המצווה הראשונה שמצווה הקב"ה את ישראל, היא מצוות קידוש החודש שבפרשה. ולמעשה ראויה הייתה התורה, להתחיל בפרשה הזו[1]. אלא שהקדימה התורה לפרט את מעשי הבריאה, על מנת להראות לאומות, שהארץ שייכת להקב"ה. והוא זה שמנחיל אותה, למי שישר בעיניו.
עניין קידוש החודש, הוא סוד העיבור, שגילה הקב"ה לאדם[2]. שהעבירו לחנוך וממנו לנח, לשם ועבר. ומהם לאברהם, עד שיעקב למדו ליוסף. ומשם הודיע זאת הקב"ה, למשה שמסר זאת לנשיאי כל דור, עד סוף ימי הסנהדרין.
עם ישראל נעשה, שותף מלא לבריאה. בכך שיש בכוחו, לקדש את הזמנים. ולהכריע מתי יחול ראש השנה, וכן כל חג ומועד.
המקום בו העניין הזה, מתגלה ביתר שאת, הוא דווקא בארץ ישראל. ולכן הפרשה הזו, נאמרה למשה מחוץ לכרך[3], ולא בתוך העיר הטמאה. על מנת להראות, את עניינה של הפרשה – גילוי כוחה של ארץ ישראל הטהורה. מכאן התחדשה ההלכה, שאם אין בארץ מי שיכול לעבר את השנה, אזי הולכים אחר הגדול בישראל שנמצא. כר"ע – שעיבר את השנה, בחוץ לארץ[4].
כדי להראות את השפעת ישראל על המציאות, נאמרה פרשה זו, בין היום ללילה[5]. כדי לתת בכך לישראל, את היכולת לפעול. בזמנים הקבועים, כמו בזמנים המתחדשים.
לפני שהקב"ה מצווה על החודש, מציינת התורה ש"ומשה ואהרון עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה[6]". על מנת לסמוך זאת, לפרשה הבאה[7]. משום שאף המופת הגדול ביותר, אין לו ערך, אל מול העניין התמידי – שמתגלה דבר חודש בחודשו. ובכך מלמד הקב"ה, הן את ישראל והן את אומות העולם, את החידוש שיש בבריאת העולם. ומתגלה דווקא כעת, במצרים. לאחר המופתים הרבים, שנעשו שם.
כבר הסברנו בעבר, שמכות מצרים היו נראים, כעניינים טבעיים הניתנים להסבר. ולכן פרעה מיאן, לשחרר את ישראל משעבודם. ולמרות כל המופתים, שעשו משה ואהרון, בלא להשמיט דבר מהם. לא היה בכך די, על מנת להביא את פרעה, להכרה בה'.
עניין זה יכל לצאת לפועל, רק לאחר מצוות קידוש החודש, שנמסרה לישראל. ואפשרה להם, לפעול עם א-ל, בקביעת הזמנים. והמכה שבה נתגלה הדבר, הייתה 'מכת בכורות'. שבה משה מזהיר, את פרעה ועבדיו, בשם ה' – "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים[8]". הוא לא אמר להם 'בחצות' ממש, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי הוא. אבל הקדוש ברוך הוא, יודע עתיו ורגעיו, אמר בחצות[9].
גם ביום השביעי לבריאה, נכנס הקב"ה 'כערף עין' ליום השבת. משום שהוא יודע עתיו ורגעיו. ואילו אנו צריכים, להוסיף מחול על הקודש[10]. ובציווים הללו, הביא הקב"ה את האומות, להכרה בגדולתם של ישראל – והשפעתם על המציאות. וכל זה אך ורק, מהכוח שנתן להם, לשלוט על הזמנים.
וכדי לתת לנו את הארץ, מדגיש משה באזני זקני העם, שמצווה זו מקומה רק בארץ ישראל. ושם הם יזכו לבנים, שינחלו את הארץ[11]. ובכך תושלם כוונת סיפור הבריאה, יחד עם סיפור יציאת מצרים – 'לתת להם נחלת גויים'.כשם שמצוות העיבור נעלמה מאתנו, עם קביעת הלוח בידי הלל הזקן. כך גם חזרתנו לארץ, נעשתה מכוחם של הדורות ראשונים, מחד. ומאידך עתידה פרשת המועדות, להתחדש בימינו. וכך גם זכייתנו בארץ, תהיה מכוח מה שאנו מחדשים, כאן בארץ.
וכשם שנגלה הקב"ה, על משה ועל אהרן, במצרים. כך הוא עתיד להגלות עלינו, בסוף מלכות רביעית[12], במהרה בימינו.
[1]רש"י בראשית א, א
[2] בעשרים ושמונה באלול, נבראו חמה ולבנה. ומנין שהוא שנים וחדשים, וימים ולילות, שעות וקצים, ותקופות ומחזורות ועיבורין, היו לפני הקב"ה. והיה מעבר את השנה, ואחר כך מסרן לאדם הראשון בגן עדן… אדם מסר לחנוך ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה… וחנוך מסר לנח סוד העיבור ועיבר את אברהם מסר ליצחק… יצחק מסר ליעקב… יעקב מסר ליוסף ונכנס בסוד העיבור, ועיבר את השנה במצרים. מת יוסף ואחיו, נתמעטו העיבורין מישראל. וכשם שנתמעטו העיבורין מישראל בשיעבוד מצרים, כך עתידים לימעט בסוף שעבוד מלכות הרביעית, עד שיבא מלך המשיח. – פרקי דר"א פרק ח
[3] רש"י שמות יב, א
[4] ברכות סג.
[5] רש"י שמות יב, ב
[6] שמות יא, י
[7] רש"י שם
[8] שמות יא, ד
[9] רש"י שם
[10] ר' שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום – רש"י בראשית ב, ב
[11] רש"י שמות יב, כז
[12] פרקי דר"א פרק ח – "מהו לאמור, אמור להם לישראל עד עכשיו אצלי היה סוד העיבור, מכאן ואילך שלכם הוא לעבר את השנה".
