מנהג ק"ק האשכנזים בארץ ישראל לעשות חדר יחוד מיד לאחר החופה, אע"פ שמנהג זה לא היה קבוע בכל הקהילות כל הדורות כעדותו של הרב ערוך השולחן והרב ה'מקנה' ועוד, כעת הזאת הוא מנהג פשוט, אולם אצל ק"ק הספרדים אין מנהג כזה לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אך חדשים מקרוב באו מקנאת אישה בחברתה להנהיג מה שנקרא היום חדר מנוחה, כלומר, להיכנס לחדר ייחוד אך לא לנעול את הדלת במפתח או שמשאירים את הדלת פתוחה, וטוענים שהרי אין כאן יחוד וממילא מרוויחים שגם יושבים לבדם בהשקט ללא מפריעים וגם אין כאן ייחוד ולא ביטלו מנהג אבות שלא נהגו להתייחד לאחר החופה.
ועתה יש לעיין אם מעשה זה יש בו הוספה הגורעת או שמא אינו מעלה ואינו מוריד והנח להם במנהגם.
א) וראשית בקציר הא'ומר, נעיר שאצל הספרדים הרחיקו את המנהג הזה גם מטעם שהנהגה זו אינה מכובדת לדעתם, שאיש ואישה יכנסו לעיני כל לחדר סגור, שלא גרע ממה שפסק הרמ"א (אה"ע כא, ה ועיין ט"ז שם סק"א) שאין לזוג נשוי להראות דברי חיבה בפרהסיא, בין מצד דרך ארץ ובין מצד הרהור אצל הרואים, ואולם על מנהג האשכנזים בזה יש לומר, אולי, מתוך שהכל נוהגים כן אין בזה חשש כי הוא דבר הרגיל והכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה, וחזר הדבר להיות כדבר של מצוה ולא דבר של חיבה, אולם לספרדים לא יעלה מזור כיון שאין זה נהוג בינם כמעט וממילא הנוהג כן לוקח על עצמו אחריות על טהרת מחשבותם של הרואים, ועיין במה שכתב ערוך השולחן (נה, טו), שמי מתייחד לפני כל ליחוד הראוי לביאה, מכוער הדבר.
ולכן אף במקום שיכנסו לחדר ולא ינעלו את הדלת לא יגהה מזור ולכאורה אין לנהוג כן מטעם זה, אלא אם כן ילכו החתן והכלה בלי פרסום, אלא שבזה נלכדו בשאלה שנברר לקמן בעזרת ה' יתברך האם אין זה נחשב חופה גמורה לדינא.
ב) והנה מפורסמת לשון הרמב"ם (אישות י, א) שכתב:
"הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר".
וכתב הר"ן (כתובות א. ד"ה או) שמשמע מדברי הרמב"ם שהיחוד שכתב הוא יחוד גמור הראוי לביאה, והקשה הר"ן על הרמב"ם שהרי בכתובות (יב.) מבואר שיש מצב שהאישה שאף שלא נסתרה בעדים תיחשב נשואה, ואם כן מבואר שאין צורך דווקא בייחוד הראוי לביאה וענין חופה ענינו הוא הבאה לביתו כלשון הפסוק אם בית אישה נדרה וע"ע קרן אורה (יבמות קיא: ד"ה תוד"ה נסתרה).
ואמת שכתב האור שמח (נערה א, ט) שיש לומר שדעת הרמב"ם היא שסתם נכנסת לחופה הרי היא בחזקת בעולה ואם היא עדיין בתולה העדים לא דקדקו לראות אם נבעלה, וכמ"ש הרשב"א (כתובות שם), והדבר פשוט אף לפירושו, שאין זה מוחלט שנבעלה כלל, אלא מצד תביעה ממונית של כתובה וקנס וכיו"ב אין כאן טענה מוחלטת.
ואולם במחכ"ת וגאונו, דבריו מקשה ליושבים בקרקע עולם, מדברי הרמב"ם שכתב (אישות יא, טו) "ועד מתי יש לו לטעון טענת בתולים, אם נסתרה מיד, ואם לא נסתרה אפילו לאחר שלשים יום", ואם נאמר שהעדים לא דקדקו לראות אם נסתרה אם כן כבר מהיום הראשון אין לו טענה שהרי כבר חזקתה הלכה לה, ואם כן על כרחך הרמב"ם לא סובר כהרשב"א שהרי נתן לבעל שלושים יום ויותר, והרי לפי האו"ש יש כאן חזקה על העדים שלא דקדקו והאישה לא תוכל להוציא כתובה מהבעל זה, ולכן ע"כ יש לומר שהכל תלוי בנסתרה ממש.
ומה שכתב הרמב"ם (נערה א, ט) "ואלו שאין להן קנס… והמתגרשת מן הנישואין ועדיין היא נערה בתולה, אבל המתגרשת מן האירוסין אם נאנסה יש לה קנס…" על כרחך דווקא שנסתרה, ומה שכתב שהיא עדיין בתולה כלומר שבתוליה קיימים ואפשר שנעשה בה מעשה בהטיה או שלא כדרכה ונבדקה כמו הבדיקות שיש בגמרא וכו', וכן מצאתי מפורש בדברי המנחת חינוך (מצוה תקנח) שלדעת הרמב"ם אם יש עדים שלא נסתרה כלל הרי שיש לה קנס אע"פ שנתגרשה מן הנישואין.
והביא המנח"ח ראיה מדברי הבית שמואל (סז סק"ב) שאליבא דהרמב"ם אם יש עדים שלא נסתרה כלל אחרי הנישואין ואח"כ נישאת לשני ונמצאת בעולה שאין לה שום כתובה כיון שוודאי שזינתה תחתיו כי הרי יש עדים שלא נסתרה עם הראשון.
וקצת לא הבנתי ראיית המנחת חינוך מהב"ש, שהרי לשון הרמב"ם (אישות יא, ב) ברורה שהבתולה מהנישואין אין לה מאתיים אע"פ שלא נבעלה כלל שכך לשונו: "הואיל וחזקת הנשואה שתיבעל…תיקנו להם מאה בין נבעלו ובין לא נבעלו והרי הן כבעולות לכל דבר", אולם אפשר לומר שכוונת המנח"ח שהיא עדיין בחזקת בתולה ממש ואה"נ שמצד כתובה דרבנן תיקנו לה רק מאה, אבל דין קנס וטענת בתולים עדיין יש לה אם יש עדים שלא נסתרה כלל, וכן מדוייק מלשונו "על כן לענ"ד באיכא עדים שלא נסתרה לענין קנס הויא לה כבתולה" ולמה לא כתב 'לכל דבריה' וכתב רק 'לענין קנס'.
אך קשה לומר כן שהרי (בהלכה ח) כתב הרמב"ם שכל שיש לה מאתיים יש לה טענת בתולים וכל שיש לה מנה אין לה טענת בתולים, ואם כן הרי זו לדעת המנח"ח יש לה טענת בתולים אם כן חזר הדין להיות שיש לה מאתיים.
אולם אם נאמר כן הדברים מוקשים מכח הלכה ב' שנכתב בה 'ובין לא נבעלו' וזה בע"כ במקרה שהיו עדים שלא נסתרה.
ואפשר לומר שהכוונה ברמב"ם ל'טענת בתולים' בהלכה ח הוא רק כדי להפסידה כתובתה ואת זה אי אפשר שהרי היא מופסדת ועומדת כי כבר תיקנו לה מאה ונחתה אדעתא דהכי, וכ"כ להדיא הרב המגיד (על הלכה ח) וז"ל: "ופשוט הוא שאין טענת בתולים אלא להפסידה ממה שהוא תנאי בית דין", אבל בוודאי שיש לו לטעון עליה שזינתה תחתיו אם יש לו עדים שלא נסתרה מעולם וזוהי כוונת הרב מנחת חינוך שיש עליה 'טענת בתולים' ולזה הביא את דברי הבית שמואל הנ"ל ודו"ק.
אולם דברי האו"ש גבוהים ורמים מדעתינו הדלה.
ועוד מדוקדק שדין זה מכח תקנת חכמים ממה שכתב הרמב"ם (אישות יא, ב):
"מפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וחזקת השפחה והנכרית והשבויה שתבעל תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו והרי הן כבעולות לכל דבר".
ומשמע שעיקר הענין הוא מפני שיש כאן תקנת חכמים ולא רק מצד דעתו של הבעל שלא סמכא דעתו על העדים, וכמו שהיא דעת התוספות (יב. ד"ה שאני), אלא שכך היא תקנת חכמים.
ואין לומר לכאורה שכל זה הוא מפני שמא נבעלו כי הרמב"ם כתב להדיא שאפילו לא נבעלו, והרי מנין לנו שלא נבעלו, הרי רוב בקיאים בהטיה (כתובות ו:) ויכול להיות שנבעלו באופן שאין פגם בבתולים, ומה גם יכול להיות שבאו עליה שלא כדרכה והרי היא נשואה גמורה (עיין רמב"ם אישות פ"ג ה"ה) שהיא קנויה גמורה ונבעלה מקרי, אלא על כרחך שיש עדים שלא נבעלה ואיך יש עדים בכך א"כ לא נסתרו לגמרי.
ומכל הנ"ל, לי הקטן, יש לומר שדעת הרמב"ם שנישואין הוא לאו דווקא בייחוד הראוי לביאה, שהרי לא נסתרה ואעפ"כ נשואה מקרי.
הלום מצאתי שאת ההוכחה מדין נסתרה הנ"ל שאין צריך ייחוד הראוי לביאה, כבר כתב בספר המקנה (קו"א סימן נה ס"א), ושמחתי שה' היה בעזרי שכיוונתי לדעת מצוקי תבל.
אולם עיין חידושי מהרי"ט (כתובות ב.) שכתב שהואיל וכלפי העולם נחשבת בעולה כי היתה מעין נשואה לכן אין לה מאתיים, אע"פ שלא נקראת לדינא נשואה לשיטת הרמב"ם, אך הקרן אורה (יבמות נח.) כתב וז"ל: "דעל כרחך הא דבעי הרמב"ם ז"ל בכניסה לחופה יחוד גם כן לאו לעיכובא היא, וכדאיתא התם בברייתא (שם) כנסה לשם נישואין ולא נסתרה אלמא דחשיבא נשואה, אף על גב דלא נסתרה. ובדבר הזה כבר האריכו הראשונים והאחרונים ז"ל" עכ"ל.
והואיל והדברים שקולים, יש לברר מהי דעת מרן הבית יוסף בדעת הרמב"ם, שאחריו נמשכים יוצאי ספרד וממילא יתברר הדין למעשה בע"ה.
ג) כתב הרמב"ם (איסורי ביאה יט, ב):
"כיצד כהן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הגרושה או על הזונה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה הרי אלו נתחללו לעולם, ואם הוליד ממנה בן בין זה שחללה בין כהן אחר הולד חלל, אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה, ואם נשאת אף על פי שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע"פ שנמצאת בתולה".
רואים שיש מצב שהנשואה תהיה נשואה ויש עדים שלא נבעלה, וכ"כ הכסף משנה שם: "שכיון שנכנסו לרשות הבעל לנישואין אף על פי שלא נבעלו פסולות", וזאת מנין לנו שלא נבעלו, בשלמא אם היה כותב הכסף משנה שכיון וכו' הרי היא בחזקת בעולה וכמו שכתב באמת המגיד: "שכל נשואה בחזקת בעולה", מובן שהיה ייחוד הראוי לביאה בנישואין ויכול להיות שבא עליה בהטיה או שלא כדרכה, אבל מזה שכתב בהחלטיות שלא נבעלו, משמע שלא היתה ביאה כלל וזאת מנין, אלא על כרחך לא בעינן יחוד הר"ל.
ד) וכן ראה לרמב"ם מה שכתב (איסו"ב י, יט) בדין דם חימוד:
"לפיכך כל אשה שרצתה כשתבעוה להנשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לתלמיד חכם מותרת להנשא מיד ותספור מאחר שנשאתו ותטבול, שתלמיד חכם יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול".
ומבואר לפי דעת הרמב"ם שתלמיד חכם יכול לישא מי שאסורה לו למעשה ביאה מכח דם חימוד ואעפ"כ חשיב נישואין.
וביאר המגיד משנה (שם) שזה נחשב ייחוד הראוי לביאה הואיל וכל האיסור הוא רק מכח תקנת חכמים אבל מהתורה מישרא שריא, ולכן תלמיד חכם שישמע לחכמים ולא יבוא עליה התירו לו, וע"ה לא התירו לו, אבל שפיר נחשב ייחוד הראוי לביאה.
וזאת שקשה לי, שהרי הייחוד הראוי לביאה אין כאן ומה אכפת לי אם זה מסיבה זו או אחרת (ועיין עוד ברמ"א סי' סא ובפת"ש שם), והנראה לומר שכביכול חכמים התערבו בבחירה של האדם, וכמו שאדם יכול להימנע מסיבת מה מתשמיש בליל החתונה וכלשון המשנה בברכות (פ"ב מ"ה) "עד מוצ"ש אם לא עשה מעשה", אף כאן כן הוא שכביכול לא מסתדר לשמש, אבל אין כאן איסור בעצם.
ואין זה כמו היסוד באיסור דרבנן, שראיתי כמדומה לי בברכי יוסף, שאיסור דרבנן אין איסור עצמי של החפץ, וכמו איסור אכילה בתשעה באב שאין האוכל איסור עצמי אלא שאסור מצד היום, ואף כאן אין האישה נאסרת בעצמה אלא שחז"ל מנעוהו, וכמו שראיתי להגר"י קאפח שכתב שהואיל וכאן הוא חומרא יתירה כלשון הרמב"ם אין זה איסור עצמי, ובמחכ"ת וגאונו לא ירדתי לעומק דעתו שהרי מה אכפת לי מה הסיבה למה אינו עושה מעשה, וכמו שהקשה על הרב המגיד הרב קרית דוד חנה (סימן ד) שמה אכפת לי מה הסיבה אע"פ שארי רביע עליה עדיין לא חשיב ראוי לביאה, אולם לפי מה שכתבנו ניחא בע"ה ודו"ק.
אולם הכסף משנה פליג, וז"ל:
"לכן נ"ל דבהא דתבעוה להנשא לא התיר רבינו לת"ח להתייחד עמה כמו שעלה על דעת הראב"ד וה"ה אלא מפני שהוא ז"ל סובר שאסור לישא כשהיא נדה כמבואר בדבריו פ"י מהלכות אישות נ"ל דההיא דהיא ישנה בין הנשים וכו' כשנשאה טהורה ואח"כ פירסה מיירי דטעמא דאסור לישא אשה נדה אף על פי שהיא תישן בין הנשים והוא בין האנשים משום דאכתי איכא למיחש שמא באיזו שעה מן היום או מן הלילה לא יזהרו המשמרות ויבא עליה ולענין זה הוא היתר ת"ח בתבעוה להנשא שהוא מותר לישא אותה אף על פי שעדיין לא ספרה ולא טבלה והוא שישן האיש בין האנשים והיא בין הנשים כדין כלה שפירסה נדה ולפיכך לא הזכיר בהיתר ת"ח לשון יחוד כלל אלא לשון נישואין שהרי כתב ואם נשאת לת"ח מותרת לינשא לו מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שת"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ"ל הרי דלענין נישואין בלבד אמורים הדברים ולא לענין יחוד".
מבאר הכס"מ שיש שתי דרכים להינשא או על ידי ייחוד או על ידי נישואין, ושתיהן מועילות להינשא ואין צריך דווקא ייחוד הראוי לביאה, ולכן אף אם אין ייחוד הר"ל הרי שהיא שהם נשואים, ובזה גם נרוויח את כל המקומות שבהם הרמב"ם את נקודה של 'נישאה אע"פ שלא נבעלה'.
ומה שמרן הכסף משנה חלק על הר"ן (הנזכר למעלה אות ב) בפירוש הרמב"ם, כבר כתב מרן באבקת רוכל (סי' קנה) שאינו מחוייב לפירוש הריטב"א וגדולים כמוהו במילתא דאיכא תיובתא וטעמא, בפירוש דברי הראשונים 'דלאו קטילי קני באגמא אנן' כלשונו.
ה) גם הנה אמרתי להביא ראיה חביבה בס"ד, שהנה פסק הרמב"ם בהלכות גירושין (ח, יג):
"הרי זה גיטך על מנת שתנשאי לפלוני אם נישאת לו הרי זה גט כשאר כל התנאים, אבל אמרו חכמים לא תנשא וכו' שמא יאמרו נשותיהן נותנים במתנה, וכו' עברה ונישאת לאותו פלוני לא תצא"
ויש לעיין למה כתב הרמב"ם שיש כאן רק איסור שמא יאמרו נשותיהם נותנים במתנה, והרי יש כאן איסור הרבה יותר חמור והוא שיתייחד עם אשת איש שהוא איסור מן התורה (ע"ז לו:), שאם נאמר שייחוד הראוי לביאה רק הוא בגדר נישואין, הרי שאין דרך לאישה זו להתגרש רק אם יעברו על איסור ייחוד עם אשת איש.
אלא על כרחך שאין צריך ייחוד הראוי לביאה כדי לינשא לדעת הרמב"ם, וכן מתבאר ממה שכתב מרן בשו"ע (קמג, יח) כדעת הירושלמי 'הרי זה גט ע"מ שתבעלי לפלוני' "לכתחילה לא תיבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתיבעל לו נמצאת תחילת ביאה באיסור", ועיין ב"ש (סקל"ב) שכתב "אף כאן שייך הטעם נשותיהם נותנים במתנה וכו' ואפשר משום חשש האיסור שכתב המחבר הוא יותר חמור שהוא איסור אשת איש לכן כתב טעם זה ובתנאי שתינשאי לפלוני לא שייך טעם זה וכמ"ש" עכ"ל, ודון מינה ואוקי באתרין שאם היה איסור יותר חמור בתנאי של תינשאי לפלוני היה נאמר, אלא על כרחך לומר שלרמב"ם יש נישואין אף שאין ייחוד הראוי לביאה ודו"ק.
וכן הוא להדיא בבית שמואל על ההלכה הנ"ל מהרמב"ם שנפסקה בשו"ע (בסעיף טז), שכתב (ס"ק כד) וז"ל "אבל משום שאסורה עליו משום אשת איש עד שנתקיים התנאי וכו' דהא יכולה להנשא בחופה וקידושין ונתקיים התנאי וליכא ביאת איסור", הרי שדעת הבית שמואל ברמב"ם ובשו"ע שאין צריך ייחוד הראוי לביאה דאל"כ הרי יש איסור ייחוד עם אשת איש שהוא חמור יותר.
ודע, שהרב המגיד כתב פשט בירושלמי שמה שנאסר לבעול בתחילה הוא מחמת הטעם שמא יאמרו נשותיהם נותנים וכו', ומרן הבית יוסף לא הזכיר דבריו (אע"פ שהזכיר את תחילת דבריו לפני כן) משמע דלא ס"ל כלל כדברי הה"מ, ודברי הירושלמי כפשוטם שתחילת ביאה באשת איש, ואע"פ שיותר למפרע תחילת המתיר באיסור הוא, וכמו שבאמת פסק בשו"ע את הטעם של תחילת ביאה באיסור, וכמו כן תמה המהרש"ך על הרמב"ם, על דברי המגיד, שלפי דבריו אין פירוש לירושלמי 'הותר הגט למפרע' שהרי מה למפרע יש כאן אם האיסור הוא רק משום שמא יאמרו וכו'.
הרי לפניך ראיה שדעת מרן השו"ע ואפשר גם דעת הרמב"ם שאין צריך ייחוד הראוי לביאה כדי לינשא.
ו) ויש להעיר שהרי הבית שמואל מן המפורסמים שמצדדים בדעת הרמב"ם שבעינן ייחוד הר"ל, וכמו שכתב בסימן נה (סק"ה), והנה אתה רואה שסתר עצמו לכאורה שהרי כתב הדברים לדעת הרמב"ם, והיה לו לחלק בין סברת הרמב"ם והרשב"א וכיו"ב, כדרכו.
וכמו כן תמה הבית מאיר על מה שכתב הב"ש בסוף סימן סא (סק"ד) שאם מודיעים לחתן שהכלה נדה יש כאן חופה אף לדעת הרמב"ם, והרי איך יתייחדו והרי אסור לחתן להתייחד עם אשתו נדה עכת"ד, וקשה לומר דמיירי שקידש אותה בביאה ואז אין יצרו תקיף, שהרי אסור מדרבנן שאסור לקדש בביאה (אה"ע כו, ד) וברשיעי לא עסקינן, וזה פשוט.
ועוד יש לי לתמוה על הרב בית שמואל, שהנה מרן (ז, יב) פסק שכהן שקידש גרושה לא נתחללה, אבל אם נשאה נתחללה, ואע"פ שלא בעלה נתחללה, ומקורו טהור בהרמב"ם איסורי ביאה (יט, ג), וכתב הכס"מ (שם) שאם נשאו אע"פ שלא נבעלו נתחללו (והוא פשוט כדעתו שנישואין הוא לאו דווקא בייחוד הר"ל וכנ"ל).
והנה הט"ז (ס"ק יג) כתב שדינה בנישואין כאלה שיש עדים שלא נסתרה היא רק ספק חללה ולא ודאי, ויכול להיולד מזה שילדיה לא יהיו חללים גמורים ואסורים ליטמא למתים וכיו"ב לחומרא, והרב בית שמואל (ס"ק לו) השיג עליו וכתב לא מבעיא לדעת התוספות שייחוד הוא לאו דווקא ר"ל, וכל חופה משוויא לה נשואה, אלא גם לדעת הרמב"ם יש לומר כן שאע"פ שלא נסתרה נעשית חללה גמורה מכח נישואין עכת"ד הבית שמואל, וכבר תמה על הבית שמואל הגר"י קאפח (שם) איך אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם והרי לדעת הרמב"ם בעינן יחוד הר"ל (וזוהי שיטת הגר"י קאפח בכמה מקומות בצורה מוחלטת שתמיד חופה היא אך רק ביחוד הר"ל ואכמ"ל).
ואף לא ידעתי מה יענה הבית שמואל מדין חופה שכתב בדעת הרמב"ם כנ"ל שחייב להיות ייחוד הראוי לביאה, ואם בעינן יחהר"ל דווקא, הרי שלא נסתרה וחזר הדין להיות כדעת הט"ז שהוא רק ספק.
(ועיין עוד באבני מילואים כאן וכן הפת"ש ס"ק כב שהביאו מחלוקת בזה בין מהר"א ששון דס"ל שלא הוי חללה וודאי לשער המלך דהוי וודאי כיון שיש עליה שם נישואין, ומשמע לדעת השעה"מ ייחוד הר"ל לאו דווקא. ע"ש ועיין פת"ש סי' נה סק"ב בסופו)
ואין ליישב שכאן מיירי שמסר האב לחופה ונתאלמנה, ומכח מסירה נעשית נשואה, ועדיין יכולה להיות בתולה, שהרי לדעת הבית שמואל (נז סק"א) שיטת הרמב"ם (אישות ריש פכ"ב) דמהני מסירה לעשותה נשואה רק לענין ירושה ולא לשאר דברים. ע"ש.
ואם כן קשה מאוד ליישב את דעת הבית שמואל, ואיך שיהיה יוצא מדבריו שגם הוא מודה באיזה אופנים בדעת הרמב"ם שלא בעינן ייחוד הר"ל.
ז) ועתה נשוב לנדון העיקרי, הוכח לעיל שלדעת מרן השו"ע והכס"מ ז"ל בדעת הרמב"ם, אין צריך ייחוד הראוי לביאה, ולפי זה יש לבאר דברי הרמב"ם בהלכות אישות שפתחנו בהם שכתב "עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום", שלא מוכרח שיתיחד עמה ויפרישנה לו יהיה דווקא בייחוד הראוי לביאה, שהרי כתב הרמב"ם שחופה הוא הנקרא נישואין בכל מקום, והכסף משנה (באיסו"ב כנ"ל) כתב שנישואין אינם צריכים להיות דווקא על ידי ייחוד הראוי לביאה, וממילא שאף את השולחן ערוך (נה, א) שהביא את לשון הרמב"ם יש לפרש כן.
ונחזק עוד דברינו בע"ה שכך היא שיטת מרן השו"ע עצמו ללא ספק, שהנה כתב מרן (סא, ב) ש"כשר הדבר שלא תינשא (כלומר- אישה נדה) עד שתטהר", ושורשו פתוח בדברי הר"ן שכתב (כתובות א.) "ולפי שאנו נוהגים עכשיו לעשות חופה בלא ייחוד אין אנו מקפידים אם היא נדה או לאו ומכל מקום כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר", ודלא כלשון הרמב"ם (אישות פ"י ה"ו) שכתב 'ולא תינשא עד שתטהר' ולא ש'כשר' הדבר אלא שיש איסור לעשות כן, הרי שדעת מרן שאין צריך ייחוד. (ועיין יביע אומר למרן זי"ע אה"ע ח"ה סימן ח אות ד).
ועוד יש להביא ראיה וראיתיה בדברי הגאון רבי יהודה עייאש בספר לחם יהודה (אישות כב, ב), ממה שכתב מרן (סד, ג) "אין כונסין את הבתולה בשבת וכו' ואלמנה אין חופה קונה בה אלא על ידי ייחוד הראוי לביאה" ומשמע שבתולה אף ייחוד שאינו ראוי לביאה קונה בה, וזוהי ראיה שאין עליה תשובה, ומה גם שהאריך להוכיח שדעת הרמב"ם שאין צריך ייחוד הראוי לביאה לבתולה כלל רק לאלמנה ודחה את דברי הב"ש בדעת הרמב"ם. ע"ש.
ועוד יש להוסיף שדעת המקנה (קו"א סי' נה ס"א) שאף מי שסובר ייחוד הראוי לביאה ממש אינו מחייב דווקא שלא יהיו שם אנשים כלל או דלת נעולה וכו', אלא כיון שיכול החתן להוציא כל איש מעליו ברצונו הוי ראוי לביאה כמו ראוי לבילה, שאין מעכבת בו:
"ועוד נראה דאפי' למ"ד דבעינן ייחוד ממש הראוי לביאה לאו ייחוד גמור שלא יהא שם שום אדם, אלא שיהא מקום צנוע ומיוחד להם כמ"ש הב"ח בסי' ס"א הביאו הב"ש סק"ה, דבייחוד זה יש למנוע באותו שעה לכנוס שם רבים, משמע דלא בעינן ייחוד גמור א"כ אין ראית הר"ן מוכרחת מההיא דכתובות, די"ל אף שיש עדים אפ"ה מיירי בייחוד במקום צנוע שלהם הראוי לביאה, וב"ש כ' עליו אין טעם לדבר וכו' ע"ש".
ועוד האריך המקנה בראיות. ע"ש.
וכן חברו לדעת הלחם יהודה שאין צריך ייחוד הראוי לביאה בבתולה לדעת מרן והרמב"ם, הרב בית מאיר (סא, א) שבייחוד שאר"ל הוי נשואה, ע"ש, וכן החלקת מחוקק (נה סק"ו) והבית חדש (סא, א) וכל זה בדעת הרמב"ם, ועיין עוד שו"ת יביע אומר למרן זי"ע (ח"ה אה"ע סימן ח אות ד) שהאריך להוכיח, שייחוד הצריך לדעת מרן והרמב"ם, הוא ייחוד בעלמא ולא הראוי לביאה, מלבד מה שהכריעו הרמ"א והאחרונים לדינא, כדעת שאר הפוסקים, והן הב"ש (עיין פת"ש נה סק"ב) והמשנה ברורה (או"ח שלט סקל"ב) והגאון מליסא בדרך החיים (סי' רכג אות ג) ועוד חבל נביאים שאין צריך ייחוד הראוי לביאה אלא רק מקום המיוחד להם וע"ע ביאור הגר"א (סד סקי"א), ואולם בפת"ש (שם) הביא מ"ד שצריך ייחוד הראוי לביאה דווקא, מ"מ, דעת מרן השו"ע מוכרחת כנ"ל.
ח) והנה ישנו מושג בש"ס ובפוסקים שכדי שהאישה תהיה נשואה צריך לעשות חופה לשם נישואין.
והנה המושג 'לשם נישואין' אינו מושג ברור, והוא סתום וחתום, כי מצד אחד הכוונה שצריכים לעשות מעשה עם כוונה של נישואין, אולם אם עושים מעשה של נשואין אין לך נישואין גדולים מזה, וכמו שכתב הגר"א (נה סק"ט) "אבל העיקר שענין החופה שקונה הוא יציאתה מבית אביה והולכתה עם החתן לביתו לשם נישואין, שמראה שהיא ברשות בעלה", ואם כן, אם עשתה מעשה שהוא מייחד אותם להיות ברשות בעלה מנין שיש מקום לומר שלא נתכוונו לכך, אלא אם כן יש כוונה נגדית כגון ההיא דמסכת ב"ב (קמו.) שנכנס עימה לחורבה על מנת לבודקה ששם אמרו חכמים שהיתה לו כוונה שלא לשם נישואין אלא לשם בדיקה, אבל אם היה רוצה להיות איתה שם כדרך איש ואשתו אפילו שלא נתכוין בכוונות עליונות של נישואין של תורה וכיו"ב, הרי שהיא נשואה.
וראה מה שכתב הרא"ש (שו"ת לז, א) וז"ל:
"שכתבת שנהגו במקומך לארס נשים ולהתיחד עמהם ולדור ביחד בלא חופה ובלא ברכה, מנהג רע הוא זה וחייבין הקהל לבטלו. כי אמרו רז"ל (כלה פ"א) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ועוד ידעתי כי הם בועלי נדות דאורייתא כי הן בושות לטבול כל זמן שלא הכניסה לחופה וחטאת הקהל היא אם לא יבטלו הרעה הגדולה הזאת.
ואת אשר כתבת דפעמים מתות תחת ארוסיהן ובאין לדין על עסק ירושתם, ונסתפקת אם יירשנה ארוסה אף על פי שלא נכנסה לחופה כיון שהיא מיוחדת לו.
תשובה כיון שדר עמה בבית הויא כאשתו לענין ירושה. כדאמרינן בכתובות (מח:) נכנסה עמו לחצר סתם חצר דיד' לנשואין אוכלת בתרומה אם הוא כהן ואם מתה יורשה אעפ"י שלא הכניסה לחופה, כי הייחוד ברשותו היא החופה וברכת חתנים אינה מעכבת. ואמרינן נמי בפרק מי שמת (קמו.) אמר רב יהודה אמר רב מעשה באחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא ונכנס אחריה לחורבה לבודקה ואמר לה ריח צנון אני מריח בגליל אמרה ליה מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנה ביה נפל עלה חורבה ומתה, ואמרו חז"ל הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה אם מתה אינה יורשה. ופירש רבינו יעקב ז"ל דארוסתו היתה והחורבה היתה שלו והוא היה טוען שנכנס עמה לשם נישואין אם לא ימצאנה תותרנית ולא מצאה בעלת מום והרי היא אשתו וזכה בירושתה ואמרו חז"ל הואיל וכניסתו היתה כדי לבודקה לא חשבינן להך כניסה נישואין ואינו יורשה…הילכך כיון שנתיחדה עמו בבית היא כאשתו לענין ירושה. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל" .
ועתה נבוא לבאר דבריו לענ"ד, המקרה מדבר בזוג מאורסים שעתידים לעשות חופה וחתונה כנהוג, אולם בין אירוסין לחתונה חיים ביחד בבית אחד, וכמו שכתב שהן בושות מלטבול כל זמן שלא הכניסה לחופה, שמשמע שעתידה להיכנס, ושואל השואל לענין ירושה האם יורש את אשתו במצב זה.
ועונה הרא"ש שכיון שדר עימה בבית אחד הרי שהיא נשואה גמורה וכמו שכתב בהמשך 'כי הייחוד ברשותו היא החופה ואין ברכת חתנים מעכבת', ומה שכתב בתחילה לענין ירושה הוא כי השאלה היתה לענין ירושה כי הוא עיקר הנ"מ בזה"ז וגם היא מטרת השאלה, אבל אה"נ שהיא נשואה גמורה לכל הדינים, (וכן הוא להדיא בתוספות רא"ש כתובות מח: ד"ה שמואל שייחוד של ירושה מהני גם לשאר דברים דלא כרש"י שם).
הרי לפניך שאע"פ שעתידים להכנס לחופה כיון שעשו מעשה של חופה הוי חופה, ומה גם שברשיעי עסקינן שלא חוששין לכרת דנדה, ואעפ"כ הרי הם נשואים, (ומה שיש להעיר בזה שלרמב"ם אין חופה לנידה זה דווקא לכשרים כי לא רוצה לכנוס באופן זה, כי הרי לדעת הרמב"ם יש חופה לפסולות ואין חופה גרועה מזה ואעפ"כ מהני ואכמ"ל), הרי שאין צריך כוונה תורנית לענין חופה אלא שעושים מעשה בעצמם להיות כדרך הנשואים.
ומביא הרא"ש ראיה לזה שאותו אחד שנכנס אחרי ארוסתו רק כדי לבודקה הרי גילה בדעתו שאין הוא רוצה שיקרא שמו עליה אלא רק לבודקה, ומשמע שאם היתה לו כוונה שיהיו ביחד כדרך איש ואשתו הוי נשואים, ומכאן כל שיעשו המאורסים מן התורה מעשה שמייחד אותם לשם של זוג נשוי הוי נישואין, אא"כ יש מטרה נגדית למעשה הייחוד.
ט) ואולם יש להעיר שהנה כתבו האחרונים החלקת מחוקק (סי' נה סק"ד) "ויתייחד עמה ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה שלא לשם נשואין ושילחה אח"כ לבית אביה אין זה נשואין" וכן הבית שמואל (שם סק"ב) "ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא הוי נישואין", ומשמע שיש מציאות שאע"פ שהביאה לביתו ואפילו בא עליה עדיין ארוסה מקרי, ואם כן אם יתייחדו המאורסים מן התורה ואח"כ יצאו מחדר לא קבוע הרי שלא יהיה עליהם שם נשואים, ומשמע שאפילו שיתכוין לשם נישואין לא מהני.
ואולם גם הב"ש (שם סק"ג) וגם הח"מ (סק"ה) כתבו בשם הר"ן שאם יבוא עליה לשם נישואין אפילו בלא חופה הוי נשואה, ויש לברר מה אמרו, בשלמא לדעת הח"מ שכתב שבא עליה שלא לשם נישואין ואח"כ שילחה מביתו משמע שאם יבוא עליה לשם נישואין אע"פ ששילחה הוי נשואה, אבל לדעת הב"ש קשה, שהרי לשונו שאם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא הוי נישואין, ועוד קשה הרי מנין לנו מה היתה במחשבתו, ולא הזכירו שהיו עדים בזה, ומה גם שהרבה אחרונים (עיין יבי"א הנד"מ ח"ה סי' ח אות ה ובהערות שם, ובערוה"ש סי' נה ס"ה ובסי' קמט ס"ב נראה קצת שחזר בו.ע"ש) כתבו שאין צריך עדים לנישואין.
ועל כן נראה לומר שמתוך הנהגתם אנחנו למדים אם הוא לשם נישואין אם לאו, כי ברגע ששילחה מביתו אגלאי מילתא שלא היה כאן רצון לנישואין והמעשה מוכיח, אך אם בא עליה בלי חופה ואינו משלחה לביתו, הרי הוכח שהביאה היתה לשם נישואין (ועיין תוס' קידושין יב: ד"ה משום פריצותא שקידושין בביאה הוא פריצות כי צריך לעשות כן בפני עדים לר"ת, אבל לר"י הפריצות היא בזה שעושה תחילת קידושיו בביאה, אבל אין איסור להתייחד בפני עדים לביאה, ושאר הפוס' נראה שהלכו אחרי סברת ר"י ונ"מ לנישואין ואכמ"ל), ובזה גם יתיישב לשון הב"ש שהרי אם יהיה זה 'לפי שעה' מוכחת הכוונה, ועל כן אם יעשו מעשה שמראה ששמם נקרא עליהם ולא עשו מעשה שמבטל את המעשה הראשון כגון שילוח לביתה, הרי שיש כאן מעשה גמור של נישואין.
וכן הוא מפורש בדברי הנימוק"י (ב"ב סח:) שכתב:
"ולפיכך אי לאו שלא נכנס אחריה אלא לבודקה הוה אמינא דלשם נשואין נכנס אחריה כיון דמיירי בחורבה דידיה והוא יורשה. יש ללמוד מזה דין גדול דארוסה שארוס שלה נכנס אחריה כיון שבבית החתן הוא אמרי' דלשם נשואין נכנס ואם מתה יורשה".
והביא דבריו הדרכי משה.
ואם נאמר שאומר לפני כן לפני עדים שלא עושה כן לשם נישואין והרי זה כמי שמגלה דעתו על המעשה שיהיה ללא כוונת נישואין, מהני, אך מי שכונס סתם הרי שהוי ממש מעשה נישואין, ולאו כולי עלמא דיני גמירי.
עד כאן באנו אל אב'ן הטוע'ן שאם החתן נכנס עם ארוסתו לחדר ייחוד בסתם, אפילו הדלת פתוחה נחשבת הכלה נשואה גמורה, אא"כ יגלה דעתו שאינו עושה זאת לשם נישואין דמהני[1].
י) אולם זאת יש לשאול שהרי במציאות שיש לו חדר מיוחד באולם שמחות ולא עשה קנין מיוחד לקנות את המקום האם יש כאן מביאה אל ביתו ומתייחד איתה במקום שמיוחד להם?
והנה העזר מקודש (סי' נה) כתב שיש לקנות את הבית קנין גמור ואל"ה לא מהני, לפי סברת הש"ך (עיין חו"מ שיג, ב) שאין קנין לשוכר במושכר, אלא רק לתשמישים אבל אין לו קנין עצמי, ואם כן אין כאן מביאה אל ביתו. עכת"ד.
ומלבד שאין העולם כמנהג'ו נוה'ג, שהרי רק אחד מעיר שניים ממשפחה נכנסים לבית משלהם ביום חתונתם וכמעט כולם שוכרים דירות, לפי זה כמעט שלא נשא אדם את אשתו, אלא אם כן נאמר שבביאת מצוה קנה, אבל האמת שלא חשו לזה (עיין משנ"ב או"ח שלט סקל"ב).
ואולם עוד יש להוסיף דהנה פסק מרן (אה"ע קלט, א):
"זרק לה הגט בחצרה, בין שהוא קנוי לה או שאול או מושכר, הרי זו מגורשת. בד"א, כשהיא בחצרה והוא משתמר לדעתה, אבל אם אינה עומדת שם, אף על פי שהוא משתמר לדעתה, אינה מגורשת".
הרי שאע"פ שהחצר מושכרת לה חשיב ידה גמורה לקבל את הגט, ולא עוד אלא אפילו בשאלה מהני.
ומכאן כתב הרב בית מאיר (שם) שיש לומר שאף לסברת הש"ך (הנ"ל) כל מה שאין לשוכר קנין במושכר זה רק במה שפוגע באינטרסים של המשכיר אבל במקום שאין קפידא של בעה"ב הרי המקום שלו לכל דבר. וע"ש.
והרי לך שאף אם המקום מושאל חשיב רשותו, ומזה תלמד שאף שהחדר ייחוד הוא רק מושאל לחתן והכלה, שהדבר ברור שאין לאף אדם מדרך כף רגל באותה שעה מלבדם, והוריהם משלמי הוצאות האירוע יעמדו על הדבר שלא יפריעו את החתן והכלה ממנוחתם, הרי שהמקום מושאל להם וחשיב רשותם וממילא חל על המקום שם ייחוד.
ואם תאמר הרי אין המקום של ההורים, יש לומר שהדבר ברור שבעלי האולם נותנים את כל השירותים הנצרכים לצורך החתונה, וממילא אף מקום זה שכור להם, והשוכר רשאי להשאיל ולהשכיר בקרקעות ורק במטלטלין אסור וכמו שנפסק בחו"מ (שמב, א בהג"ה וכן שטז, א), וממילא יש כאן השאלה גמורה לשימושם ותול"מ.
וכן באו הדברים האלה מפורשים בדברי הט"ז (נז סק"ד) שכ"כ להדיא:
"ואף על גב דהחתונה בבית אבי הכלה לא הוי כבית שלה כיון דכבר נותן האב אותו החדר לחתנו אפילו דרך שאלה הוי כממכר".
וכן ראיתי בדרך החיים לגאון מליסא (רכג, ב) שרק צריך לייחד לחתן חדר מיוחד, ולא הצריך קנין וכיו"ב ע"ש, ועיין עוד בפתחי תשובה (נה סק"ב).
יא) וכל הנזכר הוא בעיקר נפקא מינה שכלה שתתיחד באופן הנ"ל הרי שתהיה חייבת בכיסוי ראש מיד.
שהנה ידוע שנפלגה האר'ש האם ארוסה חייבת בכיסוי ראש, עיין שבות יעקב (ח"א סי' קו) שטעמו ונימוקו להקל ממה שאמרו במשנה על הארוסה 'יוצאת וראשה פרוע', אולם החוות יאיר (סי' קצו) כתב שבאמת ארוסה אינה חייבת זה דווקא בזמנם שארוסה היתה שוהה שנה עד שמתחתנת אבל בזה"ז שהרוב מקדשין וכונסים מיד חייבת בכיסוי ראש, ומשמע שהחיוב הוא בעיקר אם שוהה בין קידושין לחופה, אך עיין שו"ת מהר"י הלוי (סי' ט) שהוא חיוב מן התורה ואין לה לגלות ראשה אחר אירוסין, ומה שנאמר במשנה 'ראשה פרוע' הוא חלק מהשיער מה שיוצא חוץ לצמתה, וחשש לדבריו, מחמת איסור תורה, הגרע"א (תנינא סי' עט), ופסק כן המשנ"ב (עה סקי"א), אולם עיין שו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סימן יג אות ד) למרן זי"ע שהכריע שלדינא אין הארוסה חייבת והביא ראיות רבות כדרכו.
והנה לדעת הפוסקים האשכנזים שחופה היא הכלונסאות, ומה שמייחדים בחדר יחוד הוא רק כדי לצאת יד"ח כל השיטות אבל באמת היא נשואה גמורה אף לפני כן, וכמו שכתב הפת"ש (סי' נה סק"ב), הרי שהכלה חייבת בכיסוי ראש כבר מאותה העת, ובשלמא אם שערה היה קלוע היה לה לסמוך על השבו"י (שם) שזהו חיוב דאורייתא ושאר כיסוי הוא מכח דת יהודית והוא תלוי במנהג דת יהודית ואכמ"ל בזה, הרי שהיה להם על מה לסמוך, אע"פ שדבריו מחודשים נגד דברי הרמב"ם ורש"י והערוך ועוד, שמדאורייתא יש חיוב לכסות את השיער מה"ת ולא מספיקה קליעת הראש, אעפ"כ היה כאן לימוד זכות קצת, אך הרבה שערם אינו קלוע והרי יש כאן תימה רבתי על מה סמכו.
ואם היתה כל כלה מקפידה להסתובב עם ההינומא על שערותיה, וההינומא היתה אטומה קצת שהשיער היה בקושי נראה בין החרכים היה מקום לומר שדמיא לקלתה שהיא לדת משה מהני לכמה מפרשים (עיין שו"ת חת"ס ח"ו ב), אולם עיין שו"ת להורות נתן (ח"ה קונ' מבעד לצמתך פרק ג) ששדי נרגא בראיה זו ע"ש, א"כ, סו"ד אין לנו לימוד זכות ברור על ק"ק האשכנזים מה שנהגו היום שהכלה הולכת ללא כיסוי ראש אחרי החופה.
ולק"ק ספרדים כבר הורה זקן בשו"ת יבי"א (שם) שהואיל ודעת הספרדים כדעת מרן והרמב"ם שהחופה היא רק הייחוד, אם כן אין חיוב לכסות את הראש עד אחר הייחוד, וייחוד זה אינו ייחוד הראוי לביאה אף לשיטתו ז"ל וכמו שכתב להדיא (ח"ה סי' ח אות ד כנ"ל), אלא חדר המייחד את החתן והכלה למקום מיוחד וע"ש.
יב) אם כן אם עושים חדר ייחוד עם דלת פתוחה וכדומה, הרי שהכלה חייבת בכיסוי ראש מהתורה, והדבר ברור מאוד למעיין הישר.
ואם ירצה לגלות דעתו שאינו מכוין לשם חופה לכאורה מהני שלא תהיה נשואה, אולם מראית העין יש כאן, לא מבעיא אם סוגר את הדלת ולא נועל במפתח שהרי מי יודע אם נעלו או לא, וכמו שחילקו הפוסקים במראית עין בבשר עוף בחלב שקדים בסעודות גדולות שהואיל ויש הרבה אנשים אף באיסור דרבנן יש לעשות היכר גמור (עיין פת"ש יו"ד פז סק"י ואכמ"ל), וכש"כ כאן שהוא מראית עין באיסור תורה, ולא זו בלבד שיש האומרים שיש דין ייחוד אף בדלת סגורה ולא נעולה וכמ"ש רעק"א והבית מאיר הבי"ד הפת"ש (אה"ע כב סק"ח), וכאן מצד המציאות אין מי שיהין להכנס לחדר ייחוד מבלי קבלת רשות תחילה, להפריע את החתן והכלה ממנוחתם, וזה ברור, והסומך על איזה דודה שתיכנס בלי רשות הדבר רחוק מאוד, א"כ, איך שיהיה אם הדלת סגורה ולא נעולה יש לאסור כי הדרך להתיר מלאה חתחתים, בורות ופחתים.
ואם הדלת נשארת פתוחה ומתנה על הייחוד שאינו לשם נישואין, אף אם נרצה לצדד שמי שרואה אומר 'מדוע השאירו את הדלת פתוחה? כי לא רוצים לעשות ייחוד הלכתי', וגם אם נאמר ששאר האנשים שאינם ת"ח יאמרו כן, הדבר לא ברור שיאמרו כן, אלא יותר נראה שיאמרו 'הנה הם רוצים להיות כמו בעל ואישה', ויש קצת חשש של מראית העין.
אולם איך שיהיה, מכשילה גדולה יש כאן, כי לא כולם יודעים להתנות כן, ואם הבחורי ישיבה מתחילים לנהוג ועושים כוונות במסתרים, הרי הבאים אחריהם שלא בקיאים ברזי הקנינים יכשלו, כי בוודאי חיבת חופה יש כאן בין החתן לכלה, ביושבם במקום המיוחד להם וכנ"ל, וכבר כתבה הגמרא (בכורות ג.) "רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור, וחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד, וסבר – רב מרי מילתא הוא דעבד, ואתי בה לידי תקלה" ולכן נענש רב מרי ע"ש, ואם כן הקולר תלוי בנוהגים כן שמכניסים הנהגה כזאת שיוצרת בעיה, ולולי דמיסתפינא אמינא שהרבה מהמורים כן לא עיינו כראוי בדין זה, אא"כ נימוקם עימם שרק ייחוד גמור הראוי לביאה הוא הייחוד ואין בלתו, אולם דעת מרן השו"ע ברורה כנ"ל שאין צריך ייחוד הראוי לביאה.
והקב"ה יזכינו לכווין לאמיתה של תורה ולא תצא תקלה תחת ידינו. אמן.
[1] ויש להעיר שהנה חקרו כמה אחרונים האם יועיל תנאי בחופה, ולדעת האו"ש והרעק"א (תנינא סי' נא) ועוד דלא מהני והשאג"א (סי' צג) חולק בזה, ואין לזה קשר לנידון דידן כי הם מדברים במי שעושה מעשה גמור של נישואין ומתנה עליו תנאי, אבל אי אפשר להתנות תנאי של אם תתן כו"כ אני מתכווין לנישואין ואם לאו אני עושה מעשה בעלמא, שאינו דומה למ"ש השו"ע באו"ח בענין תפילין דרש"י ור"ת שמתנה שרוצה לצאת במה שהוא להלכתא, כי שם יש שני מעשים שהוא עושה ומתנה שאחד מהם הוא הנכון, וגם במעשה אחד נחלקו המג"א והט"ז בסימן תפט ס"ג ועיין בהערות על שו"ת שלמת חיים סימן נט.
(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)
