מינוי שליח בשיחת וידיאו

מינוי שליח בשיחת וידיאו
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב שלמה בן רחמים, רבנים, שיעורים


שאלה

כהיום שיש יכולת לדבר בשיחת וידאו כדבר איש אל רעהו ממש, אם ימנה בעל סופר ועדים באופן הזה, האם יחשב למינוי הכשר לכתיבת גט או לא?


תשובה

א) איתא בגמ’ (גיטין עב.): “עד שישמעו קולו- לאפוקי מרב כהנא”, שהתיר כתב ידו בחרש.

ונחלקו הפוסקים האם דווקא חרש אינו יכול לכתוב הואיל ודעתו משובשת או שמא גם פיקח וישנה בעיה בעצם במינוי על ידי כתיבת ידו של הבעל.

כתב הרמב”ן (סו.):

“שאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב הבעל אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו, אבל בשאר הדברים אדם עושה שליח שלא בפניו”.

כלומר כל שליחות שבעולם אדם יכול למנות את השליח אפילו שלא בפניו ולקבוע שהוא יהיה שלוחו לאותו ענין, אולם בגט יש ענין שהגט יכתב לשם אותו האיש ואותה האישה, וצריכה קבלת המינוי לבוא ישירות הוא לבוא ישירות מהבעל כדי שהסופר יכוון דעתו מפי הבעל ולא על ידי אמצעי.

אולם הרמב”ן בהמשך (עב.) כותב בשם התוספות, בסתם ולא חלק עליהם, שאם כתב הבעל הפיקח בכתב ידו שהוא ממנה לפלוני ושלח הכת”י הזה למקום אחר שהוי מינוי שנחשב כמו קולו לכל דבר.

רואים שאין סתירה בין זה שצריך שישמעו קולו לבין כתיבת יד כיון שהדבר בא באופן ברור מהבעל.

אולם הרשב”א (עב.) חולק על הרמב”ן, מכח הירושלמי (פ”ז ה”א) והתוספתא (ב, י), שבתוספתא כתוב להדיא לאסור כתיבת ידו של פיקח, וכך גם למד מהירושלמי, וחילק הרשב”א בין הרכנת הראש שהיא מועילה שהיא כמו קולו של האדם לבין כתיבת יד, ושכן הוא בירושלמי ‘הרכנת ראשו זהו קולו’.

ואף הרא”ש (פ”ז סי’ יט) אחרי שאסר כתב ידו מכח התוספתא, כתב לחלק בין הרכנת ראשו שהוא מראה גופו ממש, ועוד חילק ששאני נשתתק שהקלו בו בהרכנת הראש משום עיגון. ע”כ. וכתב הבית יוסף (קכ, ה) שלפי הטעם האחרון יש להקל גם בכתיבת ידו של נשתתק כי במקום עיגון היקלו (ועיין שבות יעקב ח”ו סי’ קיד שלפי טעם זה במקום עיגון של פיקח גם יקלו).

ועיין בית יוסף (שם) שהביא עוד פוסקים שהחמירו בכתיבת ידו.

אולם הרמב”ם (גירושין ב, טז) כתב להקל בנשתתק בכתיבת ידו וכ”כ העיטור (ח”א מאמר ז), וכתב בית יוסף שאם בנשתתק היקל כש”כ בפיקח שאין לחלק, ולפי הרמב”ם כתיבת ידו היא קולו ממש, וכמו שכתבנו לעיל בשם הרמב”ן בשם תוספות, אולם הביא בית יוסף גם דברי רבינו ירוחם שהיקל בנשתתק דווקא.

ובשו”ע (קכ, ה) פסק מרן בסתם כרוב הפוסקים לאסור כתיבת היד בין נשתתק בין פיקח וביש אומרים הביא להקל בנשתתק דווקא, וביאר הרב בית מאיר (שם) שחשש מרן לדעת רבינו ירוחם ולכן לא כתב את חידושו בבית יוסף שכש”כ פיקח.

ב) וביאור הטעם שצריך לשמוע קולו, ראינו כבר דברי הרמב”ן שהוא כדי שישמע הסופר הדברים ישירות מהבעל שיכוין דעתו לדעת הבעל, ועיין חזון איש (גיטין סי’ פה) שכתב שסברת הרמב”ן היא שהדעת של הסופר והבעל תתאחד ברגע אחד לכתיבת הגט עכת”ד, ולכאורה אישתמטיה דברי הרמב”ן לקמן שהביא דברי התוספות שכתיבת ידו היא כמו קולו, ושמא סובר שליה לא ס”ל ולכן כתב רק בשם התוספות, אולם הרב בית מאיר כתב שמזה שסתם ולא חלק הרמב”ן על התוס’ שמשמע שהכי ס”ל לדינא, וצ”ע.

אם כן סברת החזו”א היא שהסופר יקבל, באותו זמן שהבעל ממנה, את המנוי, וזולת זה אינו נחשב מהבעל, ולפי זה אסר בכתיבת ידו כי המינוי הוא רק בזמן קריאת הכת”י.

ועיין תורת גיטין (ס”ק כד) שחולק. ואם כותב לפני הסופר מהני לכו”ע כי נחשב קולו ממש.

ודעת רבינו קרשקש (עב.) להקל כדעת הרמב”ן בשם תוספות, והריטב”א בחי’ כת”י (עב.) כתב בשם הרמ”ה לאסור כתב יד בפיקח, וטעמו הואיל ולא דיבר שמא משטה הוא בסופר ורק דיבור הוא גילוי דעתו ממש, ועוד שאם הבעל מסוכן שמא תטרף דעתו עליו בינתיים, ועיין בית מאיר (שם) בשם הרב משנה למלך (ב, טז) שיש לאסור כת”י בפיקח כי פיקח יכול לדבר ונשתתק לא, ולכן כתב ידו זהו דיבורו. ע”כ. ונראה שנתכוין לסברת הרמ”ה, שכל זמן שלא גילה דעתו בפיו יש חסרון בגילוי דעתו, אולם חילוק יש ביניהם שהרמ”ה כתב ששמא משטה ולמשל”מ הוא לא דיבורו וחסר גילוי דעתו.

ודעת התוספות (עב. ד”ה קולו) שהעיקר הוא שיודעים רצון הבעל ולכן אפשר בהרכנה, וכתב הרב פני יהושע שלפי זה לתוספות מותר למנות בכתב ידו וכ”כ הרב בית מאיר, אולם סיים הרב פני יהושע, שהעיקר כשאר פוסקים שהחמירו בזה. ע”ש.

ועיין תו”ג (קכ סקכ”ד) שלמ”ד שאין צריך שליחות בגט אלא רק ענין של כתיבת הגט לשמה, לאסור כתב יד בפיקח הוא רק מדרבנן והוא יותר טוב מאומר לעדים אמרו וכו’ כי בכת”י רואה ממש את כוונת הבעל ויש פחות חשש לשמה ואעפ”כ אסרה התוספתא הנ”ל (אולם יש להעיר שגם לדעת מרן בבית יוסף קכג מבואר שאין צריך שליחות בגט לדעת הרא”ש וכ”כ הרב גט פשוט שם לדעת מרן ז”ל, ואעפ”כ החמיר לומר בדעת הרא”ש בתירוץ אחד שהגט בטל מהתורה במינוי בכת”י ומשמע דלא כתו”ג לכאורה), וכ”כ הרב גט פשוט (ס”ק כו) שפסול כתב ידו הוא רק מדרבנן, אולם עיין משל”מ (שם) שצידד שאם בכת”י פסול יהיה האיסור מהתורה, וכדעת הבית יוסף לחד תירוצא וכן דעת הב”ש (קכ סק”ח) שהוא ספק דאורייתא לדינא. ע”ש.

ואגב אורחא יש להעיר ממ”ש השו”ע (סי’ קלו ס”א) שאם בשעת מסירת הגט לא אמר ‘הרי זה גיטיך’ הגט פסול מדרבנן ולא בטל, שהרי הוא לשון הרמב”ם ופסול הוא מדרבנן דווקא כידוע, ועיין בית שמואל (סק”א) שביאר שהגט הוא לשון הבעל ולכן הוא ממש דיבורו מהתורה, שבגט כתוב שגט זה יהיה ממנו לגט פיטורין והרי הוא כמי שאמר ‘הרי זה גיטך’, ולכן הגט רק פסול. ע”כ. ואם כן מאי שנא גט מכתב ידו שיש פוסלים אפילו מהתורה, אולם דעת הטור והר”ן והשלט”ג שאם לא אמר לה הרי זה גיטיך שהגט בטל מהתורה וכמ”ש הב”ש בשמם, ואפשר שהסוברים שכת”י רק מדרבנן יסברו כדעת הרמב”ם בדין הזה, והפוסלים בכת”י מהתורה יסברו כהטור והר”ן אולם אינו מוכרח למעיין. וצ”ע.   

ועיין שבות יעקב (ח”א סי’ קיד) שהיקל בכתב ידו במקום עיגון וכן הרב גט פשוט (ס”ק כו) אולם הרב פרי חדש החמיר דלא כהמבי”ט ואפילו במקום עיגון וכ”כ החזו”א הנ”ל, ועיין דרכי משה בשם הרד”ך, וכתב מרן הראי”ה קוק זצ”ל בשו”ת עזרת כהן (סי’ סב) שאף אם מקילים במקום דחק בכת”י אם יש ספק נוסף אין להקל בדבר. ע”ש.

ג) ואם נלמד מהנזכר למעלה לנידון דידן, הרי שדיבור בשיחת וידאו ודאי לא גרע מכתב ידו של הבעל, שהוי ודאי כמו קולו ואם כן המתירים יתירו אף בזה.

אולם אף למחמירים, אם לסברת החזו”א בדעת הרמב”ן שצריך שתהיה דעת הבעל והסופר מאוחדים בשעת המינוי הרי אף בנידון דידן דעתם מאוחדת כי שומע את הבעל ממש באותו זמן.

ואם לסברת הרמ”ה ששמא משטה בו כי כותב ולא מדבר, הרי בנ”ד מדבר ממש בפיו, ואינו משטה בו, ואף לסברת המשל”מ הנ”ל שיכול לדבר וממילא לא יכתוב, הרי בנ”ד מדבר ולא כותב.

ד) אולם יש מקום לומר ששיחת וידאו עדיין היא כמו כתב ידו, ממה שדנו הפוסקים אם צריך לכתוב ממש בפניו כדי שיהיה כמו קולו והרכנת ראשו, אך יש לדחות שכאן אין פחות גילוי של כוונתו לסופר מבפניו או פגם בלשמה אם שומע קולו באופן הזה.

שהנה דין הרכנת ראשו בפיקח נלמד מדין נשתתק שממנה על ידי הרכנת ראשו (גיטין סז: במשנה), וכמו שכתב הרשב”א (עב.) בשם הירושלמי הנ”ל שהרכנת ראשו זהו קולו וכ”כ הרא”ש הנ”ל בתירוץ הראשון, אולם בתירוץ השני כתב שרק במקום עיגון היקלו בהרכנת הראש בנשתתק, ומשמע בטור שפסק כסברא הראשונה של הרא”ש, אולם עיין שבו”י (ח”א קיד) שיש להוכיח שדעת הרא”ש כסברא אחרונה ויש נ”מ לדין כתב ידו בפיקח במקום עיגון. ע”ש.

והפר”ח (קכ) הכריע לדינא שהרכנת הראש מהני, ועיין בית שמואל (קכא ס”ק ו) שלדעת רוב הפוסקים הרכנת הראש היא כדיבור ממש חוץ מתי’ אחד של הרא”ש הנ”ל שלא, והרב גט פשוט (קכ ס”ק כז) החמיר בזה לעשות כחומרי ב’ תירוצי הרא”ש והיקל במקום עיגון בהרכנת הראש, וכן נראה ממ”ש התורת גיטין (קכ חידושים ס”ק יג) שדעת הב”ש (קכ ס”ק ח) שהרכין בפקח הוי ספק דרבנן, ולא סיים לקולא, ושמא כוונתו שיש להחמיר לכתחילה בזה, ואמנם לשון הב”ש (קכא ס”ק ז) ‘שדעת רוב הפוסקים שמגרשים אלא לתי’ אחד להרא”ש אין מגרשים’, מסופק קצת, ומשמע מערוך השולחן (קכ, סא) שתפס תי’ ראשון לדינא להקל ועיי”ש וכן נראית דעת הח”מ (קכא ס”ק ה) והט”ז (שם ס”ק ה וס”ק י).

ולכאורה למה הרכנת ראשו לא תועיל לדעת הרא”ש, ויש לומר לפי מה שכתבו הרמ”ה והמשל”מ שאם אדם יכול לדבר למה שירכין ראשו, ורק בנשתתק היקלו ובמקום עיגון כי לא יכול לדבר כלל.

והרכנת ראשו שהיא כקולו לדעת הירושלמי כנ”ל ולדעת רוה”פ למעשה, לכאורה כיון שכך דרך תקשורת בין בני אדם, שהאדם שמולו מעביר לו את כוונתו, וכמו שכתב התו”ג שודאי יועיל לפי זה אם יכתוב הבעל לפני הסופר כי מעביר לו כוונתו בצורה ישירה (והרב ערוה”ש (קכ, סא) תמה למה לא הוזכרה סברא כזו בפוסקים והרי היא כתובה על ספר היש’ר), ולפי זה בנ”ד הרי יש העברת רצונו של הבעל מיד לסופר, אולם לחזו”א כנ”ל היא גופא המחלוקת האם כתיבת ידו בפני הסופר מועילה, אבל שלא בפניו לכ”ע לא מהני, אך כאן כיון שיש גילוי דעת מיד לסופר יועיל המינוי, וכמו כן יש לומר לדעת הרא”ש המחמירה, שהאדם הרי מדבר ואינו מרכין ראשו.

ה) אולם יש להעיר שמא יש חילוק שהרי אדם זה רחוק ממנו ושמא הריחוק מקלקל הענין, וכמו שכתב יד מגיע מרחוק אע”פ שנשלח מיד.

והיה מקום אולי להביא ראיה מדין בית הכנסת של אלכסנדריא (סוכה נא:) שהיו שרואים הסודרין מרחוק והיו מכוונים דעתם והיו יוצאים ידי חובת תפילה לדעת התוס’ (שם נב. ד”ה וכיון ועיין ערול”נ שם, ובית יוסף או”ח סי’ קכד), וכמו כן כאן שכיון שיודע מה כוונת המדבר מרחוק שפיר הוי מינוי.

אולם יש לומר שאינו דומה, שדין תפילה לחוד, שבגמ’ (ר”ה לד:) מבואר שלר”ג כל השנה אם אדם לא יכול לבוא לבית הכנסת באונס, יוצא ידי חובת התפילה מהש”ץ וכן הדין לדידן בר”ה ויוה”כ של יובל שמי שאנוס לבוא יוצא בתפילת הש”ץ (עיין טור או”ח תקצא), אם כן רואים שיש כח לש”ץ להוציא אפילו מי שלא שומע כלל, ולפי זה מובן איך יצא גם אם רק מכוין ליבו לברכות ע”י עניית אמן מבלתי שמוע הברכות. ודו”ק.

ו) אך יש מקום איתי להביא ראיה נפלאה בס”ד.

שהנה במשנה בר”ה (כז:) אמרו התוקע לתוך הבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ופירש המאירי (שם) שהברה הוא קול כשל מי שמחזיר למדבר לתוכו דיבור מתוך הבור, וכ”כ רבינו מנוח (שופר א, ח ועיין כס”מ שם שלא חלק עליו בזה, ומשמע שהוא דבר פשוט) וכ”כ רבינו יהונתן מלוניל על הרי”ף (ז.), והוא מה שנקרא ‘הד’.

והט”ז (או”ח תקפז ס”ק א) כתב לדעת הרא”ש (פ”ג סי’ ח) שמי שנמצא רחוק מבית הכנסת לא יצא ידי חובה בשמיעת קול שופר, כי הרא”ש סובר שלעולם מי שנמצא מחוץ לבור לא יצא דלא כרש”י ורמב”ם (עיין בית יוסף סי’ תקפז ואכמ”ל), ולמד הפרי מגדים (שם) שהכל תלוי לפי זה בריחוק וקירוב שאם הוא רחוק שמא לא שמע קול השופר, ועיין ביאור הלכה (ד”ה ואם) שלפי הט”ז הפירוש קול הברה הוא קול חלוש, ותמה על זה שהרי מרבינו מנוח לא משמע כן, וגם תמה שהרי במשנה כתוב העובר אחורי בית הכנסת אם כיוון ליבו יצא, ולמה לא חילקה המשנה שמי שנמצא רחוק אם קול הברה וכו’, ונדחק בזה.

ולענ”ד יש לומר שמא כוונת הט”ז, שמי שנמצא רחוק שמא הקול יבוא מכח הבתים או ההרים וכדומה, אבל לא שהקול חלוש, אלא כמו שבבור הקול עובר מכח הקירות, כמו כן המרחק מבית הכנסת יכול לגרום שהקול שופר יבוא מכח קירות הבתים, ולכן באמת הט”ז מתיר לשמוע קול שופר סמוך לבית הכנסת וכמו שסיים שהקול עצמו במקום תקיעתו אין בו ערבוב משא”כ בבור ודו”ק וע”ע בבאיה”ל ואכמ”ל.

והנה הגמרא בגיטין (סו.) על המשנה בדין מי שהיה בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו, לא חילקה אם שומע קולו או קול הברה, ולפי פי’ המאירי ור’ מנוח ור’ יהונתן הנ”ל הרי שיכול להיות שהמינוי של הבעל בא מכח הד שלא מפיו ממש באותו רגע.

ואין לומר שלשיטת הט”ז בהבנת הבאיה”ל, הרי שהמשנה בר”ה לא דיברה על הד ממש א”כ אין ראיה מהמשנה בגיטין, כי כמו שהמשנה בר”ה נחתה לחלק בין קול שופר לקול הברה היה למשנה בגיטין לחלק בין קולו ממש לקול הברה שקול הד הוא דבר המצוי מאוד בבורות (ומדובר בבור עמוק שאם לא כן יכולים להציל את הבעל משם ופשוט), ומזה שלא חילקה הגמ’ ורק חששה לשדים וכיו”ב, ומה גם שנראה מפירוש המאירי (גיטין שם) ששדים הכוונה שמדמיין השומע שמה שאמר הבעל הוא ציווי לכתוב גט, והיה לגמרא לחלק בין הד ללא הד.

ולכן יש לנו חידוש נפלא שאין צריך לשמוע דווקא את קול הבעל מיד מפיו אלא אפילו קול שבא מכוחו מהני.

אולם יש לפקפק בזה כראיה לנ”ד, שכל מה שיהני זה דווקא אם הקול נמשך מיד מכוחו באופן שהוא כמו בת קול (עיין תפארת ישראל על המשנה יבמות (פט”ז משנה ו) שהד הוא הבת קול שהקול נמשך מכח הקול הראשון), אולם באינטרנט שהוא העברת קבצים ונתונים והמחשב מעבד אותם לקול לא הוי קול ממש, ויש לומר דלא דמי, ומה שמצינו בשו”ת מהרש”ג (ח”ב סי’ רנ ועי’ ח”ג שנחזר ונסתפק בזה) שהיקל למנות בטלפון זהו דווקא טלפון שבזמנם שהיו כבלים מוחברים מצד לצד ושפיר הוי בת קול, אולם בהעברת קבצים וכו’ יש לומר שלא, וכן ראיתי בשו”ת הים הגדול (סי’ פב) שהיקל בטלפון והחמיר בגלי רדיו.

אולם יש להעיר לענ”ד, שהרי ראינו לעיל שמצד אחד יש דין הרכנת הראש שהיא בראיית עין והיא כמו קולו, ומצד שני יש דין ששומעים רק את קולו בלי ראייתו כמו בבור, ואפשר לומר שהעיקר שיודעים על ידי מה שמעביר את רצונו לשני באופן שמדברים אחד עם השני ואין עיקר דווקא בקולו או בראייתו, או שמא יש לומר שדווקא מה שיגיע לדרגת קולו, כלומר קולו מספיק אע”פ שלא רואים אותו, אבל רק מה שיכלל בקולו יחשב מינוי, ואך דווקא מה שהוא ממנו ממש לכאורה כמו הרכנת ראשו.

אולם מדין הד בבור הנ”ל משמע שאע”פ שאינו קולו ממש וככה יש תקשורת בין אנשים מהיכי תיתי לאסור באופן שהוא קולו והוא תקשורת בין אנשים אע”פ שהוא לא ממש פניו ולא ממש קולו ויוכל למנות על ידי שיחת וידאו באינטרנט.

ואף לפי החזו”א יש לומר בנ”ד שמייחדים דעתם באותו זמן, ואין צריך מיד ממש אלא דרך התקשורת הבין אנושית שהרי הד בבור יש איזה הפסק מה בין מה שאומר למה ששומעים בחוץ.

ולרמ”ה אינו משטה וכן למשל”מ, וכנ”ל, ואם נצרף שיטות שמקילים בכת”י, אם כן ההיתר מרווח יותר בע”ה.

ז) אך יש להעיר שכאן מי יימר שהמצווה אינו מתחזה, בשלמא אם מדובר בשעת הדחק אזי בשעת הסכנה כותבין אע”פ שלא מכירים (שו”ע קמא, יט), וכמ”ש המאירי (גיטין סו.) “ולמדנו שכל שאין שם שעת סכנה כגון שהוא בארץ אחרת ואין לו מכירין שלענין זה כשעת סכנה הוא שאם לא עכשו אימתי שמא תארע סבה ותעכב וכן מעשים בכל יום”, אולם שמא יש כאן לכתחילה בעיה של שמא אינו הבעל.

אם כן ההיתר לסמוך על זה בנ”ד לכתחילה יהיה באופן שיכירו מי הבעל על ידי שיחת הוידאו, ובאנו לענין טביעות עינא דקלא.

ובגמרא (חולין צה. גיטין כג.) מבואר שטביעות עין של קול היא טביעות עין ממש שאם לא כן היאך סומא מותר באשתו ואיך אנשים מותרים בנשותיהם בחושך, וכמו כן ראינו שהשליח שמביא גט שהיה פיקח בשעת כתיבה וחתימה שיכול לומר בפ”נ ובפ”נ אך נסתמא אח”כ, נאמן לומר עפ”י ט”ע דקלא שזאת האישה המתגרשת.

אם כן ידיעה על ידי שזה האדם על ידי הכרת קולו הכרה גמורה היא.

והנה במחשב מצוי שהקול הוא לא תמיד כמו הקול כמו ששומעים אדם באופן רגיל, ויש לומר שלא מעכב וכמו שכתוב בגמ’ ב”ב (קסז:) שאם צורבא מרבנן שמע אישה אחת וחשב שזו אחרת ואח”כ אמרו לו שהתבגר קולה וזו כן היא, וחזר ודקדק בקולה ואמר שכן היא זו, יכול לחזור בו ולומר שזו כן היא, (וע”ש שיטמ”ק בשם הראב”ד שלא ידע איך נראית רק לפי קולה קבע שזאת היא ודו”ק), ומשמע שרק לענין חוזר ומגיד צורבא מרבנן נאמן, אולם ט”ע דקלא הוא אפילו אם נשתנה קצת קולו וברור לשומע שזה הוא.

ואין לומר שבגמ’ זו צורבא מרבנן שאני שנאמן בטב”ע וכמו שכתוב בב”מ (כג:), זה אינו, כי דווקא במה שהוא לאדם עצמו צו”מ נאמן ושאר אדם לא, אבל במה שקשור לאחרים פשיטא שכשר כי כך דרך העדות בטב”ע וכו’ וזה פשוט, ועוד אין אדם חוטא ולא לו ואם מכיר בקולו למה שישקר ופשוט, וע”ע שו”ת יביע אומר למרן הגרע”י זצ”ל (ח”י אה”ע סי’ יח) ודו”ק.

ויש להעיר שישנה מחלוקת אחרונים האם טב”ע דקלא מהני בעדות ממון שלדעת קצוה”ח (חו”מ פא ס”ק יג) אין, ולנתיבות המשפט (שם בי’ ס”ק ז) מהני טב”ע דקלא אף בממון, אולם אף לקצוה”ח בטב”ע דקלא באיסורים מהני שאף לענין קדושין אם מכירים את האישה על ידי קולה הוי עדות מעליא וע”ש. (ומה שיש להעיר מהגמ’ ב”ב הנ”ל על סברת קצה”ח עיין שו”ת שבות יעקב ח”א סי’ ק).

ואף אם נאמר שפשט הגמרא שהכיר גם את האישה לא רק את קולה, רק דרך צו”מ שלא מדייק בנשים ורק בצירוף הקול ידע שהוא קולה כמו שאפשר לומר שם בדעת התוספות (קסח. ד”ה כיון) אפ”ה מהני לנ”ד שרואים את פניו ושומעים קולו ושניהם מצטרפים לטב”ע מעליא ודו”ק.

סוף דבר הקו’ל נשמע שמינוי על ידי שיחת וידאו יש לצדד בו להיתר והוא הרבה יותר מרווח מכת”י שנוהגים בו לפעמים כידוע, ובשעת הסכנה ברור הדבר להיתרא, וזו דעתי העניה, אבל הדבר ברור שזאת מלאכת הגדולים גדולי דורינו להכריע בדברים העומדים ברומו של עולם, רק לא מנעתי בר ממה שהיה עם לבבי.

והשי”ת ינחנו במעגלי הצדק והאמת. אמן.


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות