כשולחן הערוך

כשולחן הערוך
הרב איתמר הרשקו

לאחר מתן תורה, מבקש הקב"ה ממשה. לצוות את ישראל, בעניין הקמת המזבח, במקדש.

בתחילה מצווים ישראל, שלא לעשות 'אלוהי כסף ואלוהי זהב'. ולאחר מכן ישנם המצוות, בעניין הבניה של המזבח. שהוא יעשה מאדמה, ושלא תונף על אבניו הברזל. וכן שיבנו כבש, על מנת לעלות על המזבח.

מיד אחר כך, באה פרשת משפטים, המדברת בענייני 'חושן משפט'. כדיני עבד עברי, שומרים, הלוואות, גזלות וחבלות. וכהקדמה לפרשה זו, מבקש הקב"ה ממשה. שישים את דברי התורה, מסודרים בפני העם, ומוכנים כ'שולחן הערוך' ומוכן לאכילה[1].

על המצווה, שלא לעשות 'אלוהי כסף ואלוהי זהב'. מבאר רש"י, שהמדובר כאן הוא בעניין הכרובים, שהיו במקדש שלמה. אז הוזהרנו, שלא לעשות אותם, מכסף. משום שאז הם יחשבו כע"ז. וכן שלא להוסיף עוד שני כרובים, על השניים הקיימים, אף אם הם יהיו מזהב. שגם זה, כאלוהי זהב יחשב[2].

בדינים אלו, לימד הקב"ה את עם ישראל, את הלכות עבודה זרה.

ואילו המצווה השנייה, היא מצוות הקמת מזבח האדמה. שחייב להבנות, לשם ה'. ורק במקום המקדש, ניתן יהיה להזכיר את השם המפורש. כשהכהנים נושאים את כפיהם, בין הקרבת קורבן התמיד של שחר, ובין העלאת אבריו למזבח. והמצווה הזו, משלימה את עניין העבודה, שיש לעבוד את ה'. ובלא לחטוא בעבודה שהיא זרה. וזאת על ידי שמירת מקום המקדש, כמקום בו ניתן לשאת את שם ה,' בשלימות.

הציווי על שמירת אבני המזבח, מנגיעה בברזל. מתחיל בהתניה – "ואם מזבח אבנים תעשה לי[3]". וזאת למרות שבניית המזבח, היא חובה ולא רשות. והתורה אף מנמקת זאת, בכך שהנפת הברזל – הבא לקצר ימיו של האדם. על המזבח – הבא להאריך ימיו של אדם, ולכפר עליו. היא פעולה הגורמת, לחילול המזבח. ולכן לא ניתן להשתמש, באבנים שכאלו.

דין זה בא ללמד את ישראל, על חומרת איסור, שפיכות הדמים.

המצווה החותמת את הפרשה, היא שלא לעלות על המזבח במדרגות, כי אם בכבש משופע. וזאת על מנת, שלא תראה ערוות הכהן. כשהוא בא להקריב, על המזבח.

ודין זה בא להדגיש באזני ישראל, את חומרת איסור, גילוי העריות.

בכך ביקש הקב"ה ממשה, לומר לישראל, שישנם שלוש מצוות חמורות. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – מהם יש להיזהר, ובמיוחד במקום המקדש.

אך בכל אחת מהמצוות, מראים לנו חז"ל טעמים נוספים, לאיסור שבהם.

את האיסור להניף ברזל, למדו חז"ל כמשל. לדרך בה על האדם, להתנהג עם זולתו. "והרי דברים ק"ו, ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות. ע"י שמטילות שלום, אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל. המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו. על אחת כמה וכמה, שלא תבואהו פורענות"[4].

ואילו על המצווה לעלות בכבש, למדו מכך חז"ל – "והרי דברים ק"ו, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון. חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה"[5].

הנה כי כן, המצווה הפשוטה של הקמת בית לה', שם ניתן יהיה לקרוא בשמו. שזורה היא, יחד עם החיבה והרעות. שצריכים להיות בה, כל ישראל יחדיו.

לא ניתן לקרוא בשם ה', אם אין זה נמצא, אלא במקום בו כל שבטי ישראל, מתאחדים בו ונעשים כחברים. ובוודאי שאל לו לאדם, לחרוש רעת רעהו, לארוב ולהתנכל לו. שכן כל איש מישראל, הוא חשוב בפני עצמו, ואין לזלזל בכבודו.

הקב"ה מבקש ממשה, שעל פי דרך זו. הוא יציע את הלימוד, לפני העם – 'כשולחן הערוך' ומוכן לסעודה.

שכן גם אם האדם, ישנן אלף פעמים. את האיסור, שלא להניף ברזל, על אבני המזבח. הוא לא ידע, שיש כאן גם רמז לאיסור, לגרום לפירוד בין אנשים. וכן אם יחזור וילמד, את מצוות עשיית הכבש שבמזבח. הוא עדיין לא ידע, את כוונת הקב"ה בכך. שלא יעשה אדם דברים מגונים, למול חברו.

רק כאשר האדם יפנים, את דרך הלימוד הזו. ניתן יהיה לתת, את שאר פרטי המצוות, שבין אדם לחברו. ובכך מתאחדים הם שני הלוחות. על מצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחברו שבהם – לכלל תורה אחת, שלימה.

הקב"ה מבקש ממשה, שידגיש את מה שראו ישראל, במעמד הר סיני. כדרך לחזק בה, את ליבם. שלא יישאר בו ספק כלל.

אמנם הקב"ה, דיבר עם ישראל מהשמיים, ושם נמצא כבודו. אך אשו וגבורתו, נמצאים בארץ, על ההר עליו ירד ה'[6].

וכדי לקבל תורה בשלימות, וללמוד אותה, צריך לחבר בין הדבקים. שאמנם הקב"ה נמצא בשמי רום, אך בניו האהובים – נמצאים כאן בארץ. ולכן אדם הירא ואוהב את ה', יש לו לירא ולאהוב את זולתו. ובאם הוא מבין זאת, ניתן לצוות אותו, גם על שאר ענייני בין אדם לחברו, הבאים בפרשת משפטים.

על האדם השלם הזה, ניתן לומר שהוא הוא, המקיים את כל דברי ה'שולחן הערוך' בשלימות. 


[1] "אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהיה סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם'  – כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם" – רש"י שמות כא, א ע"פ המכילתא

[2] אלהי כסף – בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהיו של כסף שאם שניתם לעשותן של כסף הרי הן לפני כאלהות. ואלהי זהב – בא להזהיר שלא יוסיף על ב' שאם עשית ד' הרי הן לפני כאלהי זהב – רש"י שם כ, יט

[3] שמות כ, כא

[4] רש"י שם, כא

[5] שם, כב

[6] כי מן השמים דברתי – וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ – מכילתא. רש"י שם  יח

נגישות