משמע בב”י).

כעת נעבור לשני סוגיות נוספות בהם נראה בקצרה בצורה ברורה שאין זה פשוט שהבעל צריך להיות בעלים על הגט.

ד. סוגיות נוספות

1. דין גט גזול

בגמרא לא מפורש מה הדין בגט גזול. הטור[24] בשם הרמ”ה כותב שהמגרש בנייר גזול לאחר הכתיבה – הגט כשר כיוון שיש כאן שינוי מעשה והאישה אינה חייבת להחזיר את הגט. מדברים אלו ברור שהגוזל גט בלי שעשה שינוי גמור – הגט בטל, וכן כתב הב”י והשו”ע.

נעיין בדברי הטור על מנת ללמוד מהם לנידון שלנו. וז”ל:

“ואי גזל נייר וכתב ביה גיטא ויהיב לה כשר אפילו נתנו לה קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו לבעלים שיש כאן שינוי שם ושינוי מעשה”.

הפרי חדש מדקדק מלשון זו לגבי מקרה נוסף. כאשר הגט ניתן לאישה לאחר יאוש, כיוון שיש כאן יאוש ושינוי רשות אין האישה חייבת להחזיר את הגט. הפרי חדש סובר שהגט מועיל במקרה כזה. שהרי מלשון הטור משמע שמספיק שהאישה קונה ואינה צריכה להחזיר את הגט הגזול, ואין צורך בכך שלפני הנתינה הגט כבר יהיה של הבעל. וז”ל:

“ואע”ג דליכא זכייה עד דמטי לידה ואשתכח דזכייה ממילא קאתיא מכל מקום קרי ביה שפיר ונתן כיון דמחמתיה קאתיה”.

דברים אלו הם מאוד יסודיים בנידון שלנו. מדברי הפרי חדש רואים בבירור שכאשר הגט אינו ממון של הבעל אך כאשר הוא מגיע ליד האישה הוא ממון של האישה – יש בכך נתינה.[25]

אך הבית מאיר והתורת גיטין (סק”ד) חולקים וסוברים שבמקרה שלפני הנתינה הגט לא היה של הבעל אלא גט גזול – הגט בטל. לפי דבריהם יש צורך בנתינה של הגט בדבר ששייך לבעל.[26]

נראה לומר שהבית מאיר ותורת גיטין הולכים לשיטתם בהסבר הרמ”ה שראינו לעיל שמחלק בין השליח לבעל. לפי דבריהם הרמ”ה סובר שהגט נקנה לבעל על ידי קניין האישה, ולא בגלל גדר של שלוחו של אדם כמותו. הב”מ ותורת גיטין סוברים שלא שייך לומר שגט יגרש אם הוא לא קנוי לגמרי לבעל, לכן בשני המקרים הם מסבירים כיצד יש כאן קניין גמור לבעל.

2. גט באיסורי הנאה

הסוגיה שבה מוכח בצורה הברורה ביותר שהגט לא צריך להיות של הבעל (אלא מספיק שאינו שייך לאדם אחר) היא הסוגיה של איסורי הנאה. להרבה ראשונים אין בעלות באיסורי הנאה[27]. במחנה אפרים (זכיה מהפקר סימן ד) כתב שגם הראשונים שאמרו שיש קניין כתבו זאת רק לגבי נדרים. בכל זאת הרי יש לנו גמרא מפורשת שגט ש”כתבו על איסורי הנאה – כשר” (כ.). וכן נפסק בשו”ע (קכד, א). לכאורה דין זה אינו מובן – אם צריך לגרש בגט ששייך לבעל – כיצד אפשר לגרש באיסורי הנאה? העונג יום טוב (צה) נשאר בצ”ע על קושיה זו.

התירוץ הכי פשוט וברור לכך הוא לומר שאכן אין צורך שהגט יהיה של הבעל אלא רק שלא יהיה של אדם אחר. וכן כתבו הרבה אחרונים.[28] אמנם אין כאן הכרח גמור, כיוון שאפשר ליישב קושיה זו בכמה אופנים.[29]

אפשרות אחת היא לומר שאע”פ שאיסורי הנאה אין בהם קניין, הם עדיין חשובים שלו כל עוד לא זכה בהם אדם אחר.[30] תירוץ זה טוב רק לאיסורי הנאה שהיו ברשותו לפני שנאסרו. אך לעניות דעתי קשה מאוד לקבל חילוק זה. שהרי פשט הסוברים שאין בעלות באיסורי הנאה הוא שהם מיד אינם שלו ואין צורך שאחר יזכה בהם. ועוד קשה, מניין לנו לחדש ולומר שיש בעלות ורק לאחרים מותר לבוא ולקחת.

תירוץ נוסף הוא כך: הסיבה שאין בעלות באיסורי הנאה היא משום שאין בהם שום הנאה. אך לגבי גט יש זכיה באיסורי הנאה כיוון שיש לו הנאה שיכול לגרשה.[31] גם תירוץ זה אינו פשוט כלל וכלל, ואין כאן מקום להאריך בזה.

ה. סיכום ומסקנה

ראינו בהתחלה מחלוקת האם הגט צריך להיות קנוי בקניין גמור לבעל במקום שהאישה נתנה מעות לסופר. לפי דעת הרמב”ן אין צורך בכך. פשט דבריו מורה שזה משום שאין צורך שהגט יהיה קנוי לבעל. לפי הרמ”ה בשליח אין צורך בכך. לפי חלק מהאחרונים הסיבה היא בגלל שלוחו של אדם כמותו. טעם זה מראה שאין צורך בבעלות רגילה על הגט לפני נתינתו, ולכן מספיק הגדר של שלוחו כמותו. לפי הרא”ש יש צורך בהקנאה גמורה לבעל. לפי דעת הבית יוסף, הרא”ש סובר שהגט פסול אפילו בדיעבד במקרה כזה. חשוב להדגיש שכאן המקרה חמור הרבה יותר ממקרה של גט שנכתב על גבי נייר של הפקר. כיוון שכאן האישה נתנה מעות, והגט נכתב על נייר של האישה. לכן גם מדברי הרא”ש אין ראיה ברורה שגט שנכתב על נייר של הפקר בטל.

אחר כך עברנו לסוגיה של גט גזול, שם נפגשנו במחלוקת האחרונים לשיטתם האם יתכן גט שאינו קנוי לבעל. הרבה אחרונים דקדקו מלשון הרמ”ה והטור שמספיק שהגט יהיה קנוי לאשה לאחר הנתינה, ואין צורך שהגט יהיה של הנותן. נראה שהוא הדין גם למקרה של גט שנכתב על נייר של הפקר. הגט כשר כיוון שברגע שהוא יגיע לאישה הוא יהיה שלה, ולכן זה נחשב נתינה.

אחר כך עברנו לסוגיה של איסורי הנאה המוכיחה בצורה ברורה שהגט אינו צריך להיות קנוי לבעל (לפי שיטת הראשונים שאין בעלות על איסורי הנאה). חלק גדול ונרחב מהאחרונים אכן הסיק מסקנה זו. חלק אחר באחרונים נשאר בצריך עיון על הסוגיה, וחלק תירצו תירוצים דחוקים. גם מכאן נראה ברור שאפשר להסיק שאין צורך בבעלות על הגט אלא מספיק שהגט לא יהיה של אדם אחר.

להלכה נראה שלכל הפחות לחומרא יש לחוש ולומר שגט שנכתב על נייר של הפקר הוא גט כשר ואם אדם אחר קידש את האישה היא מקודשת לו. אמנם חלק מהפוסקים סוברים בצורה ברורה שהגט צריך להיות קנוי לבעל עוד לפני הגירושין (ברית אברהם, בית מאיר, תורת גיטין). אך רובם של האחרונים סובר שהעיקר הוא שהגט לא יהיה של אדם אחר. בספר עזרת כהן (סימן ע) כתב שבדבר של הפקר יש מקום לומר שאין צורך בכך שהבעל יקנה והתיר את האישה.[32] אמנם שם מדובר שם על מקום עיגון וגם צירף עוד טעמים. אך יתכן שזה מפני שלא היה ברור שמדובר על מקרה של גט שנכתב על נייר הפקר.


[1] זו הסוגיה העיקרית. הפניה ללא מקור מכוונת לסוגיה זו.

[2] כך דעת התוספות (כב: ד”ה והא) הרמב”ן הר”ן ועוד. ועיין בריטב”א ובאחרונים (פני יהושע, תפארת יעקב ועוד) פירושים נוספים.

[3] דעת חלק מהראשונים (ריטב”א) שיש צורך בגט בגדר של ספר המקנה. וכך למדו מהמשך הסוגיה (כ.) שהביאו ראיה מהזקן שידע להקנות שטרות. אך אפשר להסביר שהראיה שם היא רק שאנשים יודעים להקנות לפרק זמן, וכן משמע ברש”י. ועיין קצות החושן (סימן קצא סק”א) ונתיבות המשפט (שם סק”א). במאמר זה לא נכנס לדיון בשאלה מה הגדר של ספר המקנה, והאם הוא נצרך בגט.

[4] בנימוקי יוסף ביאר שהגט כשר למרות שהאישה משלמת כיוון שהבעל הוא זה שמצווה על הסופר לכתוב. מדבריו קצת משמע שבתחילה חשבנו שיש כאן דרשה לגבי מי צריך לשלם, והמסקנה היא שהדרשה רק מלמדת מי צריך לצוות על כתיבת הגט.

[5] לפי שיטת הרשב”א (כ: ד”ה הא) לאחר תקנת חכמים גם גט של האישה נקנה לבעל. עיין לקמן שהרבה אחרונים למדו שזו גם שיטת הרמב”ם.

[6] יש לעיין האם יש לחלק בין גט שנכתב על נייר של האישה המתגרשת לבין שנכתב על נייר של אדם אחר. ומדברי הרמב”ן שנראה לקמן משמע שבנייר של אדם אחר אין צורך כלל בהקנאה אלא ברשות. בשו”ת שאילת דוד (אה”ע כה הגהה א) הציע שאולי אפילו בגזל גט מאדם הגט יהיה כשר, כיוון שחובת ההשבה אינה מבטלת את הנתינה. רק כאשר מחזיר לאישה את הקלף שלה – אין כאן שום נתינה. וכך דעת רבי בצלאל ז’ולטי זצ”ל בספר אהל יצחק (עמ’ רכב-רכג) עיין שם בטוב טעם.

[7] יש לדון אם עיקר הדרשה היא מ”וכתב” או מ”ונתן”. ועיין בהמשך בדברי הב”י. הקובץ שיעורים (ב”ב תרכג) כותב שזה תלוי במחלוקת הראשונים אם הבעל צריך לכתוב בעצמו את הגט (ואז לומדים מ”וכתב”) או לא.

[8] משפט זה לא היה מצוי בכתבי יד של הרמב”ן ודפוסים ישנים (טור השלם שירת דבורה סימן קכ סעיף א הערה ד). אך הבית יוסף כן מביא כך את דברי הרמב”ן. גם המאירי מביא את הרמב”ן ומביא את המקרה של מושלך בבור כראיה לדבריו.

[9] יתכן שיסוד מחלוקת הרמב”ן והנקדנין היא בשאלה האם אומן קונה בשבח כלי. עוד אפשר לומר שנחלקו בפירוש מהלך הגמרא.

[10] סתם ציון בפרק זה הוא לסימן קכ סעיף א.

[11] בהמשך (סק”ב) כותב החלקת מחוקק שהסופר יכול לומר “כאילו התקבלתי” גם במקום שאין נתינת מעות ודבר זה מועיל גם לכתחילה. הראש פינה (חלקת השדה) מקשה על כך שהרי לפי החלקת מחוקק הגט מועיל בלי קניין רק בדיעבד, ואם כן מה מועיל שהסופר אומר “כאילו התקבלתי”, והרי אין זה קניין!

[12] הב”י גם מזכיר שזו דעת המרדכי, אך נראה שחזר בו בסוף דבריו, ועיין לקמן.

[13] ערוך השלחן גם מעלה את האפשרות שהרמב”ם סבור כמו הרמ”ה (שמוזכר לקמן ג. 3.). וכיוון שהסופר הוא שליח של הבעל לכן אין צורך בהקנאת הגט לבעל. אופן אחר הוא שלרמב”ם היה כל כך פשוט שהסופר צריך להקנות את הגט לבעל שהרמב”ם אפילו לא טרח לכתוב זאת.

ועיין עוד פרק ד הלכה ה ובספר המפתח שם. האחרונים שם (רש”ך, מכתב מאליהו, מעשה רוקח ועוד) מסבירים שהרמב”ם סבור כדעת המחודשת של הרשב”א שתקנת חז”ל היא להקנות את הגט לבעל ולא רק את הזוז (ולא כדעת רש”י הרמב”ן והר”ן ועוד).

[14] לכאורה אפשר להסביר את הרמב”ן כפי שנסביר את השיטה הזו, שהרי שניהם ביססו דבריהם על הסוגיה של מושלך בבור. אך הדברים דחוקים כיוון שאין לכל הכיוונים שנזכיר כעת שום זכר בדברי הרמב”ן.

[15] הב”ח לשיטתו סובר שמעיקר הדין אין צורך שהבעל יקנה בפועל. רק שאם הבעל גירש בעצמו ולא קנה הרי זה דומה לשטר של הסופר. ורק כאשר מגרש על ידי שליח אנשים חושבים שזה שטר של הבעל.

[16] האו”ש (גירושין ב, טו) אמרי בינה (חו”מ גבית חוב כט, ג) תפארת ירושלים (גיטין פרק ד אות לד) מעלים הצעה שמחלוקת זו תלויה בהבנת מהות המושג שליחות. אך זוהי דרך מפולפלת והרבה התקשו בה. ועיין עוד חידושי הרי”ם (קכד סק”ב) וגרש”ש (חידושים על גיטין סימן ה).

[17] דברי העונג יום טוב אינם מובנים לי כל צרכם. עיין בקצות החושן סימן שנג סק”א שהיה פשוט לו שלא שייך לומר כדברי העונג יום טוב, בגלל שבקידושין צריך לתת דבר ששייך לו כבר בנתינה, וביאר את המגיד משנה באופן אחר. ועיין עוד בספר המפתח שם. ולכאורה כדברי העונג יום טוב מפורש ברשב”א (גיטין נה: ד”ה לפיכך). ועיין חזון איש בבא קמא טז סק”ד שדעת הר”ן שמקודשת בקידש בגזל ואיסורי הנאה (שרק לאישה יהיה בהם הנאה) זה משום שיש כאן נתינה כי יכול לעכב על אחרים.

[18] בספר גט פשוט יש הסבר נוסף לדעת הרמ”ה. הגט פשוט מסביר שכאשר הגט נכתב ונשלח על ידי שליח חז”ל הקנו את הגט בכסף שהאישה נתנה. רעק”א (עמוד שי בהוצאה של מכון ירושלים) מעיר שברמ”ה לא משמע כך אלא שהשליחים מזכים לבעל ולא חכמים.

[19] וכן משמע בשו”ת מהר”ש חלק ד סימן ו. וגם בשיטת הב”י אפשר להבין שהוא סובר שבמקום עיגון הגט כשר. והכי מסתבר, שהרי קנין מעות מועיל מהתורה, ומסתבר שחכמים לא העמידו דבריהם שצריך משיכה במקום עיגון.

[20] בעניין האם אפשר לכתוב את הגט לפני שהבעל כבר קנה – עיין: ים של שלמה (פרק ב סימן כב), פרי חדש ס”א, ושו”ת שאילת דוד (אה”ע כה) ובאורך בנספח א’ בספר טיבו של גט.

עוד נפקא מינא מובאת בהר צבי (יו”ד רלח): כאשר כתוב “וכתב” לפי הבית יוסף משמע שצריך שיהיה שלו. ואם כן גם במזוזה, יש צורך בכך שהרי כתוב “וכתבתם”! עכת”ד. אם נבין שכוונת הבית יוסף היא רק לשלול דבר גזול שבו אין דרך – אז בוודאי שאין מקום לחדש שגם במזוזה יש צורך שהקלף יהיה שלו. 

[21] בספר משפט הגט (סימן קכ אות כא) הביא עוד אחרונים שסוברים שלא מועיל: עונג יום טוב (סימן קנט – לא מועיל גירושין בגט שהתייאש ממנו!) עין יהודה רבינוביץ’ (ו, טו. תורת ארץ ישראל ח, יח עמ’ מד). מי השליח (סימן ז).

בספר טיבו של גט (פרק ז אות יג) – הביא בפשטות שגט שנכתב על נייר של הפקר – הגט בטל. והביא כן על פי דעת: סמ”ג עשין נ. סמ”ק קפד. אורחות חיים (לוניל) הלכות הגט. כלבו עמ’ מו ה’ גיטין. וגם בשם המרדכי הגה”מ מהר”י מינץ רבינו פרץ. לפי עניות דעתי אין מכל הראשונים הנ”ל שום ראיה כיוון שהם דיברו על מקרה שהגט שייך לאישה (או לסופר) לפני הקניין, ולא על מקרה של הפקר. ותימה שלא הביא שיש מחלוקת בדבר. 

הקרית מלך רב (גירושין א, כז) כתב שיש מקומות של פסול דרבנן שהבנים ממזרים מדאורייתא כי חכמים הפקיעו את בעלותו על הגט – הבנים ממזרים. וכן כתב בשו”ת רעק”א (תניינא סימן קיא). לפי זה משמע שגט הפקר בטל מדאורייתא. אלא אם כן נאמר שכאשר חכמים מפקיעים זה יותר דומה לגזל.

לאחר זמן ראיתי שהרשב”א (שו”ת חלק א סימן אלף קפה) מציע את האפשרות של העברת בעלות על הגט בתור ביטול לגירושין: “כיון שפסלום חכמים כל מאן דמגרש אדעתא דרבנן מגרש וכל שאמרו ז”ל שגיטו פסול בטלוהו ממנו כאלו הגט אינו שלו וגרש בגט שאינו שלו”. יש שהביאו ראיה מהרשב”א הזה שגט שנכתב על נייר הפקר בטל. אך לעניות דעתי יש מכאן ראיה הפוכה. שהרי הרשב”א הוזקק להדגיש שהגט אינו שלו, ולא הסתפק בלומר שהגט הוא הפקר. אלא נראה שחכמים הפקירו את הגט בצורה שאין הוא יכול לזכות בו, ודווקא לכן הגט בטל. ודוק. 

[22] בספר משפט הגט (סימן קכ אות כא) הביא עוד אחרונים שסוברים שמועיל גט של הפקר: סבא קדישא אלפנדרי (כה עמ’ ר). בנימין זאב אחרון (מאמר לז השגה ח). עטרת מרדכי זעלבווויץ (קיח.). דברי טעם (סימן מג דף מז ע”ג – גם דעת הב”י שיהיה שלו הכוונה רק שאחר לא יכול לתבוע בדין). 

וכן ראיתי שבשו”ת במשנה הלכות (חלק ג סימן קלח) סובר להלכה שגט שנכתב על הפקר כשר וראייתו מאיסורי הנאה כדלקמן. בשו”ת הרי בשמים (חלק ב סימן פה) הסתפק בדין גט של הפקר. ועיין עוד בשו”ת יהודה יעלה (חלק ב סימן סט).

[23] הציץ אליעזר (חלק טו סימן א אות ז) כותב שדעת קצות החושן (סימן ר סק”ה) היא שאין צורך שהגט יהיה קנוי לבעל, אלא רק שלא יהיה של אחרים. יש שהקשו על דבריו שערבב שני דברים שונים, שהרי הקצות רק דיבר על כך שאין האישה צריכה לקנות, אך לא על כך שאין הגט צריך להיות קניין של הבעל. לעניות דעתי מסתבר מאוד כדברי הציץ אליעזר מסברא וגם ממהלך הסוגיה בגמרא, אף על פי שאין הכרח בדבר.

[24] סתם ציון בפרק זה (ד.1.) הוא לסימן קכ סעיף ב.

[25] וכן משמע בפרישה (סק”י) גט פשוט (סק”ז) וערוך השלחן (סל”ג). וכן כתבו האמרי בינה (חו”מ גביית חוב סימן כט אות ג) ושאילת דוד (אה”ע כה) והמהריק”ש בערך לחם סימן קכ (ס”ב). לפי השאילת דוד גט במקרה כזה לא יועיל בעל כרחה של האישה, אך רבי שמעון שקופ (חידושים על גיטין סימן ה) סובר שהגט יועיל גם בעל כרחה, משום שהראיה בגט היא העיקר והיא נקנית לאישה בעל כרחה, ואגב כן נקנה הגט, עי”ש. וע”ע שו”ת עונג יום טוב (סימן צה) ואבני מילואים (כח סקנ”ט).

[26] וכן דעת הדברי חיים (גניבה וגזילה יא). החסד לאברהם בהערות שלו על הלבוש (הוצאת זכרון אברהם) מעיר שמלשון השו”ע משמע כדעה זו.

[27] רש”י (סוכה לה. ושם בריטב”א בשם הראב”ד), רמב”ן (פסחים ב.), רשב”א (נדרים מז. ופה.).

[28] יד דוד (פסקי הלכות אישות פ”א ה”א סק”א, הי”ט ס”ק קסח) כתב סופר (כ: ד”ה כתבו) טיב גיטין (כלל ז) קה”י (ח בישן או כג בחדש). ועיין עוד משפט הגט (סימן קכד אות א) שהביא בערך עשרים אחרונים הסוברים כך. מדבריו משמע שכאן הברית אברהם (או”ח סימן נז) ועונג יום טוב (סימן צה) מודים שבמקום של איסורי הנאה אין בעיה בכך שאין קניין לבעל כיוון שאין אפשרות לשום אדם לקנותו. וצ”ע.

[29] הבאר יצחק (אבה”ע סימן י ענף א) נכנס כאן למהלך מפולפל על מנת ליישב, עי”ש. המנחת אשר (גיטין סימן כג) כתב שפשט דברי הראשונים משמע שהגט צריך להיות ממש קנוי לבעל, ולא מועיל על נייר של הפקר. אך לא תירץ את הקושיה מאיסורי הנאה. אך בשיעור שהעביר הוא תירץ את הקושיה באופן נוסף. לפי דעתו גם לפי הסוברים שאין בעלות על איסורי הנאה – עדיין יש בעלות מאוד מצומצת ומוגדרת לעניין לצאת ידי חובה במצוות. והאריך ביסוד זה, והדברים מחודשים, ואכמ”ל.

[30] עיין נתיבות רעה סק”א שמדמה זאת ליאוש (לפי שיטתו). ועיין אבני מילואים (כח סקנ”ו וע”ע לט סקי”ג) וקצות החושן (תו סק”ב) שלמד בדעת הרמב”ם שאף על פי שאי אפשר להקנות איסורי הנאה – בכל זאת יש עליהם בעלות. אך אין בכך שום תירוץ לקושיה מאיסורי הנאה. שהרי זו דעת הרמב”ם, ויש ראשונים שכתבו במפורש שאין בעלות על איסורי הנאה.

[31] וכן כתב ההגהות ברוך טעם (על קצות החושן סימן ר סק”ה) וגם בשו”ת מהר”ם שיק (או”ח סימן רי) וכן כתב הגט מקושר. עוד תירוץ כתב ההפלאה (כתובות פו.). לפי דעתו אין צורך להקנות את הגט לאישה, אלא רק לתת לה, והתורה מקנה את הגט לאישה. גם באיסורי הנאה התורה היא זו שמקנה את הגט לאישה.

[32] עיין בנידון דומה בספר אדרת אליהו (עמוד ריג) במקרה שנחלקו בו כל גדולי הדור (שנת ה’תש”א) בגט האם יש לחשוש שהכותב והבית דין שהיו הדיוטות ידעו להקנות את הגט לבעל. ודעת החזון איש שם להחמיר.


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות