הזכויות הממוניות שיש לאלמנה במדור

הזכויות הממוניות שיש לאלמנה במדור
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב מנשה צימרמן, רבנים, שיעורים


תוכן:

א. החיוב לתת לאלמנה מדור.

ב. שיפוץ הבית.

ג. זכויות האישה בבית.

ד. השוואת מדור אלמנה לשוכר.

ה. סיכום.

ו. תשובות לדינא.


שאלה

בעלה של אישה שהתחתנה בנישואים שניים נפטר. כעת האישה גרה בדירה ישנה ומוזנחת שהיתה שייכת לבעל השני. היורשים של הבעל השני (שאינם בניה) כבר נשואים ועזבו את הבית לפני שנים. כעת הם דורשים ממנה לצאת כיוון שהם רוצים לשפץ את הדירה שנמצאת במקום מרכזי ולהשכיר אותו בהון רב. אך היא טוענת שבעלה התחייב בתנאי הכתובה לאפשר לה להמשיך לגור בבית זה דווקא. האלמנה ממשיכה וטוענת שלא רק שהם חייבים לתת לה להמשיך לגור, אלא שעל מנת להרגיש יותר נוח בדירה היא רוצה לעשות כמה הוספות של חפצי נוי בדירה, ואין הם יכולים לעכב עליה. כמו כן היא תובעת מהם להסיר סכנות הנמצאות בדירה, כמו חוט חשמל חשוף וכדומה.

כמה שאלות עולות מתוך הדין ודברים בין האלמנה ויורשי הבעל:

1. עד מתי יכולה האישה לכוף את היורשים להמשיך לגור בבית? 2. וכן להיפך – מאיזה שלב האישה יכולה להכריח את היורשים לתת לה לגור בבית אחר. ויש לעיין האם שתי השאלות הללו זהות, כלומר, האם רק במקום שהיורשים יכולים לסלק את האישה אז היא יכולה להכריח אותם להביא לה בית אחר וכן להפך. 3. האם האישה יכולה לעשות שיפוצים קטנים בדירה שבדרך כלל במקרה של שוכר ומשכיר אין המשכיר מקפיד עליהם. 4. האם האישה יכולה לכוף את היורשים לסלק סכנות הנמצאות בדירה אך אינן קשורות לעצם הבניין. 

דבר אחרון שיש לברר הוא: מי נחשב מוחזק בדירה לגבי כל המקרים של ספקות – האם הדירה נחשבת בחזקת האלמנה כמו הגדרת הנכסים לעניין תשלום מזונות אלמנה או שלא.

תשובה

א. החיוב לתת לאלמנה מדור

כתוב במשנה בפרק רביעי של כתובות (נב:):

“לא כתב לה… את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי – חייב, שהוא תנאי בית דין”.

החיוב לתת לאלמנה מדור לאחר מות הבעל הוא מתנאי בית דין. גם אם הבעל לא ציין התחייבות זו בכתובה – הרי הוא חייב.

בפרק שנים עשר (קג.) יש עוד דינים לגבי מדור אלמנה. במשנה שם כתוב:

“אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי, אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך, אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה”.

הבעל מתחייב לתת לאישה לגור בבית שלו לאחר מותו. בנוסף לכך הוא מתחייב לתת לאישה מזונות. במאמר זה לא נעסוק בדין מזונות האלמנה וביחס בינו לבין דין המדור. רק נזכיר שבגמרא בפרק רביעי (נד.) ובראשונים (רא”ש ד, כב. טור צד, א ועוד) מבואר ששני החיובים הללו עומדים בפני עצמם – יש חיוב לתת מזונות גם אם אין האישה דרה בבית בעלה, ויש חיוב לתת לאישה לדור בבית בעלה גם אם היא לא מקבלת מזונות.

בנוגע לחיוב לתת מדור לאישה יש לדון מהו מקור החיוב, מהו היקפו, ומהו גדרו הממוני.

כפי שראינו, מקור החיוב לתת לאלמנה מדור הוא חיוב שחכמים חייבו את הבעל.

יש לעיין בשני שאלות ביחס לכך שחיוב המדור הוא מתנאי כתובה. קודם כל, האם חיוב זה הוא חידוש של חכמים או שמא הוא מבוסס על דעת בני אדם. שנית, האם חיוב זה קיים גם לאחר שאין הבעל חייב לאישה את כתובתה.

נמחיש את השאלה השנייה על ידי השוואה לדין של מזונות אלמנה. כאשר האלמנה נפרעת כתובתה (או מפסידה את הכתובה מסיבה אחרת) אין היא זכאית עוד למזונות. גם כאשר האלמנה נישאת לאדם אחר (או תובעת כתובתה וכו’) אין היא מקבלת עוד מזונות מבעלה הקודם. הסיבה לכך היא שהמזונות שהבעל נותן לאלמנה לאחר מותו הם רק משום שהיא נקראת עדיין על שמו וזהו כבודו (עיין כתובות נד:-נה.). מסתבר לומר שהחיוב של מדור דומה לדין מזונות אלמנה וקיים רק כאשר ישנו חיוב כתובה. אמנם יש לעיין האם בהתחייבות מפורשת על המדור אפשר להמשיך את החיוב של המדור מעבר לכך.

בדברי שו”ת הרשב”א (ב, קסה, הובא בב”י צד, ג) משמע שאכן יש חיוב ממוני שעומד בפני עצמו המחייב את הבעל לתת לאלמנה מדור. כך לשון הרשב”א:

“ומה שטען שאין לאלמנה שום זכות עד שתוציא כתובתה ותשבע אין טענתו יפה שאין זכות המדור תלוי בגביית הכתובה שאפילו אין לה מזונות ולא כתובה יש לה מדור ואם אין לה מדור יש לה מזונות וכדאמרינן בשילהי נערה שנתפתתה (נד.) תני בביתי ולא בבקתי אבל מזוני אית לה”.

הרשב”א לומד ממסקנת הגמרא שמזונות אלמנה ומדור אלמנה אינם תלויים זה בזה – שגם סוג החיוב שלהם שונה. מדברי הרשב”א ברור שהבעל חייב להביא לאישה מדור גם אם אין הוא חייב להביא לאישה מזונות וכתובה. כך לומד הבית מאיר (ריש סימן צד) מדברי הרשב”א, ועי”ש באורך בדבריו.

לפי דברי הרשב”א נראה שהתשובה לשתי השאלות היא כך. בקשר לשאלה הראשונה – חיוב המדור הוא אמנם תנאי בית דין, אך הוא נובע מהבנת דעת בני אדם, ולכן הבעל חייב בו גם בלי קשר לכתובה. בנוגע לשאלה השנייה – חיוב המדור קיים גם בלא קשר לחיוב הכתובה, ואפילו אין צורך בהתחייבות מפורשת בשביל שהוא ימשיך להתקיים בלא חיוב הכתובה.

אמנם אחרונים רבים לא קיבלו את דברי הרשב”א. הבית שמואל (סק”א) כותב שלאחר שהאלמנה תבעה את כתובתה (שזהו אחד האופנים שבהם היא מפסידה מזונות) היא גם תפסיד את המדור:

“כי כל הני מתנאי כתובה הם אפילו לא כתב לה. ונראה אם תובעת כתובה הפסידה כל הני כמו דמפסדת מזונות. אף על גב דכתב הרא”ש דאין מזונות ודירה תלויים זה בזה, כי לפעמים יש לה דירה בלא מזונות, מכל מקום אם תובעת הכתובה או מכרה – הפסידה הכל, וכן משמע שם ובטור”.

דברי הבית שמואל ברורים – למרות שחיוב המזונות והמדור אינם תלויים בזה בזה – שניהם תלויים בחיוב הכתובה, ולא כדעת הרשב”א.

גם מדברי הבית מאיר נראה (על פי מה שלומד מדברי רש”י והב”י ועוד) שעל אף דברי הרשב”א הוא נוקט למעשה שכן אפשר לסלק את האלמנה מהמדור לאחר שפרעו את כתובתה. וכן דעת הישועות יעקב (סק”א בקצר) שההלכה כדברי האחרונים שכתבו לא כרשב”א, עכת”ד.

גם השבות יעקב (ב, קכד) כותב בצורה ברורה שלאחר פריעת הכתובה אין עוד חיוב לתת לאלמנה לגור בבית. השבות יעקב מוכיח זאת מדברי ראשונים רבים. השבות יעקב מוסיף שרק כאשר הבעל עושה צוואה גמורה שהוא רוצה שהאישה תמשיך לגור בביתו – אז החיוב ממשיך אפילו לאחר פריעת הכתובה (בהתאם לאומדן דעת בכוונת הבעל בצוואתו, ע”ש).

דברים אלו מחדדים את ההבנה שמדובר כאן רק על תנאי בית דין רגיל. רק במקום של התחייבות מפורשת יש גם חיוב ממוני הממשיך מעבר לגדרי החיוב של מזונות אלמנה, אך בסתם מקרה – מדובר רק על תנאי כתובה.

1. שיטת הסוברים שחיוב המדור הוא רק בבית הבעל

נדון בקצרה בכמה שיטות ראשונים לגבי השאלה מהו היקף החיוב. לאחר נושא זה נעסוק באריכות בשאלה בדבר הזכויות הממוניות שיש לאלמנה.

האם היתומים חייבים להביא לאלמנה בית בכל אופן, או ההתחייבות היא רק לאפשר להמשיך לגור בבית של הבעל?

לשון ההתחייבות היא: “(ואת תהא יתבא) בביתי (ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך)”. מכך משמע שהחיוב של המדור הוא דווקא בבית של הבעל. אך אפשר לדחות שהלשון הזו רק באה לתת לה עדיפות על פני היתומים, ולהכריח אותם לא להוציא אותה מהבית של בעלה, למרות שבכל אופן הם חייבים לשכור לה בית. מיד נראה שהראשונים נחלקו בשאלה זו. בהמשך נדון באופן ממוקד בשאלה האם לשון זו “יתבא בביתי” באה להוסיף לאישה או לגרוע.

הראשונים כתבו שיש ראיה מדברי הגמרא (נד.) משמע שהחיוב הוא רק לתת לאלמנה להמשיך לגור בבית בעלה:

“את תהא יתבא בביתי וכו’. תני רב יוסף: בביתי – ולא בביקתי, אבל מזוני אית לה. מר בר רב אשי אמר: אפילו מזוני נמי לית לה. ולית הלכתא כמר בר רב אשי”.

כלומר, כאשר הבעל גר במקום שאין בו מספיק מקום גם עבור היתומים וגם עבור האישה – אין לאישה זכות להמשיך לגור בבית. הגמרא דנה האם כאשר היא יוצאת מהבית היא תקבל מזונות. ומסקנת הגמרא שחיוב המזונות אינו תלוי בזכות המדור, ולא כדעת מר בר רב אשי. משמעות דברי הגמרא הם שלמרות שאין לאישה מדור כאשר הבית הוא צר – בכל זאת יש לה מזונות. אם כן, רואים מדברי הגמרא שיש לאישה זכות רק בבית שהיתה גרה בו עם בעלה, וכאשר היא יוצאת משם – היא לא מקבלת בית אחר (לכן היתה הוא אמינא שלא יהיו לה מזונות).

אפשר להוסיף מספר מקומות נוספים שההבנה הראשונית בהם היא שאין חיוב להביא מדור אחר מלבד בית הבעל.

הגמרא בפרק שנים עשר (הסוגיה המשלימה לדין מדור האלמנה) משמע שהחיוב הוא רק לתת להמשיך לגור בבית בעלה:

“אמר אביי, נקיטינן: מדור אלמנה שנפל – אין היורשין חייבין לבנותו. תניא נמי הכי: מדור אלמנה שנפל – אין היורשין חייבין לבנותו; ולא עוד, אלא אפילו היא אומרת הניחוני ואבננו משלי – אין שומעין לה. בעי אביי: שיפצה, מאי? תיקו”.

כלומר, אם הבית שהבעל היה גר בו נפל – היתומים לא צריכים לחזור ולבנותו. משמע מפשט הגמרא שהם נפטרים לגמרי מהחיוב שלהם. בנוסף, על פי ההבנה שהם נפטרים לגמרי מובן יותר המשך הגמרא שם אביי מעלה את האפשרות שהיתומים לא צריכים לשפץ את הבית ולמנוע את נפילתו, והם אפילו יכולים למנוע מהאישה לשפץ את הבית ולמנוע את הנפילה (על פי תוס’ ושא”ר, ועי’ רש”י).

כמו כן, גם מדין הגמרא לגבי בית שאין בו מקום גם לאישה וגם ליתומים משמע שחובת המדור היא רק בבית הבעל. הגמרא (נד. וגם קג.) דורשת, “בביתי” ולא בעקתי, כלומר, שהלשון ב”ביתי” באה לצמצם את התחייבות הבעל רק לבית רחב שיש בו מקום גם ליורשים וגם לאישה. אבל אם מדובר בבית צר שאין בו מקום לכולם – היורשים יכולים להוציא את האישה. מפשט הדברים משמע שאין חיוב לשכור בית אחר.

אם כן, פשט הגמרא הוא שהיתומים אינם צריכים לדאוג לאישה למקום לגור, אלא רק אינם יכולים להוציאה מבית בעלה. כך גם עולה מפירוש רש”י על הסוגיה. וכן כתב הרא”ה (מובא בתלמידי רבינו יונה קג.) והריטב”א (נד.) במפורש. בשו”ת בית דוד (אה”ע נד) דקדק והוכיח שכך גם שיטת רב צמח גאון, רבינו יצחק אור זרוע ועוד. יש מה לדון בדבריו, אך לא נאריך בזה כעת. כשיטה זו משמע גם בהגהות הרמ”ך על הרמב”ם.

גם מדברי הרמב”ם בפירוש המשנה (פרק יב משנה ג) משמע כדעת רש”י. שכתב: “אם נפל הבית שהיתה דרה בו הרי זו הפסידה זכות המדור בנכסיו, לפי שהתנאי היה תהא יתבא בביתי”. משמע שכל הזכות של האישה הוא לגור דווקא באותו בית שהיתה דרה בו, אך אין שום חיוב על היתומים לתת לה מדור בבית אחר.

2. שיטת הסוברים שלעולם יש חיוב מדור

בניגוד לפשט הגמרא, הראשונים הביאו שבירושלמי (כתובות ד, יג) מבואר שהחיוב של מדור אלמנה אינו רק לתת לה להמשיך לגור בבית של בעלה, אלא יש חובה גם לשכור לה בית אחר במקרה שאין היא ממשיכה לגור בבית בעלה מכל סיבה שהיא.

זה לשון הירושלמי:

“רבי זעירא שאל שאיל לרב נחמן בר יעקב ולר’ אבימי בר פפי לא היה שם בית אמר ליה היורשין שוכרין לה בית”.

האם בהכרח יש מחלוקת בין הירושלמי והבבלי? אפשר לומר בדוחק שכוונת הבבלי היא שהיתומים יכולים להוציא את האלמנה מבית בעלה כאשר הוא נפל, אבל עדיין הם צריכים לשכור לה בית אחר. אמנם לפי זה צריך ביאור איזה יתרון יהיה ליתומים בכך שהאישה תצא מהבית הקודם, אם הם עדיין צריכים להביא לה בית. ועיין בפרישה (טור סימן צד) שתירץ קושיה זו בשם המהרש”ל.

נראה שעל פי הבנה זו, שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, פסק הרמב”ם (אישות יח, ג):

“נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה”.

כלומר, היורשים תמיד חייבים להביא לאישה מקום לגור בו. כך למדו הרמב”ן והמ”מ ברמב”ם, ועיין לקמן.

נמצאנו למדים שישנה מחלוקת בין רש”י לרמב”ם האם מעבר לחיוב לתת לאישה לגור בבית בעלה יש חיוב לשכור לה בית. הרא”ש הביא את שני השיטות וסיים עם שיטת הרמב”ם. הטור (סימן צד) כתב שהרא”ש הסכים לרמב”ם. עוד הרבה ראשונים הלכו בעקבות הרמב”ם (רשב”א ר”ן מ”מ ועוד) וכן פסק השו”ע (צד, ב) להלכה. נראה שגם הרמב”ן קיבל הסבר זה למרות שאין הוא פשוט בעיניו, שכתב:

“ואף על פי שאין זה מחוור אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים ז”ל”.

3. הסוברים שיש חיוב מדור רק באופנים מסויימים

אופן נוסף שאפשר להבין בו את דברי הירושלמי מובא בר”ן על הרי”ף (כ: ד”ה וגרסינן). הר”ן מסביר שכאשר הבעל לא הותיר אחריו בית – על היורשים לדאוג לבית גם לאלמנה, שהרי לא יתכן שהם ישכרו לעצמם בית ולא ישכרו לאלמנה. אך כאשר המנוח השאיר בית שאין בו מקום לכולם – היורשים יכולים להוציא את האישה מהבית ואין הם חייבים להביא לה כלום.

מדברי הר”ן משמע שבכל המצבים השונים יש חיוב לתת לאלמנה בית, שהרי אפשר לקרוא לזה “בביתי” אפילו כאשר היתומים שוכרים. רק במקום של בית צר יש מיעוט מיוחד שהבעל לא התכוון להביא לה לגור בבית מסוג זה.

רעק”א (חידושי רעק”א על הגמרא נד:) מדקדק בדברי הרמב”ם וחלוקת ההלכות ברמב”ם שהם עולים יפה לפי שיטה זו. אך הרמב”ן (שהוא אולי הראשון שהציע שיטה זו) כבר הסביר את שיטת הרמב”ם לא כמו שיטה זו אלא כמו השיטה הקודמת, וכן כתב המגיד משנה. הגדיל לעשות המאירי, שכתב על הסבר זה “אין דברים אלו כלום”.

אופן רביעי משמע בדברי הרא”ש (ד, כט). רעק”א (נד. ד”ה שם בביתי ולא בביקתי) מסביר שלפי שיטה זו רק כאשר יש ביקתא אזי היורשים חייבים לשכור, כיוון שיש שעבוד על הבית הצר. אבל בשאר המקרים שאין בית – אין היורשים חייבים לתת לאלמנה מדור. רעק”א כותב שלפי שיטה זו עולה שחיוב היתומים לשכור הוא אפילו מכספם הפרטי, כיוון שהם שוכרים לה בית בשביל שלא יצטרכו להביא לה את הבית הצר. ועיין עוד בבית יעקב צד סק”ב שמשמע קצת כפירוש זה.

4. פירוש הלשון “ואת תהא יתבא בביתי”

ראינו שיש מחלוקת האם לאישה מגיע מדור רק בבית בעלה או שמא היא זכאית לזכות מדור בפני עצמה. אפשר לומר שמחלוקת זו תלויה בשאלה האם מה שהבעל כותב בכתובה “בביתי” בא למעט את זכות האישה או לרבות לה, ונבאר דברינו.

הגמרא בפרק רביעי (נד.) דורשת מהמילה “בביתי” שאין האישה מקבלת זכות בבית צר, משמע שמילה זו באה למעט. אך בפרק שנים עשר (קג.) הגמרא דורשת מכך שהאישה משתמשת במדור כמו בחיי בעלה, משמע שזה בא לרבות.

הגמרא בפרק שנים עשר גם מביא את הדרשה שדורשים מ”בביתי” שאין האישה מקבלת מדור בבית צר.  המצפה איתן (בשני המקומות) מעיר שיש סתירה בין הסוגיות בדברי רש”י: האם דין זה של בית צר נדרש מייתור הלשון (שכתוב בכתובה פעמים “ביתי”), או שזה גופא משמעות המילה “בית” –  מקום שיש בו מקום לדור, כמו שרואים בגמרא בתחילת סוכה (ג:) שפחות מד’ אמות אינו קרוי בית. ההפלאה (בשני המקומות) כותב שרש”י בוודאי לומד זאת ממיעוט ולא ממשמעות הלשון, ומביא לכך ראיה.

אם נבין כמו ההסבר השני של רש”י – שהמיעוט של בית צר נדרש מעצם המילה “בית” שאין במשמעות מילה זו מקום שלא ראוי למגורים – אז הסתירה אינה קשה כל כך. כיוון שהלשון בביתי באמת בא לרבות, אלא שפשוט שכוונת המדור היא רק למקום הראוי לדירה שהרי זה מה שכלול במושג בית. אך לפי ההבנה שיש כאן מיעוט מפני ייתור הלשון – צריך להבין כיצד אפשר לומר שאותה לשון באה לרבות לאישה וגם למעט.

לפי הרמב”ם בפירוש המשנה הקושיה קשה עוד יותר. הרמב”ם מוכיח מהלשון “בביתי” שאין היתומים חייבים לשכור לאלמנה בית אחר. כלומר, כיוון שהבעל כתב בכתובה “בביתי” הכוונה היא דווקא ל”בית זה”.

אם נבין שכוונת הרמב”ם היא שהלשון “בביתי” באה למעט, הרי בגמרא כתוב במפורש שזה בא למעט בית צר, ואם כן קשה כיצד הרמב”ם לומד מכך דבר נוסף שזה גם ממעט את החובה לשכור לה בית אחר. בספר הקובץ מעיר שהרמב”ם במשנה תורה אכן לא הביא את הדין של בית צר, ולכן יתכן שהוא לומד ש”בביתי” רק בא למעט את החובה לשכור בית אחר. אמנם קשה לומר זאת, כיוון שכל הראשונים למדו שגם הרמב”ם מודה לדין של בית צר, ובנוסף קשה ללמוד מדברי הרמב”ם בהלכות לדבריו בפירוש המשנה כיוון שמדובר על שני שיטות מנוגדות. ועיין עוד בתוספות יום טוב על המשנה, ובדברי ההפלאה. אם נבין שהרמב”ם לומד שפשט הלשון “בביתי” הכוונה היא רק לבית זה, והמיעוט של בית צר הוא מייתור לשון אזי הדברים יותר מובנים. אבל אז שוב חוזרת הסתירה בה פתחנו – כיצד מחד הלשון בביתי באה למעט ומאידך היא באה לרבות. 

הריטב”א מתייחס לסתירה בין הגמרות ומסביר מדוע אין כאן סתירה:

“ואי קשיא לך דהכא דרשינן “בביתי” ולא בביקתי לגריעותא דידה, ואילו לקמן בפרק הנושא דרשינן מינה שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה, והא ודאי קשיא לפירוש זה. אבל יש לומר דסוף סוף תרוייהו לחדא עניינא סלקי, דתקנתא דרבנן הוה שתהא לה דירה עמהם בריוח, והיכא דאיכא רווחא אית לה והיכא דליתא דתפוק ותיזיל כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תקון לה רבנן בית כלל”.

לפי הריטב”א הדין הוא שצריך להביא לאישה מדור המתאים לה, וזה מה שכלול במילה “בביתי”. כלומר, המילה “בביתי” נועדה בעיקרה לבוא ולרבות עבור האישה. לכן כאשר יש מדור המתאים לה – היא מקבלת בו את כל הזכויות, והיא תדור במדור זה ברמה גבוהה כמו שהיתה דרה בחיי בעלה. אך כאשר אין המדור מתאים לה, כיוון שזה בית צר שהיא לא יכולה לחיות בו בפרטיות המתאימה לה – אין היא מקבלת שום זכות.

מדברי הריטב”א בקושייתו (“והא ודאי קשיא לפירוש זה”) רואים שהוא סובר שהקושי הוא בעיקר לפי שיטתו שהאלמנה לא תקבל מדור במקום אחר אם תצא מבית זה כיוון שהוא צר. אך אם האלמנה תקבל מדור בבית אחר – הרי אין כאן גריעותא כל כך, ואפשר להבין שהלשון בביתי באה רק לרבות. במקום שהבית צר שאין בו מקום לכולם – יש יתרון לאלמנה בכך שהיא תלך ותדור במקום אחר.

יש לציין שלפי רש”י (קג.) הסיבה שהאלמנה לא מקבלת מדור בבית צר זה משום זכות היתומים, ולא משום זכות האלמנה כפי שכתב הריטב”א. שכך כתב רש”י:

“ולא בבקתי – בית צר כעין צריף כדאמרינן במסכת שבת (דף עז) בקתא בי עקתא אם היה מדור שלו צר לא קבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה”.

לפי רש”י נראה שהסברא שבמקרה של בית צר האלמנה יוצאת היא משום שאנו אומדים את דעת האבא שהוא לא התכוון להביא לאלמנתו מדור על חשבון סילוק היתומים. אם כן, לפי רש”י עדיין נותר להבין כיצד אותה לשון באה גם לרבות וגם למעט. ואולי יש לומר שמשמעות הלשון הפשוטה היא לרבות, אבל כיוון שיש ייתור לשון אנו דורשים שהתכוון למעט לה ביחס ליורשיו, וצ”ע.

5. סברת המחלוקת

יש לעיין מה בדיוק נקודת המחלוקת בין השיטות השונות האם חיוב המדור הוא דווקא בבית שהיתה חיי בו עם בעלה או שיש חיוב תמידי להביא לה מדור.

אופן אחד הוא להבין שנחלקו בביאור הלשון הכתובה בכתובה. האם הלשון “בביתי” בא למעט או לרבות. לפי ההבנה שהלשון הזו באה לרבות הרי יותר פשוט שחייב להביא לה מדור גם כאשר הבית אינו קיים. אך לפי ההבנה שלשון זו באה למעט – לא נוכל לומר שהבעל חייב להביא לה בית אחר מלבד בית זה.

בכיוון זה להסבר המחלוקת הלך ההפלאה שכתב שמסקנת הסוגיה היא שהלשון באה לרבות, וכך הוא מסביר את שיטת הרמב”ם שהשמיט את דין בית צר, וגם סובר שתמיד יש לתת לאלמנה מדור.

אמנם הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם דברי הריטב”א הסובר שהלשון באה לרבות, ובכל זאת הוא סובר שאין היתומים צריכים להביא לה בית אחר. גם בדברי רש”י אין הדברים חלקים כל כך כפי שראינו.

הסבר אפשרי אחר הוא שיש מחלוקת בנוגע למקור הדין של המדור לאחר מיתה.

כתב השולחן ערוך (עג, ז והוא רמב”ם אישות יג, ו):

“כל מי שיש לו עליו מזונות, בין בחייו בין אחר מותו, יש לו כסות וכלי בית ומדור; וכל שבית דין מוכרים למזונותיו, מוכרים לכסות וכלי ביתו ומדורו”.

מדברי השו”ע משמע שהחיוב של מדור הוא צורך בסיסי, וכשם שהבעל מתחייב במזונות כך הוא מתחייב בכסות ומדור (מדור הוא חלק של כסות – רמב”ם אישות יג, ג). כלומר, מקור החיוב הוא בעובדה שעל הבעל לספק את הצרכים הבסיסיים של חיים תקינים של אשתו.

לגבי מדור אלמנה הדברים יותר מודגשים בכך שהם כלולים יחד עם מזונות בתור אחד מהעשרה חיובי שהבעל חייב לאישתו (שו”ע סט, ב על פי הרמב”ם):

“אלו הן העשרה דברים: 1. מזונותיה, 2. וכסותה, 3. ועונתה, 4. ועיקר כתובתה, 5. ורפואתה, 6. ולפדותה אם נשבית, 7. וקבורתה, 8. ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, 9. ולהיות בנותיו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו, 10. ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם”.

כן משמע גם מדברי רש”י לגבי רפואה שאין לה קצבה (נב:) שדבר שהוא צורך חיים בסיסי ותמידי נחשב כמזונות, ונראה שהוא הדין למדור. שזה לשון רש”י:

“וצריכה רפואה ה”ה כמזונות. ואם צריכה רפואה… הרפואה כמזונות דתרווייהו חיותא נינהו“.

נראה שכך יש ללמוד גם מדברי הר”ן (כג: מדפי הרי”ף) הסובר שכסות הוא בכלל מזונות לעניין זה שאם אומרת איני ניזונית ואיני עושה שהפסידה כסותה. דברים אלו מתיישבים עם ההבנה שהחיוב של המדור הוא חלק מהחיובים הבסיסיים הנצרכים לחיים ומבחינה זו כסות כלולה במזונות. ועיין במחלוקת אם לפסוק כר”ן בזה בבית שמואל (סק”ג) והפלאה (סק”ב) וחזון איש (עא, ח) על דברי השו”ע (סט, ד).

אם כן, השיטה הסוברת שהאלמנה תקבל מדור גם לאחר שתצא מבית זה כנראה סוברת שחיוב המדור מבוסס על כך שזה צורך בסיסי כמו מזונות.

לעומת זאת, הדעה החולקת (הסוברת שלא תקבל מדור אלא רק בבית בעלה) כנראה סוברת שחיוב המדור הוא מסיבה אחרת. נראה שלפי שיטתם חיוב המדור הוא אך ורק בשביל כבוד הבעל. שהרי זהו כבודו של הבעל שהוא ממשיך לתת לאשתו לגור בביתו לאחר מותו, שהרי בבית זה שמו עליה ביותר. כאשר אין היא גרה בבית זה – פחות בא לידי ביטוי ששמו עליה. אמנם, בוודאי גם לאחר שיוצאת מבית בעלה עדיין שמו עליה ולכן הוא עדיין חייב במזונות. על פי זה מובן היטב גם מדוע הגמרא בהוא אמינא חשבה שלאחר שתצא מהבית לא תקבל מזונות.

כמובן, אפשר לומר שהמחלוקת בטעמים אינה כל כך קיצונית כפי שהצגנו אותה. יתכן שלכולי עלמא יסוד החיוב לתת מדור הוא בגלל מזונות אלא שיש שהפן של מפני כבודו הוא דומיננטי יותר ולכן לא תקבל בית לאחר שתצא. וכן להפך, אפשר לומר שלכולי עלמא יסוד החיוב הוא מפני כבודו, ונחלקו עד כמה האדם דואג לכבודו.

אולי יש לצרף יחד את שני ההסברים הללו ביסוד המחלוקת – גם ההסבר של המחלוקת מצד ביאור הלשון וגם ההסבר שהמחלוקת הינה בגלל יסוד החיוב שניהם נכונים: בגלל הסברא שהזכות במדור קשורה בקשר הדוק לכבוד בעלה לכן אנו דורשים למיעוט את הלשון “בביתי” ומסבירים אותה לטובת היתומים ולרעת האלמנה.

בהמשך נעיין עוד בנושאים שונים שאולי מתקשרים לסברת המחלוקת הזו. בין השאר אולי מחלוקת זו תלויה בשאלה האם חיוב המדור מתחיל רגע אחד לפני מות הבעל או שמא הוא ממש המשך החיוב של המדור שיש בחיי הבעל.

6. פסיקת הלכה

כאמור, הטור ושולחן ערוך פסקו כמו הרבה ראשונים שיש חיוב תמידי להביא לאישה מקום לגור בו. לפי שיטה זו יש לעיין מה היחס בין החיוב לתת לאישה לגור בבית בעלה ובין החיוב לתת לה מדור בכל מקום. האם מדובר על אותו חיוב של מגורים אשר מתפרט לשני סוגים שונים, או שמא מדובר על שני סוגי חיובי שונים. הבדל זה מאוד בולט ביחס ליכולת היתומים להוציא את האישה מן הבית: בבית בעלה – אין הם יכולים כלל להוציאה, אך אם שכרו לה בית – הם יכולים להוציאה ולהביא לה בית אחר (בית שמואל סק”ח).

מדברי כמה אחרונים משמע שחיוב המדור הכללי הוא דומה למזונות אלמנה, שתמיד היורשים חייבים לדאוג לה (כל עוד מתקיימים התנאים הנדרשים לכך). בנוסף לכך ישנו חיוב לאפשר לאלמנה לגור בראש ובראשונה בבית שהיתה גרה בו עם בעלה. כך כותב ההפלאה (סק”ד) והבית יעקב (סק”ד) ועוד אחרונים. הרב אליעזר גולדשמידט (פד”ר ב עמ’ 282) הולך צעד קדימה ומעלה את האפשרות שהחיוב לתת מדור באופן כללי הוא מדין החיוב לתת מזונות אלמנה, לעומת החיוב לתת לאישה להמשיך לגור בבית בעלה, שהוא מכח התנאי כתובה של “את תהא יתבא בביתי” (ואולי גם הוא סוג של מזונות, עי”ש). מקורות אלו הובאו בשו”ת משפטיך ליעקב ח”ז סימן ד, ע”ש עוד.

למעשה, למרות דברי הפוסקים שיש חיוב להביא דירה גם במקום שאין את בית בעלה, כמה אחרונים כתבו שכיוון שיש מחלוקת ראשונים בדבר אי אפשר לחייב את היורשים להוציא ממון. הלא הם: שו”ת מהרשד”ם (אה”ע סימן קסז) שו”ת נאמן שמואל (סימן נח) שציטט את דברי המהרשד”ם, ושו”ת בית דוד (שאלוניקי. אה”ע סימן נד) שדן בדברי המהרשד”ם ומסיק כמותו.

אמנם צריך עיון על דבריהם. קודם כל, המהרשד”ם כתב שהחולקים על הרמב”ם שהביא הטור הם הרמב”ן והרשב”א והר”ן. דברים אלו אינם מתקבלים על הדעת, כיוון שראשונים אלו בעצמם כתבו שהם מסכימים למעשה לדעת הירושלמי. וכן העיר עליו בבית דוד. עוד כתבו המהרשד”ם והבית דוד שפשט דברי רש”י ותוס’ הוא שלא צריך להביא בית אחר – גם דברים אלו אינם נראים כל כך ברורים, קשה לבסס טענת קים לי על פי שיטה שאינה מפורשת אלא רק משתמעת מתוך הדברים. בדומה לכך, קשה על דברי הבית דוד שכתב שכך שיטת הרי”ף שציטט את דברי הגמרא בלא להביא את הירושלמי. עוד כתב המהרשד”ם שכך שיטת רבינו ירוחם שלא הביא חולק בדבר, והעיר עליו הבית דוד שרבינו ירוחם הביא מחלוקת בדבר. גם הראיות של הבית דוד מדברי רב צמח גאון (עיין בית שמואל סק”ב) רבינו ירוחם והריא”ז אינם מוכרחות.

למעשה נראה שסוגיין דעלמא היא כן ללכת אחר דעת רובם המוחלט של הראשונים ולחייב מדור בכל אופן. יתכן שסוגיין דעלמא נובעת מהמנהג. בדומה למה שכתב הבית מאיר כאן (צד, א) שתמה על כך שממשיכים לתת מדור לאלמנה גם לאחר שסילקו את הכתובה, ותירץ על פי המנהג. עוד אפשר לומר לאור מה שראינו, שהדין להביא לאישה מדור בכל מקום הוא מדין מזונות, לכן אין כל כך ראיה שהבבלי חולק על הירושלמי. שהרי הראייה העיקרית היא מכך שהבבלי מעלה הו”א שאם האישה לא תגור במדור היא לא תקבל מזונות וכתבו הראשונים שאם כן משמע שפשיטא לגמרא שהיא לא תקבל מדור שאין הוא עדיף ממזונות. אם נחלק ונאמר ששני חיובי המדור שונים זה מזה במהותם (זה מדין מזונות וזה מדין זכות להמשיך להתגורר בבית בעלה) אז הו”א זו פחות קשה על שיטת ההלכה. אולי גם כוונת רש”י על הגמרא והרמב”ם בפירוש המשנה הם לגבי דין מדור העיקרי, ולא התייחסו לדין מדור הכללי שהוא נובע מחיוב אחר לגמרי. נמצא שרק הריטב”א (והרא”ה) כותב במפורש שזכות המדור היא אך ורק בבית בעלה, ואם כן הוא יחידאה בזה. וגם בדבריו אפשר להסביר שמתכוון רק למקום של בית צר, וראיה לכך ממה שכתב שדין זה נלמד מהמילה “בביתי” לטובת האלמנה. וצ”ע.

ב. שיפוץ הבית

כפי שראינו, היתומים אינם יכולים להוציא את האישה מבית בעלה, אך הם יכולים למנוע ממנה לשפץ את הבית. על איזה סוג שיפוץ מדובר? האם מדובר דווקא על שיפוץ שימנע נפילה של הבית או על כל שיפוץ ושיפור של הבית?

1. הפעולות שנאסרו בשיפוץ הבית

הרמב”ם (אישות יח, ב) כותב: “לא תחזק בדקו ולא טחה אותו אלא תשב בו כמו שהוא או תצא”. כלומר, אסור לאישה לחזק את היסודות של הבית ולמנוע את הנפילה שלו, וכן אסור לה לטוח את קירות הבית.

התיקון הראשון שהרמב”ם מדבר עליו הוא בוודאי שיפוץ שבא למנוע נפילה. אמנם טיחת הקירות אינה בהכרח דבר שבא למנוע נפילה. ואם כן משמע שאסור לאישה לעשות שום תיקון בבית.

נראה שדבר זה מוכרח מדקדוק לשון הרמב”ם. הרמב”ם מסיים את דבריו במילים: “או תצא”. לכאורה מילים אלו מיותרות ואין בהם שום צורך, הרי הרמב”ם כבר כתב “תשב בו כמו שהוא” אז וודאי שאם היא לא רוצה לשבת בו כמו שהוא היא צריכה לצאת. לכן נראה שהרמב”ם בא להדגיש ולחזק את ההבנה שאין האישה זכאית לעשות שום פעולה בבית. כל הרשות שיש לה בבית היא כמו אורחת, ואם אין היא מתנהגת כשורה – עליה לצאת.

גם מדברי הרמב”ם בפירוש המשניות ומדברי המאירי עולה בצורה ברורה שאין לאישה לעשות שום דבר בבית בלא רשות הבנים. הרמב”ם בפירוש המשנה (המדוייק) אוסר על האישה “לשכללו”, והמאירי כותב שאסור לאישה “ליפותו”. משמע מכך שכל תיקון אסתטי אסור, ואין לאלמנה אלא רשות לגור בבית כפי שהוא.

גם אחר הדברים הללו שעולה מהם שאסור לאישה לעשות קישוטים על קירות הבית וכדומה, שהרי היא משתמשת בנכס שאינו שלה. עדין יש לדון מה הדין במקרה שהיא רוצה להביא תמונה נאה ולהניח אותה על הרצפה של הבית וכדומה. האם גם כאן יהיה אסור לה לעשות זאת כיוון שאין זה כלול ברשות שלה לגור בבית? למעשה נראה שאין שום בעיה בדבר, ואין הבנים יכולים לעכב ממנה. כל העיכוב הוא רק על דברים שנוגעים לגוף הבית.

עוד צריך להדגיש שנראה שהיתומים יכולים לעכב עליה רק אם יציעו באופן מיידי מקום אחר שתוכל לגור בו, שהרי למעשה הם חייבים לדאוג לה למדורים בכל אופן, ובאותו מקום בוודאי שלא יוכלו לעכב, וכל עוד שהם לא מאפשרים לה מקום אחר – אין הם יכולים לעכב כאן.

2. הגדרת זכויות האישה בבית לאור דין “שיפצא”

בהסתכלות ראשונה היה נראה לומר שהגדר הממוני שיש לאישה הוא כמו של אורח שקיבל רשות לגור בבית. כשם שלאורח כזה אין שום זכויות ממוניות בעצם הבית כך גם לאישה אין שום זכות ממונית. על פי זה מובן היטב מדוע אין האישה יכולה לעשות שום שיפוץ אפילו של יופי ואפילו הקל ביותר כאשר הדבר נוגע בעצם הבית. יש להעיר שכמובן שיש יתרון לאישה על פני אורח. אפשר לסלק אורח מתי שרוצים. אך האישה יכולה לגור בבית כל עוד הוא קיים משום תנאי הכתובה. בהמשך נדון ביחס בין זכויות שיש לשוכר בבית לבין זכויות שיש לאישה.

בהתאם להבנה זו יש לעיין בשאלה הבאה. מה הדין במקרה שלמשל נשבר חלון וכבר לא נוח לגור בבית כזה. כפי שראינו מסתבר שאין לאישה רשות לתקן את החלון, כיוון שזה פעולה בעצם הבית ותיקונו. אך צריך לעיין האם מותר לאישה לשים ארון שיסגור את פתח החלון. לענ”ד נראה שהדבר בעייתי והיתומים יכולים לעכב. כיוון שהבית במצב כפי שהוא לא מאפשר מגורים תקינים, ואם היא רוצה לגור בבית זה כפי שהוא – זו זכותה, אך אין לה רשות לעשות דברים לשפר את הדיור בבית. וצ”ע.

אם אכן במצב כזה היתומים יכולים לעכב מהאישה מלשפץ אזי נראה שהיא יכולה לכוף אותם להביא לה דירה אחרת – שהרי הם מחוייבים לה במדור. האם גם היתומים יכולים לכוף אותה לצאת? נראה פשוט שאין הם יכולים לכוף אותה לצאת. שהרי עדין בית זה נקרא בית בעלה, והרי הוא כלול במה שכתוב “תהא יתבא בביתי”. כל הדין שאין היא יכולה לשפץ זה משום שהיא קיבלה זכות לגור רק בגדרים של אורח, היא כיוון שעיקר סיבת המגורים דווקא בבית בעלה הוא בשביל כבוד בעלה. לכן היא מקבלת זכות עם הגבלות רבות. אבל הזכות הזו לגור קיימת כל עוד אפשר לקרוא לבית זה שהוא בית בעלה. רק כאשר הבית יפול אז יפקע השם של בית בעלה, אפילו אם הבית יבנה מחדש. ונראה שגם במקרה שהבית מט ליפול ויפול בזמן הקרוב – קשה לומר שאפשר לקרוא לזה “בית” בלשון בני אדם ולכן היתומים יכולים להוציא אותה.

כמובן שטענת היתומים שאין היא יכולה לסתום חלון שבור על ידי רהיטים תתקבל רק אם הם יציעו בית חילופי נורמלי, שהרי לפי שיטת ההלכה הם חייבים לשכור לה בית אחר, וכל עוד שאין הם שוכרים לה בית אחר, הרי הבית שבו היא נמצאת חשוב לפחות כמו בית אחר, ולכן יש לה רשות לגור בו בצורה נורמלית. במקרה כזה התשלום על כל התיקונים יהיה מוטל על היתומים. כיוון שזו חובתם להעניק לה דיור נורמלי.

ג. זכויות האישה בבית.

כעת נתמקד יותר בשאלה מהו הקניין שיש לאישה בבית.

1. ראיה מדין יתומים שמכרו

בהקשר לשאלה זו יש להביא את דברי הגמרא (קג.):

“אמר רב נחמן: יתומים שמכרו מדור אלמנה – לא עשו ולא כלום. ומ”ש מדרבי אסי א”ר יוחנן? דא”ר אסי אמר ר’ יוחנן: יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין – מה שמכרו מכרו! התם לא משתעבדי לה מחיים, הכא משתעבדי לה מחיים”.

דברים אלו הם חריפים מאוד, אם היתומים מכרו את הבית – “לא עשו כלום”. מדברים אלו משמע שלאישה יש זכות גמורה ומוחלטת. לא רק שאין רשות ליתומים למכור את בית, ולא רק שאם היתומים מכרו אפשר לבטל את המקח – אפילו אין צורך לבטל את המקח, אלא המקח בטל ממילא בלי שום פעולה נוספת.

כך למד בשו”ת עזר משפט (סימן טו), וכן נראה פשוט. אמנם עיין בבית מאיר (צד, ד) שהסתפק האם המכר של היתומים חל לאחר מיתה, משמע מכך שהסתפק האם אין כאן מכר כלל או שמא הוא רק מתבטל כל עוד האלמנה זכאית לגור.

כמובן שאם הבעל מכר את הבית בחייו – אין לאישה מדור לאחר מותו, בשונה מיתומים שמכרו את הבית לאחר מות הבעל. כך כתב הרשב”א בשו”ת והובא בנושאי כלים בסימן צד. בשו”ת הריטב”א הוסיף וכתב (סימן קצה) שאין מדור לאלמנה בבית ממושכן (אבל משמע שיש לה מדור בבית משועבד, ע”ש). וכן כתב בשו”ת חוקי חיים (אבן העזר צד). 

לאור ההבנה שהמכר בטל לגמרי – משמע שיש לאלמנה זכות גמורה בבית ולא רק זכות הדומה לזכות של אורח.

אמנם הדין שהמכר בטל הוא דין מחודש, שהרי אנו יודעים שלמשל יתומים שמכרו נכסים שמשועבדים למזונות, שעליהם נאמר שהנכסים בחזקת האלמנה, אין המכר בטל ולא גובים מאותם נכסים שנמכרו. אם כן צריך להבין מדוע כאן המכר בטל.

הגמרא מנמקת את הדין שהמכר בטל בכך שהאלמנה תפסה (או בנוסח אחר – השתעבד לה) מחיים. וצריך להבין האם יש כאן תירוץ להבדל בין דין יתומים שמכרו נכסים שמיועדים למזונות לבין דין יתומים שמכרו את המדור.

הריטב”א (קג.) כותב שאין זה עניין של תפיסה, שהרי אין תפיסה בקרקעות. אלא הכוונה היא שהקרקע היתה משועבדת לאישה עוד בחייה למדור שלה. באופן דומה להפליא כותב גם הבית מאיר (צד, א). כך מדוקדק בראשונים שכתבו שכבר גרה בבית מחיים, ולא כתבו שכבר תפסה את הבית מחיים. ההפלאה (קג.) מדקדק כך מהרא”ש שהגירסא שלו היא “משתעבד לה מחיים”, אך מעיר שמדברי הרי”ף לא משמע כך, שגרס “שתפסה מחיים”. יש להעיר שהריטב”א הסביר כפי שהסביר למרות שגרס כמו הרי”ף.

לפי שיטה זו משמע שהשעבוד של האלמנה על המדור הוא המשך החיוב להביא לה מדור בחיי הבעל, ולא חיוב שחל רגע אחד לפני מות הבעל. הסבר הגמרא הוא נפלא לפי ביאור זה. הסיבה שיתומים שמכרו מזונות מכרם מקח הוא משום שמדובר רק על שעבוד שיש לה על הנכסים. אבל כאן יש לה כבר קניין שזכתה בו בחיי הבעל. כיוון שהאלמנה כבר זכתה במדור – לכן המקח של היתומים לא חל כלל. יש להעיר שהגמרא קוראת לזכות של האלמנה “שעבוד”, אך לפי הבנה זו הכוונה היא לשעבוד שכבר בא לידי מימוש וגבייה, והשעבוד ממשיך להתקיים גם לאחר מות הבעל.

ועיין עוד בשו”ת משפטיך ליעקב, שתלה את השאלה האם חיוב מדור האלמנה הוא המשך הזכות של המדור מחיי הבעל או זכות שהתחדשה רגע לפני מות הבעל, בתירוצי התוספות (סוטה כא: ד”ה יתומים).

ההפלאה דוחה את הפירוש של הפני יהושע (קג.) שהמכירה אינה מכירה כיוון שאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. עוד תירוץ שכתב הפני יהושע הוא שכאן התחייב לה במפורש בית זה, בשונה משאר תנאי כתובה שהחיוב הוא כללי.

ההפלאה מסיק לדינא שאכן אין צורך שהאישה תהיה בבית בזמן המיתה, כיוון שלא מדובר כאן על דין של מוחזקות ותפיסה אלא על דין של שעבוד. ההפלאה מסביר שיש כאן שעבוד גמור בצורה כזו שאפילו אם היורשים מכרו אין המכירה חלה. בשונה למשל משאר נכסים שאם היורשים מוכרים אין האלמנה גובה מהם מזונות, למרות שהנכסים בחזקת האלמנה לעניין גביית מזונות.

מכל הנ”ל נראה שדין מדור אלמנה ממשיך את חיוב המדור שבחייה, וכן משמע מדברי הר”ן (סא: מדפי הרי”ף): “התם לא תפסי מחיים. לא התחיל זכותה מחיים עד לאחר מיתה ולפיכך יכולין יורשין להפקיעו אבל הכא במדור הרי התחיל זכותה מחיים”. כלומר, הזכות של המדור התחילה כבר בחיי הבעל ולכן אין היתומים יכולים למכור. ועיין עוד ברש”י על הרי”ף (בבא בתרא קמ:).

על אף האמור לעיל שמשתמע ממנו שזכות האלמנה הוא המשך של הזכות שהיה לה בחייה, נראה עדיין שאפשר לומר שיש לה זכות רק כמו אורח. שהרי האלמנה כעת נמצאת בבית רק מדין תנאי כתובה שלאחר מיתה, ולא מדין מדור שהיה לה בחיי בעלה. אמנם נכון שהזכות שלה יותר חזקה ותקפה כיוון שמדובר על אותו חפץ ואותו עניין שכבר זכתה בו בחיי בעלה, ולכן היא נחשבת מוחזקת ביחס ליתומים, אבל בוודאי שהגדרים של הזכויות שלה השתנו.

2. ראיה מספק הגמרא לגבי שיפוץ

עצם הספק ‘שיפוצא מאי’ – מעלה את השאלה מה הזכות שיש לאישה. על פי זכות זו נוכל להבין את שאלת הגמרא. נפרש את דברינו. האם פשוט לגמרא שיש לאישה קניין והספק הוא האם יש תנאי או שיור המונעים מהאישה לשפץ בגלל מחאת היורשים וההספד שלהם. או שמא יש להסביר אחרת את דברי הגמרא. פשוט לגמרא שלאישה אין שום קניין ממוני בבית, ובכל זאת יש לה רשות לדור בו. שאלת הגמרא היא האם כחלק מהרשות לדור בבית גם נתנו לאישה רשות לשפץ את הבית למרות שאין לה קניין.

מחד, יש מקום לומר שאין לאישה שום זכות ממונית, כיוון שהיורשים הם הרי יורשים מדאורייתא ודין מדור אלמנה הוא רק חיוב בעלמא שהבעל חייב את עצמו. מאידך, מדובר כאן על חיוב גמור של תנאי בית דין, ואולי חז”ל הקנו לאישה זכות בבית ואולי הם המשיכו את הזכות שהיה לה בחייה.

בתוס’ רי”ד על הסוגיה של שיפוץ הבית שהסתיימה בתיקו מובאת מחלוקת מה הגדר של הבעלות של האישה:

“לפי פתרון הגאון הבית עומד בחזקת היתומים לפיכך אין האישה יכולה לשפץ, אבל הרב פירש שהבית הוא בחזקת האלמנה ויכולה לשפץ”.

כלומר, יש מחלוקת האם האישה נחשבת מוחזקת בבית. מדברי הרבה פוסקים רואים שאין האישה נחשבת מוחזקת. אך יש טעמים שונים לכך:

הב”ש (סק”ז) הקשה שכיוון שיש ספק על השיפוץ מדוע אין האישה נחשבת מוחזקת כמו לגבי מזונות. יש להעיר שבעצם השאלה הזו יש שני חידושים גדולים: א. שהנכסים נחשבים מוחזקים לעניין מזונות לא רק לעניין כך שאם יש ספק אם נתנו לאישה שעדיין חייבים, אלא שזה נחשב תפוס ומוחזק אצל האישה. ב. שגם לגבי חיוב מדור אלמנה בבית שהיתה גרה עם בעלה יש דין הדומה למזונות ונאמר על כך שהנכסים בחזקתה.

התירוץ של הב”ש הוא שאין האישה נחשבת מוחזקת כיוון שאם יוציאו אותה מדירה זו יביאו לה דירה אחרת. וכן נראה מדברי הקרבן נתנאל (פי”ב אות ק).

הב”ש נשאר בצ”ע על הטור לפי תירוץ זה.  שהרי הטור הביא גם את השיטה שלא צריך להביא לאישה בית אחר (שיטת רש”י ודעימיה כנ”ל) ולא הזכיר שלפי שיטתם בספק של שיפצא מאי הדין יהיה לטובת האישה.

תירוץ אחר כתב הבית יעקב. הבית יעקב מוכיח מדברי תוספות בבא מציעא (קג.) שחזקה בדבר שעתיד לחזור לבעליו בסופו של דבר אין חשובה חזקה.

הבית מאיר (ס”ב) תירץ תירוץ שלישי. לפי דעתו ברגע שהבית נפל כבר אין האישה מוחזקת, לכן אי אפשר לומר שהאישה מוחזקת כאשר יש ספק אם הבית נחשב כאילו נפל. וכן כתב הבית יהודה (עייאש. חלק ב סימן עד) שלגבי מזונות הנכסים בחזקתה, כיוון שיש וודאי חיוב מזונות וספק אם היתומים נפטרו, אך במקרה של שיפוץ יש ספק האם בכלל יש לאלמנה זכות במדור – לכן קניין הגוף של היתומים קודם לשעבוד של האלמנה.

ועיין עוד בהפלאה (סק”ג) שמתרץ שכאן לא שייך לומר “הנכסים בחזקתה” כיוון שדין זה רק מאפשר לה למכור שלא בבית דין, וכאן לא שייך שהאלמנה תמכור.

יש לציין שדעת השלטי גיבורים שאכן האישה מוחזקת ויכולה לשפץ מכח הספק. אך כפי שאפשר לראות זוהי שיטת יחיד, וכן כתב בשו”ת בית דוד (אה”ע נד) ושו”ת בית יהודה (עייאש. חלק ב סימן עד) ועוד. עוד אפשר אולי לומר, שכוונת השלט”ג הוא לגבי שיפוץ קל בלבד. במקרה כזה לא שייך לומר שהבית כבר אינו בחזקת האלמנה והיא צריכה לצאת. לכן כאן הבית הוא בחזקת האלמנה. לפי זה יהיה נפ”מ שבמקרה של ספק על תיקונים קלים יהיה מותר לאלמנה לעשות. אך האחרונים לא כתבו כך. אמנם יתכן שהיה ברור לאחרונים שתיקונים קלים מותרים. 

לסיכום, מסתבר לומר שהב”ש, בית מאיר, בית יעקב והפלאה למדו שיש כאן יותר מאשר רשות לדור בדומה לאורח. שהרי אם היה מדובר רק על רשות לדור הקושיה מעיקרא לא היתה קשה. לא שייך להשוות בין דין נכסים בחזקתה שהוא זכות ממונית (יהיה איך שנסביר דין זה) לבין הרשות לדור שאינה זכות ממונית. אמנם בדברי הבית יעקב אפשר להסתפק האם במסקנה הוא גם מקבל את ההסתכלות הזו. שהרי המסקנה של הבית יעקב היא שאין האישה מוחזקת כיוון שהבית יחזור ליתומים, יתכן שמצב זה מעמיד את הבית כלא בחזקתה כלל וכלל, וכל המציאות שלה בבית זה רק בגלל הרשות לדור כמו אורח.

אם אכן האחרונים הללו סוברים שזכות האלמנה במדור מכיל גם זכות ממונית מובהקת והזכות היא יותר מאשר רשות שיש לאורח לדור בבית, אזי קשה לקבל את מה שאמרנו לעיל שאסור לאלמנה אפילו לעשות מעשים קלים של יופי בגוף הבית. לפי שיטה זו נראה שנסביר את דברי הרמב”ם והמאירי שאסור לשכלל את הבית וליפותו דווקא בהקשר של יופי התורם לתחזוקת הבית ולעמידתו לאורך זמן.

אמנם אפשר בדוחק לומר שהדין של נכסים בחזקתה אינו בעלות ממונית גמורה אלא קדימות של האלמנה במקרה של ויכוח בינה ובין היתומים, ולכן כל האחרונים הללו סוברים שדין זה נכון גם במקרה שאין לה זכות ממונית. בכל אופן בהמשך נראה שדעת הבית מאיר וההפלאה במפורש היא שיש לאלמנה זכויות ממוניות, וזה מתאים להבנה היותר פשוטה שהזכרנו לעיל.

עוד יש לציין שיש נ”מ לדינא מדברי הבית מאיר. מדברי הבית מאיר משמע שהבית נחשב בחזקתה, ורק כאשר הבית נופל – הוא יוצא מחזקתה. גם האפשרות לחזק את הבית אינה נחשבת בחזקתה, כיוון שלעניין זה הבית כבר יצא מחזקתה. משמעות הדברים היא שמותר לאישה לעשות בבית כל מה שהיא רוצה, כיוון שהיא מוחזקת בבית. אלא שאסור לה לתקן חוסר יציבות של הבית – כיוון שלעניין זה הבית אינו ברשותה. נראה שלפי שיטת הבית מאיר גם אסור עליה למנוע חוסר יציבות עתידית אפילו במקום שהבית יציב, כגון שפיתחו שיטת הנדסה מתקדמת שגורמת להארכת חיי הבית. וצ”ע.[1]

3. ראיה מדברי הירושלמי

הרמב”ן (נד.) לומד מהירושלמי שכאשר אין מספיק מקום לאישה ולילדים שהיתומים שוכרים לה מקום אחר ויכולים לסלק אותה. הרמב”ן מסביר זאת בעובדה שאין לה אלא שעבוד על בית בעלה:

“לא כל הימנה לפי שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא הוא וכיון שכן הם שוכרין לה בית אחר”.

אם כן בדברי הרמב”ן מפורש שמדובר כאן על שעבוד ולא על קנין. ועיין עוד בדברי רבינו עקיבא איגר שהבאנו בתחילת דברינו (נד. ד”ה שם בביתי ולא בביקתי). אמנם יש לומר שהרמב”ן דיבר דווקא על מקום בו אין לאישה רשות לדרוש לגור בבית בגלל שזה בית צר, אך במקום בו היא יכולה לדרוש לגור בבית – אולי כן יהיה לה קניין בגוף הדירה.

ד. השוואת מדור אלמנה לשוכר

הרמב”ם בהלכות מכירה (כג, ו-ח) מגדיר שלושה סוגי קניין שונים בקרקע:

“ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם…

ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינן כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה”.

כלומר, הקונה לזמן קצוב – יש לו קניין גמור לאותו זמן. ועיין בראב”ד. הקונה לפירות – יש לו קניין גמור לעניין הדברים הנוגעים לפירות, כגון זריעה ונטיעה. לעומתם, השוכר אינו זוכה בזכויות של בעלות מוחלטת על הקרקע ולכן אינו יכול לזרוע ולנטוע כרצונו, וכמו כן אינו יכול להעביר בעלות על הקרקע כרצונו.

דברי הרמב”ם מחדדים את השאלה לאיזה סוג מהקניינים הללו יש להשוות את דין האלמנה, או שמא דינה הוא אפילו פחות מהדינים הללו.

לפי השיטה שיש לאלמנה זכות רק באותו בית שהיתה דרה בו בחייה בעלה אז לכאורה המקרה של אלמנה דומה לשוכר ששכר “בית זה”. שהדין הוא שאין לשוכר שום דבר על בעל הבית כאשר הבית נפל, וכן שאין בעל הבית צריך לשפץ שום דבר בבית. לפי השיטות הסוברות (וכך שיטת ההלכה למעשה כנ”ל) שלעולם יש ליתומים חיוב להביא לאלמנה בית אז יש לומר שדין האלמנה דומה לדין שוכר ששכר “בית זה בבתי”, שהדין הוא שהמשכיר חייב להביא בית זה, אך אם הבית נפל הוא חייב להביא בית אחר.

הבית יוסף בהלכות שכירות בתים (חושן משפט שיב, טז) משווה בשני עניינים את דין מדור אלמנה לדין שוכר. בדין אחד הבית יוסף כותב שלכן אין רשות לשוכר “בית זה” לתקן את הבית ולמנוע את נפילתו. נראה שעל דין זה אין מחלוקת. בהמשך נביא את הדין השני שכתב הבית יוסף, ועליו חלקו חלק מן הפוסקים.

לפי דברי הבית יוסף יש לעיין האם לשוכר “בית זה” יש רשות ליפות את הבית. יתכן שגם לפי דברי הבית יוסף שיש השוואה בין דין שוכר לדין אלמנה יהיה כאן למעשה דין שונה, כיוון שהמנהג הוא כן לתת לשוכר ליפות את הבית שגר בו. בנוסף, יתכן שעל אף ההשוואה שיש בין שוכר לאלמנה, בכל זאת הם שניהם מבוססים על יסודות שונים. לשוכר יש זכות ממונית אך היא מוגבלת מחמת הגדרת השכירות באופן מצומצם ל”בית זה”, לעומת אלמנה שיש לה רק רשות לדור ולכן זכויותיה מוגבלות. ממילא מסתבר שתהיה נפקא מינה בין שני המקרים לגבי ייפוי הבית. אולם עצם ההשוואה שהבית יוסף מביא באופן פשוט בין שוכר לאלמנה מחזקת יותר את ההבנה שלאלמנה יש קניין כלשהו בבית בדומה לשוכר.

1. ראיה מדין משכיר שהפיל

במקרה של שכירות “בית זה” אם המשכיר בעצמו סתר את הדירה שהשכיר לשוכר – הרי הוא חייב לבנות מחדש, למרות שהשכיר “בית זה” והרי נפל. כך כתב הרמב”ם (שכירות ה, ו):

“בית זה אני משכיר לך ואחר שהשכירו נפל אינו חייב לבנותו אלא מחשב על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר או ישכיר לו כמותו…”.

וכן דעת הטור בשם הרא”ש (חו”מ שיב טז) והשו”ע ועוד. האחרונים (גר”א חו”מ סימן שנב ס”ג, מרכבת המשנה, מחנה אפרים על הרמב”ם, שפת אמת ועולת שלמה על ערכין, ועוד. ועיין חקרי לב חו”מ חלק ב כרך ג עמ’ שלא שגם הסביר כך ובעמ’ שלז שהקשה על כך והסביר אחרת) כתבו שמקור דברי הרמב”ם מהברייתא בערכין כ: שהסביר שם שמדובר על בית זה ואף על פי כן המשכיר חייב להעמיד בית אחר לאחר ניתוץ הכהן, ובדומה למה שפירש שם רש”י שהמשכיר חייב להעמיד בית אחר לשוכר כיוון שמזלו גרם, ומשמע שמדובר על בית זה.

יש להבין דין זה, שהרי לכאורה הוא נוגד את העיקרון שהשעבוד של השכירות “בית זה” חל רק על בית מסויים.

בנתיבות המשפט (שיב סק”ה) הקשה קושיה זו ועקב כך כתב דברים חשובים לעניין הגדרת השכירות. לפי נתיבות המשפט סיבת הדין היא בגלל שאפילו בשכירות “בית זה” יש שעבוד הגוף על המשכיר להעמיד את הדבר השכור לשוכר. לכן אם הוא לא מביא לו את ה”הבית הזה” אזי כל נכסיו משועבדים לקיום השכירות. ועיין עוד בדעת נתיבות המשפט לגבי שעבוד הגוף בשכירות על דבר מסויים: קעו סק”א, קצב סק”ו, רלה סק”י, שטו סק”א. החקרי לב (חו”מ חלק ב סימן סח כרך ג עמ’ שיז) קדם לנתיבות המשפט בהסבר זה. בהסבירו את דעת הרא”ש (שצריך לתקן כאשר יש סכנה בבית זה) הוא כותב שכל עוד הדבר המושכר קיים – כל נכסי המושכר משועבדים להעמדת השכירות, גם בבית זה. רק בנפילה החיוב פוקע[2]. הנתיבות ממשיך מהלך זה ומוסיף שאם הנפילה היא בגלל המשכיר – אזי החיוב לא פוקע.

לאור דברי נתיבות המשפט היה נראה שלגבי מדור אלמנה אם היתומים סתרו את המדור – אין הם חייבים להחזיר לה את אותו מקום (אף על פי שעברו על איסור). שהרי ליתומים אין שעבוד הגוף להעמיד לאלמנה את בית אביהם, אלא רק יש לאלמנה זכות לגור לאותו זמן שהבית קיים. דין זה שונה ממקרה שבו מכרו את הבית – שאז הבית עדיין קיים, ולכן המכר בטל, כיוון שהזכות של האלמנה בבית זה עדיין קיימת.

ויש עוד לעיין בהשוואה לשוכר לאור דברי הנתיבות, וגם האם קיבלו את הגדרת הנתיבות להלכה.

להלכה יש בכך מחלוקת בין דברי הבית יהודה (עייאש. חלק ב סימן עד) לדעת החולקים המובאים בדבריו. דעת השואל היתה שכשם שאם מדור האלמנה נפל אנו אומרים פנים חדשות באו לכאן כאשר חוזרים ובונים – כך גם כאשר היתומים סתרו.

אך הבית יהודה נחלק עליו. הבית יהודה כותב שכנראה סברת הרב השואל היא שיש לדרוש מהלשון “בביתי” שיש לאלמנה זכות במדור זה בדווקא וזכות זו פוקעת כאשר הבית נופל. אך הבית יהודה דוחה וכותב שאין לדקדק דקדוק כזה.

הבית יהודה מביא כמה ראיות לדבריו: א. דין זה הוא קבלה שהיתה לאביי בידו שאם המדור נפל – אין לאלמנה עוד זכות. לכן אביי פותח את דבריו בביטוי “נקטינן” ולא מדקדק את דינו מלשון הכתובה כמו רב יוסף. ב. שהרי אי אפשר לדרוש את לשון הכתובה, שהרי הלשון “בביתי” כבר נדרשת לדין של רב יוסף.  ג. בדיני נדרים (טור ובית יוסף יורה דעה סימן רטז) משמע שהלשון “ביתי” כולל גם את הבית לאחר שנפל ונבנה, ורק הלשון “בית זה” משמעותה רק עד נפילת הבית. [ועיין בכך בגמרא גיטין כא: ונדרים מז. ודברי הראשונים שם.] ד. לאלמנה אסור לשפץ שום דבר בבית אפילו כאשר הוא קיים, משמע שאין לה זכות מלאה אפילו בבית זה לפני שנופל.

הבית יהודה מסיק וכותב שהדין שהאלמנה צריכה לעזוב את הבית לאחר נפילתו נובע מאומדן דעת בכוונת הבעל. יש אומדן ברור שהבעל נתן לאלמנה את המדור רק בצורה כזו שהוא לא יפסיד את בניו. בדומה לדין בית צר, ששם האלמנה יוצאת כיוון שהוא לא העדיף אותה על פני בניו. לכן כאשר הבית נופל ויש לבניו טרחה גדולה לבנות את הבית מחדש – הם פטורים מלתת לה להמשיך לדור בבית בעלה. ולכן אסור לאלמנה לשפץ אפילו דבר מועט בבית בעלה – כיוון שיש בכך פסידא ליורשים.

לפי הבית יהודה כל הדין שהאלמנה יוצאת אם נפל המדור מבוסס על כוונת הבעל. לכן מסיק הבית יהודה שוודאי הבעל לא התכוון שהאלמנה תצא כאשר היתומים עשו שלא כדין וסתרו בעצמם את הבית. ולכן הדין כאן יהיה שווה לדין מכרו את המדור – שאין המקח חל.

הבית יהודה מוסיף ואומר שכאשר היתומים סתרו בשוגג – הם גם חייבים להעמיד לאלמנה מדור אחר, כיוון ששוגג כמזיד בדיני ממונות. אמנם כאשר הבית כבר התחיל ליפול והם סתרו – בוודאי אין הם צריכים לבנות שוב, כיוון שכל העומד ליפול כנפול דמי. וגם אם חזרו ובנו לאחר שסתרו – יש על האלמנה לצאת, שהרי זה כמו בית שנפל.

אם כן, מדברי הבית יהודה עולה כפי שכתבנו לעיל שכאשר הבית התחיל ליפול על האלמנה לצאת מייד. הבית יהודה מוסיף וכותב שגם אם שיפצה – על האלמנה לצאת, ולא כדברי הח”מ וב”ש שכתבו שכיוון שלפי רש”י יש ספק בדין זה, אך לפי תוס’ הספק הוא רק על הלכתחילה – לכן בדיעבד לא תצא. אמנם נראה ברור שכל כוונתו זה רק למקרה שהבית כבר התחיל ליפול. אך על סתם שיפוץ קל במקרה שהבית לא הולך ליפול – אין היא חייבת לצאת, אע”פ שאין לה רשות לעשות אותו.

במאמר מוסגר נוסיף שלגבי בית שכור שנפל הגמרא (בבא מציעא קג.) פוסקת שאין המשכיר חייב להעמיד בית אחר. לפי דברי הבית יהודה ההסבר הוא שונה לגמרי מאשר מדור שנפל. הראשונים שם כתבו שני טעמים (עיין אבני חושן סימן שיב סקי”א): דעת התוספות היא שבבית זה אין חיוב להביא מעבר למה שהביא בהתחלה, לעומת זאת הרמב”ן מדגיש שכיוון שהבית נפל אין זה עוד קרוי בית. לכאורה הסבר דברי התוספות יותר מתיישב עם דעת הבית יהודה, וצריך עוד עיון. 

עוד נעיר שסברת הרב השואל בבית יהודה מתאימה לדברי החקרי לב. החקרי לב (יו”ד חלק ג סימן מה עמ’ רכד, רכח במכון המאור) מסביר שיש חילוק בין הלשון “ביתי” בנדרים למדור אלמנה (ושכירות). את דברי הבעל שאמר “את תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר אלמנותך” אי אפשר להבין כפשטם, שהרי הוא נותן את המדור לאלמנתו – “כל ימי מיגר אלמנותך”, ולאחר מותו אין זה קרוי “ביתו”. לכן חייבים להסביר שהכוונה במילה “ביתי” היא לבית הפיזי כל עוד הוא קיים. ואף על פי שלא אמר את המילה “בית זה” בכל זאת היתומים פטורים מלבנותו שוב לאחר הנפילה, מכיוון שחיוב המגורים של האלמנה חל על בית ספציפי (ולכן יש כאן דין שונה מנדרים).

2. ראיה מאי היכולת להשכיר

הרמ”א בסעיף א פוסק על פי הרשב”א (והר”ן) שהאלמנה אינה רשאית להשכיר את המדור. וז”ל:

“ואין האלמנה יכולה להשכיר מדור שלה לאחרים”.

לכאורה מדין זה יש ראיה שאין לאלמנה זכויות ממוניות בדירה, אלא רק שהיא זכאית לדור בדירה מתנאי בית דין. וכך גם מדוקדק לשון שו”ת הרשב”א (חלק א סימן אלף נג) שהוא מקור דין זה (וכך דקדק הדברי יוסף). הרשב”א כותב שאדם שנתן במתנה בית לחבירו ושייר לעצמו מגורים – יכול להשכיר לאחרים. אך דין האלמנה הוא שונה:

“אבל מדור אלמנה שאינה אלא מתנת בית דין כדי שלא תתבזה ותנהוג אלמנותה בחוץ לה לבדה התנו ולא תשכירנו”.

כלומר, המדור של האלמנה הוא רשות שהאלמנה מקבלת במדור שלא תתבזה בחיפוש אחר בית. מעניין שהרשב”א לא מקשר את הצמצום של הזכות לדעת הבעל, ומשמע ממנו שדין נתינת המדור נובע ישירות מדעת חכמים.

אמנם אפשר לדחות בדוחק ולומר שיש לאלמנה זכויות גמורות, אלא שכשם שיש תנאי המגביל אותה מלשפץ ולמנוע את הנפילה, כך יש תנאי שאוסר עליה להשכיר. שהרי כל הדין שהיא מקבלת את הדירה זה משום שיהיה לה מדור, ולכן ברור שהיא לא זכאית להשכיר (על אף שיש לה קניין). נראה שבדרך זו הולך הבית שמואל (צד סק”ד) שהסביר את דברי הרשב”א. שהרי מדברי הב”ש על דין ספק שיפצא משמע שהוא סובר שיש לאלמנה זכויות במדור. 

ויש לדון האם תהיה נפקא מינה בדיעבד כאשר האלמנה כבר השכירה את המדור באיסור. לכאורה לפי הצד הראשון ההשכרה לא תחול כלל, ולפי הצד השני ההשכרה תחול. אלא אם כן נאמר שכל מה שהקנו לה את הדירה נעשה בשיור כזה שאין לה שום זכות ממונית לגבי השכרת הדירה, וכן נראה.

לעומת זאת, מדברי הר”ן משמע יותר שלאלמנה יש זכות ממונית במדור, ובלא התנאה מיוחדת היא יכולה להשכיר:

“גרסינן בתוספתא האומר תנו בית ארמלות אין נותנין אלא אם כן קבלה עליה שתשב בתוכו יכולים יורשין לעכב על ידה שמא תשכירנו”.

כלומר, היתומים יכולים לעכב את האלמנה מלהיכנס לבית עד שתקבל על עצמה לא להשכיר אותו. משמע שמעיקר הדין יש לה יכולת ממונית להשכיר. רק ההגבלה של היתומים, ואולי מדובר על הגבלה אוטומטית שחז”ל קבעו והיתומים רק צריכים להזכיר, מונעת מהאלמנה מלהשכיר את המדור.

אך יש לעיין האם הר”ן מדבר אכן על מדור אלמנה, או שמא הוא מדבר על ציווי מיוחד להביא דירה, ואז בוודאי שיהיו כאן זכויות ממוניות רגילות, וכפי שכתבנו בתחילת דברינו (והבאנו נפקא מינה שאז פשוט שהחיוב קיים גם כאשר אין לה כתובה).

3. דין תיקון דירה

נעבור כעת לשאלה האם ישנם מצבים בהם מוטל על היתומים לשפץ את בית בעלה של האלמנה ואין היא חייבת לצאת. נדון בכך בעקבות סתירה מעניינת הנמצאת בהלכות שכירות בתים.

מה הדין כאשר אדם שוכר “בית זה” ונוצר חסרון וקלקול במשך הזמן? לפי כמה ראשונים אין המשכיר צריך לשפץ (אא”כ כך המנהג). כך כותב הריטב”א בצורה מפורשת, והובאו דבריו בנימוקי יוסף, ופסקו הרמ”א (שיד, א) להלכה: “תקן המשכיר דברים אלו, ונשברו תוך ימי השכירות, אם אמר ליה: בית זה, אין צריך להעמיד לו אחר”.

הרא”ש (שו”ת כלל לה סימן ו, והובא בטור סימן שיב סט”ז) מחדש שבקלקול של סכנה – יש חובה על המשכיר לתקן את הקלקול, אפילו בהשכרה של “בית זה”. וכן פוסק השו”ע (סימן שיב סעיף יז):

“ויש מי שאומר דדוקא בשנפל כולו, אבל אם הוא קיים אלא שהוא מסוכן לדור בו, חייב המשכיר לתקנו אם יש בידו שכירות מוקדם”.

לכאורה שני דינים אלו סותרים זה את זה – אם המשכיר בית זה פטור משיפוץ תיקונים מדוע יהיה חייב לתקן תיקונים שיש בהם סכנה?

קצות החושן (סימן שיד סק”א) מקשה קושיה זו ונשאר בצריך עיון. הגר”א (סימן שיד סק”ו) גם מסכים שיש מחלוקת בין הריטב”א לרא”ש בנוגע לשאלה האם המשכיר צריך לשפץ תקלות שקרו במהלך השכירות. הגר”א כותב שלכן הרמ”א בסימן שיד כותב לאחר שהוא מביא את דברי הריטב”א – “עיין לעיל סימן שיב סעיף יז” – הוא רומז לכך שהרא”ש חולק על הריטב”א. וכן דעת החקרי לב (חו”מ חלק ב סימן סח. כרך ג עמ’ שיד והלאה במכון המאור) שיש כאן מחלוקת, ודעתו שדעת ההגהות מיימוניות ונטיית דברי התוס’ כרא”ש, אך דעת הרמ”ה רא”ה רשב”א ומגיד משנה כמו הריטב”א ונימוק”י וכן פשט הסוגיות.

החקרי לב הביא ראיה ממדור אלמנה (שהרי שם אין ליתומים חובה לשפץ ואפילו לאלמנה עצמה אסור) שהלכה כדברי הריטב”א ונימוק”י ולא כרא”ש. ודחה ראיה זאת, כמו שנראה בהמשך, בטענה שבשכירות יש חיוב יותר חזק מאשר מחיוב נתינת מדור לאלמנה, מכיוון שהשוכר נתן מעות. החקרי לב מציע שהשו”ע ראה את דברי הריטב”א לאחר שכתב את דבריו בב”י, והכריע כדעת הריטב”א, ולכן הביא את דברי הרא”ש רק בשם “יש מי שכתב”. (ולא כהבנת הרבה אחרונים שהבינו שהשו”ע כתב כן “יש מי שכתב” כיוון שדברי הרא”ש מחודשים.)

נתיבות המשפט (שיב סקי”א) מתרץ את הסתירה העולה בדברי הרמ”א. לפי שיטתו ישנה הסכמה שאכן אין חובה לתקן קלקולים שקרו במהלך השכירות. דברי הרא”ש נסובים דווקא על מקרה בו השוכר עדיין לא שילם את דמי השכירות. וכיוון שדמי השכירות משועבדים להעמדת השכירות – לכן אפשר להשתמש בהם לתיקון הבית השכור. נתיבות המשפט מציין שהסבר זה אינו כדעת הסמ”ע ועוד שכתבו שהשו”ע לא התכוון בדווקא לדבר על מקרה בו השוכר עדיין לא שילם את דמי השכירות.

גם לפי המהרש”ך (חלק ג, נוספות סימן ו, הובא גם בחקרי לב) אין קושי בדברי הרמ”א. לפי המהרש”ך אין מחלוקת בין הרא”ש לריטב”א. דעת הרא”ש שחייב לתקן זה כאשר לא נפל אלא התקלקל, אך עדיין הדבר ישנו. לעומת זאת הריטב”א דיבר על מקום שבו הדבר נפל וכבר אינו קיים ולכן פוקע חיוב המשכיר כלפי אותו צורך בבית.

החקרי לב מקשה על כך שהרי הרא”ש מדגיש בדבריו שכיוון שעדיין אפשר לקרוא לבית המושכר “בית זה” לכן המשכיר חייב לשלם. משמע שגם כאשר נפל דבר שלם – עדיין חייב לתקן, כיוון ששם הבית הכללי עדיין נשאר, ולא רק בהתקלקל. וגם מביא ראיה מדברי הגהות מימוניות הסובר במפורש שכאשר נפל דבר והבית נשאר שלם – חייב לתקן, וכותב זאת בשם רבו המהר”ם רוטנברג שהיה גם רבו של הרא”ש, ומסתבר שאין ביניהם מחלוקת.

גם מדברי ספר ההפלאה (סימן צד סק”ג) עולה שלמד שיש מחלוקת בין הרא”ש לריטב”א. ההפלאה מקשה כיצד אפשר גם להשוות בין בין מדור אלמנה לשוכר (כדברי הבית יוסף בחו”מ סימן שיב) וגם לפסוק כרא”ש (שו”ע חו”מ שימן שיב). לו היה ההפלאה מבין שהרא”ש דיבר על מקרה ייחודי של סכנה, ואינו חולק על הריטב”א – אזי הקושי היה נפתר. נעיר שנראה שאפשר לתרץ את קושיית ההפלאה באופן הבא: על אף ההשוואה בין מדור אלמנה לשוכר בוודאי שישנם דברים ייחודים למדור אלמנה.

בשושנת יעקב (הורוויץ. סימן שיד סק”א) שכתב שהריטב”א הוא יחידאה, ואזיל לשיטתיה שסובר שכאשר הבית נפל אין המשכיר צריך להחזיר את הכסף, בגלל הטענה שמזלו של השוכר גרם.

המנחת פתים (שיד, א והפנה ועיין עוד במה שכתב בשיב, יז) תירץ באופן הבא. הרא”ש דיבר דווקא על מקום שיש בו סכנת חיים להמשך המגורים. לכן המשכיר אינו יכול לומר לשוכר שהוא עדיין מעמיד לו בית שאפשר לגור בו כפי שסיכמו, ומאידך הבית עדיין קיים ולכן הוא המשכיר אינו יכול לפטור את עצמו בלא כלום. לעומת זאת, במקרה שאין סכנת חיים, שעל מקרה כזה דיבר הריטב”א, שם המשכיר יכול לומר לשוכר שימשיך לחיות בבית כפי שהוא שהרי עדיין אפשר להתגורר בבית זה, ולכן אין הוא חייב לשפץ. דברי המנחת פתים מיישבים יפה את הסתירה בדעת הרמ”א, ונדמה שכך סברו הרבה פוסקים שלא העירו על הסתירה. ויש לעיין מה הפסיקה המקובלת בימינו.

לסיכום, אין זה פשוט כלל לחייב את היורשים לתקן סכנה הקיימת במדור האלמנה. קודם כל, אין זה ברור שאפשר להשוות בין אלמנה לשוכר. לכן, גם הסוברים (בית מאיר, שושנת יעקב ועוד. וכן דעת ערוך השלחן שיד, ג.) שבמשכיר בית זה חייב לתקן סכנות – אי אפשר ללמוד מדין זה לדין מדור אלמנה. שנית, גם אם נקבל את אפשרות הלימוד מדין משכיר לדין מדור אלמנה, לפי הרבה אחרונים (גר”א, קצות החושן, חקרי לב, הפלאה, וכן בערך שי סימן שיד) יש מחלוקת בין הראשונים האם מוטל על המשכיר לתקן במקרה של סכנה כאשר הבית עדיין קיים.

נדגיש שוב שכאשר מדובר על קלקול של סכנה חיים הנובע מהמבנה עצמו – פשוט וברור שאין היתומים חייבים לקלקל, אלא הם אומרים לאלמנה שבית העומד ליפול כנפול דמי, ויש מצווה לסתור כותל מסוכן. וכך פסק הבית יהודה. הדיון שאנו דנים בו הוא לגבי סכנה שאינה נובעת מעצם המבנה – כגון חוט חשמל חשוף וכדומה שנמצא בבניין. במקרה זה נראה שהאלמנה תוכל בעצמה לתקן, אך אין היא יכולה לחייב את היתומים. ועיין עוד בפתחי חושן (שכירות פ”ו סקל”ז). אמנם במקום שהיא מעדיפה לעבור לבית אחר – נראה שהיא יכולה לכוף אותם, כיוון שוודאי אין זה נחשב מגורים נורמליים (אך עיין שו”ת מר ואהלות –ענתיבי- חו”מ סימן ל, ואכמ”ל), וכל שכן שאינו לפי כבודה.

4. דין נבנה מחדש ב”בית זה”

הדין השני בו משווה הבית יוסף (חו”מ שיב, טז) את מדור האלמנה לדין שוכר הוא לגבי זכות המגורים בבנייה לאחר נפילה. הבית יוסף כותב שכשם שבמדור אלמנה שנפל ואחר כך בנו אותו היורשים – אין האלמנה חוזרת לדור בבית זה כיוון שכבר פקע שעבודה, וכך נפסק להלכה כדברי הרשב”א, כך גם השוכר בית זה ונפל הבית ואחר כך בנאו המשכיר – אין השוכר חוזר לגור בו. וז”ל הרשב”א המופיע במגיד משנה (אישות פי”ח ה”ב, ובאופן דומה בריטב”א ובר”ן):

“ולאו למימרא שאין חייבין לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו אלא מכיון שנפל נסתלקה זכותה ממנו”.

גם במבי”ט (ב, קכא) משמע כדעת הבית יוסף המשווה בין מדור אלמנה לשוכר לעניין נבנה מחדש ב”בית זה”. המבי”ט כתב שלאחר נפילת הבית אין זכות לשוכר אפילו לשטוח פירות על אותו מקום. שכיוון שנפל – אזדא ליה ולאחר הבנייה פנים חדשות באו לכאן. וכן כתב הכנסת הגדולה (חו”מ סימן שיב הגהות טור אות מט) והביא שכך גם דעת הנימוקי יוסף. אך החקרי לב דחה, וכתב שאין להוכיח מדברי הנימוקי יוסף והמבי”ט כדעת הבית יוסף.

הבית יהודה, שראינו לעיל, כתב שכאשר הבית נופל – האלמנה יוצאת כי בעלה לא התכוון לזכות לה ולהפסיד את בניו. אמנם בשוכר אי אפשר לומר סברא זו, שהרי הוא חייב את עצמו במפורש בהשכרת בית זה. לכן נראה שהבית יהודה חולק על השוואת הבית יוסף.

בדוחק אפשר לומר שלמרות שבשוכר אין את הסברא הזו – עדיין ברור שאין כוונתו להפסיד את עצמו, והתכוון להשכיר רק את הבית הזה ולא את הבית שיבנה לאחר הנפילה. לכן כן אפשר לקבל את דברי הבית יוסף גם לשיטת הבית יהודה.

הרמ”ך בשיטה מקובצת (בבא מציעא קג.) חולק במפורש על דין זה של הבית יוסף, וסובר שהשוכר חוזר לדור בבית לאחר בנייתו אם רוצה לבנות בעצמו. וז”ל:

“אמר ליה בית זה אני משכיר לך ונפל אינו חייב להעמיד לו בית. מיהו נראה לומר שאם רצה השוכר להוציא עליה הוצאות משלו כדי שיוכל לדור בה עד זמנו אין בעל הבית יכול לעכב עליו”.

אפשר להבין שהרמ”ך אכן למד כמו הבית יהודה, ולכן הוא מחלק בין אלמנה לשוכר.

גם דעת הרדב”ז (ג, תרכג) היא ששוכר יכול לבנות מעצמו ולהמשיך לגור בבית השכור אם הוא חזר ובנה. הוא מנמק את דבריו בכך שבמדור אלמנה יש רק חיוב בעלמא להביא לה מקום לגור, וחיוב זה פוקע לאחר הנפילה. מה שאין כן בשוכר שבו יש שעבוד גמור על הבית. וז”ל הרדב”ז:

“ואיכא למידק אם אמר השוכר אני אבננו משלי ואדור בו עד שיושלם הזמן שכירתי אם יכול המשכיר לעכב עליו אי דמיא להא דאמרינן לגבי מדור האלמנה שנפל ואמרה אני אבננו משלי אין שומעין לה. ומסתברא לי שאין יכול לעכב עליו מלבנותו לדור בו דלגבי אלמנה לא השתעבד הבית לה לבדה שגם היורשים דרים עמה אלא שחייבין לתת לה מקום דירה בבית זה. אבל גבי שוכר נשתעבד הבית ממש לדירתו”.

דברים אלו צריכים עיון לאור דברי הרמב”ן שמשמע שיש לאלמנה שעבוד על הבית. יתכן מאוד שיש כאן מחלוקת בין הרמב”ן לרדב”ז האם לאלמנה יש זכות ממונית (ולכן יש לה שעבוד) או רק רשות מגורים בעלמא (ולא הדבר מוגדר כחיוב ליורשים ותו לא). לפי הבנה זו ההבדל בין אלמנה לשוכר אינו נובע מכך שבשוכר לא שייך לפרש את דעת הנותן בצורה מסויימת (כפי שהיה נראה מדברי הבית יהודה). אלא ההבל נובע מכך שמעיקרא מדובר על סוג שונה של זכויות.

כפי שראינו, הרדב”ז מחלק בין “חיוב בעלמא” לזכות ממונית, אך החקרי לב מחלק באופן אחר (חו”מ חלק ב סימן סז, כרך ג עמ’ צרח-ש במכון המאור).

החקרי לב דן בשאלה האם שוכר ששכר “בית זה” ושילם הכל ויצא מהבית בעקבות שריפה – יקבל חזרה את הכסף על הזמן שלא דר בבית. חלק גדול מהתשובה הוא בנוגע לשאלה האם לשוכר יש רשות לבנות מחדש ב”בית זה”. החקרי לב מתחיל בקושיה על שיטת השו”ע ורוב הראשונים שלאחר נפילת המדור חייבים להביא לאישה מדור אחר, והרי לכאורה מדור אלמנה שווה לשכירות “בית זה” ולכן היה נראה שלאחר הנפילה אין היתומים חייבים לה כלום, ויותר קשה שהבית יוסף עצמו משווה בין מדור אלמנה לשכירות בית זה.

החקרי לב מתחיל ומתרץ שאפשר לומר שהחיוב לתת לאלמנה מדור אינו דומה לבית זה, כיוון שאמר בית סתם. לכן הוא חייב להמשיך לתת לה בית לאחר הנפילה. אך לפי זה יהיה קשה על דעת החולקים על השו”ע, וסוברים שלאחר הנפילה אין חובה להביא דירה אחרת. החקרי לב מציע שאולי הם יתרצו שבמדור אלמנה אי אפשר לחייב את היתומים, ורק על הבית שהיה כבר שעבוד בחיי הבעל – ממשיך השעבוד לאחר מותו, אבל לאחר הנפילה – אין רגלים לחייב. אך הוא מקשה שאם כן גם כאשר המשכיר מת ונשאר הבית השכור לבנים – לא יהיו חייבים לבנות בית אחר, ואין זה מסתבר שהרי יש שעבוד נכסים. החקרי לב מביא ראיה לכך שהיתומים חייבים מכח שעבוד הנכסים מדברי התוספתא (יא, ח) תנו בית ארמלות לבתי – ונפל, היורשים חייבים לבנותו. ואין לחלק ששם ציווה באופן כללי לתת ולכן קיים חיוב גם לאחר נפילה, ולכן זה שונה מדין אלמנה שחייב עצמו באופן ספציפי וגם בית מסויים ומוגדר. שהרי סתם שעבוד שאדם משעבד עצמו – חל על כל נכסיו.

לכן הוא מסיק שוודאי החיוב של מדור אלמנה הוא כמו בית זה (כיוון שסתם ביתי הוא כמו בית זה). סברת השולחן ערוך שחייב לבנות דירה חדשה לאחר הנפילה לאלמנה הוא פשוט בדומה לדין מזונות שחייבים לזון את האלמנה מתנאי בית דין. ואם כן מסקנתו היא שגם כאשר אדם אומר סתם בית, כוונתו היא דווקא לבית זה.

ועיין שם מה שמקשה החקרי לב לפי זה על הר”ן בנדרים (מז.) ומתרץ ודן בעקבות כך בעוד כמה גמרות (בבא בתרא סג. בן לוי שמכר שדה, יבמות קא: אזון את בתך כל זמן שאת עמי וגם במנחות קח: הגדול שבהן הקדש).

בסופו של דבר, לאחר שהחקרי לב מוכיח שהדין של הבית יוסף נכון ולאחר נפילת בית זה במקרה של שוכר אי אפשר לחייב את המשכיר לבנות שוב, הוא מקשה מדוע הבית יוסף היה צריך להוכיח דין זה ממדור אלמנה ולא הביא ראיות מגמרות מפורשות.

לאחר הכרעה זו שביתי סתם נחשב בית זה, דן החקרי לב מה הדין אם יאמר השוכר שהוא רוצה להישאר בבית לשטוח פירות. האם הוא יכול לטעון שזה עדיין כלול בבית זה ששכר יחד עם הקרקע, או שהמשכר אומר לו לצאת כיוון שכבר אין זה בית. החקרי לב מקשה על דברי הבית יוסף שמשווה בין אלמנה שאינה יכולה לבנות מעצמה לשוכר, שהרי ישנם שני הבדלים משמעותיים. קודם כל, דעת השוכר היא לחיות בבית לכל משך הזמן שנתן כסף בשונה מאלמנה שמקבלת מעין מתנה. ועוד, שהחיוב של השוכר הוא חזק יותר שהרי נתן כסף והבית השתעבד אליו בשונה מיורשים שחייבים לתת לאלמנה מדור רק מכח אביהם רק בבית זה.

מדברי החקרי לב משמע שגם באלמנה יש שכירות גמורה כמו בשוכר, אלא שהשכירות אינה נובעת מכסף ולכן כוחה חלש יותר ואין היא יכולה להמשיך ולהתקיים לאחר שנפסקה. אך מלבד נפקא מינה זו – דיני מדור האלמנה שווים לדיני השוכר.

בשער אפרים (סימן ע) גם חלק על הבית יוסף. השער אפרים כותב שאין לדמות כלל בין מדור אלמנה לשוכר, כיוון שבמדור אלמנה אין שום שעבוד על היורשים הנובע מכח דבריהם, מה שאין כן בשוכר שיש שעבוד על המשכיר מכח מה שאמר וחייב את עצמו. הוא מסיק וכותב שבגלל חילוק ברור זה הבית יוסף לא פסק בשו”ע בהלכות שכירות את הדין שהוא כתב בבית יוסף שיש להשוות בין מדור אלמנה לשוכר “בית זה”. אך הוא נשאר בצריך עיון על הרמ”א שכן פסק דין זה. אפשר להבין בדברי השער אפרים שיש דין של שכירות גם במדור אלמנה, אלא שהיא שכירות מאוד פחותה כיוון שאין כאן שעבוד הגוף של היורשים. ויש לעיין עוד בדבריו, שאולי מסקנת דבריו דומה לדברי הבית יהודה.

לסיכום: לפי הבית יוסף יש השוואה בין מדור אלמנה לשוכר “בית זה”. הרמ”ך חולק על כך וסובר שדין מדור שנבנה מחדש הוא שונה מדין שוכר, ולשוכר יש יותר זכויות ב”בית זה”. כך גם עולה מדברי הרדב”ז והחקרי לב. אם כי דברי הרדב”ז הם ייחודיים בכך שעולה בהם חילוק עקרוני – האלמנה אין לה כלל שעבוד, אלא חיוב בעלמא. לעומת זאת, בחקרי לב משמע שכן משווה באופן עקרוני, אלא סובר שיש גריעותא באלמנה כיוון שלא נתנה כסף, ולכן אין מה שיקשר בין הבית הקודם לבית שנבנה מחדש.

5. דברי האחרונים

מחלוקת מפורשת בעניין הזכויות הממוניות שיש לאלמנה במדור מצאנו רק בהתייחס לתשובת הריב”ש. כתב הריב”ש (סימן שסד, ע’ שו”ע אה”ע צג, כג ברמ”א):

“השאלה הד’: אם הנכסים שהיו בידה בשעת פטירת בעלה, והמפתחות מהתבות שהיו שם הנכסים, כגון סבלונות ומלבושים ובגדים; עם היות שלקחו הכל, אבי המת והיבם, תוך שבעת ימי אבלות דרך גנבה. אם הם נקראים: שתפסה היא; או אם הם נקראים: שתפסו הם?

…ונשיב, כי דבר ברור: כי הנכסים שהן בבית הבעל, אף ע”פ שכשמת בעלה, נשארו הנכסים בידה, ואוהלים כאשר המה; שאין זו תפיסה של כלום. שכל תופס, צריך תפיסה גמורה: שיקנה הדבר באחת מדרכי הקניות, אלא שאין צריך לדעת אחרת מקנה… אבל בכאן, הבית והתבות והמטלטלין; הכל ברשות היבם, או ברשות האב היורש”.

הנה כי כן, פשט דברי הריב”ש הוא שאין האלמנה נקראת מוחזקת במה שבבית, למרות שמדובר על מדור אלמנה. אם כן, לכאורה עולה מכך שאין לאלמנה זכויות ממונית במדור. אמנם לפי שיטת הרמב”ם אין השוכר זוכה במציאות בחצר השכורה, ואם כן יתכן שהריב”ש סובר כמוהו. אך אין זה מסתבר כלל, שהרי רובם המוחלט של הראשונים חלק על הרמב”ם והקשו על דבריו. ועוד, שלכל הפחות היה על הריב”ש לומר שהתפיסה תועיל מדין ספק.

ואכן, רבי עקיבא איגר (שו”ת רעק”א קמא סימן קלג, הובא בפת”ש צג טו) הוכיח משו”ת הריב”ש הזה שאין לאלמנה אפילו גדר של שוכר, אלא היא אינה נחשבת אלא כאורח בעלמא. וזה לשונו:

“הכא בדירת אלמנה דאין לה שום זכות ליתן אותה לאחר לא להשכיר ולא להוריש, רק שיש לה זכות דירה מתנאי ב”ד, י”ל דלא מקרי חצירה, וגם כיון דלא היה לה ענין זכות בדירה זו רק שמוטל בתנאי ב”ד דהיינו שמניחה לדור בתוכה, אבל לא לענין דבר אחר שיהיה לה שכירות החצר לזכות בנפילת מציאה לתוכה. עיין ש”ך חוה”מ סי’ קל”ח סק”ב. ודוק”.

רעק”א משווה את הדין הזה לדין שוכר שהביא אורח לבית – שבמקרה כזה הנכסים בחזקת השוכר, כך עולה מדברי השו”ע (חו”מ סימן קלח סעיף א בהגהה) והנו”כ (ש”ך סק”ב, נתיבות המשפט סק”ב). בסמוך נחדד עוד את שיטתו.

רעק”א מביא את דברי הבית מאיר (עיין בשו”ת בית מאיר סימן לה) שחולק על מסקנה זו. הבית מאיר סובר שהאלמנה מוחזקת במה שנמצא בתוך המדור שלה. לפי הבית מאיר, הריב”ש דיבר על מקרה בו החפצים נמצאים בחדרים שהאישה אינה מתגוררת בהם, ואין הם כלולים במדור האלמנה. אם כן, לפי הבית מאיר יש לאלמנה מוחזקות במדור.

גם בהפלאה (צג סקכ”ז) משמע שיש לאישה זכות ממונית במדור. ההפלאה כותב שבמדור אלמנה יש  דין של חצר השותפין. וזה לשון ההפלאה:

“ועוד נראה לחלק דהתם בריב”ש משמע דהמטלטלין הם במדור שהיתה דר[ה] בו עם הבעל בחייו א”כ כיון שהיא דרה בבית מחיוב הבעל, אף דיכולין היורשין ליתן לה מדור אחר מ”מ כל זמן שלא נתנו לה הוי הבית ברשותה כמו ברשות היורשין והוי כחצר של שניהם דדינו כסימטא כדאי’ בחו”מ סי’ קצח סעיף ט”.

מחלוקת זו בין האחרונים (רעק”א, בית מאיר, הפלאה) הובאה בספר דברי יוסף (כתובות סימן עג אות ט עמ’ רנד-רנה). הדברי יוסף מוסיף טעם מדוע לפי רבי עקיבא איגר אין לאלמנה זכות ממונית במדור.

החיובים שהבעל נותן לאלמנה לאחר מותו אינם נובעים רק מהחובה הבסיסית המוטלת על הבעל לדאוג לאישתו. במקרה של אלמנה יש פן שהבעל מעוניין לשמור על כבודו, ולכן כל עוד האלמנה נקראת על שמו הוא נותן לה מזונות כסות ומדור.

נפקא מינה מהבנה זו באה לידי ביטוי בדין אלמנה שצמצמה ממזונותיה. השולחן ערוך (צה, ה) פוסק שמותר מזונות וכסות של האלמנה הולכים ליורשים. ההפלאה כותב (סימן צה סק”ד) שבאישה נשואה שקימצה מעיסתה ולא אכלה את האוכל שהייתה צריכה לרעבונה – שם מותר המזונות שייך לה (עיין עוד בפתחי תשובה סימן ע סק”א). אבל אלמנה שצמצמה ולא אכלה את האוכל הנצרך לה – האוכל חוזר ליורשים. כיוון שהבעל נותן לה מזונות משום כבודו, לכן זה יש כאן רק נתינת רשות לאכול, ומה שלא נאכל חוזר לבעל (והוא הדין לכסות). בשונה באישה נשואה שהבעל חייב להאכילה – שם הבעל מקנה לה על מנת שתאכל. וזה לשון ההפלאה:

“והטעם נראה דס”ל דדמי למדור אלמנה שמחויבין ליתן לה לפי כבודה ואעפ”כ אינה יכולה להשכיר לאחרים והיא תדור בדירה פחותה מפני שכוונת הבעל במזונות וכסותה אינו אלא משום כבודו א”כ ה”נ לא התחייב את עצמו אלא שלא תתבזה אבל לא שתצמצם את מזונותיה”.

לפי הבנה זו מאוד ברור מדוע לאלמנה לא תהיה זכות ממונית במדור. הבעל נותן לאישה מדור לאחר מותו רק משום כבודו. אין הוא מעוניין שתהיה לאלמנה זכות ממונית ובעלות על המדור. הבעל רק מעוניין שהאלמנה תמשיך לקבל מדור מכוחו כדי שכבודו לא יפגע בכך שיש אלמנה הקרויה על שמו שאינה דרה במדור הראוי לה. כל מה שהבעל צריך לעשות על מנת לשמור על כבודו הוא לאפשר לה לדור, ואין שום סיבה לתת לאלמנה זכויות ממוניות. וע”ע בית יעקב צה, ג.

אמנם יש להעיר שלפי ההפלאה יש לאלמנה זכות ממונית במדור, וכפי שראינו שהוא מגדיר את המדור כחצר השותפין. ונראה שההפלאה סובר שזה שהבעל נותן משום כבודו עדין לא מפקיע את הקניין. יש כאן קניין, אך הוא על תנאי מאוד ברור ומצומצם – האלמנה זוכה רק באופן כזה שיהיה כבוד לבעל. אולי ההפלאה הולך בזה לשיטתו, שלגבי כסות הוא סובר שיש לאישה קניין גמור בכסות, אך קניין זה הוא על תנאי, וכפי שכתב סימן צ סעיף טו.

בסוגריים נעיר שההפלאה מסיק לפי שיטתו שאין האלמנה יכולה אפילו להשכיר את בית בעלה ולגור בבית אחר, מכיוון שהיא קיבלה את הבית רק על דעת זה שתגור בתוכו. אמנם הבית מאיר (בשו”ת בית מאיר סימן לה) נוטה לומר שאם האלמנה השכירה את הבית ושכרה עם הכסף בית מעולה יותר – השכירות שלה חלה. ובכך הוא חולק על דברי רעק”א שמהם משמע שכיוון שאין לאלמנה זכות ממונית בדירה, לכן אם השכירה לאחר השכירות בטלה מכל וכל.

הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט”א (שורת הדין כרך ח עמ’ רצד עד שטז, עי”ש שהאריך בטוטו”ד) דן בגדר החיוב של חיובי מזונות, כסות ועונה. בתוך דבריו הוא מזכיר גם את שאלות הזכויות הממוניות שיש לאלמנה במדור. מסקנת דבריו היא שיש לאלמנה קניין ממוני במדור.

הגרז”נ גולדברג מוכיח את דבריו שיש לאלמנה זכות ממונית במדור מכך שהמדור הוא סעיף של דין כסות, ולגבי כסות יש לאישה בעלות ממונית. מכמה מקורות אפשר לראות שיש לאישה קניין בכסות. קודם כל, השו”ע (סימן צ סעיף טו) כותב שהבעל אינו יכול למכור כסות אישתו. מקור שני הוא מהדין (סימן צט סעיף א) שלא מקזזים את תשלום הכתובה מבגדי אישתו הגרושה. גם מכאן משמע שיש לאישה קניין גמור, ולכן אין מפחיתים את שווי הכסות מהתשלום שהבעל חייב לשלם לאישה בכתובתה. מקור שלישי בו אפשר לראות שיש לאישה קניין בכסות הוא מהדין שאי אפשר למשכן ולהקדיש בגדי אישתו שמופיע בראשונים (הובא בבית שמואל סימן צ סקנ”ב – וכן דעת שו”ת הרשב”א, מרדכי סוף האומנין, הג”א ב”ק פ”י ועוד). אם כי יש לדון האם דין זה הוא בגלל דעת בני אדם שאין כוונתו להקדיש ולמשכן בגדי אישתו או בגלל שאין הוא יכול כיוון שאישתו זכתה.  מדברי הראשונים משמע שהטעם הוא בגלל ששזכתה.

לפי דבריו, שיש לאלמנה קניין בכסות ובמדור, הוא מסביר שגם רעק”א מודה לכך. מה שרעק”א כותב שיש לאלמנה רק רשות לדור, הכוונה היא שיש לה זכות ממונית לעניין מגורים, אך לא לעניין לזכות במציאות וכל קניין חצר. הסברא בכך היא שגם בחיי בעלה לא היה לאישה קניין חצר לעניין מציאה במדור זה, ולכן חז”ל לא הוסיפו לה עוד כח לאחר מות בעלה. טעם זה מסתבר ביותר אם נאמר שהזכות במדור היא המשך הזכות שהיתה בחיי הבעל. אך אפשר לומר טעם זה גם לפי ההבנה שחיוב המדור הוא חיוב חדש.

יש להביא סימוכין להבנה זו מהאופן שבו הבית מאיר (שו”ת סימן לה) מביא את תשובת רבי עקיבא איגר. וזה לשונו:

“אבל בדירת אלמנה דאין לה רק זכות דירה לעצמה ולא להשכיר ולא להוריש י”ל דלא הוי חצירה, ולא חייבוהו חכמים להבעל ליתן לה הדירה כעין חצירה, רק מעשה הדירה והשימוש, אבל לא לשאר דברים, משא”כ שוכר דעלמא שמעותיו זכי לו שיהיה כל זכיות והנאת הפירות שלו”.

מדברים אלו, משמע שלאלמנה יש זכות ממונית בדירה לעצם הדיורים. שוכר נותן כסף ולכן הוא מקבל זכויות ממוניות מלאות (וגם קונה מציאה). אך אלמנה מקבלת את זכותה רק בגלל שבי”ד חיובו את הבעל לתת לה את החצר, לכן אין היא זוכה בהכל – אך היא כן זוכה ברשות לגור. הבנה זו היא בניגוד לדברי רעק”א כפי שהם מופיעים בשו”ת רעק”א, שם משמע שאין לה כלל זכות, אלא שמוטל על הבעל לתת לה רשות לגור בבית.

ה. סיכום

קשה להגיע למסקנה ברורה מה הזכות הממונית שיש לאישה בבית. יש לנו כמה דינים ברורים, כגון שיתומים שמכרו לא עשו כלום, וכן שאם המדור נפל אין לאישה שום זכות, ושאסור לאישה להשכיר את המדור. אך אין הם פותרים לנו את התעלומה – עדיין אפשר לומר שיש קניין עם מגבלות, או חוסר קניין עם חובות של היורשים. המעיין בדברי האחרונים עלול להרגיש שהמשמעות של חקירה זו היא רק לגבי השאלה מי מוחזק בנכסים שבתוך המדור. חלק מהאחרונים סוברים שאין האישה נחשבת מוחזקת מבחינה ממונית בבית, כך כתב במפורש רעק”א. אך אחרונים אחרים משמע שחולקים עליו וסוברים שיש לה מוחזקות בדברים בבית (הפלאה, בית מאיר). אולם נראה שמחלוקת זו נוגעת גם לשאלה הכללית עד כמה אסור לאישה לשפץ, ובאופן עוד יותר רחב – עד כמה להשוות את דין האישה לדין שוכר. הבית יוסף משווה בין מדור אלמנה לשוכר ללא שום הסתייגות, ונראה שלמד שיש לה זכויות רגילות כמו שוכר. בהרבה אחרונים נראה שהם קיבלו את ההנחה שיש לאלמנה זכויות הדומות לשוכר, אך צמצמו אותם בגלל סיבות צדדיות. מדברי הרדב”ז עולה עמדה הפוכה – שאין לאלמנה זכות וקניין אלא יש רק חובה על היתומים.

ו. תשובות לדינא.

1. כל עוד יש שם “בית” על המדור, אזי האלמנה יכולה לכוף את היתומים לתת לה להמשיך לגור בבית שהיתה גרה עם בעלה עד מותו (להלן “מדור”).

2. כאשר אי אפשר לחיות חיים תקינים במדור, אזי האלמנה יכולה לחייב את היתומים לשכור לה בית אחר, אם אינם רוצים לתקן בית זה. דין זה נכון אפילו אם עדיין יש שם “בית על המדור”.

3. נראה שלדינא האלמנה יכולה לעשות שיפוצים אסתטיים וייפוי של המדור, אף על פי שנראה שיש החולקים בדבר. כל שכן כאשר מדובר בדבר שאינו נוגע לגוף הבית. כמובן שאסור לה לחזק את המדור ולגרום לכך שהיא תוכל לכוף את היתומים להשאירה במדור ליותר זמן.

4. צ”ע לדינא האם האלמנה יכולה לכוף את היתומים לסלק סכנות שאינם מגוף המדור, אך קיימות במדור. שלכאורה יש בכך מחלוקת הפוסקים, ואם כן אי אפשר להוציא ממון. אך אם אין היתומים מציעים לה בית אחר – בוודאי שיכולה לכוף אותם לתקן.

נספח: גדר המוחזקות במזונות אלמנה – סיכום של דברים שהוזכרו בהקשר לכך בסימן צג.

הנה בגמרא כתובות צו: מופיע שהאלמנה נחשבת מוחזקת בנכסים (קרקעות) לעניין מזונותיה. דין זה אינו פשוט כלל, ויש להבין מהי בדיוק מוחזקות זו. הקושי העיקרי, כפי שכבר עולה מדברי תוס’ על הגמרא שם, הוא שהאישה אינה נחשבת מוחזקת בנכסים לעניין הכתובה. דבר זה אינו מובן – כיצד יתכן שהאישה תהיה מוחזקת בנכסים לעניין דבר מסויים ולא מוחזקת לעניין דבר אחר, הרי אם היא מוחזקת לכאורה אין לחלק בין עניינים שונים. הסיבה שאין לחלק בין נושאים שונים היא משום שמוחזקות מהווה אחיזה ותפיסה, ולכן אין זה משנה על איזה נושא נדבר – האישה כבר אוחזת ותפוסה. בנוסף, כמדומה שלא מצינו חילוק כזה של מוחזקות רק לעניין דבר מסויים.

ועיין בסימן ק פת”ש סק”ב שהביא שם מחלוקת אחרונים האם במקרה שהנכסים בחזקת האישה לקרקעות היתומים יכולים לסלק אותה במעות כאשר היא מעדיפה קרקע. כלומר, יש מחלוקת למעשה האם המוחזקות לעניין המזונות מועילה לגבי הכתובה. (ולכא’ זה תלוי בתירוצי התוספות בצו:.)

בהמשך לקושי זה יש להציב קושי בסיסי יותר- כיצד האלמנה הופכת להיות מוחזקת בנכסים. הרי לא מדובר כאן על נכסי מלוג או צאן ברזל שהיא הכניסה. אלא מדובר על ירושת הבעל, שזה ממון ששייך לגמרי לבעל וליורשיו. אם כן צריך להבין כיצד פתאום במות הבעל הוא הופך להיות בחזקת האלמנה. האם זו תקנה שחז”ל קבעו? האם זה נובע מהסכם הכתובה לתת מזונות? בין כך ובין כך – עולה שוב השאלה על איזה סוג קניין מדובר פה.

בסימן צב העוסק במזונות אלמנה מוזכר כמה פעמים ובהקשרים שונים שהאישה נחשבת מוחזקת בנכסים.

הדין הראשון (סעיף טו) הוא המחלוקת האם אלמנה צריכה להישבע כאשר היא מנצחת את היתומים וגובה מזונות במקום של מחלוקת האם היא כבר קיבלה. דעת הרמב”ם שהאלמנה חייבת להישבע. אמנם יש שתי גירסאות בתוך שיטה זו. גירסת השו”ע היא שהאלמנה צריכה רק להישבע היסת. אך לפי הריטב”א, גירסת הרמב”ם היא שהאלמנה צריכה להישבע כעין תורה. דעת הריטב”א מסתברת, שהרי הנכסים הם ביד האלמנה כמו משכון, ולהלכה המוציא מחברו בגלל שיש בידו משכון – צריך להישבע כעין של תורה. הב”ש מסביר את גירסת השו”ע בכך שכיוון שהאלמנה מוחזקת הרי זה יותר ממשכון, וכאילו היתומים באים להוציא ממנה, ולכן היא רק נשבעת היסת. הנה כי כן, לכאורה יש כאן מחלוקת האם האלמנה נחשבת כ”בעלים” על הנכסים, והיתומים באים להוציא ממנה כאשר יש מחלוקת. או שמא האלמנה נחשבת רק כמחזיקה משכון.

בהמשך (סעיף יח) השו”ע מביא את מח’ הרמב”ם והראשונים האם אלמנה שאין בידה כתובה יכולה לגבות מזונות. דעת הרמב”ם שאין לה מזונות (משום שטענינן לירשיה). ודעת הרא”ש רמב”ן ורשב”א שיש לה מזונות. הב”ש מקשה על הרא”ש כיצד שיטתו מתיישבת עם כך שהוא סובר שאלמנה לא גובה כתובה כאשר אין בידה כתובה (וצע”ג מהרא”ש פי”ג ס”ו, וע’ ט”ז סקי”ט). ומתרץ הב”ש שהחילוק הוא שלעניין מזונות אנו אומרים שהנכסים בחזקתה, משא”כ לעניין גביית הכתובה של האלמנה.

עוד כותב שם הב”ש שדעת החולקים על הרמב”ם היא שכיוון שהנכסים בחזקתה לכן גם במקום שאין היא יכולה להישבע – תגבה מזונות. (נראה שכוונתו שכשם שלא אומרים כאן טענינן כי היא מוחזקת, כך גם במקום שהיא לא יכולה להישבע היא תגבה כי הנכסים בחזקתה).

עוד מקום שבו עולה ההתייחסות לכך שהנכסים בחזקת האישה זה לגבי המחלוקת ראשונים באלמנה שמכרה בינה לבין עצמה. דעת הרמב”ם שמכרה קיים אם מכרה שווה בשווה. אך דעת הר”ח (עיטור ורא”ש) שמכרה בטל, והשו”ע הביא דעות אלו בסתם ויש (סעיף כה). הט”ז שם כותב שיש להכריע שהמכר בטל, כיוון שיש כאן ספק אין להוציא מהיתומים. דברי הט”ז מחדדים שוב את ההבנה שלא מדובר כאן על גדר רגיל של נכסים בחזקתה, שהרי אם הנכסים היו בחזקתה כפשוטו – לא היה זה נחשב כהוצאה מהיתומים. (אלא רואים שרק במקום שהאישה עלולה להפסיד מזונות חכמים תיקנו לה מוחזקות.)

(בדוחק אפשר לומר שכוונת הט”ז היא אחרת. הט”ז מתכוון לומר שכיוון שהאלמנה תקבל את המזונות בכל אופן, ולא מדובר כאן על דיון האם מגיע לה מזונות או לא – לכן לא שייך לומר כאן הנכסים בחזקתה. עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. אפשר להגיע למצב שבו היתומים לא יפסידו נכס. באופן דומה לשני אפשרויות אלו אפשר להבין את דברי הב”ש לגבי מדוע בספק על השיפוץ האישה לא יכולה לשפץ, ותירץ כי בכל מקרה יביאו לה דירה. אפשר להבין שכיוון שמקבלת חכמים לא ראו לתקן לה מוחזקות, ואפשר להסביר שאכן יש לה מוחזקות אך היא לא מתממשת כיוון שאפשר להגיע לפתרון טוב יותר שבו שום צד לא יפסיד.)

מקום נוסף בסימן זה הוא דין אלמנה שלא תבעה מזונות. בגמרא יש שתי לישנות מתי היא מפסידה מזונותיה. לשון ראשונה – לאחר שנתיים בענייה ושלושה בעשירה. ולשון שנייה שהדבר תלוי בשאלה האם היא פרוצה ולא מתביישת לתבוע. הרמב”ם מכריע כמו הלשון הראשונה, וכן בשו”ע (סעיף יד). אך דעת הרא”ש שיש לפסוק כמו שתי הלישנות לחומרא, ותפסיד מזונות רק בשנתיים כאשר היא גם ענייה וגם פרוצה. הב”ש מסביר את דעת הרא”ש בכך שהנכסים בחזקתה. ומייד מוסיף הב”ש שגם הרמב”ם מודה שהנכסים בחזקתה, אלא שהרמב”ם סובר שכאן יש הכרעה כמו לישנא קמא (כנראה דומה לאת”ל).


[1] ועיין עוד בנספח למאמר זה וכן במאמרו של הרב שמואל יוסיפון שליט”א הדן במשמעות המושג “נכסים בחזקתה”.

[2] החקרי לב מקשה על כך כיצד השולחן ערוך פוסק בסימן שי שאין שיעבוד נכסים בשכירות חמור זה, כדעת הרמב”ם ויחד עם זאת מביא את דברי הרא”ש. הוא מתרץ שבסימן שי השו”ע לא רצה לפסוק כמו הרא”ש להוציא ממון. לעומת זאת, הנתיבות בסימן שי מסביר באופן מחודש את כל שיטות הראשונים לפי הבנתו שיש שעבוד נכסים בגם בהשכרת חמור זה, עי”ש


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות