כפיה בגט

כפיה בגט
הרב אריאל אלפר


שאלה

האם אדם שמגרש מחמת חיוב ממון שהוא חייב את עצמו אם לא יגרש נחשב גט ברצון?

לדוגמא, הסכם נישואין שבו הבעל מתחייב לפני הנישואין שכל זמן שחיים בנפרד ולא נותן גט יתחייב לתת מזונות מרובים. והמטרה כדי שיגרש מהר ולא יגרום ל"סחבת". והבעל, כדי לא להתחייב במזונות אלו יגרש. האם גט שינתן ממניע כזה נחשב גט כשר או שהוא מעושה ובטל?


תשובה

בגמרא גיטין (פח:):

"מתני'. גט מעושה, בישראל – כשר, בעכו"ם פסול".

והנקודה היא שצריך שהגט ינתן מרצון ולא בכפיה ואם ניתן בכפיה לא 'בישראל'- עפ"י דין תורה, הגט בטל שאין לנתינה זו משמעות והרי זה כמו תליוהו ויהיב שהמתנה לא חלה.

אמנם, כמו שמפורש במשנה, יש כפיה בגט במקום שבי"ד מחליט שהבעל חייב לגרש (כגון בנשא אשה האסורה לו חייבי לאוין וכו')

בנוסף יש אפשרות לכפות על דבר חיצוני לגט אבל שישפיע על הבעל לתת גט, כגון לכפות על נתינת הכתובה. הבעל חייב לאשתו כתובה והוא חייב לשלם אותה ברגע שבי"ד החליט שהוא צריך לגרש את אשתו. לא תמיד החלטת בי"ד שהבעל צריך לתת גט תביא לכפיה על גט כיוון שכפיה בשוטים ברוב המקרים תלויה במח' (עיין קנד, כא ברמ"א), לכן א"א לכפות אבל אפשר לכפות על נתינת הכתובה, אע"פ שכפיה זו עשויה לגרום לבעל לתת גט, אין זה עישוי על הגט שהרי הוא חייב את זה עפ"י הדין ופריעת בע"ח מצוה, ומותר להכותו עד שתצא נפשו (כתובות פו). [בדר"כ הבעל יעדיף לתת גט אם האשה תמחל לו על הכתובה וכדומה].

השאלה מה הדין כשהאדם מחייב את עצמו לגרש כגון ע"י התחייבות ממונית – קנס אם לא יגרש, או שנשבע לגרש. ולכאורה זה דומה לחוב כתובה שהאדם חייב עצמו שאין זה אונס אם יכפו אותו לתת כתובה או לגרש, וא"כ גם כשאדם נשבע לתת גט הוא חייב עצמו ואפשר לכפותו ואין זה אונס. וכ"כ מהרי"ק (סימן סג):

"אמנם נסתפקתי במה שכתבת שהממון הושלש מתחלה אדעתא דהכי שאם ר"ל אדעתא דהכי שלא יתננו לו אלא אם כן יגרש א"כ עשה הבעל מתחלה מדעתו פשיטא שאין זה אונס מה שלא רצה השליש להחזיר לו המעות אם לא יגרשו דאין אונס אלא הבא לאדם מחמת אחרים זולתו לאפוקי זה שהביא האונס עליו".

וכן משמע ברא"ש (נדרים ג, סימן ב), שאדם שנשבע לגרש חייב לגרש ומשמע שזה גט כהוגן ואין בו חשש כפיה (ע"ש שכתב את זה בשם רב האי גאון).

בטור (ס"ס קנד) כתב בשם רבינו פרץ:

"ואם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבון יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס".

וכ"כ להלכה בשו"ע. בלשון רבינו פרץ משמע שזה לכתחילה שלא יהא דומה לאונס אבל אין זה אונס וגם אם לא יבטל, הגט כשר. וכ"כ מהרלב"ח, וכ"כ שו"ת הריטב"א (סימן צו):

"שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס הבא לו שלא מעצמו אבל שבועה זו שהוא קורא אותה [אונס] הוא הביאה על עצמו שהרי מרצון נפשו חייב עצמו בשבועה לגרש לפי שגמר בדעתו לגרש על כל פנים [ונשבע] לזרוזי נפשיה, ואם נתחרט אחר שבועה ואינו מגרש אלא מחמת' היה לו לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו או למסור מודעא בכך.

ומה שכתב רבי' הרב ר' פרץ ז"ל לפי דעתי לא כתב אלא שצריך כן לכתחלה לעשות גרושין ברורים לא שיהא הגט פסול בזה בדיעבד, וכמו שכתב שם בהלכות ההם דברים הרבה דרך חומרא ולמעשה מובחר, וכן נראה מלשונו שכתב כאן כדי שלא יהא נראה לאונס, הרי שלא כתב רבי' שיהא זה אונס וזה נראה ברור".

ישנה עוד סיבה שכפיה על שבועה לגירושין לא תחשב כפיה: כיוון שהוא מחויב עפ"י התורה לקיים שבועתו ולכן אפשר לחייב אותו לקיים את מצוותו (בלי קשר לסברא האם זה אונס שהוא הביא על עצמו), וכ"כ התשב"ץ (חלק ב, סח):

"…אני אומר שהנשבע לגרש אומרים לו לגרש לקיים שבועתו משום מצות עשה דככל היוצא מפיו יעשה ואם אמר איני מגרש כופין אותו כדין כל מבטל מצות עשה כדאי' בפ' הכותב (פו.) ולא הוי גט מעוש' שהרי מצוה עליו לגרש כדמוכח בפ' חזקת (מז:)…".

והוסיף על זה התורת גיטין שלפ"ז מה שכתב הטור להתיר את השבועה לפני נתינת הגט זה כדי שלא יטען הבעל שאם היה יודע שאפשר להתיר לא היה מגרש (ולא בגלל שנראה כאנוס).

אמנם בשו"ת הריטב"א (קעח) כתב:

"ואשר שאלת על יבם שנשבע לחלוץ ליבמתו ליום ידוע אם כופין אותו לחלוץ לקיים שבועתו.

תשובה הא ודאי למאן דסבר מרבנן ז"ל דחליצה מעושה שלא כדין פסולה… אין כופין כי אע"פ שעל השבועה אתה בא לכופו [כיון] שמחמת אותה כפיה חולץ הוא, אותה חליצה מעושת היא ממילא, שאדם שנשבע לחלוץ וחזר בו ואיננו רוצה לחוץ וכפו אותו הרי זה חליצה בכפיה".

ויש להבין למה דחה את שתי הסברות שהזכרנו: א. שהרי הוא אנס את עצמו ואונסא דנפשיה איננו אונס (ואת זה ראינו בריטב"א עצמו בסימן צו ונעמוד על סתירת הריטב"א בהמשך). ב. שהרי אפשר לחייב אותו לקיים מצוה – את שבועתו?

לגבי הסברא השניה ניתן לומר שא"א לחייב על שבועה כיוון שיש לו אפשרות להתיר את שבועתו ממילא אין יכולת לכפות אותו לקיים (אמנם הרשב"ץ לא סבר כך, אבל לגבי דברי הרא"ש שהבאנו נראה שאין להביא ראיה שהרי לשיטתו אין להתיר שבועה ע"ש).

[ויש עוד לעיין למה הרשב"ץ חלק על סברא זו, ונראה שלהיפך סברא זו עומדת בבסיס הכפיה כיוון שיכול להתיר את השבועה ואינו מתיר, א"כ ודאי רוצה בגירושין ובקיום השבועה, וכ"כ המאירי בגיטין פח ע"ש, וכ"מ מדברי הריטב"א בסימן צו.

ובאמת יש לדון האם כופים על נדרים כיוון שאפשר להתירם א"כ אולי אין על בי"ד לחייב אותו וצ"ב. והראני ידידי רפאל אורבך נ"י מח' רשב"א ור"ן האם כופים על נדרי צדקה (בר"ן כתובות יח מדפי הריף) אמנם שם הנידון לענין צדקה אבל בתוך דברי הקצות כו,א הבליע סברא זו שיכול לישאל על הנדר וכתב את זה בשם הב"ח ע"ש]

לגבי הסברא הא', נראה שנחלקו הראשונים האם אונס שאדם הכניס את עצמו לאונס נחשב אונס:

בבית יוסף (קלד) הביא דברי רבינו מימון נאגר שקנס שקיבל על עצמו לגרש לא נחשב אונס וכדברי מהרי"ק שהבאנו לעיל ומיד אח"כ כתב את דברי שו"ת הרשב"א:

"בתשובות הרשב"א (ח"ד סי' מ) שאלת ראובן בעל לאה וקרובי לאה היו בהסכמה שיגרש ראובן את לאה אשתו ונאותו זה לזה בקנס אלף דינר ושיגרש לזמן קבוע ואחר נתחרט ראובן ומיאן בדבר והללו מתרין בו מצד הקנס עד שהלך לגזבר להתפשר עמו ולא קיבל ומחמת יראה זו גירש ראובן זה אלא שלא היה בקי למסור מודעא אם נדון גט זה בגט מעושה. תשובה נראה לי שגט זה מעושה ופסול כל שיודעין באונסו אף על פי שלא מסר מודעא שאין מסירת מודעא אלא היכא דשקל זוזי משום דסתמא דמילתא אגב אונסא דזוזי גמר ומקני (ב"ב מח.) כל שלא מסר מודעא אבל תליוה ויהיב לאו כלום הוא ואינו צריך מודעא כל דידעינן באונסיה ותליוה וגירש אינם גירושין דהא ליכא זוזי ואם נפשך לומר כתליוה וזבין הוא זה דכיון שקיבל על עצמו מדעתו קנס אלף דינרין ובנתינת הגט הרויח ממון זה הוי כמקבל ממון דעלמא לא היא שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מהפסד ממון וגריע טובא מהפקעת שאר וכסות כדמוכח בגמרא (גיטין פח:, עיין ב"ב שם תוד"ה אילימא) בהדיא דהפקעת דברים אלו דמיפטר מינייהו על ידי הגט לא חשבינן להו כקבלת ממון".

[וצ"ע בב"י שלא הכריע כלום וגם בשו"ע (קלד, ד) לא דיבר מזה רק כתב את דברי הטור בשם רבינו פרץ: "אך ערבות יתן, אם ירצה, שאין זה דומה לאונס", ויש לדון האם מדברים אלו ניתן ללמוד שחולק על הרשב"א שכמו שיכול לתת ערבות כך גם יכול לקבל קנס ואין זה אונס, או שרק לתת ערבות אפשר כיוון שכבר נתן את הכסף. ונראה שנח' בזה האחרונים.]

ונחלקו האחרונים בהבנת הרשב"א. יש שהבינו שזו סתירה, וכ"מ ברמ"א:

"אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש, לא מקרי אונס, מאחר דתלה גיטו בדבר אחר, ויוכל ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים). ויש מחמירין אפילו בכהאי גוונא (שם בתשובת הרשב"א), וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו מן הקנס. אבל אם כבר גירש מפני זה, ואפילו גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש, הגט כשר, הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א)".

וא"כ הרמ"א מכריע כרבינו מימון ומהרי"ק ולכתחילה חושש לדעת הרשב"א.

אמנם יש שלמדו שאין מחלוקת בין הרשב"א למהרי"ק (ובזה יתישב קצת גם הב"י שלא נחת להכריע). וישנם שני כיוונים ליישב:

א. הרשב"א מדבר בקנס שלא חייב בו עפ"י דין ולכן זה אונס שלא כדין, כי עפ"י ההלכה זה גזל וכיוון שמגרש מאימת גזלנות הרי הוא אנוס. וכ"כ החזו"א, הגט מקושר ועוד.

אמנם אין זה משמע בדברי הרשב"א, ועוד הוכיח את זה בספר אגודת אזוב מכך שהרשב"א בסוף דבריו רצה לומר שכיוון שהוא ניצול מהקנס הרי זה כמו תליוהו וזבין, ודחה שאין זה נקרא קבלת ממון אלא כמו הפקעת שאר וכסות ולכן לא נחשב זבינא. ואם מדובר בחיוב לא כדין איך יש ה"א שנחשב קבלת ממון ומה ההשוואה לשאר וכסות שמחויב בהם עפ"י דין.

ב. נקטו הרבה אחרונים שהרשב"א מדבר במציאות שהבעל חזר בו ואינו מעוניין לגרש שאז זו כפיה, אבל רבינו מימון מדבר במקרה שלא חזר בו אלא שיש עליו קנס כדי לזרז אותו והוא עשה את זה מעצמו, שאז אין זה אונס. וכ"מ בלשון הרבינו מימון: "…לא הוה ליה אונס שזה רצונו היה מתחלה לגרש וברצונו הוא מגרש והקנס שעשה ברצונו עשאו לחזק עצמו לגרש ולא הוה ליה אונס".

וכ"מ מפורש מסתירת שו"ת הריטב"א שהבאנו לעיל שבסימן צו כתב שאין אונס אם נשבע לגרש ובסימן קעח כתב שאם חזר בו ואינו מעונין לחלוץ זה אונס.

[ולפ"ז נצטרך לבאר שאע"פ שאם אונסים אותו על הכתובה אין בזה עישוי, ולא משנה שהתחרט על חיובו בכתובה, פה זה עישוי כיוון שהכפיה היא על הגירושין עצמם ובהם הוא מתחרט ולא נותן הגט מרצונו הטוב. וזהו חילוק פשוט].

אמנם אמרנו שהרמ"א לומד שיש מח' וכ"מ בדברי מהרי"ק בשו"ת וכן בדברי רבינו מימון המפורשים יותר בשו"ת התשב"ץ החדש.

ושורש המח' בשאלה האם אדם שמכניס עצמו לאונס נקרא אנוס. והביא בזה הרב לביא שליט"א במאמרו המקיף (עטרת דבורה סי' עה) מקור נחמד מדברי הריב"ש שמשמע שאדם שאנוס אינו נחשב כעושה ברצון גם כשהוא הכניס את עצמו למצב זה (המקרה היה שיהודי עשה מעשה אסור עפ"י נדרי הקהילה שלו אבל הכניס את עצמו למצב שמושל העיר חייב אותו לעשות את המעשה הזה ולכן נחשב אנוס ופטור), ומכאן למדו האחרונים שעשיה באונס אינה עשיה גמורה, וכ"כ כתבו בשם הגרש"ש שעשיה באונס מגרעת המעשה ולא שיש רק פטור מדין ולנערה (וזה נלמד מכך שנעבד באונס אינו נקרא נעבד, ע"ז דף נד), ועוד דיברו בזה וראיתי בקונטרסי שיעורים בכתובות שפלפל בזה ע"ש.

ועיין עוד במשכנות יעקב מה שהביא ראיה ממתנתא טמירתא שאונס מתנה וגט הוי אונס אפילו שהוא אנס את עצמו ואפילו שלא עשה מודעא (הובא בקיצור בפת"ש), אמנם יש החולקים ע"ז, ומתווכח עם הבית אפרים. ומדברי הרמב"ם ביסה"ת שכותב שאדם שמציל עצמו מחולי או באיסורי ע"ז, ג"ע ושפ"ד חייב אע"פ שאנוס, כי סו"ס עושה מרצונו כדי להציל נפשו, ושונה מאדם שהכריחו אותו לעבור כדי שלא ימות ועבר שאז הוא אנוס שפטור. והסביר את ההבדל האו"ש, שבמקרה השני יש מישהו המכריחו משא"כ פה שזה רצונו והחלטתו לעשות עבירה זו כדי להנצל. וא"כ גם פה סו"ס זו החלטתו לגרש כדי לימנע מהקנס ומשמע שלא יקרא אונס בגט. אא"כ נאמר שסו"ס גם פה יש מישהו המכריחו לשלם [לאחר שהוא חייב עצמו], או שנאמר שבגט צריך רצון גמור ולא דומה לאיסורים, וכ"כ העונג יו"ט (אה"ע קסח).

בתורת גיטין כתב שאם האונס לא אומר שאונסו כדי שיגרש, הגט כשר שאין זה עישוי. ומקורו מדברי הב"י בחו"מ לענין סיקרקון. ורצו לומר שלפ"ז אם נעשה חיוב ממון על הבעל שאין בו אמירה על הגט אין זה אונס. וחלקו על זה בתרתי: א. העונג יו"ט כותב שאין הלכה כדברי התו"ג, אלא נחשב אונס בכ"מ (וכ"מ מדברי המשכנו"י שאמר שגט בלי רצונו בכל מקרה זה עישוי). ב. טענו רבים וטובים שברגע שברור שהאונס נובע מהרצון שיתן גט ועל זה עשו את כל ההסכם ברור שנחשב אמירה גם אם לא אמרו מפורש שחיוב הממון כדי שיתן גט.

לעצם השאלה, נראה מכמה גדולי הפוס'- רשב"א, ריטב"א, ועוד רבים מהאחרונים, שיש בעיה במקרה שהבעל נותן גט מחמת קנס ושבועה במקרה שהתחרט, וכעת אינו רוצה לגרש. וא"כ נראה לדינא שאין לתת גט כזה וכ"כ בפד"ר. ושם כתבו שבכל מקרה אין לתת גט כשיש חיוב ממון על הבעל עקב מניעתו מלגרש אפילו כשלא ידוע שחזר בו מרצונו לתת גט והטעם שלא תמיד הבעל יודע לומר לבי"ד שנותן מחמת הקנס – המזונות המוגדלים, או קנס ממש שהוטל ע"י בית משפט. ויש לחשוש שמא הוא אנוס אע"פ שלא אומר זאת. ולכן נראה שאין לחתום על הסכם גירושין הכולל הגדלת מזונות אם הבעל מסרב לגירושין. וישנם פתרונות אחרים.


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

נגישות