רצון הבעל בכתיבת הגט

רצון הבעל בכתיבת הגט
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב מאיר שרעבי, רבנים, שיעורים

תוכן:

הצגת השיטות בסוגיא

דעות הפוסקים בפסק וטעם הסוגיה

רצון הבעל בכתיבה

פסול החתימה מצד ביטול הגט

שאלה

אם כפו את הבעל בכתיבת הגט שלא כדין, אך הוא בדיעבד הסכים, והביע רצון לתת את הגט- האם הגט כשר?

אם כתבו את הגט שלא כפי רצון הבעל, כגון שהבעל רצה עדים מסוימים אך חתמו עדים אחרים, ולאחר מכן הבעל התרצה לכך בדיעבד ומעונין לתת את הגט- האם הגט כשר?

תשובה

הצגת השיטות בסוגיא

כתב הרמב”ם (גירושין ב, ה-ו):

“וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו, הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתובו אם כתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר, אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.

אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול, ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל”.

כפי שכתב הרמב”ם עצמו (שם י, א) כוונת המונח ‘גט בטל‘ היא שהגט בטל מדאורייתא, וכוונת המונח ‘גט פסול‘ היא שהגט פסול מדרבנן.

כפי שרואים בצמד הלכות זה, כאשר הבעל ציוה לאנשים מסוימים לכתוב את הגט ולחתום בו וכתבו או חתמו אחרים- הגט בטל, ואילו כאשר הבעל ביקש מאנשים מסוימים לבקש מאחרים לכתוב את הגט ולחתום בו- הרמב”ם מסתפק האם הגט פסול מדרבנן או בטל מדאורייתא.

עכ”פ- קיבלנו לכאורה תשובה לשאלה בה פתחנו: מפורש ברמב”ם שכאשר כתבו/חתמו בגט אנשים אחרים מאלו שרצה הבעל, אפילו שלאחר מכן הבעל מתרצה למצב הקיים ונותן את הגט בעדי מסירה הגט בטל ואינו חל כלל. אך צריך להבין את היסודות עליהם נשען דין זה, וכיון שהרמב”ם עצמו סמך הלכה זו להלכה העוסקת בדין ‘אומר אמרו’ אף אנו ננסה לעמוד על כמה שורשי דינים העולים מסוגית ‘אומר אמרו’, ולעמוד דרכם על הבנת דברי רבינו הרמב”ם.

בגיטין[1] דנה הסוגיה במצב שהבעל לא ציווה ישירות את סופר הגט ואת העדים אלא העביר להם את המסר באמצעות מתווך, ולתיווך זה יש אופנים מובחנים זה מזה:

1. הבעל מינה אנשים מסוימים לשליחיו לכתיבת הגט ולחתימתו, והם העבירו את שליחותם לאנשים אחרים. באופן זה מוסכם שהגט בטל, כיון שכתיבת גט מוגדרת כ’מילי’, כלומר דבר שאינו ממשי ולכן למרות שלרשות הבעל עומדת היכולת למסור את כתיבת הגט לשליח, לשליח זה לא עומדת היכולת לחזור ולמסור זאת לשליח אחר.

2. הבעל מבקש מאדם או שנים לבקש מאחרים שיהיו שליחים לכתיבת הגט ולחתימתו. באופן זה המתווך אינו שליח לכתיבת הגט בעצמו, אלא רק לבקש מאחרים שיהיו שליחים לכך. אופן זה מוגדר ‘אומר אמרו’ כלומר: הבעל אומר לאנשים אמרו לאחרים שיהיו שליחיי לכתיבת הגט ולחתימתו.

ישנה מחלוקת האם גט שנכתב ונחתם באופן זה של אומר אמרו כשר, ונפרט:

דעת ר’ יוסי במשנה היא שגט שנכתב באופן של ‘אומר אמרו’ הוא גט בטל (כך הוכיח רב אשי במסקנת הסוגיה בדף עב.).

ואילו דעת שמואל (סז.) היא שאומר אמרו כשר[2], לפחות מדאורייתא, אולם אין לעשות כך, ושני חששות הוזכרו לכך בתלמוד:

1. הבעל ציוה שיאמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו, אך מפאת בושת הסופר (שיתבייש וייפגע מתוך מחשבה שלא סומכים עליו להיות עד) השליחים יחתימו את הסופר והבעל לא ציוה כך “ונמצא הגט בטל” (לשון הר”ן לג. מדפי הרי”ף).

2. שהאשה תשכור שנים שיאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום, ולא היה כלל ציווי הבעל.

דעות הפוסקים בפסק וטעם הסוגיה

הרי”ף (לג. בדפיו): פסק לחלוטין כר’ יוסי שאומר אמרו בטל, מכח דברי רב אשי שהוא בתרא, שהסביר את דעת ר’ יוסי.

ספר התרומה בשם ר”י (מובא בר”ן שם): הלכה כשמואל שאומר אמרו כשר, כיון שלא מצאנו אמורא שחולק על כך, ואף רב אשי עצמו לא חלק על שמואל, אלא הסביר את המשנה כר’ יוסי והרי אף שמואל מודה שזו דעת ר’ יוסי, אלא שפליג עליה בחדא וכמו שאמרה הגמ’ (סז.).

הרמב”ן (מובא שם): ודאי שאומר אמרו אינו יכול להיות פסול מהותי מגדרי שליחות, שכן אדם יכול למנות שליח שלא בפניו, אלא הפסול באומר אמרו הוא מדיני “לשמה” שנדרשים בגט, שיש חיסרון ב”לשמה” שבכתיבת הגט כל עוד לא שמע הסופר מפי הבעל.

ומחודש ברמב”ן שדין זה ד”לשמה” שייך לא רק בכתיבת הגט אלא גם בחתימתו, וכלשון הברייתא שהביא רב אשי בסוף הסוגיה: “כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה – הרי הגט בטל, עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו”.

אמנם, יש לעיין בדברי הרמב”ן, מהו בדיוק החיסרון בלשמה כאשר לא שמעו את קולו של הבעל, ועלו בדעתי שתי אפשרויות:

א. כאשר הסופר והעדים לא שומעים את הבעל מביע את רצונו הברור לגרש את אשתו אין להם ודאות מוחלטת שאכן הבעל רוצה בכך, וכמו שכתב תוס’ (זבחים ב:, וע”ז כו:, וגיטין כג.), שמהגדרת ה’לשמה’ בגט היא שאשה מסתמא איננה עומדת לגירושין, ומשמעות ה’לשמה’ היא הגדרת אשה זו כעומדת לגירושין.

ב. כיון שהבעל הוא המגרש הבלעדי, וכל כח הגירושין טמון בידיו, בכדי להעביר את יכולתו זאת נדרשת שמיעה של קולו, ולא די בידיעת רצונו בלבד.

הרא”ה (מובא שם): החיסרון באומר אמרו הוא רק כאשר לא מברר להם מי ברצונו שימנו לשליח, אלא תולה זאת בדעתם, אך אם בירר לאומרים בשמו את מי ברצונו שימנו לשליח לכתיבת הגט ולחתימתו- כשר.

ולא ברור לי בדעתו אם החיסרון בזה הוא מצד שליחות, שכאשר אמר לאומרים למנות סופר מדעתם בעצם הוי חיסרון של ‘מילי לא מימסרן לשליח’ ולא הוי בגדר ‘אומר אמרו’.

או שמא החיסרון הוא מדין ‘לשמה’, וכרמב”ן רבו, דהיינו שאין כח כתיבת לשמה בידי הסופר אא”כ ממונה במפורש ע”י הבעל, אלא שלרא”ה אין צורך בשמיעת קול הבעל אלא די במינוי מבורר על ידו.

הר”ן: למרות שמועיל מינוי שליחות שלא בפני השליח, ולמרות שאין צורך בשמיעת קול הבעל כדי שייכתב הגט ‘לשמה’, בכל זאת הגט פסול באומר אמרו אפילו כאשר הבעל בירר בפני האומרים את מי ברצונו שימנו לשליחים לכתיבת הגט ולחתימתו, כין שהם סוברים שרק מראה מקום הוא להם ואינו מתכוון שימנו דוקא את אלו שאמר להם, שהרי אם היה מתכוון לאלו בדיוק- אזי מדוע הוא שולח אותם לומר זאת ולא אומר זאת לאנשים אלו בעצמו? אך באומר סתם בפני אנשים “אני ממנה את פלוני לסופר ואת פלוני ופלוני לעדים, אנא אמרו להם זאת”- בזה אין מקום לחשש שיבינו שמראה מקום בעלמא הוא להם, ולכן מהני.

בתמצית- לר”ן אמת שאדם ממנה שליח שלא בפניו וכרמב”ן, ואמת שאין צריך לשמוע קול הבעל בדווקא וכרא”ה, ורק מפני חשש חורבא שיחתימו בגט מי שהבעל לא ציווה הגט פסול.

רצון הבעל בכתיבה

כעת נחזור לנידון בו פתחנו, האם צריך רצון הבעל מתחילת כתיבת הגט? ראינו ברמב”ם שכאשר כתבו או חתמו בגט אנשים אחרים מאלו שרצה בהם הבעל, אף שלאחר מעשה הבעל נתרצה לכך ונתן את הגט בעידי מסירה, בכל זאת הגט בטל, ואנו נשאל:

א. מדוע הגט בטל כששינו מרצון הבעל בכתיבה?

ב. מדוע הגט בטל כששינו מרצון הבעל בחתימה?

ג. מדוע לא נתייחס לכך שקיבל את הגט המוכן לידיו וחזר ונתנו כפעולת אשרור של הגט וכאילו נכתב מדעתו?

ד. הרי קיימא לן כר’ אלעזר שעדי מסירה כרתי ולא עדי חתימה, וא”כ עדי חתימה לא צרכים כלל, וכתב הרמב”ם ‘וחזר ונתנו בפני עדים’, וא”כ מדוע לא יחול הגט?

לגבי השינוי מרצון הבעל בכתיבה, אפשרי להסביר לפי שתי דרכים שמצאנו בפוסקים:

א. יש דעות (וכך נפסק בשו”ע ריש סימן קכ) שכתיבת הגט צריכה להיעשות ע”י הבעל או שלוחו. ולפי זה מובן מדוע כאשר נכתב הגט שלא ע”י מי שציווה הבעל שיכתבנו הו”ל גט שנכתב שלא בשליחות הבעל ובטל.

אמנם הסבר זה אפשרי רק לגבי הכתיבה שלא נעשתה מרצון הבעל, אך הרמב”ם כלל באותו דין גם את החתימה שלא נעשתה כרצונו, ולא כתב שלגבי החתימה מועיל אישרור הבעל או לחילופין שיחתימו עדים חדשים או שיימסר הגט בפני עידי מסירה, ולגבי החתימה ודאי שאין צריך דין שליחות, וא”כ מדוע חתימות שלא מרצון הבעל מהוות פסול בגט אם הבעל מתרצה בהן בסוף?

ב. כרמב”ן שהבאנו לעיל ש’לשמה’ בגט מועיל רק אם שמעו מפי הבעל את הציווי לכתיבת הגט[3]. אך לא ניתן לומר שזו דעת הרמב”ם, שכן לפי זה ב’אומר אמרו’ הגט בטל לגמרי, ואילו הרמב”ם הסתפק ב’אומר אמרו’ אם הגט פסול בלבד או בטל.

ואף הסבר זה מועיל לכאורה רק לגבי הכתיבה אך לא לגבי החתימה, שכן אף מצאנו דעות בראשונים שאף לר’ אלעזר שעדי מסירה כרתי, כאשר יש עדי חתימה אף הם צריכים להיות לשמה, וזו דעת הגאון שהביא הרמב”ם (גירושין ג, ח. וכמו שכתבנו לעיל מוכח שזו גם דעת הרמב”ן), אך אי אפשר להסביר כך את הרמב”ם, שכן הוא עצמו חולק על דעה זו וסובר שאין צריך לשמה בחתימה כלל גם כשאין עדי מסירה, שהחתימות אינן בכלל לשון הכתוב “וכתב לה”.

וא”כ נשארנו בקושיה לפחות לגבי החתימה- מדוע לא מועיל אישרור הבעל שלאחר מעשה החתימה קודם לנתינת הגט?

וגם אין לומר שהחיסרון בחתימה שלא מרצון הבעל היא מדיני תנאים, דהיינו שאנו מנתחים את דברי הבעל בציוויו לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום שכוונתו היא כעין תנאי שהגט יחול רק אם יכתבנו סופר פלוני ויהיו עדיו אלמוני ופלמוני, שכן אם היה מדובר בתנאי הרי קיימא לן (אה”ע קמג, ב) שאדם יכול לבטל תנאו.

פסול החתימה מצד ביטול הגט

ולפיכך נראה לי שכוונת הרמב”ם במילים “שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכותבו”, שטעם הפסול הוא מדין ביטול הגט, ונסביר את המושג:

בדף לב: דנה הגמרא באדם ששלח גיטו ביד שליח, ולפני שהגיע הגט לאשה אמר הבעל לשון המורה על ביטול הגט, ודעת רב נחמן שם שלמרות שביטל הגט יכול הבעל לחזור בו ולגרש בגט זה, והגמרא מחדדת: דווקא מכיוון שהגט נשלח ביד שליח אנו מבינים שכוונת הבעל הייתה לבטל את השליח, אך לא לבטל את הגט, וממשיכים התוספות במקום ומחדדים: אבל אם הבעל ביטל במפורש את הגט עצמו- הגט בטל ואי אפשר לגרש בו יותר. וכך כותבים גם הרמב”ם (גירושין ו, כא) והשו”ע (קמא, מו). ועפ”י יסוד זה תוס’ מסבירים כמה דינים לאורך המסכת (ראה יח: ד”ה שמא, ועו: בדברי הגמרא ‘שמא פייס’, שזהו מקור הדין המובא בסימן קמג, ב, שכל עוד לא חל הגט הבעל יכול לבטלו).

והכוונה לענייננו- בדומה ליסוד שמצאנו שאדם יכול לבטל את הגט בין כתיבה לנתינה, ושוב אי אפשר לגרש בגט זה, כך כאשר אדם מסביר כיצד ברצונו שייכתב גיטו- כאשר בפועל הגט נכתב באופן אחר הגט הוי כמבוטל, וכ”ש ממבוטל, שכן לגט שנכתב כדין וביטלו הבעל הייתה שעת הכושר, לעומת גט זה שנכתב שלא כרצון הבעל שלא הייתה לו שעת הכושר מעולם, וזה נכון בין על הכתיבה ובין על החתימה.

ועל פי זה מדוקדקת מאוד לשון הברייתא שהובאה כהוכחה לדברי רב אשי שציטטנו לעיל:

“כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה – הרי הגט בטל, עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו”.

כלומר: למרות שבאמת אין בגט שום חיסרון מצד ‘לשמה’, הגט בטל עד שייעשה כרצון הבעל, וזוהי לשון הרמב”ם “שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו”, ולכן לא יועיל מה שאחר הכתיבה והחתימה הבעל מתרצה בדיעבד למה שנעשה, שכן מעולם לא היה גט בכשרות שניתן להתרצות לו.

אך עדיין מוטל עלינו להבין את המקור לפסול זה של גט שנכתב שלא מרצון הבעל, ובאמת נראה שמקורו הוא מדין לשמה, אך לא מצד חיסרון של ידיעת רצון הבעל או מצד חיסרון ביכולת ההעברה של יכולת הגירושין מהבעל לסופר ולעדים, אלא מצד שכאשר כותבים גט שאינו מרצונו של הבעל הכותבים עצמם אינם יודעים כיצד יתקבל הדבר אצלו, ולכן למרות שהם כותבים את הגט לשם גירושי הזוג המדובר, מ”מ הם אינם כותבים זאת לגירושין באופן מוחלט כיון שאינם יודעים אם אכן הבעל יתרצה לכך.

וכן משמע מהרשב”א בחידושיו (ריש כג.) שכתב שלמרות שאין צריך שליחות בכתיבת הגט, אם נכתב גט שלא כפי רצון הבעל הגט בטל, וכך כותב הרשב”א:

“וא”ת והיכי אמרי’ דכתיבה לא בעיא שליחות והאמרי’ לקמן (עא:) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, ואמרי’ נמי (סג:) בההוא מעשה דההיא דהוה קרו לה נפאתא וכתבי אינהו טפאתא דאין חוזרין ועושין לה גט אחר משום דעדים שעשו שליחותן הם אלמא שליחות בעיא, וי”ל דכולא מלתא לאו משום שליחות הוא אלא משום לשמה שאם יכתבו בלא צואת הבעל לא יתנו לב כל כך לכתוב לשמה ויכתבו סתם וקי”ל דסתמו כשלא לשמו משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא”.

אמנם בריש פרק מי שאחזו כתב הרשב”א:

“מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו גט לאשתו לא אמר כלום. כלומר ואפילו [לא] נכתב באותה שעה [אלא] ולאחר שנתרפא [ו]נתנוהו לו ונתנו לה פסול לפי שלא נכתב במצות הבעל שאין בדבריו כלום”. (סוגריים מרובעות הן עפ”י הגהת הב”ח אה”ע סימן קכא).

ומדבריו אלו (עפ”י הגהת הב”ח) ניתן להבין שהחיסרון אינו מצד ‘לשמה’, אלא ישנו חיסרון עצמי כאשר נכתב שלא במצוות הבעל, ויש לעיין בזה עפ”י דברי התוספות (סו:), שאומרים שאף לדעת ר’ מאיר שאין צריך ‘לשמה’ בכתיבה כלל, ואפילו מצא הגט באשפה- כשר, מ”מ כאשר מצוה למנות שליח לכתוב את הגט ונכתב ע”י אחר הגט בטל, ומשמע שישנה קפידא מיוחדת שיהיה הגט עפ”י רצון הבעל[4], ומ”מ צריך בירור מהו המקור לפסול זה בגט.


[1] המשנה סו. והגמרא שעליה עד סז. ועוד בדף עא:-עב..

[2] לגבי השאלה מדוע אין בעדי הגט חיסרון של עד מפי עד, שכן הם לא שמעו את הבעל מצוה על כתיבת הגט, אלא שמעו את האומרים זאת בשמו:

ראה תוספות גיטין סז. (ד”ה אמרו), שהעדות נמסרה רק לעדי הגט, והאומרים אינם נחשבים עדים כלל.

וראה עוד ראב”ד בהשגות על הרי”ף (לג. בדפי הרי”ף) שכתב שבשטר אין חיסרון של עד מפי עד כיון שהשטר אינו גומר את הפעולה, אלא מסירת השטר היא הגומרת. וראה בזה בנתיבות (סוף סימן לז) שהאריך בביאור גדר זה.

[3] ואף לפי הרמב”ן עצמו לכאורה תלוי בחקירה שחקרתי לעיל בדעתו מדוע צריך שמיעת קול הבעל, אם מצד ודאות של רצון הבעל או מצד העברת יכולת הלשמה שבגט. שאם מצד ודאות של רצון הבעל הרי אפשרי שמי שכתב את הגט בפועל שלא כפי ציווי הבעל מ”מ שמע את הבעל מצוה לכתוב את הגט ואין לו ספק לגבי רצון הבעל. ולכן רק באומר אמרו יהיה פסול אך לא בכתב מי שלא ציווהו הבעל לכתוב אלא ציוה לאחר.

[4] עיין פני יהושע במקום שפירש שכוונת התוספות היא שכאשר בעל רוצה שייעשה הגט ע”י שליח ובפועל לא נעשה ע”י שלוחו זה גרוע ממוצא גט באשפה. ולא הבנתי מדוע.


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות