תפקיד הנחלה ביבום

תפקיד הנחלה ביבום
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב שמואל יוסיפון, רבנים, שיעורים


תוכן:

א. ראוי ושבח בנחלה

ב. הנחלה כהקמת השם

ג. מחלוקת התנאים בתפקיד הנחלה

ד. יבום בשגגה

ה. נחלה במומר

ו. ירושת האב או האח


אחד ממרכיבי פעולת היבום הוא קבלת נחלת הנפטר על ידי האח המייבם. דבר זה מפורט במשנה ביבמות (ד, ז): “הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו”.

ההבנה המקובלת היא שכתוצאה מפעולת היבום זוכה היבם בנכסים, כיוון שכעת עומד במקום הנפטר. אולם במספר מקומות נראה  שיש להבין זאת בדרך אחרת.

ראוי ושבח בנחלה

במשנה בבכורות (ח, ט):

“הבכור אינו נוטל בשבח, ולא בראוי כבמוחזק.

      ולא היבם, וכולם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק”.

הגמרא בבכורות (נא:) הביאה מחלוקת בביאור המקרה בו עוסקת המשנה:

“ולא היבם. מאי טעמא בכור קרייה רחמנא.

אמר אביי ל”ש אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום, אבל דבין יבום לחלוקה – שקיל, מאי טעמא, יקום על שם אחיו המת אמר רחמנא – והרי קם.

רבא אמר אפי’ דבין יבום לחלוקה נמי לא שקיל, מאי טעמא – כבכור, מה בכור – אין לו קודם חלוקה, אף יבם נמי – אין לו קודם חלוקה”.

המשנה משווה בין דין בכור הנוטל פי שנים בירושה לבין דין יבם שבשניהם אין נוטל בראוי ובמוחזק.

ביאור הדין בבכור הוא שנכסים שבעלותם לא היתה בעת הפטירה בידי האב אלא הגיעו אליו אח”כ או הושבחו לאחר הפטירה אינם בדין הבכורה.

סברת הדין לכאו’ היא בסיבת קבלת הנכסים. יורש רגיל הזוכה בנכסים מקבל אותם בזכות שעומד במקום האב וממשיך אותו. דבר זה גורם שמרגע הפטירה כל דבר הראוי להגיע לאבא יקבלו בניו העומדים במקומו. אולם לגבי בכורה השתמשה התורה בביטוי מיוחד “לתת לו פי שנים” ופירשה הגמ’ בבבא בתרא (קכד.) “מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה, אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה”. אמנם מקור הדין שלא נוטל פי שנים הוא מהמילים “בכל אשר ימצא לו”, אך לכאו’ שורש הדבר הוא אותה נקודה, והיא שחלק הבכורה אינו נובע מעמידת היורש במקום אביו אלא ממתנה אותה נותן לו האב מחמת מעמדו. דבר זה מסביר שעד רגע החלוקה הנכסים עדיין אינם בבעלות הבכור, אלא בבעלות היורשים, ולכן דברים שהשביחו בינתיים אינו זכאי להם. כמו כן ממון שלא היה ביד האב ברגע הפטירה לא יגיע לידי הבכור כיוון שהאב לא יכל לתת לו אותו כי לא היה ברשותו. אולם שאר היורשים שמקבלים חלקם מכח עמידתם במקום הנפטר זכאים לכל נכסיו אף מה שלא היה ברשותו ומה שהשביח לאחר הפטירה, אף טרם החלוקה.

מהשוואת הגמ’ יבם לבכור נראה שיסוד דין בכור עומד אף בבסיס דין חלק היבם. לאחר היבום זוכה היבם בחלק הנפטר כיוון שכעת עומד במקומו. אולם בכל התקופה שבין הפטירה ליבום עדיין היבם לא עומד במקום אחיו, כיוון שכך דברים שהושבחו במהלך אותה תקופה אינו זכאי להם.

הגמ’ מביאה מחלוקת בין אביי לרבא מה הרגע בו מתחילה זכאות היבם לשבח. אביי אומר שמרגע היבום ואילו רבא סובר שמרגע החלוקה. על פי הדברים המבוארים לעיל מובנת שיטת אביי. מרגע היבום עומד היבם במקום אחיו והוא זכאי לכל הנכסים וכל שבח שיתבצע בהם יהיה בבעלותו. אולם יש להבין את סברת רבא האומר שעד רגע החלוקה אין ליבם זכות בשבח ששבחו נכסים.

הנחלה כהקמת השם

לצורך הבנת דבר זה יש להתבונן בשורש תפקיד הנחלה ביבום. ההבנה המקובלת מסבירה שכיוון שהיבם עומד במקום אחיו הוא גם מקבל את נכסיו, כיוון שכרגע הוא ממלא מקומו. התבוננות בפסוקים ובדרשות חז”ל מראה כיוון אחר.

בספר דברים (כה, ו) כתוב:

“והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מיּשראל”.

בקריאת הפסוק נראה שהילד הנולד הוא המקים את שם הנפטר ואכן כך הגמ’ מציעה כהו”א אך דוחה זאת.

במסכת יבמות (כד.) הובאה דרשת חז”ל:

“יקום על שם אחיו לנחלה, אתה אומר לנחלה, או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף, יוחנן – קורין אותו יוחנן, נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן (בראשית מ”ח) על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה…

אמר רבא אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי”.

חכמים מציעים בתחילה שהילד הנולד יקרא על שם הנפטר, והוא אשר יקים את שם הנפטר. אך למסקנא הם דוחים זאת ומסבירים שהקמת השם נעשית ע”י הנחלה. הגזרה השווה המגלה לנו זאת היא דברי יעקב אבינו האומר שאפרים ומנשה נחשבים כשבטים בפני עצמם אולם אם ייוולדו ליוסף ילדים נוספים הם יכללו בתוך שבטי אפרים ומנשה בחלוקת הנחלות. רואים כאן ששם האדם ושבטו מוגדר ע”י הנחלה אליה הוא משתייך. הבית הנשאר לאחר הפטירה ברשות הקרובים הוא חלק מהקמת שם האדם. נראה לפי זה שהאח המיבם הוא אשר מקים את שם הנפטר ע”י שמקבל את הנחלה. בין ההו”א למסקנא יש שני שינויים: צורת היבום: נחלה במקום שם, ומקים השם: האח במקום הבן.

רבא מגדיר שינוי זה כיחודי עד כדי כך שהוא יחידני בשינוי המשמעות מפשוטו של מקרא ולא כהרחבת פשוטו של מקרא כבשאר הדרשות.

מקום נוסף בו נמצא אותו יסוד מופיע בדרשת חז”ל המובאת ביבמות (יז:):

“יחדו – מיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם… יבום בנחלה תלא רחמנא, ונחלה מן האב ולא מן האם היא…”.

כאשר חכמים נדרשים להגדיר מהי הקרבה הנצרכת הם תולים זאת לפי הלכות ירושה השומרים על הנחלה בתוך המשפחה.

לאור דברים אלו ניתן להבין את דברי רבא הסובר שרק לאחר חלוקת הנחלה זוכה היבם בראוי ובשבח. נתינת הנחלה לא נעשית רק לאחר היבום אלא כחלק מהיבום והקמת השם. עד שהיבם לא קיבל את הנכסים הוא עדין לא סיים להקים לאחיו שם ולא סיים את המוטל עליו ולכן לא מקבל את הראוי והשבח כי עדיין לא עומד לחלוטין במקום אחיו. הדבר בולט בדרשת הפסוק, במקום לקרוא לנולד על שם הנפטר, דבר המעמיד בצורה ברורה את שם הנפטר, אנחנו נותנים את נחלתו ליבום ודבר זה מהווה את הקמת השם.  אביי החולק וסובר שמרגע היבום זוכה היבם בנכסים הבין שהקמת השם היא עצם היבום וקבלת הנכסים הם רק תוצאה לזה.

ניתן לומר שיש בין אביי לרבא מחלוקת בהבנת הפסוקים בדברים:

“יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה.

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל”.

רבא מבין שמוזכרות כאן שתי פעולות המרכיבות את מצוות היבום: יבא עליה, ויקום על שם אחיו. אולם אביי למד זאת כמצוה ותוצאה: יבא עליה וממלא הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו.

רבא הגדיר דרשה זאת כמיוחדת המוציאה מפשוטו של מקרא. דבר זה צריך ביאור מדוע התורה כתבה זאת בצורה כזו. נראה הדבר שהתורה רוצה לומר שעיקר מטרת הייבום מתקיימת כאשר נולד בן מהיבם והוא יקבל את הנחלה מאביו. על ידי זה יהיה בן שימשיך את הנפטר בזה שיש מי שמקבל את נחלתו.

מחלוקת התנאים בתפקיד הנחלה

המשנה ביבמות (מ.) מביאה מחלוקת מי מקבל הירושה:

“הכונס את יבמתו – זכה בנכסים של אחיו; ר’ יהודה אומר בין כך ובין כך, אם יש שם אב – נכסים של אב”.

חכמים סוברים שאף כאשר האב קיים, זוכה היבם בחלק ירושת אחיו. לעומתם, סובר ר’ יהודה שאם האב קיים הוא מקבל את הנחלה ולא היבם. על שיטת ר’ יהודה תמהה הגמ’:

“אימא היכא דליכא אב דלשקול נחלה – תתקיים מצות יבום, היכא דאיכא אב [דלא] שקיל נחלה – לא תתקיים מצות יבום מידי יבום בנחלה תלה רחמנא יבומי מיבמי, ואי איכא נחלה – שקולי, ואי לא – לא שקיל”.

הגמ’ מציעה לפי ר’ יהודה שאם האב קיים לא תתקיים מצוות הייבום כיוון שהיבם לא מקבל נחלה ודוחה זאת במילים “מידי יבום בנחלה תלה רחמנא”, היבום לא תלוי בנחלה ולכן אע”פ שהיבם לא יקבל הנחלה המצווה מתקיימת.

במקום אחר (יז:) לעומת זאת מצינו ביטוי הפוך: “יבום בנחלה תלא רחמנא”. אלו שני משפטים סותרים. נראה שזו מחלוקת ר’ יהודה וחכמים. לחכמים יבום תלוי בנחלה ולכן אין אפשרות שמקבל הנחלה לא יהיה היבם. אולם ר’ יהודה סובר שאין תלות בין היבום לנחלה ולכן מקבל הנחלה יהיה האב. גם לחכמים, חוסר נחלה באופן מעשי לא מעכב אך תמיד היבם הוא בעל הזכות העקרונית לנחלה ועומד במקום אחיו בזה.

אין צורך לומר שמחלוקת ר’ יהודה וחכמים היא כמחלוקת אביי ורבא. רבא סובר כחכמים ואילו אביי סובר שהנחלה אינה מהווה את סיום פעולת היבום אך היא פועל יוצא מוכרח מפעולת היבום. לעומת ר’ יהודה הסובר שאין כלל קשר בין הנחלה ליבום.

יבום בשגגה

ביבמות (נו.) דנה הגמ’ בביאת שוגג למה קונה. רב סובר שקונה לכל מילי ושמואל ס”ל שקונה רק לדברים האמורים בפרשה, ליורשה ולפוטרה מהייבום.

שיטת רב ברורה, שסובר שכיוון שהתורה רבתה שוגג כמזיד, אין הבדל כיצד נעשתה הביאה.

אולם יש להבין את שיטת שמואל. אילו היה סובר שביאת שוגג פוטרת רק מייבום גם היה פשוט להבינו, ביאת שוגג מועילה רק לקיום המצווה אולם כדי להופכם לנשואים לכל דבר ועניין צריך כוונה. אולם מה הסברא שביאה כזו תועיל דווקא לעניין ירושה. שמואל ביאר את דבריו, דברים אלו הם המופיעים בפרשה, אך עדיין יש להבין היא גופא מה טעם דווקא הם כתובים בפרשה.

נראה להסביר ששמואל סובר כהבנת רבא שהנחלה הם חלק מהקמת השם ותנאי בסיסי במצוות היבום ולכן כאשר מתבצע ייבום מינימאלי, דהיינו ללא כוונה, זה נכלל בפעולת ייבום בסיסית זאת.

נחלה במומר

השו”ע (קנז, ד) כתב “נפלה לפני יבם מומר יש מי שמתיר אם היה מומר כשנשאה אחיו ואין לסמוך עליו”. מקור הדברים הם דברי רב יהודאי גאון וביאר הגר”א (ס”ק ז) את שיטתם שס”ל דלאו אחיו קרינן ביה כיוון שהוא מומר לכל התורה כולה. בלשון השו”ע מבואר שלא קיבל שיטתם, והגר”א הוסיף מקורות רבים המראים שישראל אע”פ שחטא ישראל הוא.

בספר אבני מילואים (ס”ק א) הוסיף תמיהה נוספת. בכל התורה כאשר כתוב הביטוי אחיך אין הכוונה אח ביולוגי, לדוג’ באיסור ריבית יש איסור להלוות לכל ישראל אף שאינם אחים ביולוגיים. במקומות אלו מובנת דרשת חז”ל “אחיך במצוות”. אולם במצוות ייבום הביטוי “יקום על שם אחיו” הכוונה לאח ביולוגי א”כ לא מובן מדוע הגאונים רוצים לדרוש אף כאן אחיך במצוות. כדי לתרץ זאת כותב האבנ”מ שהגאונים ס”ל שדבר תורה אח מומר אינו יורש וכיוון שייבום בנחלה תלה רחמנא אם אין נחלה אין ייבום.

דברים אלו מתאימים ליסוד המובא כאן שהנחלה אינה רק תוצאה הנובעת מהייבום אלא חלק בלתי נפרד ממטרת הייבום ואם אינו יכול להתבצע מצוות הייבום מתבטלת.

ירושת האב או האח

על גבי ההבנה שחלק מהקמת השם הוא קבלת הנחלה, יש לברר כיצד מתבצע הדבר. האם היבם עומד במקום אחיו או יורש ממנו.

הדבר תלוי בביאור המחלוקת בין אביי לרבא בדין ראוי ושבח בה נחלקו הרמב”ם ורש”י.

הרמב”ם (נחלות ג, ז) ביאר שהיבם נוטל במוחזק הכוונה שמת אביהם ואח”כ מת אחיו, של היבם, קודם שחלקו אבל לא בראוי כגון אם מת אחיו ואח”כ מת אביהם ואפילו אם השביחו הנכסים אינו נוטל חלק אחיו באותו שבח אפילו אם שבחו אחר ייבום קודם חלוקה.

כשיטה זו פסק גם בשו”ע (קסג, א):

“המיבם את יבמתו, זוכה בנכסי המת ועומד במקומו ליטול חלקו בנכסי אביהם. ואפילו גירשה אחר כך מיד, ובלבד שהיתה ראויה לו ליבם. ודוקא במוחזק, כגון שמת אביהם ואחר כך מת אחיו קודם שחלקו; אבל לא בראוי, כגון אם מת אחיו ואחר כך אביהם”.

לעומתם, פירש רש”י, שאף אם מת אביהם אחר פטירת אחי היבם יזכה היבם בנכסי האב. לשיטתו ראוי הכוונה שלא היו הנכסים ביד האב בעת פטירתו. דברים אלו נראים ברש”י (יבמות כד: ד”ה אלא למאי) שכתב “יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת”, מביטוי זה משמע שאחיו מת מכבר ורק האב מת כעת ובכל זאת שייך דין ראוי (עיין ביאור הגר”א קסג סק”ד).

פירוש זה משפיע על מקום נוסף בדברי רש”י. על מחלוקת ר’ יהודה וחכמים (מ.) שהוזכרה לעיל, כתבה הגמ’:

“אי מה בכור נוטל פי שנים לאחר מיתת האב, אף האי נוטל פי שנים לאחר מיתת האב”.

משאלה הזו נראה שאף לאחר מיתת האב לא יקבל היבם חלק נוסף, ולא כשיטת רש”י, וכך תמהו עליו הרמב”ן ורשב”א (כד:). רש”י שנזהר מזה היה צריך לפרש הגמ’ אליבא דר’ יהודה הסובר שבחיי האב אין היבם יורש כלל, אף לא חלק אחיו. 

בתשובות מיימוניות (משפטים סימן נא) מצאנו שהגדיר בצורה ברורה מאוד את מחלוקת הרמב”ם ורש”י. על דעת הרמב”ם כתב:

“דיבם חשיב כאילו הוא בן אחיו המת לירש כחו ופירש דלא שקיל חלק אחיו בנכסי אביו דחשוב הוא לגבי דידיה כנכסי אבא דאבא”.

לפי דרך זו היבם לא עומד במקום אחיו אלא עומד כאילו הוא בנו. ולכן כאשר מקבל את הנחלה מאביו נחשב הדבר שמקבל אותה מהסבא, והנחלה עוברת דרך המת.

אולם בשיטת רש”י ביאר:

“שהוא יורש את אביו מכח המת, דאע”ג דהשביח לאחר מותו לא הוה ראוי כל כמה דאביהן קיים, דיבם במקום אחיו קאי, והרי הוא כאילו אחיו חי. וכל מה שלא היה מוחזק אביהן בחייו ההוא קרי ראוי”.

ההבנה ברש”י היא שהיבם יורש ישירות מאביו, כי עומד במקום הנפטר, ולא כבן הנפטר.

ניתן להבין שמחלוקתם תשפיע על ביאור הפסוק.

בחומש תורה תמימה (דברים כה הערה פז) ביאר כיצד מתפרש הפסוק לפי דברי חכמים:

“והכי פירושו, והיה הבכור אשר תלד, ר”ל אשר תלד אֵם האחים [וכתיב עתיד במקום עבר וכמו אשר ילדה] יקום על שם אחיו לירשו כשיבם אשתו, ובכור לאו דוקא, ומיהו מדכתיב אשר תלד בלשון עתיד דרשינן נמי איבמה, דהיינו פרט לאיילונית שאינה מתייבמת וכפי שיבא עוד, וכל זה מפי הקבלה..”.

לפי דבריו יוצא שאשר תלד מתייחס אל אם האחים ולא אל אשת הנפטר. דבריו מתאימים יותר אל שיטת רש”י, שהיבם עומד במקום אחיו ויורש ישירות מאביהם, ולכן מתייחסים כעת אל לידת אמם. אולם לפירוש הרמב”ם יותר מתאים לפרש שאשר תלד זוהי אשת היבם והיא מולידה את היבם על ידי חתונתה והעברת הנחלה של הנפטר אליו.


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות