תוכן:
א. המצווה המוטלת על האב
ב. רצון הנותן בשיטת רב האי גאון
ג. יכולת החזרה לאחר הנתינה
ד. ירושה מכח החתן
ה. ירושת המתנות בתקופת האירוסין
ו. תקנות ר"ת ושו"ם
ז. זכות התביעה לקבלת המתנה
ח. הזוכה בקנין אמירה
ט. מתנות המוכנסות ע"י הזוג עצמו
י. חוסר אחידות בין נותני המתנה
יא.יכולת הקנאה באמירה
יב. סיכום הדברים
נספח: כל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס
שאלה
הורים המתחייבים בזמן השידוך לתת מתנות בעלות ערך לטווח ארוך, לא רק לצורך החתונה, כגון דירה וכדו' יש לעיין האם הם ניתנות כמתנה לחתנם / כלתם או שההורים נותנים זאת כמתנה לבנם/ בתם?
יש לדבר זה מספר משמעויות.
א. מהי הפעולה הקנינית המועילה.
ב. מי בעל זכות התביעה.
ג. תקנות שנתקנו עבור הנדוניא- אלו מקרים נכללים בהם.
א. המצווה המוטלת על האב
הגמ' בכתובות (נב:) ובדומה לזה בקידושין (ל:) כתבה שחייב אדם לתת נכסים לבתו על מנת שתנשא:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי, דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב: (ירמיהו כט) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנים בידיה קיימי, אלא בנתיה מי קיימן בידיה הא קא משמע לן, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה".
ניתן להבין חיוב זה בשני אופנים. כיוון אחד הוא שחובה על האב לתת נכסים לבת על מנת שאנשים ירצו לקחתה מחמת יכולתה הכלכלית, לפי זה בעלות המתנה מיועדת לבת. ניתן להבין בכיוון אחר והוא שהאב מתחייב מתנות לחתנו ואומר שמי שיקח את בתו יקבל ממנו מתנות ולפי זה בעלות המתנה מיועדת לחתן ולא לבת.
ב. רצון הנותן בשיטת רב האי גאון
במשנה בכתובות (ו, ב):
"הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן".
הירושלמי במקום תמה:
"ולא דברים שהן קונין באמירה הן תני בר קפרא פוסק לשם כתובה על מנת לכנוס".
הר"ן (כתובות סו. נפסק בשו"ע נג, ב) הביא את דברי רב האי גאון שהדין של כל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס זה דווקא כאשר מתחייב לחתנו אולם אם נתן את המתנות לבתו אינו יכול לומר שלא רוצה לתת ליבם דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה. רואים מדבריו שמבין שבסתמא המתנות ניתנות לחתן אלא אם אמר במפורש שנותן לבתו.
ג. יכולת החזרה לאחר הנתינה
הירושלמי שאל כיצד האב יכול לחזור בו והרי הממון כבר נקנה ותירץ שכוונת האב להקנות הרכוש רק בזמן שיכנוס.
נחלקו מפרשי הירושלמי בביאור הקושיא. קרבן העדה ופני משה פירשו את קושית הירושלמי שהאח זכה בנכסים ולכן היבם צריך לירש את הנכסים ממנו ואינם ברשות אבי הכלה. אולם הרידב"ז חלק ופירש שהבת היא זו שזכתה בנכסים. לפי זה שאלת הגמ' אינה שהחפץ כבר ברשות היבם מכח ירושה ולכן אבי הבת לא יכול לחזור בו אלא השאלה היא שהדבר לא תלוי באב אלא בבתו.
רואים שנחלקו כאן למי מיועדת מתנת החתונה. לקרבן העדה ולפני משה מיועדת לחתן ואלו לרידב"ז מיועדת לבת.
ד. ירושה מכח החתן
על ירושלמי זה תמה המקנה (קונטרס אחרון), מדוע היבם צריך לזכות בנכסים הרי יבם זוכה רק במוחזק ולא בראוי ונכסים אלו הם רק ראוי כיוון לא הגיעו לידי החתן המת. תירץ המקנה שזוכה מדין ירושה שיורש את אחיו ולא מדין יבום.
יש לברר בדברי המקנה באלו נכסים מדובר. אם מדובר בנכסי צאן ברזל כיוון שמת האח צריכים לחזור נכסי הצאן ברזל ליד האשה. אלו היה זוכה מכח יבום ניתן לומר שמתנת צ"ב לא חוזרת לאשה כיוון שיש יבום נישואין הראשונים לא פסקו, אולם אם זוכה מכח ירושה אין סיבה שיזכה בהם האח כאשר הם צריכים לחזור לאישה. מוכרחים לומר שמדובר בנכסים שניתנו כמתנה מוחלטת לחתן ואין לאישה כל זכות בהם ולכן אף שמת זכאי אחיו לירש אותם ולא חוזרים ליד האישה. לפי דברים אלו אף המקנה סובר שמתנת האב היא לחתנו ולא לבתו.
ה. ירושת המתנות בתקופת האירוסין
במסכת כתובות (מז.):
"ת"ר: כתב לה פירות, כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה, מתה – לא זכה הבעל בדברים הללו. משום רבי נתן אמרו: זכה הבעל בדברים הללו".
נחלקו הראשונים בביאור הברייתא. רש"י (ד"ה כתב) פירש שמדובר בזמן האירוסין וכיוון שמתה האשה סוברים חכמים שהבעל לא זכה בירושתה אך אילו היה מדובר שמתה לאחר הנישואין היה זוכה בעלה בנכסים. לעומתו סובר ר"ת (ד"ה כתב לה) שמדובר שהאשה מתה לאחר הנישואין ובכ"ז לא מקבל הבעל את נכסיה כיוון שאבי האשה עדיין לא מסרם לידי הזוג.
תמהו המפרשים על ביאורו של רש"י שפירש הברייתא על זמן האירוסין. לפי ביאורו רבי נתן הסובר שזכה הבעל בדברים אלו סובר זאת במקרה שעדיין הזוג לא נשוי. דבר זה קשה כיוון שקיי"ל שהבעל לא זוכה בירושת אשתו עד לאחר הנישואין.
הריטב"א תירץ "דאע"ג דאין ארוס יורש ארוסתו, הכא לאו מכח ירושת ארוסתו הוא זוכה אלא מכח האב שהקנה לו מעכשיו בהנאת חתון דאיחתנו." לשיטת הריטב"א כאשר האב נותן מתנות לזוג הם ניתנות לחתן ולא ולבת. אף רבנן שחולקים על ר' נתן סוברים כך אלא שכיוון שכל מטרת המתנות ע"מ שיכנוס אותה לכן לשיטתם אם מתה בזמן האירוסין המתנות לא נשארות בידי הבעל.
לעומת שיטה זו עומדים דברי הפני יהושע שתירץ שר' נתן סובר שהבעל יורש את אשתו כבר בזמן האירוסין ור' נתן חולק על הדעה המקובלת שירושת הבעל רק בזמן הנישואין.
יוצא לנו שיש מחלוקת בין הריטב"א לפנ"י בביאור הסוגיא אם מתנות האב הם לבתו או לחתנו.
ו. תקנות ר"ת ושו"ם – בנכסי הבעל או האישה
ר"ת, שהובא לעיל, פירש את הברייתא לאחר הנישואין, לשיטתו אם נישאו והאב לא נתן עדיין את המתנות סוברים חכמים שהבעל לא מקבל את המתנות ואלו לר' נתן הבעל יכול לתובעם ולקבלם.
על גבי פירושו תיקן ר"ת שאם מתה האשה תוך שנה לחיי הנישואין תחזור הנדוניא לאביה, תקנה זו הורחבה אח"כ בקהילות שו"ם לשנה נוספת בה תחזור חצי הנדוניא. הדברים הובאו בתוס' (כתובות מז. ד"ה כתב. ובמרדכי ושאר הראשונים), והרמ"א הביא תקנה זו (נג, ב). תקנה דומה נתקנה בקהילות טוליטולא והובאה בשו"ע סימן קיח.
הלשון המצויה ברוב הראשונים מתארת רק את התוצאה הסופית מהתקנה: הנדוניא חוזרת לידי אבי הכלה. אולם יש לדון מה תוכן התקנה. כיוון אחד, שענינה להפקיע את ירושת הבעל, כדי שלא יזכה בהם כעת. כוון שני שהנכסים היו תמיד שייכים לבעל אלא שהתקנה מפקיעה אותם ממנו ומחזירתם לידי אבי הכלה. בלשון המהרי"ל (סימן עו) מצינו ספק המאיר את הדברים. המהרי"ל הביא ספקו של ר' יקיר אם התקנה היא אף כאשר מת הבעל להפקיע את כתובת האשה וכ"ש הוא: שאם הפקיעו ירושת הבעל דאורייתא כ"ש שיפקיעו כתובת האשה או דלמא לא תקנו. מסקנתו לעשות פשרה לפי חכמי המקום. מלשון המהרי"ל רואים שבזמן מיתת האשה היה על הבעל לרשת את אשתו. א"כ יוצא שעד אותו זמן היו נכסי הנדוניא בידי האשה ולא בבעלות הבעל. רואים מדבריו שלמד שמתנת הנדוניא מיועדת לאישה ולא לבעל.
בדומה לזה מצינו במהרשד"ם (סימן קכה, הובאו דבריו בב"ש נג ס"ק יז) שדן במקרה ומתה האשה בחודש הי"ג בשנת העבור ויש להסתפק אם נכלל בתוך השנה או לא. המהרשד"ם מכריע שכיוון וע"פ הדין הבעל יורש את אשתו אמרינן שהתקנה לא כללה זאת. רואים שאף הוא למד שהתקנה מבטלת ירושת הבעל אולם לא מפקיעה ממון שכבר נמצא בבעלות הבעל.
ז. זכות התביעה לקבלת המתנה
במסכת קידושין (ט:):
"אמר רב גידל אמר רב: כמה אתה נותן לבנך כך וכך, לבתך כך וכך, עמדו וקדשו – קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה".
על דין זה שישנם דברים הנקנים באמירה תמהו התוס' (ד"ה הן):
"תימה דבפרק שני דייני גזירות (כתובות קט.) תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ולמה תשב ישאנה ויקרא חמיו לדין כיון דהן הן דברים הנקנין באמירה…".
תוס' שואל מדוע לא ישא החתן את הכלה ואח"כ יתבע את חמיו לדין. מהצעת תוס' שהחתן יתבע את חמיו לדין רואים שמבין שבעל זכות התביעה זה החתן ולא הכלה, ומכאן שמבין שהמתנה מיועדת אליו ולא לכלה.
אמנם ניתן לדחות שהרי מדובר לאחר שנושא הבת (כי ניתן לו רק על דעת שיכנוס) ובזמן זה אף אם המתנה לבת, הבעל הוא שאוכל הפירות וממילא יש לו זכות תביעה. אך דבר זה לא פשוט כי אם תובע רק מכח הפירות צריך הרשאה מאשתו (עיין אה"ע פה, ד) וכן צריך שיהיו פירות בקרקע (עיי"ש ובב"ש סק"ח וכן בחו"מ סימן קכב) וא"כ יכול לטעון שלא מעוניין לשאת אותה שמא לא תתן לו הרשאה או שלא יהיו בקרקע פירות, ומדוע תוס' לא תירצו כך. מכל מקום אין כבר הוכחה ברורה מהי דעת תוס'.
ח. הזוכה בקנין אמירה
כתב ר"ת (תוס' לעיל) שקניין באמירה מועיל דווקא בנישואין הראשונים. החלקת מחוקק (נא ס"ק ו) ביאר דין זה:
"…ומשמע שהאב הפוסק לבנו בחור אף שהכלה היא אלמנה מ"מ קנה הבן במה שפסק לו האב וכן להיפוך אם פוסק לבתו הבתולה אף שהחתן אלמן קנתה הבת וא"צ שיהיה לשניהם נשואין ראשונים ואין קפידא רק על הזוכה…".
הח"מ כתב שצריך שרק הבן / הבת יהיו בנישואין ראשונים ולא נישואין ראשונים לחתן / כלה כיוון שהקפידא רק על הזוכה, והזוכה במתנה זה הבן / הבת ולא החתן / כלה. רואים שלומד שהזוכה במתנה זה הבת ולא החתן. אמנם החולקים עליו וסוברים שהזוכה במתנה זה החתן יכולים לקבל שהקפידא רק על הבת ולא על החתן מטעם אחר, שדעת האדם היא בתו הקרובה אליו ולא חתנו, ולכן דוקא בנישואיה הראשונים קרובה דעתו להקנות ולא איכפת לו אם זה נישואין ראשונים לחתן. אך הח"מ לא למד כך.
ט. מתנות המוכנסות ע"י הזוג עצמו
בשו"ת מהר"י וויל (סימן סד, הובאו דבריו ברמ"א קיח, יט) כתב שכאשר בני הזוג הכניסו הנדוניא בעצמם אין תקנות שו"ם כי לא שייך הטעם של 'ותם לריק כחכם'.
יש לתמוה על דבריו הרי כאשר בני הזוג עצמם הכניסו הנדוניא היא נהפכת להיות בבעלות בן הזוג השני, שלולי זאת מה משמעות ההתחייבות. כל מה שמצינו תקנות ר"ת ושו"ם זה דווקא להפקיע ירושת הבעל דאורייתא ולהשאיר הנכסים ביד המוחזק בהם עד עכשיו אך לא מצינו שהתקנה קיימת אף להפקיע ממון מיד בעליו.
אם מהר"י וויל לומד שתמיד נכסי הנדוניא עוברים לידי בן הזוג ולא נשארים בידי הצאצא הדבר לא קשה כי הוא לומד שתמיד תקנות שו"ם מפקיעות ממון, אך אם לומד שהמתנות נשארות בידי הבת ולא עוברות ליד החתן הדבר קשה.
אומנם אין הדבר הוכחה גמורה שכך דעתו כי יתכן שסבר שהיה מקום לתקן אף שיש בדבר הפקעת ממון.
י. חוסר אחידות בין נותני המתנה
בספר פתחי חושן (ח"ט פרק ו הערה י ומביא שמצא כן אף בשו"ת מהר"ש לבית לוי חו"מ סימן ה) כתב שדין זה, שנקנים הדברים באמירה, מתקיים אף אם אבי הכלה דיבר עם החתן או אבי החתן דיבר עם הכלה. אומנם יש להסתפק בזה שהרי החתן או הכלה המתחייבים ודאי כוונתם שיתנו הדבר לבן הזוג, שאם לא כך מה משמעות ההתחייבות. לשיטות שמתנת האב הוא לבנו / בתו יצא שבמקרה זה האב נותן לצאצא שלו ואף המשודך נותן לצד שכנגדו. לא מסתבר לומר שהתחייבות תהיה בעלת תוקף כאשר משני הצדדים הזוכה הוא אותו אחד.
יא. יכולת הקנאה באמירה
בכל התורה קנין מועיל עם פעולה, מעשה. בנתינת הנדוניא קיים קניין המועיל באמירה.
בכתובות (קב:) ביארה הגמ' כיצד מועיל: "אלא בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי, גמרי ומקני להדדי".
בביאור הגמ' קיימים מספר כיוונים.
המאירי (קידושין ט.) ביאר שכל הקניין הוא תקנת חכמים אלא שהסמיכו זאת על עניין דקמיחתני אהדדי, אך אין זה טעם שיועיל מצד עצמו. הסיבה שחכמים תקנו זאת הוא בגלל שכל תועלת הקניין היא דווקא סמוך לקידושין (שיטת הרשב"ם, תוס' קידושין ט:) ולכן ניתן היה לטעון שהבטחת הנדוניא היא תנאי בנישואין ובאם לא יקוים יתבטלו הנישואין. לכן תקנו חכמים שהנדוניא היא פעולה קנינית המועילה מצד עצמה וניתן לתובעה כך שהחתן לא יצטרך לטעון את ביטול הנישואין.
הנודע ביהודה (חו"מ כח ד"ה עוד) הביא מחלוקת עם חתנו בנושא. חתנו כתב שזה אומדן דעת חכמים שהמחותנים רוצים להקנות לאהדדי ולכן מועיל מדאורייתא. אולם הנו"ב תמה עליו שאין קנין ללא פעולה, לכן ביאר שחלות הקניין רק מדרבנן. אם נסביר שהאב מקנה לבתו ולא לחתנו, לפי ביאור חתן הנו"ב, לכאו' לא יוכל החתן לעמוד ולהקנות מול חמיו (כפי שכתב הפתחי חושן לעיל), כיוון שההקנאה לא שווה, גם החתן וגם אבי הכלה מקנים לבת וקשה לומר שבמקרה זה יש דעת חז"ל לאומדן דעת גמורה. אם נסביר שזוהי תקנת חכמים הדבר כן יוכל להתקיים.
החזו"א (אה"ע נה, ט) ביאר שמועיל מדין קנין כסף, שכל אחד מקבל מחבירו הנאה שבנו מתחתן כעת. בהגהות מימוניות (אישות פכ"ג) הוסיף שהנאה זו היא רק הנאה של קנין ערב, כל צד נהנה שהמחותן שלו סומך על דיבורו.
לפי דברי החזו"א יצא שאם נלמד שהאב מקנה לבתו, ולא לחתנו, הקנין יועיל כקנין עבד כנעני. המחותן הביא לו הנאה דמיחתני אהדדי והוא מקנה הנאה לבתו (ולא לנותן ההנאה). לפי שיטת הר"ן (קידושין דף ז:) והכס"מ (מכירה א, ו), הרמב"ם סובר שקנין עבד כנעני לא מועיל בממון וא"כ הרמב"ם לשיטתם לא יוכל ללמוד כמו החזו"א.
יב. סיכום הדברים
פריסת המקורות מראה שהשאלה הנידונת לא מוכרעת ונחלקו בה ראשונים ואחרונים. אם זאת לא ראינו משמעות מעשית בצורה ודאית שיש בדבר.
השאלה הבסיסית והיא כיצד המצוה המוטלת על האב לתת את הנדוניא, כמתנות לבתו או לחתנו עומדת במחלוקת.
נספח- כל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס
במשנה (כתובות סו.): "לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן".
הירושלמי תמה והרי הן דברים הנקנים באמירה ותירץ דכל הפוסק דעתו על מנת לכנוס.
בהבנת הראשונים נראה שלמדו שזה אומדן דעת (כמו תנאי) שאדם מעוניין לתת המתנה רק אם החתן יכנוס. אולם אם לבסוף לא יצא הדבר לפועל אין דעת האב לתת מתנות.
כתב הרי"ף: "חזינן מאן דפריש בה פירושא אחרינא ואנן לא סבירא לן אלא האי דכתבינן".
הר"ן והריטב"א פירשו שהאחרים זה רב האי גאון, ופירושו שהירושלמי מפרש דווקא כאשר האב התנה בפירוש ע"מ לכנוס אבל בסתמא הקניין חל אף אם לא כנס. בלשון רב האי שלפנינו לא נמצא פירוש זה, ונראה שגם לראשונים לא היה אלא רק כתבו שאפשר שזה הפירוש.
הר"ן, וכן פסק בשו"ע (נג, ב) הביאו את דברי רב האי הסובר שבפוסק לבתו אינו יכול לומר שלא רוצה לתת ליבם דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה. ויש לתמוה דלפי פירוש הראשונים ברב האי שהכל תלוי אם התנה במפורש שדווקא אם יכנוס, א"כ אף אם יתנה אם הבת הדין אותו דבר שהמתנה תתבטל אם לא יכנוס. ואם לא התנה אף אם נותן לחתן ולא לבת לא מתבטלת המתנה.
עוד כתב רב האי, הביאו השו"ע סעיף ג, דאם נתן המתנות לחתן לפני החופה ומתה הבת יחזיר החתן שכל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס. ויש לתמוה דהרי לפירוש הר"ן, דעת רב האי שדווקא אם התנה במפורש הדין כך ולא בסתם.
אולי אפשר להציע פירוש שלישי בדין כל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס וכך יתורצו הקושיות. יתכן ורב האי פירש משעה שיכנוס. לכן כאשר נותן לבתו דעתו כבר מעכשיו ולא תלוי בשעה שכונס. ולאידך גיסא אם נתן לחתנו ביד היה ניתן לחשוב שקונה מעכשיו, ולכן הביא לו הנדוניא ביד, קמ"ל שאומנם נתן עכשיו אבל קונה רק משעה שכונס. לפירוש זה הירושלמי שאל הרי נקנה באמירה וא"כ כבר לא ברשות האב ותירץ דעדיין ברשות האב כי לא הגיע הזמן בו התכוון להקנות.
רב נטורנאי גאון, הביאו הרא"ש, כתב שאם גם כתב כתובה ולא רק קידש לא יכול האב לחזור בו, והשו"ע השמיט דין זה. בקו"א למקנה פירש דעתו שישנה מחלוקת אם הבטיח להלוות לאדם וכתב וחתם לו אם יכול לחזור בו, ואף כאן הבטיח להלוות וכעת חוזר. השו"ע סובר שאינו חייב להלוות אף אם הבטיח ולכן השמיט דין זה.
לכאו', יש לתמוה על רב נטורנאי גאון דאף שחייב עצמו הרי דעתו היה בתנאי שיכנוס ומדוע שיהיה חייב. לפי ההסבר שהובא מקודם שדעתו ע"מ לכנוס הכוונה משעה שיכנוס הדבר מתורץ. בד"כ נותן משעה שיכנוס אולם כאן שכתב כתובה רואים שמעוניין לתת המתנה מכח כתיבת הכתובה ולא מכח הכניסה ולכן מועיל אף ללא כניסה. אומנם עדיין הוא חולק על רב האי, הסובר שאף אם נתן מעכשיו, כמו בנותן לבתו, יכול לחזור אך שניהם סוברים שבסתמא המתנה מועילה רק משעה כניסה.
(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)
