תוכן:
א. נקודות הספק
ב. מקורות הסוגיא
ג. שיטת הרמב"ם
ד. שיטת תוס'
ה. מקור הדין
ו. כיוונים בדעת תוס'
ז. משמעויות הלכתיות
א. נקודות הספק
הנותן גט לאשתו צריך שיאמר לה הרי זה גטיך. כפי שיבואר בהמשך. יש לעיין בדין זה בשלוש נקודות.
א. מה המקור שצריך אמירה.
ב. האם הצורך באמירה הוא מדאורייתא או מדרבנן.
ג. מה מטרת האמירה.
ב. מקורות הסוגיא
בדברי חכמים קיימים שלושה מקורות מרכזיים בנושא.
המשנה (מעשר שני ד, ז) כתבה:
"היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש".
נחלקו ר' יוסי ור' יהודה במשנה על מקרה בו אדם נתן כסף לקידושין או גט לאישה ללא אמירה בזמן הנתינה אלא דברו בנושא קודם לזה. מחלוקתם האם הדבור המקדים בעסקי גטה וקידושיה מספיק או לא. רואים במשנה זו שהבעל צריך לומר לאישה שנותן לה גט ולולי זאת יש פגם בנתינה.
מקור נוסף מצאנו במשנה גיטין (ח, ב). דנה עליו הגמ' (עח.):
"אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גטה אינו גט, עד שיאמר לה הא גטך. נתן בידה והיא ישנה, נעורה, קוראה והרי הוא גטה אינו גט, עד שיאמר לה הא גטך".
המשנה מתארת מקרה בו הבעל אמר לאישה בזמן נתינת הגט שזה אינו גט אלא שטר חוב וכתבה שאינו גט. לא מתואר כאן מקרה בו הבעל שתק, אולם נראה שאמירה שזה אינו גט פוסלת הנתינה.
מקור שלישי בנושא מופיע בגמרא גיטין (נה.). על הנאמר במשנה: "העיד רבי יוחנן בן גודגדא: על החרשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט", מדייקת הגמ':
"אמר רבא: מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא, אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה, וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה – הרי זו מגורשת, מי לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעתה הכא נמי לא בעינן דעתה. פשיטא מהו דתימא, כיון דאמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה, קמ"ל, אם איתא דבטליה – לעדים הוה אמר להו, והאי דקאמר הכי משום כיסופא".
רבא חידש שמספקת אמירה לעדים שמדובר בגט, אף אם האישה לא יודעת מכך ונאמר לה שזהו שטר חוב.
סיכום המקורות מראה מצד אחד את המשנה במעשר שני וכן במשנה בגיטין פרק ח המלמדות שהאישה צריכה לדעת שמקבלת גט ולא דבר אחר. מצד שני דברי רבא בדף נה מלמדים שמספיק שהעדים ידעו אף ללא ידיעת האישה.
ג. שיטת הרמב"ם
הראשונים למדו את היחס בין הסוגיות באופנים שונים.
הרמב"ם (גירושין א, ט) כתב:
"ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין, שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה אינו גט, ואם אמר לה אחר כך הרי הוא גיטיך הרי זה גט".
הביטוי 'אינו גט' ברמב"ם משמעו שהגט בטל מדאורייתא. בהמשך בהלכה יא כתב:
"המגרש צריך שיאמר לה כשיתן לה הגט הרי זה גיטיך או הוא גיטיך וכיוצא בזה, ואם נתן בידה ולא אמר כלום הרי זה פסול".
פסיקת הרמב"ם היא שאם לא אמר דבר לאישה הנתינה פסולה, רק מדרבנן. לעומת זאת, אם אמר בזמן הנתינה שזה שטר חוב, הנתינה בטלה מדאורייתא. הרמב"ם למד שהמשנה במעשר שני היא דין מדרבנן בלבד ורק המשנה בגיטין הדנה באומר לה שזה שטר חוב היא דאורייתא. הדבר מתאים לביטוי משנה זו שנקטה "אינו גט" ולא לשון "פסול".
את דין הגמ' לגבי המודיע לעדים פסק בפרק א (י):
"אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה כשר, שהרי הודיע את העדים שנתנו בתורת גירושין, וזה שאמר לה שטר חוב מפני שנכלם ממנה".
הטעם המובא בדבריו הוא שהרי הודיע לעדים. רואים בזה שאין צורך בידיעת האשה כלל.
ד. שיטת תוס'
לעומת הרמב"ם עומדים דברי התוס' (עח. ד"ה אינו גט) שבהם נראה כיוון אחר.
במענה על השאלה כיצד האמירה לעדים מספקת אף ללא האמירה לאשה כתבו התוס':
"וי"ל דהתם נמי אחר כך יגידו לה העדים שהיא מגורשת. אף על פי דהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום צריך לומר לה הי גיטיך והרי את מותרת לכל אדם שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת".
רואים בדברי התוס' שהאמירה לעדים אינה מספקת והם צריכים אחר כך להודיעה שהיא מגורשת. לעומת דברי הרמב"ם שלא הצריך זאת.
הטעם המובא לצורך באמירה היא דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת. האשה צריכה להיות מודעת לגירושין ע"מ שלא תחזור. טעם זה הושמט ברמב"ם המצריך רק אמירה לעדים ואין צורך להודיע אח"כ לאישה.
נקודה נוספת לברור בדעת תוס' האם דווקא העדים צריכים להודיע לאישה או אף אמירה מאדם אחר תועיל.
ה. מקור הדין
שורש ההבדל נעוץ במקור הדין.
הרמב"ם בהלכה ט, כאשר ביאר את הצורך באמירה, הביא את הדרשה "ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות". לעומתו, תוס' לא צטטו פסוק, אך כן צטטו לשון דרשת חז"ל "שיהא משלחה ואינה חוזרת". נראה שדבריהם מסתמכים על הדרשה מהפסוק, המובאת במסכת יבמות (קיב:) "ושלחה מביתו – מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה זו שמשלחה וחוזרת". אך הדבר אינו מוכח לחלוטין. הרמב"ן במלחמות מביא בזה דרשה מהספרי:
"דתניא בספרי ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שט"ח זה…".
דרשת הרמב"ם מתייחסת לבעל. הבעל הוא זה שצריך לתת את הגט בתורת כריתות. לעומת זאת דרשת הספרי מתייחסת לתוצאה שתגרם לאישה, משולחת מביתו. לכן לרמב"ם מדין תורה אף אם לא יאמר דבר והאישה לא תדע שמשולחת זה לא יפגע בנתינה. רק במקרה שאומר שלא נותן בתורת גט אלא בתורת שטר חוב לא מועיל מדאורייתא, כיוון שאין הבעל נותנו בתורת כריתות. לעומת זאת שיטת תוס' והרמב"ן שמטרת האמירה היא ידיעת האשה, ולכן אף אם נתן בשתיקה, הגט פסול מדאורייתא. לשיטתם המשנה במעשר שני עוסקת בדין דאורייתא לעומת הרמב"ם המעמידה בצורך מדרבנן שיעסקו בענייני גטה וקידושיה.
ו. כיוונים בדעת תוס'
בדברי תוס' ישנן שתי הבנות. האבני מילואים (קלו ס"ק ב) למד שלתוס' הסוגיא בדף נה. המצריכה אמירה לעדים קודם הנתינה נכונה גם לגבי המשנה בדף עח. המצריכה אמירה לאישה. שני הדברים נצרכים: אמירה לעדים או לאישה קודם הנתינה ואח"כ אמירה לאישה ע"מ שתדע שמשולחת ואינה חוזרת. לעומת זאת האבן האזל (גירושין פ"א) למד שאין להעמיד את המשנה בדף עח. כעוסקת במדבר קודם עם העדים דאם כן זה חזרה על דין הגמ' בדף נה. לכן מעמיד את המשנה בדף עח. שמדובר שלא אמר דבר לעדים אלא רק לאישה לאחר הנתינה. לפי שתי ההבנות הצורך באמירה הוא ע"מ שהאישה תדע שמשולחת ואינה חוזרת.
מחלוקת נוספת שיש בהבנת תוס' היא לגבי זמן האמירה לאישה. האבנ"מ למד שניתן לומר לאישה לאחר זמן והגירושין יחולו למפרע. כך סובר גם הבית מאיר (קלו סק"א, מביאו הפת"ש סק"ג). אולם בשלטי גבורים (מ. מדפי הרי"ף אות א) למד שהעדים צריכים לומר לאישה מיד עם הנתינה. משמעות המחלוקת היא ההבנה עד כמה האמירה היא חלק מפעולת הנתינה.
שיטה שלישית, קיצונית מהרמב"ם, מובאת במאירי (עח.). לשיטה זו אין צורך כלל לומר בנתינת הגט דבר וכל אזכור גט במשנה במעשר שני הוא כדי נסבא. רק כאשר נותן בתורת שט"ח הגט נפסל, אך נתינה בשתיקה מועילה אף מדרבנן.
ז. משמעויות הלכתיות
מספר משמעויות ישנם להלכה ממחלוקת זו.
א. תוס' הצריכו לומר "הרי את מותרת" ולא רק לשון "זה גטך". טעמם שצריכה להבין שמשולחת ואינה חוזרת. הרמב"ם לא הזכיר נוסח זה לטעמו שמטרת האמירה שייתן בתורת כריתות ולא שהאישה תכיר בדבר.
ב. בעל האומר לעדים שזה גט, ולא לאישה, מועיל לרמב"ם. אולם תוס' הצריכו שיאמרו אח"כ לאישה. טעמם שהיא צריכה לדעת שמשולחת ולא רק שהנתינה תהיה בתורת כריתות.
ג. האומר כנסי שטר חוב אינה מקודשת. על דין זה קשה מהמשנה במעשר שני שאף השותק ולא אמר דבר אינה מקודשת ומדוע כתבה המשנה שאמר כנסי שטר חוב. הרשב"א והרמב"ן (במלחמות) תירצו שמדובר במדבר עמה על עסקי גטה, ואלו היה שותק היה מועיל. רק אמירת כנסי שטר חוב קלקלה את הנתינה. אולם הרמב"ם לא צריך להעמיד כך. לשיטתו אם היה שותק הנתינה היתה נפסלת רק מדרבנן והמשנה עוסקת אף בפסול דאורייתא והוכרחה להעמיד כך. לפי זה יתכן ולרמב"ם העוסק עם האישה בעסקי גטה ואח"כ נתן לה גטה ואמר כנסי שטר חוב כן יועיל. לכך נוטה הבית מאיר (סימן קלו סק"א), אמנם משאיר זאת בספק וכותב שמידי ספק גט לא יצא. (עיין מל"מ א, ט שמציע כיוון כזה בדברי הרשב"א, אומנם מתלבט שייתכן וביטל הנתינה ורק באומר לעדים לא ביטל הנתינה).
ד. בהמשך המשנה נאמר "או שמצאתו מאחוריו אינו גט" ופירשה הגמ' "שערק לה חרציה". הרשב"א והרמב"ן פירשו שמדובר במדבר עמה על עסקי גטה דאם לא כן הגט אינו גט מחמת חוסר האמירה ולא מחמת שערק לה חרציה. אולם הרמב"ם אינו צריך להעמיד כך ומפרש שמדובר במקרה ושתק. הבית שמואל (קלח סק"א) כתב בדעת הרמב"ם שאם היו עסוקין באותו ענין תועיל הנתינה.
ה. בשו"ת עונג יו"ט (סימן קנג) דן באדם שדעתו קלושה ולוקח זמן רב עד שמבין דבר, כעת אשתו רוצה לקבל גט ממנו. אחד מצדדי הספק (סעיף טז) האם מספיק שתהיה לבעל ידיעה כללית שהוא עוזב את אשתו, וזה דבר שבמשך זמן רב ניתן להסביר לו, או שצריך ברגע הנתינה שכעת הוא מגרש את אשתו. הצעתו שדבר זה תלוי במחלוקת התוס' והרמב"ם. אם מטרת האמירה שהאישה תדע שמשולחת אז היא יודעת ומכרת בדבר. אולם אם מטרת האמירה משום לתא דידיה אז הוא לא יודע בזמן הנתינה. (למסקנא לא קיבל תליית המחלוקת בזה.)
בשולחן ערוך (קלו, ה):
"צריך שיתננו לה בתורת גרושין, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב, אינה מגורשת אא"כ יאמר אחר כך: הרי זה גיטך, או שיודיע כן לעדים בתחלה".
הוסיף הרמ"א:
"ובלבד שתדע האשה שנתגרשה בו, או שהעדים מגידים לה אח"כ".
העיר הבית שמואל (ס"ק ג) שדברי הרמ"א הם כשיטת תוס' וחולקים על השו"ע, שהולך כשיטת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם לא הזכיר את הצורך שהאישה תדע אח"כ, ולא היה לרמ"א לכותבם כאינם חולקים.
(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)
