כתיבת שם האב בגט – גט שליחות של גיורת

כתיבת שם האב בגט – גט שליחות של גיורת
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב אברהם גאופטמן, רבנים, שיעורים


הרב אברהם גאופטמן

ביה”ד קיבל מכתבו של הגאון הרב נטע צבי גרינבלט שליט”א, אשר ערך וכתב את גט השליחות אשר צריך להימסר לאישה הנמצאת כאן בבאר שבע. זאת לאחר שביה”ד בירר זה מכבר עם האישה את שמה. וז”ל מכתבו המצורף לגט השליחות:

“אחרי שדיברתי עם המתגרשים שאמרו שהאמא של המתגרשת היתה נכרית, והמתגרשת נתגיירה וכו’, כתבתי עליה הגיורת, ובאם הגירות לא היתה כדין, הרי כל הגט הוא לצור עפ”י צלוחיתו ואין צורך בו. מאידך גיסא, הרי דעת מרן הגר”מ בשו”ת אגרות משה (אה”ע ח”א, קכה) שבגט שליחות שלא כותבין את מקום העמידה שלה, אם לא נכתב שם האב, ורק כתב שם המתגרשת, הגט פסול, דאין בו קיום של ספירת דברים לידע מיהי המתגרשת. אם כן, מדינא צריך לכתוב הגיורת, או בת אברהם אבינו.

ואולי בדידן השם וכו’ הוא שם מובהק של נכרים, ומורה שהיא מגזע נכרים, ויש בזה “ספירת דברים” גם בלי כתיבת הגיורת. והנני בזה דו”ש מרנן די בארעא דישראל שליט”א. נטע צבי גרינבלט”.

ולחיבת דברי כת”ר שליט”א, ולמרות שאין דבריו צריכין חיזוק, ארחיב קמעא היריעה, ובעז”ה אעלה את הנראה לענ”ד כי אף שאכן טוב להוסיף בנדוננו תיבת “הגיורת”, מכל מקום אין הדבר לעיכובא.

א. הצורך בכתיבת השמות בגט, והאם הוא לעיכובא

קודם שנדון בכתיבת שמות האבות בגט, נעסוק קמעא בעצם כתיבת שמות האיש והאישה בגט.

נחלקו הראשונים בדבר הצורך בכתיבת שם האיש והאישה בגט, יש הסוברים שכתיבת השמות מעכבת מהתורה. יש שכתבו שהיא מדרבנן, ואחרים סוברים שאף מדרבנן אין הדבר לעיכובא.

דעת הסוברים דבעינן שמו ושמה מדאורייתא

מצינו בגמרא בגיטין (יט:):

“ההוא גברא דעל לבי כנישתא, שקל ספר תורה יהיב לה לדביתהו, ואמר לה הא גיטך. אמר רב יוסף: למאי ליחוש לה?… הא בעינן שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה, וליכא”.

וביאר הר”ן בחידושיו לגיטין (שם):

“פירוש משום דכתיב ספר כריתות ואי אפשר לספירת דברים של כריתות אלא א”כ כתב שמו ושמה. ושם עירו ושם עירה לאו דוקא דדיעבד אף על פי שאין כתוב בו שם מקום מגורשת… ואפשר דלמ”ד עידי חתימה כרתי אי לא כתב שם עירו ושם עירה אינה מגורשת כלל דבעינן שיהא מוכיח מתוכו מי המגרש ומי המתגרשת, ואפי’ למ”ד עידי מסירה כרתי כל היכא דאיכא עידי חתימה צריך דלמא אתי למסמך עלויה ומודה ר’ אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול…”.

ובתוספת נופך, שב וכתב הר”ן (על הרי”ף בקידושין ה.):

“התם הא בעינן שמו ושמה… וטעמא דמילתא דכתיב ספר כריתות דהיינו ספירת דברים הכורתים בינו לבינה, וכל שאין שמותיהן מפורשין בגט אין מוכיח מתוך הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה ללאה אשתו“.

וכן כתבו הרשב”א (קידושין ט.) והרמב”ן (גיטין שם). עיין בדבריו שביאר כר”ן, דבעינן כן אף לר”א הסובר דעדי מסירה כרתי, ודלא כתוס’ (שם) שהעמידו את הסוגיא אליבא דר”מ, הסובר דעדי חתימה כרתי, ולכן בעינן שיהא מוכח מתוכו מי המתגרש ומי המתגרשת. ועיין גט פשוט קפו, ע”א.

