הרמב"ם ב'מורה הנבוכים[1]' כותב על עניין סיפורי התורה. ובדגש מיוחד, על מסעי בני ישראל במדבר.
"יש כאן דברים שהם סתרי תורה גם כן, כבר נכשלו בהם רבים וצריך לבארם. והם אלו הספורים אשר ספר בתורה, אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם… וממה שצריך שתדעהו, כי אין בחינת הספורים הנכתבים, כבחינת הענינים הנראים. כי בענינים הנראים פרטים, מביאים לדברים צריכים מאד, א"א לזכרם מפני האריכות. וכשיתבונן האדם בספורים ההם, יחשוב שיש בהם אריכות או כפל דברים. ואילו היה רואה מה שסופר, היה יודע צורך מה שנאמר.
ומפני זה כשתראה בתורה ספורים בזולת המצות, ותחשוב שהספור ההוא אין צורך לזכרו, או שיש בו אריכות. אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים, המביאים לזכור מה שנזכר.
ומזה סדר זכר המסעות… אמר 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה", ומקום הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם. אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע. וידוע שאי אפשר להיות, וגם לא יצוייר, שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כלם. וממופתי התורה מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה, והמצא בו המן בכל יום. והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב, 'נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים'. והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם… 'ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם'. וכתוב בתורה 'לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם', ואלו כלם מופתים גדולים גלוים נראים.
וכאשר ידע השם יתעלה, שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הספורים. ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב, שאפשר לאדם לעמוד בו, כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום. או שהם מקומות, שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להזון באחד הצמחים אשר היו שם. או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים. ומפני זה הסיר המחשבות ההם כלם, וחזק עניני אלו המופתים כלם, בבאור המסעות ההם. שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם, ארבעים שנה".
בפרשתנו אנו נפגשים לראשונה, עם מסעות ישראל במדבר. "ויסעו מאיתם ויחנו בקצה המדבר"[2], וזה היה ביום השני, כיוון שביום הראשון הגיעו לסוכות[3]. על עניין זה, וכן על שאר מסעות ישראל במדבר, שואל הרמב"ם – וכי מה העניין של התורה, לספר לנו על כך. מה תועלת יש בידיעה, שביום ראשון היו בסוכות, ובשני חנו בקצה המדבר. שום אירוע מיוחד לא ארע בינתיים, המצריך סיפור דברים אלו.
תשובת הרמב"ם, מפתיעה לא פחות – עצם הסיפור, בא לחזק את אמתותו. אך כיצד סיפור זה מתקיים, ומקיים אמיתת התורה.
כדי לבאר זאת, יש להבין את מצוות סיפור ידיעת ה' לבנים, המופיע בפרשת בא. "למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'[4]". פסוק זה נאמר למשה, עוד טרם יצאו ממצרים, ואף לפני שלוש המכות האחרונות. משכך, מדוע דווקא כאן, מצווה הקב"ה את משה, לספר לבנים את ידיעת ה'. וכי לא ראוי יותר היה, לכתוב ציווי זה, כהקדמה לכל שליחותו של משה, במעמד הסנה. כדי לומר לו, לזכור ולספר, את כל הניסים והאותות. או אחרי היציאה, בזכירת כל המעשים, כסיפור לבנים? ע"פ דרכו של הרמב"ם, העניין מובן.
שכן מהו בעצם, סיפור יציאת מצרים.
מצינו בנביא את סיפורו של גדעון, והתגלות מלאך האלוקים אליו, למחרת ליל הסדר. "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן. וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ[5]". כאשר המלאך נגלה אליו, ואומר לו שה' עמו. עונה גדעון תשובה, שהיא קצת קשה – 'ויש ה' עמנו'? וכי על זה עונה לו ה' – 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל'. שעל זה דורשים חז"ל, שלימד זכות על ישראל. כדי להבין זאת, צריך שוב ללכת בדרך הרמב"ם.
מלאך ה' נגלה אל גדעון, בחג הפסח, אחרי ליל הסדר. ולכן גדעון מגיש גדי עיזים, ואיפת קמח מצות, להקרבה למלאך[6]. מדוע נגלה אליו ה', דווקא בזמן זה? מתשובת גדעון, ניתן להבין זאת. גדעון עונה למלאך, על כך שה' עמו – 'והיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר, הלא ממצרים העלנו ה". שכן אמש בליל הסדר, סיפרו לנו אבותינו, על נפלאות ה' ואותותיו. אשר שם במצרים, והוציא אותנו משם. אבל כיוון שכעת, איננו רואים ניסים או אותות, ואף נטשנו בכף מדין, סימן שאין ה' אתנו.
על כך פונה אליו, ועונה לו ה' – 'לך בכוחך זה', שלימדת זכות על בני, 'והושעת את ישראל'. הקב"ה מחזק את גדעון, בהבחנתו זו. שאין מציאות ה', תלויה בסיפור נפלאות ה'. כי אם בדרך, של סיפור ידיעת ה' – 'הלא שלחתיך'. ממש כשם שנאמר למשה, במעמד הסנה.
אך מהי אותה טעות, שבסיפור הנפלאות, שהביא לשכחת ה' והפך ידיעתו?
עד ימי גדעון, ישועות ה' נעשו, בדרך פלאית וניסית. 'שמש בגבעון דום', בימי יהושע. 'ומן השמים נלחמו הכוכבים ממסילתם', בימי שמגר וענת. וידוע שאי אפשר להיות, וגם לא יצויר – 'שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כלם'. ומשכך כאשר אין נפלאות – אות הוא שאין ה' בקרבנו. באם כל סיפורנו בנוי, רק על אותם האותות. ולכן גדעון מתלונן, על כך שאבותינו מספרים לנו, על נפלאות שכוחם יפה רק לשעה. ואם כן, איך ניתן לדעת את ה', בדרך זו.
ואו אז, פונה אליו ה', ועונה לו – 'לך בכחך זה והושעת את ישראל'. שבדרך זו של שינוי הסיפור, מנפלאות לידיעת ה'. תוכל להחזיר את ישראל, לידיעה, כי אני ה'. גדעון שהבין זאת, מבקש סימן בארץ. חורב על הגיזה, וחורב על הארץ. משום שאין הוא רוצה עוד מופתים שמימיים, שהיום הם נראים, ומחר אובד זכרם. כי אם סימן בארץ, בכלים של בני האדם.
זה מה שציווה ה' את משה, בתחילת פרשת בא. אמנם כבר עברו, שבע מכות על מצרים. ונעשו בהם, אותות ומופתים לרוב. אך ישראל טרם נושעו, ואף היו שקועים במצרים, במ"ט שערי טומאה. משכך, מה יש לספר לבנים, בשלב זה. וכי יצאו ישראל ממצרים. אלא שיש להבין, מהו סיפור יציאת מצרים.
שבהמשך הפסוק נאמר, 'אשר התעללתי במצרים' – ומפרש רש"י לשון שחוק, ולא לשון התאכזרות. דהיינו יש כאן עילה וסיבה, שעולל ה' במצרים. אך למי עולל ה' כך – לכל מי שהיה בארץ מצרים, וכמו שביאר רש"י על הפסוק בפרשתנו – 'ה' נלחם להם במצרים', בארץ מצרים. שכשם שאלו לוקים על הים, כך לוקים אותם שנשארו במצרים[7]. ואם כן – 'במצרים' זו הארץ. ובשעת המכות, היו גם ישראל בארץ מצרים. וגם בהם, שחק ה'.
אך כיצד שחק ה' בישראל, שהיו בארץ מצרים. הנה כאשר בא משה, ואומר להם, שה' שמע צעקתם. הם מאמינים ואף משתחווים, על הודעה זו. אך מיד אח"כ, ישנם התלונות – 'והצל לא הצלת את עמך', 'אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה'. ומדוע לא הופסק השעבוד, כבר אז. על כך ענה ה' למשה, כבר במעמד הסנה – 'ידעתי כי לא ישמע פרעה אליכם… למען רבות מופתיי'.
ולמרות זאת, נשלח משה כבר כעת, להוציא את ישראל ממצרים. וכך הוא מצווה, על פרעה ועל ישראל. בני ישראל שלא ידעו מכך, ורק שמעו שה' שמע צעקתם. לא ראו, כיצד הגאולה מתקדמת, ואיך הם ייצאו ממצרים. ממש כשם שפרעה, לא ראה צורך, להוציא את ישראל.
נתינת המכות, האותות והמופתים, בפרעה ובמצרים באו בדרך הטבע. וכך גם ראו זאת, ישראל ומצרים. במכת דם – היאור הפך לדם ממש, מכך שזרקו מצרים את ילדיהם וילדי ישראל ליאור. ואותם גופות, שנשמרות במים שנים רבות. יצאו בזמן מכת דם, והיו טרף לדגים. משיצא דמם, היאור נבאש, ומתו בו הדגים. והמצרים שחפרו סביבות היאור, יצרו בכך ביצות, בכל ארץ מצרים. ומשם באו הצפרדעים.
וכדרכם של ביצות, גם הכינים באו לארץ. כיתושי הביצות, שהיו באדם ובבהמה. זיהום כזה של הארץ, גורר ביאת חיות רבות. כמו בליבו של ג'ונגל, המלא ביצות – ועל כך, בא הערוב. אך גם מביא אתו, מכת מוות של דבר. לכל מי שנמצא בשדה – במכת הדבר. הזיהום מהמוות, של החיות. גורר גם שחין, על האנשים. ושינוי האקלים, יוצר את הופעת הברד הכבד, על הארץ. הרוח החזקה, שהביאה את הארבה, ואף לקחה אותו הלאה ממצרים. הביא לערפל[8] סמיך כל כך, עד כדי המשת החושך. ולבסוף באה מכת המוות, לארץ הרוסה ומזוהמת האוויר הזו – במכת בכורות.
כך ראו זאת מצרים, וכך גם ישראל. ועל זה אומר ה' למשה – 'בא אל פרעה', 'ולמען תספר'. שעל מציאות זו, של גילוי ה' בטבע. יש לספר באזני הבנים, ובכך לדעת את ה'. וכל זאת אף טרם יציאתם, שכבר כעת, ישנו סיפור לספר. וזוהי התעללות ה', בכל מי שבארץ מצרים. כיצד ה' סובב כל מאורע, והביא כל עניין לידי גמרו של דבר, ביציאת ישראל ממצרים. ועל כן כדי לדעת את ה', יש לספר זאת כך. ולא רק את הנפלאות והמופתים, שבגינם יצאנו ממצרים. שכוחם יפה רק לשעה, ולא לדורות. לעומת סיפור העניין כפי שהיה, שיש בכוחו להשריש את ידיעתו והאמתתו. בלא שום צורך, בסיוע חיצוני וזמני.
זה מה שכתב הרמב"ם, על סיפור מסעי ישראל בתורה. התועלת שבכך היא, שע"י סיפור עניינים טבעיים אלו, ניתן לדעת את ה'. גם בימים בהם אין מן, באר או ענני כבוד, אך ה' עדיין עמנו. זה מה שענה ה' לגדעון – 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל'. וגדעון בדורו כמשה בדורו[9]. 'וישע ה' את ישראל מיד מצרים… ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. כמשה רבינו בעבר, וכרמב"ם אחריו. הבאים לבאר לעם, איך ניתן לדעת את ה'.
ידיעת ה' כולה, באה מזכירת יציאת מצרים דווקא, ולא מסיפור הבריאה. כיוון שאז ראו ישראל, את עילת העילות שסובב ה', בארץ מצרים. לישראל ולמצרים כאחד. ואו אז נגלה הקב"ה, לא רק כ'אלוקי השמים', כי אם כ'אלוקי השמים ואלוקי הארץ'.
שאמנם המופתים, אכן היו כמופתים, אך רק במשמעותם. ואילו הופעתם באה בדרך הטבע, כשמשמעותם היא המופת. ובזה מתעלה ה' – 'אלוקי השמים ואלוקי הארץ'.
[1] חלק ג פרק נ
[2] שמו יד, כ
[3] רש"י שם
[4] שמות י, ב
[5] שופטים ו, יב – יד
[6] שם, יט
[7] רש"י שמות יד, כה
[8] העפר הגעשי שהתפרץ בהר סונטריני
[9] ראש השנה כה:
