תוכן:
הקדמה
חיוב הכתובה בעקבות ירדת ערך הכסף והחלפת המטבע
דברי הגמרא בב"ק גבי מטבע שנפסל או הוסיפו עליו
מטבע שפחת
תשובת ר"י מגאש בפרעון חוב
חוב הצמוד למטבע אחר
סיכום הסוגיות
הדין בכתובה
דברי האחרונים בגביית כתובה כאשר הוסיפו על המטבע
האם יש דינא דמלכותא במטבע
הכלכלה פעם מול הכלכלה היום
מה הדין היום בהצמדה למדד
תשלום עיקר כתובה ותוספת.
חיוב הזקוקים
תקנת ב"ד במקום הצורך
דברי הסוברים שיש להצמיד את הכתובה למדד
הערה בדברי המהרשד"ם
העולה מכל הנ"ל למעשה
הקדמה
חז"ל תיקנו לאשה כתובה, ואמדו דבריהם ששוויה יהיה לבתולה לא פחות ממאתים זוז ולאלמנה לא פחות ממאה זוז.
כמו כן יש בכתובה תוספת כתובה שמורכבת ממה שהאשה מכניסה משלה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, ועוד הוספה שמוסיף הבעל משלו.
בעצם סכום הכתובה יש מציינים שהוא סכום נמוך מאד בימינו, ודאי לפי השו"ע (סו) שפוסק כמ"ד כתובה דרבנן וממילא יוצא שמאתים זוז הם בכסף מדינה, ואף לפי הרמ"א שהוא כסף צורי מ"מ אינו גבוה כ"כ. וכבר העיר על זה בשו"ת הריב"ש שהסכום בימינו הוא נמוך בעקבות ההפרש בין המציאות הכלכלית בתקופת חז"ל למציאות בימיו של הריב"ש וקל חומר בימינו.
בריש תקופת הראשונים נהגו אצל אשכנזים תוספת כתובה שנקראה זקוקים, כאשר היו שני מנהגים: א. שנהגו להוסיף מאה זקוקים, ב. נהגו להוסיף מאתים זקוקים. מנהג זה מבוסס על מה שהאשה הכניסה משלה ועוד מה שהוסיף החתן משלו.
וביארנו את שווי המטבעות וסוגי המנהגים במקום אחר בארוכה.
חיוב הכתובה בעקבות ירידת ערך הכסף והחלפת המטבע
וכאן באנו לדון בשאלה שלפי עיון בפד"ר היא שאלה מצויה מאד.
כידוע בראשית ימי המדינה האינפלציה והמדד היו מאד לא יציבים והשיא הגיע ל444% בשנה. דבר שגרם לכלכלה להיות בחוסר יציבות ממושך. ובעקבות כך הוחלף בתש"מ המטבע מלירה ישראלית לשקל. אך דבר זה לא כל כך החזיק מעמד ושוב שונה בתשמ"ה לשקל חדש. והוא המטבע שמלווה אותנו עד היום. המרת המטבע נעשתה בצורה ש 10 לירות הפכו לשקל ו1000 שקל הפכו לשקל חדש.
כך נוצרה מציאות מוזרה שאדם שהתחייב לחבירו מיליון שקל, לאחר החלפת המטבע, היה שווה רק 1000 ₪. וכך גם בכתובה אדם שהתחייב לאשתו מליון שקל בשנת תשמ"ג לדוגמא, ובשנת תשס"ג רצה לגרשה לא היה צריך לשלם לה לפי חיובי כתובה אלא אלף שקלים חדשים בלבד. ובעקבות כך נזקקו הפוסקים מה לעשות במצב כזה, מצד אחד הדבר הוא חוכא לפטור את האשה בלא כלום אך מצד שני כיצד נחייב את האדם במה שלא התחייב.
ואחרי כן עוד התייחסו הפוסקים לעניין שאולי נצמיד את הכתובה למדד, שעניינו הוא שווי ערך הכסף, שאם לדוגמא אדם התחייב 100 ₪ והמדד השנתי עלה ב1% אז בסוף השנה הוא חייב 101 ₪.
ונאמרו בזה הרבה סברות לכאן ולכאן ובמאמר זה באנו לראות הדברים ממקורם ובסוף להוסיף כמה סברות ולכתוב הנראה לענ"ד בסוגיא סבוכה זאת.
דברי הגמרא בב"ק גבי מטבע שנפסל או הוסיפו עליו
בגמרא בבא קמא (צז.):
"המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע, רב אמר: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ושמואל אמר: יכול לומר לו לך הוציאו במישן. אמר רב נחמן: מסתברא מילתיה דשמואל – דאית ליה אורחא למיזל למישן, אבל לית ליה אורחא – לא".
וביאר רש"י (ד"ה המלוה) שמיירי שנתן לו את הכסף לעשות עמו מסחר, וקצץ עמו שיבא לו מטבע, ולכן נותן לו מטבע היוצא באותו שעה, שהמטבע הישן לאו מטבע הוא, אבל אם הלוו מעות סתם נותן לו ממטבע הישן.
ודנו הראשונים בהסבר רש"י וביארו התוס' (ד"ה המלוה) שמיירי כשהתנה עמו ע"מ שישלם לו מעות וכיון שפירש לו כך סתמא דמילתא לכך פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע.
ומ"מ הסכימו הראשונים שלדברי כולם אם הלווהו מעות סתם אינו משלם לו מטבע היוצא אלא מעות שהלווהו אף על פי שאינו יוצא דמה שהלווהו משלם לו.
ולפ"ז היום שכל הלוואה היא בסתם, יוכל לשלם לו באותו מטבע שהלווהו, לדעת שמואל שהלכתא כוותיה בדיני והוא שאפשר לפדות מטבע זה "בבנק ישראל".
והרמב"ם (מלוה ולוה ד , יב) כתב:
"המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, וכן בכתובה".
ולא חילק הרמב"ם כיצד הלוה לו, אלא שה"ה בהי"א כתב שאף דברי הרמב"ם הם דווקא בהלואה על המטבע שדעתו על חשיבות הצורה. ומשמע מדבריו דבמלוה מעות סתם יחזיר כמו שהלוה. כמו שכתבו שאר הראשונים.
ובשו"ע (חו"מ עד) העתיק דברי הרמב"ם הנ"ל.
והנה עד כאן מיירי שהמטבע נפסל, והשאלה האם צריך ליתן מהמטבע החדש, אך אין כאלה שאלה של נתינת כסף יותר ממה שקיבל, אלא רק בדרך הפרעון, באיזה מטבע יפרע.
ובהמשך הגמ' הנ"ל דנה בשאלת רבא לרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע, והוסיפו עליו, מהו? "אמר לו: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה". ושואלת הגמ' והא קא זיילין פירי! (קונה יותר פירות בכסף וא"כ הוי ריבית)!
"אמר רב אשי: חזינן, אי מחמת טיבעא זיל – מנכינן ליה, אי מחמת תרעא זיל (שבאו גשמים ונמא ריוח תבואה בעולם) לא מנכינן ליה.
והא קא שבח לענין נסכא (חתיכת הכסף שממנה יוצר המטבע גדול יותר וא"כ הוי ריבית)! אלא, כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא".
וביאר רש"י (ד"ה עבד עובדא) שנתן לו רק שמונה מהמטבעות החדשות וא"כ אין שום ריווח.
אך הרי"ף ביאר דריווח של עד חומש לא איכפת לן בהאי ריווח. והוא שהרווח הוא מחמת המטבע ולא מחמת הפירות שאם הריווח מחמת הפירות הוא אסור. וכן כתב הרמב"ם (מלוה ד ,יא):
"המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא, ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, בד"א בשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד' ועשאו ה' אבל אם הוסיפו לו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אף על פי שלא הוזלו הפירות וה"ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו".
וכן פסק בשו"ע (יו"ד קסה).
ובטעם הדבר שמותר להוסיף במטבע עד חומש נאמרו מספר טעמים בראשונים:
א. כתב הרא"ש (פ"ט סי' יב) דכיון דדינא הוא לשלם לו במטבע היוצא באותה שעה לולי התוספת דשבח לענין נסכא, ומחזי כריבית, כיון שאין בו אלא חומש יותר אין כאן שבח לענין נסכא, דאם היה מחזירו לנסכא יפחת החומש לחיסרון ההיתוך ובשכר הצורף.
ב. וברשב"א הביא בשם הראב"ד שהטעם הוא שבין המטבעות יש יתרות ויש חסרות, ואפשר שבעשר שהלוה לו היה כשמונה שהחזיר, וכן כתב בתשובות (ח"ד רפז). וכתב הרשב"א שמכיון שאין ריווח לענין הפירות, מסתבר שעד חומש כ"ע מוחלים וליכא ריבית.
ג. ובמרדכי (סימן קי) כתב שדעת הלווה בכך שאם ישתנה המטבע עד חומש. ונראה כוונתו שכ"ע מחיל. ובמהרשד"ם (חו"מ סי' עה) הבין שיש כאן דין אומדנא של מחילה ולמד עפ"ז שה"ה בשינוי השווי. ובפרישה כתב שדמי לדבר מאכל שמותר להלות בו עד חומש כיון דלא קפדי בכך. והכל עולה לכיוון אחד.
ובב"י (יו"ד קסה) הביא את ג' פירושי הראשונים הנ"ל.
ואם הוא יותר מחומש מבואר שמחזיר לו לפי מה שהלוו לפי שהוא מיחזי כריבית כ"כ הראב"ד והרא"ש (בב"ק שם) וב"י הביא בזה מחלוקת בשם בעל התרומות אם הוא אבק ריבית או ריבית קצוצה [ועוד דעת הרמב"ם שבלא"ה אין ריבית קצוצה אם לא קצץ בתחילה].
מטבע שפחת
והנה כל זה במקרה שהוסיפו על המטבע ומה הדין במטבע שפחת?
בדברי הרי"ף והרמב"ם אין חילוק בין פחתו להותירו, ובשניהם עד חומש מחזיר במטבע החדש, ויותר מחומש מחזיר לפי מה שהלווהו. אך הראב"ד סובר שבפיחתו בכל מקרה נותן את המטבע הישן. שכל הקפידא הוא משום ריבית. וכתב הרשב"א שהראב"ד לשיטתו שפסק כרב (דנותן לו ממטבע החדש), אך הרי"ף פסק כשמואל שיכול להוציאו במישן וכרב נחמן דהוא שיש לו דרך להוציאו שם.
ופסקו הפוסקים ביו"ד (קסה) כדעת הרי"ף, וכתב הגר"א (סק"ו) שתמה בעל התרומות על שיטת הראב"ד כיצד יתכן שהלוה לו מנה ויחזיר רק חמישים.
תשובת ר"י מגאש בפרעון חוב
ומצאתי לר"י מגאש שנשאל (סי' קצה) ג"כ בתשלום הלואה, כאשר הוסיף המלך על המטבע בין שעת ההלואה לשעת הפרעון, וכתב: "והמורים שהורו על שמעון שיפרע לראובן במשקלות הגדולים הם מדייני דחצצתא", והאריך לבאר שלא יתכן לשלם יותר ממה שהלוו. וביאר שדברי הגמ' מיירי במלוה מטבע:
"ולא דקדקו שלא דבר התלמוד במי שלוה את חבירו דבר במשקל, שאין ספק שלא יפרע לו אלא באותו המשקל בעצמו שנתן לו, וכמשקל אותם המשקלות בעצמו שהלוה לו בה. אבל התלמוד דבר במטבע שהוא דינר גוף אחד שלם טבוע מפותח בחותם המלך שהוא יוצא בין האנשים שלם כמו שיצא טבעו באותה שנה אי אפשר לפחות ממנו ואי אפשר להיות בו סדק כל שהוא ולא פגם ולא חסרון מהמשקל הידוע שצריך להיות בכל דינר ואם היה חסר דבר מועט ממשקלו הנה נתבטל מהיות נושאים ונותנין בו במקח וממכר מכל וכל ואינו נקרא עליו אז שם מטבע שאינו ראוי לשאת ולתת בו אבל הוא נחשב כנסכא שצריכה היא על כל פנים לטבוע אותה בבית המטבע".
ועוד האריך בזה ע"ש. ומ"מ למדנו מדבריו שכל הסוגיא עוסקת במטבע מול מטבע ולא על שווי.
חוב הצמוד למטבע אחר
סייג לדין זה מצאנו בדברי השלטי גיבורים (לד: אות ב), שמטבעות שלנו שנגררים אחר הזהב פורע לפי השווי של הזהב. כלומר אם ההלואה יהא במטבע אך תמיד נחשב לפי מטבע אחר, אז גם הפרעון הוא לפי אותו המטבע.
ולדוגמא אם החוב הוא בזמן שהשקל צמוד לדולר, כמו שהיה בשנים מסוימות שהשקל לא היה יציב והצמידו אותו לדולר גובה את חובו ע"פ הדולר.
סיכום הסוגיות
ומה שעולה מכל הנ"ל לעניינו:
אדם שהלווה לחבירו כסף סתם מחזיר לו מאותו מטבע שהלווה לו, אף אם פסלה המלכות את המטבע בו הלווה לו.
במקרה הנ"ל אם הוסיפו על המטבע ומחמת כך ניתן לקנות במטבע החדש יותר דברים, לא מחזיר לו יותר לפי שיש בזה ריבית.
במקרה הנ"ל אם לא ניתן לקנות יותר במטבע אף שהוא גדול יותר, עד תוספת של חומש מחזיר לו מטבע גדול יותר, ואין בזה ריבית, ונאמרו בדבר כמה טעמים.
במקרה הנ"ל אם התוספת היא יותר מחומש מחזיר לו לפי מה שהלווהו דאל"כ יש בזה ריבית. ונחלקו הפוסקים האם הוא מיחזי כריבית או ריבית קצוצה.
מ"מ מעולם לא מחזיר יותר בשווי מה שנתן לו, מלבד אם מראש המטבע משועבד לחישוב הזהב וכיו"ב שאז ההלוואה בעצם נמדדת לפי הדבר שאליו הוא משועבד.
הדין בכתובה
והנה כל זה הוא לעניין חוב, ולעניין כתובה כבר הבאנו דברי הרמב"ם לעיל כתב שהוא הדין לעניין כתובה. וכך כתב בהלכות אישות (טז, ו):
"וכן מקולי כתובה שתטול האשה כתובתה מן הפחות שבמטבעות, כיצד נשא אשה במקום וגירשה במקום אחר, אם היו מעות מקום הנישואין טובות ממעות מקום הגירושין נותן לה ממעות מקום הגירושין, ואם היו מעות מקום הגירושין טובות ממעות מקום הנישואין נותן לה ממעות מקום הנישואין.
בד"א בשהיה בכתובתה מעות סתם, אבל אם פירש בה מטבע ידוע בין בעיקר בין בתוספת הרי היא כדין המלוה את חבירו מטבע ידוע שנותן לו כמה שהלוהו כמו שיתבאר בהלכות הלואה".
וריש דברי הרמב"ם מקורם במשנה (כתובות קי:): 'נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן ללה ממעות א"י'. ושואלת הגמ': יש כאן סתירה האם הולכים בתר שעיבוד או בתר גבייה "אמר רבה מקולי כתובה שנו כאן", דקסבר כתובה דרבנן.
דברי האחרונים בגביית כתובה כאשר הוסיפו על המטבע
והנה הט"ז (סו סק"ו) נדרש לשאלה אודות חתן שהתחייב סכום ואחר זמן החליפו את המטבע כאשר המטבע החדש היה שווה ח' פעמים מטבע ישן, ותחילה דן הט"ז מדברי המשנה בכתובות קי: הנ"ל שיש לשלם כסכום הנמוך, ושוב הוכיח מהסוגיא בב"ק צז: הנ"ל שהבעיה בהוספת המטבע היא רק משום ריבית, ולמד מכאן שבמקום שאין ריבית גובה לפי המטבע החדש, והוכיח כן שבפחת המטבע הטעם שמחזיר במטבע הישן ביותר מחומש הוא משום "סברא רחוקה שזה ישתכר וזה יפסיד הקרן שלו".
וטעם דברי הט"ז: "דעכשיו אין לה שם של מאה זהובים כלל, והוא התנה לתת לו מאה זהובים, אלא דבמקום שיש בו איסור ריבית אנו מבטלים את תנאו.. כיון שיש איסור בדבר". וע"כ העלה הט"ז שאת עיקר הכתובה ישלם לפי המעות החדשים, אך את התוספת כתובה משלם לפי המטבע הישן, לפי מה שהוכיח שיש בהם דין ריבית.
ובב"ש (ק סקכ"ג) הביא דברי הט"ז הנ"ל, והוכיח מדברי הדרישה (אות כה) דלא סבירא ליה, אלא משלם לפי המטבע הישן, וכן דעת הב"ש נוטה.
האם יש דינא דמלכותא במטבע
וכתב הרמ"א (חו"מ עד) ע"פ דברי ר"י, שיש כאן ענין של דינא דמלכותא וכפי מה שתיקן המלך ישלם והביא בד"מ שהרא"ש בתשובה (כלל קג אות א) חולק, שכתב הרא"ש שאין ענין המלך אלא לקבוע איזה מטבע יוצא אך לא להפסיד את המלוה או הלוה (וכ"ש אם לא פוסל אלא פוחת את המטבע הראשון).
ובב"י (יו"ד קסה) הביא תשובת הרמב"ן שאין כאן ענין ריבית הואיל ולא משלם מעצמו אלא מחמת המלך, וא"כ יש כאן לכל היותר בעיה של גזל, ואין כאן גזל לפי דינא דמלכותא. וכן פסק הרמ"א שם.
ובגר"א (סק"ו) כתב שמטבע הוא כמו קרקע. ולכן לכו"ע יש בזה דינא דמלכותא.
וע"ע בריב"ש (סי' קצז) ובש"ך ביו"ד (קסה סק"ח) ובנתיבות בחו"מ (עד).
הכלכלה פעם מול הכלכלה היום
הנה כל הנ"ל היה לפי הכלכלה של פעם אך היום שווי ערך הכסף הוא שונה.
שהרי בתקופות הקדומות שווי הכסף היה ע"פ החומר שהיה יצוק בתוכו, ורמת הזיוף, וגם שפע הפירות והמוצרים, אך היום מצד אחד אין שום משמעות אמיתית לערך הכסף אלא שכלול כמה גורמים כמו מטבע זר, אמון המשקעים והציבור במטבע, תל"ג צמיחה וכיו"ב. כך שמשמעות 'נפסל המטבע' פעם נבע מחמת זיופים ומחמת החלפת שלטון, משא"כ היום לא היתה כאן החלפה אמיתית אלא המרה של הכסף למספרים גדולים יותר [כמבואר בחוק השקל], לאחר שהכסף המקורי איבד את ערכו מסיבות רבות ומגוונות (אף שבהחלפת הלירות היה גם חשבון של כסף מזויף).
ועל כן הנראה בזה שהיום אדם שהלוה לחבירו אינו צריך להחזיר לפי שווי המטבע החדש, שאין לך ריבית יותר ברורה מזה. שאין בכסף החדש אלא המרה של הכסף הישן ש1000 שקלים ישנים שווים שקל אחד חדש.
ואף לפי הט"ז, היום – שמיירי בשווי – יודה שאין יש כאן שווי של המטבע הישן, ומה שהתחייב השיב לו.
מה הדין היום בהצמדה למדד
ומה שדנו לגבי הוסיפו על המטבע, וחילקה הגמ' דבר זה למחמת תרעא זיל או מחמת טיבעא. היום יש לדמות להצמדה למדד, שאם המדד ירד זה אומר שמחיר המוצרים במשק ירד באופן כללי וא"כ זהו "תרעא" זיל, ואם המדד עלה כדרכו ברוב שנים היינו שהשקל שווה פחות לפי שה"תרעא" עלה. שמחיר המוצרים קובעים את שווי הכסף.
וא"כ לפי זה יהיה מותר עד חומש להצמיד למדד לפי שקונה במאה שקל מה שהיה חבירו קונה בשמונים ש"ח. אלא שיש לסייג את הדברים שלפי מה שביארו הראשונים את טעם ההיתר:
א. לטעם הרא"ש שהוא משום התכת המטבע ושכר הצורף לא שייך כל זה וא"כ הוי מיחזי כריבית כבר מתחילה.
ב. לטעם הראב"ד שיש מטבעות כבדות יותר ופחות גם לא שייך זה.
ג. לטעם המרדכי הוא תלוי במחלוקת המרשד"ם והפרישה בביאור דבריו, שלפי דבריהם שהוא כעין מחילה יתכן שניתן לומר זאת אף כאן שאדם רוצה לשמור על ערך כסף, אך אינו מוכח כלל. לפי שהמדד הוא דבר עצמי אשר אינו קשור לגוף ההלואה ואינו כמו קצת מתכת הנוספת על מטבע דבר שאינו מורגש כ"כ.
וא"כ יש לחזור לדין המקורי שיש כאן ריבית, אלא שיש כאן מחלוקת האם היא רבית קצוצה או אבק ריבית. ונראה הסכמת הפוסקים שיש כאן רק אבק ריבית, וכ"ש בהצמדה למדד שפעמים יורד וא"כ אין כאן ריבית ודאית.
ואף אם נאמר שהצמדה למדד היא שמירת ערך הכסף ואינה ריבית, המרת למטבע החדש ודאי שהיא ריבית גמורה. ולא היה לא על דעת המלוה וודאי לא על דעת הלוווה להחזיר פי 10 יותר.ודוגמא לדבר אדם שלקח הלואה מהבנק ב4% ריבית לשנה, אך המדד עלה ב10% בשנה. איש לא יוכל לגבות ממנו את ההפרש, ואכן הבנק הפסיד מן הלואה הנ"ל.
ומכל הנ"ל עולה ברור שאין להצמיד חוב או כתובה, לא למטבע החדש ולא למדד, ואין האדם מתחייב אלא מה שהיה לפניו באותה שעה.
תשלום עיקר כתובה ותוספת.
אכן בכתובה יש לומר שאת מה שחייב ע"פ תנאי ב"ד דהיינו את מאתים הזוז יתחייב בכל אופן, אף אם הסכום הכתוב הכתובה הוא נמוך ממאתים זוז.
והנה בתשובת חת"ס (חלק ב יורה דעה רפט) התיחס בהדיא למקרה של ירדת ערך המטבע ונעתיק לשונו:
"ועתה נדבר מדינא דמלכותא ידוע כי מקדם קדמתה בימי רעש מלחמות ירדו באנקיצעטל (שטרות בנקיים) הישנים יום יום כמה שנים זה אחר זה כל שעה ושעה פוחת והולך עד שלבסוף חידש הקיר"ה כנשר נעוריו פסל כל הקדמונים והוציא באנקעצעטל (שטר בנקאי חדש) ולא באנקענאטן אלא הבאנקעצעטל הנוהגים עתה והם נקראים (בפאדענט) שלו (גוטעסגעלד-שם השטר החדש) נגד הפסולים ושם נאמר כל ההתחייבות שנעשים משנים קדמוניות והגיע זמן פרעון שלהם אחר החדשים יחשב לפי חשבון שנות ההתחייבות כמה היה שוה ולפעמים חוב של אלף נעשה ממנו ב' מאות מהחדשים ועפ"י חשבון זה יהי' הפירעון כל החובות ונקרא (שקאלא-שער החליפין) ואמנם החובות שהם מקדם קדמתה טרם המלחמה במעות כסף והגיע זמן פירעון עתה ישולם בבאנקי צעטל החדשים שזהו (גוטעס געלד) ממש לענין פירעון חוב כמו צוואנציגער אם לא שהתנה בהדי' בשט"ח שישלם לו דוק' צוואנציגער אבל זולת זה הבאנקי צעטל כמו (גוטעס געלד) יחשב".
כלומר: היתה ירדת ערך גדולה ולכן החליפו מטבעות, וקבע הקיסר שכל חוב שהיה והגיע זמנו ישלם לפי הסכום הנמוך, אך חוב שעדיין לא הגיע זמנו, ישלם לפי מטבע החדש, אא"כ כתב בהדיא את מטבע הישן.
וממשיך החת"ס:
"ולענין פירעון (מארגען גאב) של נשים היינו כתובה כל שהוא חק קבועה כגון בישראל מאתיים או ד' מאות וביניהם יש לכל משפחות שרים גדולים חק כמה יותן לכל אלמנה לפחות במשפחה ההיא אותו חק קבוע ישולם (בגוטעס געלד) היינו באנקי צעטעל הנהוגים עתה והתוספת שמוסיף הבעל לאשתו יחשב בחשבון שנת (השקאלא) הנ"ל.
וכן אנו נוהגים בגביית כתובה ובלבד שלא ירד (הבאנקי צעטל) הנהוגים שיפחתו משיעור דאורייתא והנה עתה ב' מאות זהו' באנקי צעטל עולים שמונים זהובים ק"מ עדיין הוא יותר מכתובה דאורייתא ומכ"ש במקום שגובים ד' מאות לכל בתולה".
ומבאר החת"ס שחיוב כתובה מה שנהגו לא לפחות לשום אשה זה נותנים לפי המטבע החדש ובתנאי שלא יהיה פחות מכתובה דאורייתא, אבל את התוספת נותנים לפי ההמרה.
חיוב הזקוקים
ויש לדון מה נאמר על מה שמוספים בני אשכנז על הזקוקים, ונראה שזה ממש מה שדיבר בו בשלטי גיבורים לעיל, וכן מסתבר שהסכום הכתוב הוא רק תרגום של שווי הזקוקים, וא"כ יצטרך לשלם אף אותו. [שווי מאתיים זקוקים לפי מה שבארנו במקום אחר הוא בין 100,000 ל180,000 ₪]
ואם יטען הטוען שזהו סכום נמוך (בלי הזקוקים) יש להשיב על דבריו שגם תקנת חז"ל של מאתים זוז היא סכום נמוך ומ"מ כך היא תקנת חז"ל.
ואם יבאו לערער מדין "רוח התקנה" שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, יש להשיב שאחר חרם רבנו גרשום שאין מגרשים אשה בעל כרחה, שוב לא קלה בעיניו וכמו שכתב הד"מ בסימן סו, ועוד שבפועל האשה מקבלת יותר ע"פ חוק יחסי ממון.
תקנת ב"ד במקום הצורך
אכן אם נמצא אשה שבפועל לא תקבל הרבה, יתכן ויש לתקן שלא תפסיד ותצא בלא כלום וכדעת המיעוט בפד"ר שניתן בכד תשרי תשע"ה בב"ד בצפת.
"הנושא של הצמדה בכתובה נתון במחלוקת בין הפוסקים, ובתי הדין בזמננו נבוכים בשאלה כיצד יש להכריע בעניין זה. הסברה שנכתבה לעיל בעניין אומדן דעת הבעל בעת הנישואין, אינה חד-משמעית, ולא בכל מקרה ניתן לומר שהבעל מתכוון להתחייב להצמדה. אף במקרים שבהם ניתן לומר שזו הייתה כוונתו, עדיין יש מקום לדון על פי איזו הצמדה יש לשערך את הסכום הנקוב – למדד, לדולר, או באופן אחר. על כן, יש להוסיף נימוק נוסף לקביעת ההצמדה, שהוא הנימוק העיקרי. מאחר והאינפלציה הדוהרת בתקופת החלפת המטבע הישראלי לשקל ולשקל חדש, גרמה לשחיקה גבוהה ביותר בערך הכתובות, לפיכך, אם יפסקו בתי הדין לחייב את תשלום הכתובות רק לפי הערך הנומינלי (מכיוון שלפי עיקר הדין יכול הבעל לומר קים לי כמו הפוסקים הסבורים שאין חיוב הצמדה), ייגרם עוול לאותן נשים שלא יקבלו פיצוי הוגן, למרות שבעת הנישואין התחייב הבעל לתת להן סכום הגון, בעת גירושין או פטירה. באותם מקרים שבהם באשה מקבלת בסופו של דבר פיצוי חילופי לפי חוק יחסי ממון, די בכך ואין צורך לחייב בהצמדה. אך במקרים הבודדים שבהם האשה אינה מקבלת כל תשלום לפי החוק, אם לא תיפסק הצמדה, חובה על בית הדין להפעיל את סמכותו על פי ההלכה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ב': "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון… (ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור) (טור בשם הרמב"ם פרק כ"ד מסנהדרין). וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם. הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג…
הסמ"ע (שם, ט) מפרש: "רצה לומר, שהמחום הציבור לבית דין עליהם".
בתי הדין הרבניים במדינת ישראל, בדונם בנושאים שבהם הוסמכו על פי החוק, בוודאי כלולים בהגדרה זאת, ועל כן יוכל בית הדין, לפי שיקול דעתו, אם נראה לו שצורך השעה לעשות כן, לחייב את ההצמדה, או חלק ממנה, על פי סמכותו, וכן היה מנהג בתי הדין בתקופת קום המדינה, לחייב פיצויי גירושין לאשה אף בסכומים הגבוהים מסכום הכתובה. אמנם בימינו, הזכויות המתקבלות אצל האשה על פי החקיקה בעניין יחסי ממון בין בני זוג מייתרות בדרך כלל את הצורך לכך, אך במקרים שבהם אין מענה לזכויות האשה בהליכים אלו, יש מקום לבית הדין להפעיל שיקול דעת ולחייב הצמדה או חלקה, בהסתמך על הפוסקים המחייבים זאת, ולא לאפשר לבעל לומר קים לי כפוסקים הפוטרים. כפי הנראה, זאת הייתה הסיבה לדברי גדולי הדיינים בדורנו שהובאו לעיל, שנהגו לפסוק הצמדה מסוימת לפי שיקול דעת בית הדין".
דברי הסוברים שיש להצמיד את הכתובה למדד
והנה בפד"ר הנ"ל דעת הרוב שיש להצמיד למדד לפי שכך אנו אומדים דעתו של החתן, ונעמוד על כמה מטענותיהם:
"על כן בנידון דנן אין לנו אלא לדון בדין שחיקת המטבע, ולברר האם ההתחייבות של החתן בעת הנישואין היא התחייבות של מטבע, דהיינו סך שקלים בדווקא תוך היצמדות לסכום הרשום בלבד ולהתעלם מהערך של סכום זה, או מלכתחילה בעת הנישואין ההתחייבות היא לתשלום ערך ושווי של סך השקלים הנקוב בשטר הכתובה.
אם אכן ההתחייבות של החתן בתוספת הכתובה היא התחייבות ללא קבלת תמורה, אלא כמתנה בעלמא שהחתן מתחייב בסכום הנקוב בשטר הכתובה, אולי היה יסוד לטענה שהחתן התחייב רק בסכום שנקב בלירות או בשקלים ישנים, וכי לא הייתה כוונתו להתחייב בערך השווה לסכום הנקוב. אך אם החתן קובע את הסכום שנכתב כתוספת כתובה בגין תמורה המתקבלת אצלו, מסתבר שמלכתחילה כוונתו הייתה להתחייב בעין יפה בערך של הסכום הנקוב ולא רק להישאר דבק במספר הלירות או השקלים הישנים, גם אם הם יאבדו את מרבית ערכן".
ולאחר מכן מוכיח מהירושלמי (כתובות ה, א) שאכן החיוב הוא תמורת דבר ולכן מגדירים את החיוב לפי ערך הסכום הנקוב.
ולענ"ד יש בדבר חידוש גדול. שכל חוב הוא תמורת דבר, תמורת הכסף שקיבל. וכל מה שהירושלמי דן הוא כיצד מתחייב, ומדוע זה מחייב את הבעל, אבל רמת החיוב היא כחוב רגיל ואף כפחות מכך לפי מה שנשנה בכתובת קי: "מקולי כתובה שנו כאן".
סברא נוספת שעלתה בפסק היא ש"אם היינו שואלים את החתן מה היה קורה אם עוד עשרים שנה לא היה החוב שווה", אינה טענה מובנת שאין אדם מתחייב אלא לפי מה שלפניו, וסמך לדבר מדברי המשנה של הנושא בקפוקיטא ומגרש בא"י, שכאן אפילו ברור שדעת החתן לשלם לפי מקום הנישואין האשה לקבל לפי מקום הנישואין ומ"מ אינה מקבלת אלא הסכום הנמוך יותר.
ויש להוסיף לטענות אלו מה שהזכרנו לעיל שעיקר תקנת הכתובה שלא תהיה קלה בעיניו והיום בלאו הכי יש סברות נוספות כמו שהעיר הד"מ שיש חדר"ג, ועוד ישנו חוק יחס חילופי ממון כך שבד"כ לא מקבלת סכום זעום שיוצאת מבעלה.
וא"כ מכיוון שנשמרת התקנה שלא קלה בעיניו, וכן נשמר הסכום שקבעו חז"ל שוב לא צריך להגבות יותר מכך.
ועוד יש להעיר שהרבה מן הכתובות אינן מורות סכום שחושב החתן שישלם סכום זה מתי שהוא אלא סכום של רושם שעושה החתן על הכלה ומשפחתה. ואם נתחיל להכנס לאומדנות, אז גם נלך בכיוון ההפוך שחל מהסכום לא התכוון להתחייב ולא חשב שישלם סכום כ"כ גבוה, וא"ת שאין לנו אלא מה שחתום אף לצד השני נאמר כן שאין לחייב אותו יותר ממה שכתוב.
ועוד, שיש לדמות את המציאות היום למציאות של העשירו, שאזרחי המדינה באופן כללי הרבה יותר עשירים מפעם. ולא מצאנו בחז"ל התייחסות למשפחה שהעשירה שצריך ליתן יותר ממה שהתחייב והמאתים זוז כבר בדברי הריב"ש רואים שהוא סכום נמוך (ול"נ לחלק בין יחיד למדינה ודו"ק).
ובמיוחד לפי סברת הפוסקים שהצמדה למדד בפשטות יש בה ריבית וא"כ כיצד נוכל להוציא ממון בדבר שבחוב אנו מגדירים אותו כריבית.
ומה שהביאו בפד"ר ע"פ הרב עובדיה והרב אלישיב נראה שהוא כעין פשרה שלא תקבל האשה סכום נמוך ולא מן דיני כתובה אלא מדיני תקנות ב"ד. וכמו שכתבו כמה אחרונים דהמנהג לעשות פשרה וכמו שהבאנו שביאר הדיין השלישי.
ויעוין בדברי המהרי"ט שכתב שאיפה שנהגו לתת יותר ממה שכתוב ע"פ המרת החלפת מטבע נהגו אבל איפה שלא לא, ושוב חוזר הנידון על דינא דמלכותא דמשם נובע המנהג כמ"ש המרי"ט שרשאין בני העיר להסיע על קיצתן, ועשו זאת דרך בקשה וריצוי. וכל מקום לפי הענין.
הערה בדברי המהרשד"ם
מה שיש שנתלו בדברי מהרשד"ם (חו"מ עה) שסובר שיש לשלם לפי הסכום הגבוה- "אין הדעת סובלת שימכור אם סחורה ומרויח בה כפי התנאי שעושין עשרה למאה, ובשעת הפרעון נהפוך שמפסיד מן הקרן", יש להשיב שדבריו לכאורה נגד כל מה שביארנו לעיל, שמיירי רק במשקל מטבע ולא בשווי וגם זה מבואר בראשונים שהוא עד חומש.
ועוד שגם במהרדש"ם כתב שהוא כפוף לדברי רב נחמן שאם ימצא מקום שעוברים המטבעות כשיווי ראשון אז נותן לו לפי אותה מטבע, ולפ"ז כמעט תמיד תמצא מדינה הנחשלת שבהמרה למטבע של אותה מדינה יוכל להתפרנס שנה שלמה…
ובמהרשד"ם כתב שאין לומר שדלא התנה הפסיד לפי שאין הדבר מצוי. וצ"ע האם שייך היום שהמושג "צמוד מדד" הוא דבר יודע ומסודר, אכן מי שלא הצמיד את מכירת חפציו למדד הרי כאילו הפסיד., ואכן החלפת מטבע לא שכיחה אך שינוי המדד הוא דבר קבוע.
וראיתי בעטרת דבורה (ח"ב חו"מ יט) שדן בארוכה בדברי המהרשד"ם הנ"ל ותחילה הקשה עליהם מדברי הגמ' בב"מ (מד:) שמטבע לא משתנה (יש "פירי" הוא המשנה) ויישבו ע"פ תשובה נוספת (יו"ד קעו) שה"גרושים" בהם מיירי התשובה הם "פירי" מול "הלבנים" ולכן צריך להחזיר לפי ערך הלבנים.
אכן בתשובה בחו"מ לא משמע כן אלא כמו שביאר בדרך השניה שטעם הדבר הוא משום אומדן דעת, ולא היה צריך להתנות לפי שהוא דבר שאינו צפוי, וכן הביא שם שלמד בכנה"ג (חו"מ רכה, לז), וכן הביא ע"פ הבית אפרים (חו"מ ד) לחלק בין שינוי מטבע שהוא אינו צפוי לשינוי השערים שהוא דבר שבכל יום שבכה"ג משלם לפי השווי של עכשיו.
ואכן המהרש"ך (סי' סב) חולק על המהרשד"ם, וכתב האבני מילואים (קיד סק"א) שהסכמת הפוסקים כמהרש"ך.
וע"ע שו"ת הב"ח ישנות (סימן טז) ובחת"ס (יו"ד סימן קלד) תשובה על משמעות הכסף בימינו.
העולה מכל הנ"ל למעשה
בכל חיובי כתובה, אין לנו אלא מה שכתוב ואין להוסיף עליהם לא את המטבע החדש ולא הצמדה למדד, אכן את עיקר הכתובה אין לפחות בכל מקרה משוויים היום.
אכן במקום בו יצא הדבר כחוכא אם יהיה מציאות שתקבל האשה סכום זעום לפני ראות עיני הב"ד, יש להגיע לפשרה, כמו שמבואר בפוסקים שיש מקומות שכן נהגו בכל אופן.
(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)