המורם מדבריהם הוא שהצורך בכתיבת שם האיש והאישה בגט נלמד מ”וכתב לה ספר כריתות”, וספר הינו סיפור הכריתות בין הבעל לאישה, ובהעדר שמם מן הגט, ישנו חסר מהותי בסיפור, ועל כן הגט בטל מהתורה [אם כי יש להעיר מכך שנוסח הגט מכוון כלפי האישה – “הרי את מותרת לכל אדם”, ואם כן, “ספירת הדברים” היא הסיפור שיש לספרו לאישה. לפי זה היה מקום לומר שאין צורך להזכיר בגט את שם האישה, שהרי אינו מספר את הדברים לגוף שלישי. ונראה לומר שמאחר שהגט הוא סיפור של הכריתות, צריך שהסיפור יבטא את הכריתות, וזה אינו שייך היכן שאין מוזכרים שמות האנשים שהגט כורת ביניהם. וצ”ע. ועיין בשושנת העמקים, גיטין עמ’ תט).

לשיטה זאת, גם אליבא דר”א הסובר דעדי מסירה כרתי, ואותם עדים מעידים שזהו המגרש, מכל מקום, בעינן שיהיה מוכח ומבורר בגט שהוא המגרש (עיין בב”ש קכט סקכ”א). ובאבני מילואים (קכט, סק”א) ביאר דכל שטר שאינו כתוב בו שמו אין לו כלל חפצא של שטר או גט, וממילא אינו מועיל אף למאן דאמר עדי מסירה כרתי.

גם האור זרוע (ח”א סימן תשמה) סובר שכתיבת השמות בגט היא מדאורייתא, אך הוא מחדש שהצורך בכתיבת השמות נובע מדין ה”לשמה”. כלומר דין ה”לשמה” אינו מצטמצם אך ורק לכתיבת הגט לשם איש זה ולשם אישה זו, אלא כולל אף את כתיבת שמותם בגט, והביא כן אף בשם רבינו שמחה. עיי”ש.

דעת הסוברים דבעינן שמו ושמה מדרבנן ולא מדאורייתא

לעומתם, משמע מהרמב”ם (מגירושין א, ד) שכתיבת השמות אינה מעכבת מהתורה, אלא היא מדרבנן, וז”ל:

“כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את לעצמיך הרי את מותרת לכל אדם וכל כיוצא בזה הענין הרי זו מגורשת, וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם…”.

וביאר הלחם משנה (שם):

“על כרחך צריך לומר דצריך נמי שם האיש והאשה והזמן מדכתבו רבינו בסמוך גבי מחובר דצריך שיכתוב בתלוש שם האיש והאשה והזמן עם הרי את מותרת לכל אדם, ומה שלא הזכיר כאן אלא הרי את מותרת הוא מפני דכאן לא נחית לומר אלא גט הכשר מן התורה דאקרא קאי כמבואר בדבריו ושלחה שיהא ענין הגט כו’ ומדאורייתא בהרי את מותרת סגי, ושם האיש והאשה והזמן הוי מדרבנן, כמבואר לקמן”.

וכ”כ הגט פשוט (קכח סק”י ובריש סי’ קכט), דהא חזינן דלא מנה הרמב”ם שמו ושמה בכלל עשרת דברים שהם עיקר הגירושין מן התורה. וע”ש בגט פשוט דהעלה לענין הלכה דאם לא כתב בגט שמו ושמה דהויא ספק מגורשת.

[אמנם עיין בערוך השולחן קכט, א שכתב דגם אליבא דהרמב”ם אם השמיט שמותם, בטל מהתורה, וכתב ד”נכלל זה בלשון הרמב”ם ריש הלכות גירושין בעשרה דברים שהן עיקר הגט במה שכתב ולא יגרש אלא בכתב, כלומר שיכתוב שמותיהם בכתב, ולא הוצרך לבאר זה מפני גודל פשיטתו”].

גם מהתוס’ (גיטין כ. ד”ה הא) משמע שאינו אלא מדרבנן, עיין בב”ש (שם) שביאר בדבריהם דדווקא אליבא דר”מ הסובר שעדי חתימה כרתי צריך שיהיה מוכח מתוכו, ולכן מדאורייתא בטל, משא”כ לר”א הסובר דעדי מסירה כרתי.

אמנם עיין בנודע ביהודה (מהדו”ת אבן העזר קיג), שהקשה, דלכאורה החילוק בענין זה בין מאן דאמר עדי חתימה כרתי לבין מאן דאמר עדי מסירה כרתי תמוה, שהרי כשם שצריך לר”מ שיהיה מוכח מתוך החתימה בשעת חתימה לשם מי נחתם הגט, כך גם לר”א צריך שיהיה מוכח מתוך הכתיבה לשם מי נכתב הגט, שהרי מחלוקתם של ר”מ ור”א היא בפירוש הפסוק “וכתב לה”, דר”מ סובר ש”וכתב” היינו החתימה, ור”א סובר ש”וכתב” היינו הכתיבה. ואם כן, כשם שלענין “לשמה” בעינן לר”מ החתימה לשמה ובעינן לר”א הכתיבה לשמה, כך גם לענין מוכח מתוכו.

וכתב לבאר שכיון שמהתורה אין אפשרות לגט שיהיה בלא עדי מסירה, והכתיבה היא על דעת שהגט יימסר בפני עדים, א”כ ממילא בשעה שהגט יימסר, יהיה מוכח מתוכו, שהרי העדים רואים מי הם המגרש והמתגרשת, אולם לר”מ הסובר שאין צורך בעדי מסירה ועיקר הכריתות נעשית באמצעות עדי חתימה, צריך שבשעת החתימה יהיה מוכח לשם מי נחתם. עיי”ש.

ובשו”ת עין יצחק (ח”ב אבן העזר כב) חידש שהצורך בכך שיהיה מוכח מתוך הגט מיהו המגרש ומיהי המתגרשת, הינו חלק מגדרי עדות, לפיהם העדות צריכה להיות שלימה, “על פי שניים עדים יקום דבר”, “דבר” – ולא “חצי דבר” (בבא קמא ע.). מעתה מבואר, שאליבא דר”מ הסובר דע”ח כרתי, אזי מאחר שהגדתם היא בעת שחתמו על השטר, דמיד שחתמו הוי כנחקרה עדותם בבית דין, בעינן שיעידו על דבר שלם. אבל לר”א הסובר דעדי מסירה כרתי, הלא בזמן שרואים את המסירה, הרי רואים ענין שלם, ובעת שיגידו מעידין אז על דבר שלם. ובאשר לכתיבה, אין כל ריעותא בכך שהיא חצי דבר, שהרי אינה חלק מהעדות, לכן לשיטתו אין צורך שיהיה מוכח מתוך הגט מיהו המגרש ומיהי המתגרשת.

דעת הסובר דכתיבת שמו ושמה אינו לעיכובא

אמנם עיין במרדכי (ר”פ כל הגט), שכתב בשם רבינו יואל להכשיר אף בדלא כתב שם האיש והאישה, וז”ל:

“כתב רבינו יואל הלוי, אי לאו דמסתפינא מחבריא הייתי אומר, אפילו לא הזכיר שם האיש והאשה בגט כשר לר’ אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקיי”ל כמותו, דכיון דקיימי עדים קמן ואמרי נמסר הגט ליד זו מיד בעלה מה לנו להזכיר שמותיהם”.

ובביאור הגר”א (קכט סקי”ט) דחה שיטתו.

ובשו”ת אגרות משה (אבן העזר ח”א קכה) דן בראיית רבינו יואל, הסובר דאפילו לא הזכיר שם האיש והאישה בגט כשר לר”א דאמר עדי מסירה כרתי, מהא דאמרינן בגיטין (כד:): “היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, כתב לגרש את הגדולה – לא יגרש בו את הקטנה”. ומדייקת הגמרא ד”קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה, הא גדולה מצי מגרש ביה”, והעמידה הגמרא דמיירי בעדי מסירה, ור”א היא. ומוכח מכאן דאף שהשם אינו מועיל, שהרי גם הקטנה קרויה בשם זה, והוי כמי שלא כתב כלל שם בגט, מכל מקום כשר לר”א הסובר דע”מ כרתי.

וכתב לדחות ראייתו:

“כשנכתבו השמות שעתה מפורש בגט מי הוא המגרש והמתגרשת, ואם לא היינו יודעין ידיעה חיצונית שיש לו עוד אשה בשם זה היו דברי הכריתות מפורשין בהגט, רק מחמת שנודע לנו שיש לו עוד אשה בשם זה מידיעה חיצונית נמצא שלפי מה שנודענו נתקלקל להיודעים זה פירוש דברי כריתות הגט שלא מובן להם מי מנשיו בשם זה היא המתגרשת לכן מועיל ע”ז מה שיודעים לעומת זה מהוכחה דמסירה מהבעל לאשה זו אף שהוא מהוכחה ובאור דעל פה שהגט הוא לאשה זו לדחות קלקול ידיעתם, מאחר דבגט עצמו לא ניכר קלקול רק ליודעים ידיעה חיצונית נעשה ספק, לכן סגי ידיעה חיצונית לדחות ספיקתם ויכול לגרש הגדולה לר”א מאחר שנכתב שמה בגט”.

כלומר, מאחר שהשמות מפורשים בגט כדבעי, וכל הספק באשר לזהות האישה המתגרשת נובע מחמת ידיעה חיצונית, שהתברר לנו שיש לו שתי נשים עם שם זהה, בכגון זה ניתן לצרף ידיעה חיצונית של מסירת הגט, בה מתברר מיהי המתגרשת, ולכן יכול לגרש את הגדולה, שהגט נכתב לשמה.

והנה לכאורה קשה על שיטה זאת דרבינו יואל מהגמ’ הנ”ל גבי ההוא דשקל ספר תורה ויהיב לה לדביתהו וכו’ (עיין ב”י קכט, יא). ואפשר שיש לחלק בין מי שנתן ספר תורה לאשתו לשם גירושין, אפילו כתב הסופר את הס”ת לשם גירושי איש זה ואשה זו, דאינה מגורשת, מכיון שאין כאן שום רמז לכריתות, משא”כ כשכותב אני מגרש אותך בגט זה ולא כתב שמו ושמה, עיין במגדל צופים (ח”ב אה”ע, סימן מד).

הלום ראיתי במאמרו של הדיין הגר”ד כ”ץ שליט”א שמצא בדברי הראבי”ה (מהדורת דבליצקי שליט”א, סו”ס תתקלט), שהביא את דבריו המלאים של רבינו יואל הלוי, ושם עולה שלאחר כל הראיות שהביא רבינו יואל לשיטתו הוא מביא את הגמרא בפרק שני ומסיים “ראיה היא ונלמד ממנה”. ונראה מדברים אלו שרבינו יואל חזר בו מדבריו בגלל ראיה זו.

הכרעת השולחן ערוך ונושאי כליו

להלכה, פסק השולחן ערוך (קכט, יא): “אם לא כתב שם האיש והאשה בגט, פסול, והבנים ממזרים”. וכתב ערוך השולחן (קכט, א):

“כותבין שם האיש ושם האשה בגט וזהו מן התורה, ואם לא כתבו שמו ושמה הגט בטל מן התורה אף שמסר לה בפני עידי מסירה, דהא ספר כריתות כתיב סיפור דברים של כריתות ואי אפשר לספירת דברים של כריתות אא”כ כתוב בו שמו ושמה (רמב”ן ור”ן גיטין כ’ א)… וכן דעת כל רבותינו, וכ”כ רבינו הב”י בסעי’ י”א דאם לא כתב שם האיש והאשה בגט פסול והבנים ממזרים עכ”ל וכן הסכימו רוב גדולי אחרונים (הגר”א סקי”ט והב”מ והת”ג ס”ק ט”ו)”.

אמנם הב”ש הסיק שאינו פסול אלא מדרבנן. ובפתחי תשובה (סקל”א) הביא מהג”פ (קכ”ח סק”י) שהסיק דנקטינן לענין דינא דאם לא כתב שמו ושמה הויא ספק מגורשת מן התורה, כיון דפלוגתא דרבוותא היא והדבר שקול.

ב. כתיבת שם האב בגט

לגבי הצורך בכתיבת שם האב בגט, כתב הטור (סימן קכט) בשם תשובת אביו הרא”ש:

שאם לא הזכיר שם אבי האשה אלא כינויו או אפילו לא הזכירו כלל שהוא כשר”.

וכתב הב”י (שם, אות ט) שכוונתו לדברי הרא”ש בשתי תשובות סמוכות, האחת בכלל מה סימן כה, והשנייה בכלל מה סימן כז. והוסיף שאף שהרא”ש בתשובתו עוסק בשם אבי האישה, הוא הדין לשם אבי הבעל, דמאי שנא [אמנם עיין בנודע ביהודה (מהדו”ת אבן העזר קיג) שהסתפק דאפשר שיש סברא לחלק בין שם אביו לשם אביה, ואולי הרא”ש הקל דווקא בשם אביה, אך לא בשם אביו].

נעמוד קמעא על דברי הרא”ש בשתי תשובותיו הנ”ל:

וזו לשונו בכלל מה סימן כה:

“עניה אחת ישבה עגונה יותר מי”ז שנה, כי בעלה הרחיק נדוד ולא נודע מקומו; ושכרה שליח לבקשו, ומצאו בארץ רחוקה, והביא לה גט שיש בו גמגום, לא כתב שם אבי האשה, אלא שם כינוי שלו… ואומר אני, שאין לפסלו בשביל שלא כתב שם אביה אלא שם כנויו, כההיא דתנן בפ’ בתרא דגיטין (פז:) כתב חניכתו וחניכתה, כשר, וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין. ותנא בגמ’ חניכת אבות בגיטין, עד י’ דורות, פירוש אם יש כנוי לאדם, וכתבו אחד מזרעו בגט עד עשרה דורות ולא כתב שמו, הגט כשר…”.

יוצא אפוא, כי אין לפסול גט שהשמיט בו את שם אבי האישה, וכתב במקומו את כינויו.

וזו לשונו בכלל מה סימן כז:

“המקדש או המגרש אשה, טוב הוא להזכיר שם אביה, כדי לברר הדבר, אם יש שני יוסף בן שמעון בעיר, ואם לא הזכיר רק שמה בקידושין, או בגט, מגורשת”.

מורם מדבריו שיש תועלת בהזכרת שם אבי האישה, כדי שהשם יהיה מבורר. מכל מקום, אם כלל לא הזכירו, מגורשת.

נמצאנו למדים שהטור הרכיב בדבריו את שתי התשובות הנ”ל, והסיק שאם לא הזכיר שם אבי האשה אלא כינויו (סימן כה) או אפילו לא הזכירו כלל (סימן כז), שהוא כשר.

אלא שעצם דברי הרא”ש צריכים ביאור, שהרי אם סובר שהגט כשר אף אם לא הזכיר כלל את שם האב, כפי שכותב בסימן כז, לשם מה היה עליו לכתוב בסימן כה שכתיבת כינוי האב מועילה, ואף הוכיח כן מהגמרא, תיפוק ליה שכשר מטעם שכתיבת שם האב כלל אינה לעיכובא?!

קודם שננסה לבאר את דברי הרא”ש, נציין, כי גם הרשב”א סובר שאין הכרח בכתיבת שם האב, וכפי שציין הבית יוסף (שם), וז”ל:

“וכן כתב הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ אלף קעו) וז”ל אפשר שאינו צריך לכתוב שם אביה כלל דשמו ושמה שם עירו ועירה תנן שם אביה ושם אביו לא תנן. ובתשובה אחרת (ח”ב סי’ יז) כתב על יהודי שבא מארץ אחרת ולא נודע שם אביו, אם לא כתב שם אביו בגט כשר. והגע עצמך שהיה גר מה שם אביו כי תדע או אם היה שתוקי או אסופי שאינו מכיר את אביו היאך יכתוב בגט או בשטרות וכתובות וזה פשוט עכ”ל, ולאפוקי ממאי דמשמע קצת מדברי מהר”ר ישראל בכתביו (תרומת הדשן ח”ב) סימן קל”ח שאם לא הזכיר שם אבי הבעל פסול”.

ג. הזכרת שם האב בגט שליחות

עתה נשוב לדברי הרא”ש בסימן כה, ולתמיהה שהעלינו באשר לצורך לנמק את כשרות הגט בכך שנכתב כינוי האב, למרות שהרא”ש סובר שאף אם לא הזכיר כלל את שם האב, הגט כשר.

בשו”ת נודע ביהודה (שם. הובאו תמצית דבריו בפת”ש קכט סקי”ט) עמד על דברי הרא”ש הנ”ל, וכתב דיתכן שבסי’ כה השיב על מעשה שהיה, שבו הוזכרה בגט החניכה, ולכן נקט בדרך מרווחת שהגט כשר מטעם החניכה, ולא היה צריך להשמיענו שכשר אף בהשמיט לגמרי את שם האב. עם זאת, העלה הנוב”י אפשרות, לפיה יש לחלק בדין זה בין גט הניתן מיד הבעל עצמו ליד האשה ושניהם שם במקום הכתיבה, כפי שלכאורה מדובר בסימן כז, לבין גט המובא ממרחק ע”י שליח, כנזכר בסעיף כה, וז”ל:

“אבל יש לנו חשש אחר לחלק בין גט הניתן מיד הבעל עצמו ליד האשה בעצמה, ובין גט המובא ע”י שליח ממקום אחר, דגט הניתן במקומו שנכתב בגט מקום עמידת הבעל ומקום עמידת האשה העומדת היום במתא פלונית וכו’, בזה הכשיר הרא”ש בלא הזכיר שם אבי המתגרשת, שכיון שכאן לא הוחזקה אשה אחרת בשם זה מהני שמה לחוד, ושם עירה הוא במקום שם אביה, אבל בגט המובא ע”י שליח שלא נזכר בו מקום עמידת האשה ולא נזכר לא שם אביה ולא שם מקום, גם להרא”ש פסול. ובזה תבין ותשכיל לתרץ מה שהקשיתי למרמי שתי תשובות הרא”ש אהדדי ושניהם בכלל מה, בסימן כה לא הכשיר רק מטעם שהזכיר חניכה של שם אביה ובסי’ כז מכשיר בלא הזכירו כלל, ולפמ”ש נכון שבסי’ כז מיירי בגט הניתן במקומו מהבעל להאשה, ובסי’ כה מיירי בגט ע”י שליח כמפורש בדבריו שם ולכך לא הכשיר רק מטעם החניכה דמהני כמו שמו”.

כלומר, בגט רגיל הנמסר מיד הבעל ליד האישה, סובר הרא”ש שאין צורך בכתיבת שם האב, דמאחר שמופיע בגט שם האיש ושם האישה ומקום עמידתם, שפיר מוכח מתוך הגט מיהו המגרש ומיהי המתגרשת. אולם בסימן כה, עוסק הרא”ש בגט שליחות, אשר מופיע בו מקום עמידת הבעל, ואין מופיע מקום עמידת האישה, ובכגון זה לא ניתן להסתפק בשמה של האישה בלי שם אביה, ובעינן לכל הפחות שיוזכר כינויו.

יתירה מכך, כתב הנוב”י שבגט שליחות, אף בנוגע לשם הבעל, יש לחשוש כאשר אין מוזכר בו שם אביו, דאולי הרא”ש והרשב”א שהכשירו עוסקים בידוע שאין במקום זה אדם נוסף בשם זה או אישה אחרת בשמה של אישה זאת. אבל בגט המובא ע”י שליח, שאין אנו יודעים אם יש במקום ההוא באותו יום עוד אחר בשם זה, בשלמא אם הוזכר שמו ושם אביו, לשני יוסף בן שמעון איננו חוששים כל שלא הוחזק, אבל לשני יוסף עלינו לחשוש.

[ועיין עוד בנוב”י (שם) שתמה על גוף דינו של המחבר, כיצד למד דין זה מהרא”ש והרשב”א, שהרי בזמן הרשב”א והרא”ש והטור עדיין היו נוהגין לכתוב שם מקום דירת הבעל ודירת האשה בגט, ולכך לא בעינן שם אבי האיש ואבי האשה, דשם מקום הדירה ושמם בעצמם מהני, אבל בימי המחבר שכבר פסקו מלכתוב שם מקום הדירה, כמבואר בסי’ קכח (ב), ואף שכותבים מקום העמידה, מכל מקום, אין זה חשוב כמו מקום הדירה, כי מקום העמידה הוא מיקרי ואינו דומה למקום הדירה.

אך עיין שם שהביא את דברי הרדב”ז שדימה את מקום העמידה למקום הדירה, דמועיל במקום שם האב, עיי”ש.

ועיין עוד בערוך השולחן (שם, סעיף ה), שלאחר שהביא את דברי הנוב”י, הכריע להכשיר אף בלא שם האב ואף כשאין מוזכר מקום עמידתם, וז”ל:

“האמנם מדרבותינו בעלי הש”ע סתמו הדברים, והרי גם בימיהם לא כתבו רק מקום עמידתן שמע מינה דאין חילוק בזה. והאמת כן הוא, דאנן דקיי”ל כר”א דע”מ כרתי והם יודעים מי הוא הבעל ואשתו לא בעינן מוכח מתוכו, ולא גריע מדבר שיכול להזדייף דכשר לדידן מטעם זה. ולפי זה גם בלא נכתב מקום עמידתן יש להכשיר בשמם לבד, דכיון שיש בו שמו ושמה והעדים יודעים מי הם, די בזה [שם]. וכן משמע להדיא בירושלמי וכו'”.

עיי”ש.

גם האגרות משה (אבן העזר ח”א קכה) צעד בדרכו של הנודע ביהודה, שנשאל ע”י אחיו, בנוגע לכתיבת גט שליחות, כאשר יש ספק אם אבי האשה הינו לוי. האם יותר נכון להשמיט מהגט את שם אבי האשה, או שמא לא להזכיר רק את מילת הלוי. וכתב לו כי הנכון הוא לדלג רק הלוי ולכתוב שם אבי האשה, כי יש חשש גדול לפסול גם בדיעבד אם לא יכתוב שם אבי האשה.

והרחיב בביאור העניין על פי מה שהעמקנו לעיל בדברי הראשונים הסוברים שכתיבת שם האיש והאישה בגט הינה משום דכתיב “ספר כריתות”, ואי אפשר לספירת דברים של כריתות אא”כ כתב שמו ושמה, דאם השמות אינם מפורשים בגט, אין מוכח מתוכו שהגט שבפנינו כורת בין איש זה לאישה זו. לאור זאת כתב (ענף ב):

“ואם כן, אף בכתב השמות אבל בלא שמות האבות נמי יש להסתפק דאולי הוא כלא כתבו כלל, מאחר שידוע ומפורסם שיש הרבה אנשים בשמות אלו, דכמה יוסף איכא בשוקא, ועדין הוו דברי הגט סתומין וניכר לכל הקורא שהן סתומין וצריך לבאור והוכחה דעל פה. וזה שבסעי’ ט מכשיר בלא הזכיר שם האבות מוכרחין לומר דאיירי בהזכיר שם עירו ועירה כדכתב הנו”ב מטעם שאפשר להיות שאין בעיר עוד בשם זה. ומסתבר היה להוסיף שהוא דוקא בשמות שאין רגילין ולא בשמות הרגילין כגון יעקב אברהם משה וכדומה שבכל עיר ועיר יש מהן כמה וכמה בשמות כאלו. אבל הא כתוב סתמא משמע שאין לחלק ואף בשמות הרגילין כשר… אך אולי גם שמות הרגילין מאחר שעכ”פ אפשר שליכא יותר בעיר הזאת נחשבו דברים מפורשין בהגט דהקורא בגט יחשוב שמסתמא ליכא עוד בשם זה ולא ניכר סתימת דברים בגט. אבל בלא הוזכר גם שם עירו ועירה שזה ודאי מפורסם וידוע שכמה יוסף איכא בעולם וניכר ודאי שדברי הגט סתומין יש לפסלו מדאורייתא כמו בלא הזכיר השמות כלל…”.

דהיינו כאשר אין שמות האבות מפורשין בגט, אין כאן סיפור דברים המבואר מתוך הגט, שהרי צריך הוכחה חיצונית כדי לדעת מי המגרש והמתגרשת. ומה שכתב המחבר להכשיר בלא הזכרת שם האבות, מדובר כשהזכיר שם העיר. ואף שבשמות נפוצים, מן הסתם יש רבים הנקראים כך בכל עיר ועיר, ושוב יוצא שאין השמות מפורשים בגט, מכיון שאין ניכר למי שקורא את הגט שיש אנשים נוספים בשם זה בעיר זאת, נחשב הדבר כשם מפורש בגט. אולם אם אינו מזכיר כלל לא את שם האב, ולא את שם העיר, בכגון זה הגט פסול מן התורה, שדבר ידוע ומפורסם שכמה וכמה יוסף יש בעולם.

לכן הסיק בעובדא דידיה:

“ולכן בעובדא דידן, שהוא גט הנשלח שאין כותבין העומדת, פסול בלא שם אביה. ואף שודאי יכולין לגרש ע”י שליח גם שתוקית ואסופית אף שאין כותבין אלא שמותיהן לבד, דהתם מאחר שזה גופיה שלא נכתב שם האב הוא סימן שהיא שתוקית ואסופית, ואין מצוי הרבה שתוקיות ואסופות בעולם, שסתם ישראל כשרין הן, לכן אף שמה לבד סגי, שאפשר שליכא עוד שתוקית ואסופית בשם זה בעולם, וגם אפשר שליכא כלל עוד שתוקית ואסופית בעולם. ונמצא שהדברים מפורשין בגט זה מי היא המתגרשת עוד יותר מבכשרה שנכתב שמה ושם אביה בלא שם העיר, ולכן כשר מכ”ש… אבל בכשרה בלא שם אביה בגט הנשלח פסול מדאורייתא דהוי כלא נכתב שמה כלל כדבארתי”.

כלומר, בגט שליחות, בו אין מצוין מקום עמידת המתגרשת, הגט פסול מהתורה כאשר אין מוזכר שם האב. ואף שבגט של שתוקית ואסופית, אין מוזכר שם האב, אין הגט פסול, מפני שזה גופא סימן שהיא שתוקית ואסופית, משא”כ במי שנולדה לאב מישראל, דיש לפסול הגט.

ד. גט שליחות של גיורת

מכאן ניתן להסיק לנדו”ד שהוא גט שליחות של גיורת, שאף שאין מוזכר בה שם האב, וגם אם אין אנו כותבין בו “הגיורת”, שפיר דמי, הן מפני שהשם המופיע בגט זה אינו שם נפוץ, ובפרט כאשר מצורף אליו הכינוי המוזכר בגט, ומדובר בשם נכרי (נוצרי) שכלל אינו מצוי בקרב בנות ישראל, וכפי שהזכיר מעכ”ת.

עוד ניתן לומר, שכשם שכתב האג”מ שאי הזכרת שם האב בגט של שתוקית ואסופית אינו פוסל את הגט, מפני שזה גופא סימן לכך שהיא שתוקית ואסופית, כך גם לגבי גט גיורת ניתן לומר שאי הזכרת שם האב מהווה סימן לכך שהיא גיורת, ועל כן הקורא גט זה רואה בעיניו סיפור דברים מפורש, ואין עולה בדעתו שיש מישהי נוספת הקרויה בשם זה. אם כי יש לחלק ולומר שהאג”מ דיבר רק על שתוקית ואסופית, אך בגט גיורת אין ניכר שהיא גיורת מכך שאין מוזכר שם האב, דבגיורת הו”ל למיכתב “בת אברהם אבינו” או “הגיורת”.

עוד יש לבאר, דלכאורה יש לחקור בסיבה שמוסיפין לכתוב גם את שם האב בגט, דניתן להבין את הדבר בשני אופנים: א. שבנוסף לשם העצמי של המגרש והמתגרשת מוסיפים סימן נוסף, והוא שם אבותיהם. ב. שם האב הוא חלק משם הבן. עיין במגדל צופים (שם) שהביא ראיה מהפסוקים, כמו שכתוב בפרשת במדבר “ואלה שמות האנשים… לראובן אליצור בן שדיאור”, הרי שכותב “שמות האנשים”, ומזכיר גם את שם האב. וכן בפרשת שלח (במדבר יג, ד) “ואלה שמותם למטה ראובן שמוע בן זכור” וכו’. לצד זה מבואר שלמרות שבמשנה (גיטין פ.) כתוב “שינה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה וכו'”, ולא מוזכר שם האב, אין להוכיח שאין צריך לשם זה, אלא שהוא גופא חלק מ”שמו ושמה”.

אם אכן נלך בדרך זאת, ניתן לומר שכאשר אין מזכירין את שם האב בישראלית, הרי זה חסרון בשם של המגרש והמתגרשת. אולם כאשר אין מזכירין את שם האב בגיורת, אין זה מגרע ומחסר מאומה בשמה, שהרי אין לה אב, דאינה מתייחסת אחר אביה הגוי, ועל כן שמה מופיע בגט בשלימות.

ועיין בתורת גיטין (קכט סקי”ג) שכתב דלדידן יש להכשיר גט שליחות אף בלי שם האב, ובפרט ניתן להקל בשם האישה, וכפי שכתב שם (סקט”ו) דאף ששם הבעל בגט הוי מדאוריתא, דבעינן ספירת דברים, מ”מ שם האישה הוא רק מדרבנן, וכמו בשטרי ממון דבעינן ג”כ מוכח מתוכו, כמבואר בחו”מ מט, לגבי שני יוסף בן שמעון, ומכל מקום חזינן דאף אם לא נכתב שם המלוה, כגון שטר שכתב בו לויתי ממך, גובה בו, והוא הדין כאן, דשמו דומה לשם הלווה, ושמה דומה לשם המלוה, עיי”ש. וכן הביא בשמו ביחוה דעת (אה”ע לא, לגר”י חזן).

ולדינא, אף הנוב”י עצמו כתב להקל במקום עיגון, אף בניתן ע”י שליח.

לכן, אף שניתן בנדו”ד להכשיר את הגט לכתחילה, גם בלא ציון המילה “הגיורת”, הן מפאת שמה המיוחד, הן מפני שניתן להקל יותר בהשמטת שם אבי האישה, ובצירוף סברת האג”מ שהקל בגט של אסופית ושתוקית, מכל מקום, טוב להוסיף את המילה “גיורת”, כדי שסיפור הדברים בגט יהיה מבורר יותר.


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות