בזמן קריעת ים סוף, כשהיו המצרים על שפת הים, הם החלו לרוץ כמטורפים ומהומהמים לקראת המים[1]. וזאת למרות שהם אמורים היו, לברוח מהים. ביחד עם זאת המצרים מכריזים, שה' נלחם גם במי שנשאר מאחור, בארץ מצרים. וכשם שהם לוקים כאן, כך לוקים אלו שבארץ מצרים[2].
המרחק שבין העיר פיתום, הנמצאת בקצה המדבר. לבין העיר רעמסס שבמצרים, הינו שלושה ימי הליכה. ולמרות זאת ידעו המצרים, מה קורה כעת בארץ. וכיצד אחיהם שנשארו מאחור, לוקים כמותם, במים השוטפים אותם.
מכיוון שכל מימות שבעולם נבקעו[3] באותו הלילה, גם הים התיכון עלה על מצרים[4], והחל להציפם. ברוח קדים עזה, ההולכת לכיוון ים סוף, כל הלילה. ממש כשם שארע, בסוף 'מכת הארבה'. אז נתקעו כל הארבה בים סוף, כשהם מונהגים, ברוח קדים עזה.
המקום בו נפגשו הימים – היה 'פי החירות', שבנוי כמין משפך גדול, לכיוון ים סוף[5]. כך שהרוח יצרה, מעין מערבולת, שהקפיאה את ים סוף[6]. וישראל עברו בתוך השבילים, שנוצרו בים. וכאשר הגיעו מימי הים התיכון, עד לשם, פסקה הרוח. מכיוון שהיא נחסמה, במים שסתמו את המעבר, שבפי החירות.
המצרים שראו את הים, העולה עליהם מכיוון מצרים. וכל מה שנשאר במצרים, נשטף לים סוף. ולכן הם נאלצו לברוח, כמו מטורפים, לכיוון הים.
משום ששם יותר בטוח, מאשר הגל, שמאיים עליהם לטובעם.
הכשרים[7] שבמצרים, נשטפו בגל שהגיע מהים התיכון, והם מתו ישר. הבינוניים נשטפו תחילה, לתוך ים סוף. אך לאחר שעבר עליהם הגל, הם מתו. ואילו הרשעים שבהם, לא די שהם נשטפו פנימה לים, אלא שגלי ים סוף, הכו בהם מלמעלה. ואילו גלי הים התיכון, משכו אותם מלמטה, כשהם כבר בים סוף. והם מתו, רק לאחר ייסורים רבים[8].
המים ששטפו את ארץ מצרים, הביאו עימם, את כל מה שלא לקחו ישראל מהמצרים, ב'ביזת מצרים'. ולכן גדולה הייתה, 'ביזת הים' מ'ביזת מצרים'. עד כדי כך, שמשה היה צריך, להסיע את העם מהים. ולהמשיך את המסע, לעבר הר ה'. שאר הביזה שלא נקלחה, הושארה שם בשפת ים סוף. וזאת על מנת, שיבואו אח"כ האומות, ויראו את הכבוד שלו זכו ישראל. בכך שלמרות כל מה שלקחו עמם, נשאר עוד מה לקחת. ודבר זה מעיד, על גודל הביזה.
כשיתרו מגיע לפני משה, ושומע על קריעת ים סוף. הוא יודע לומר, שבדבר אשר זדו המצרים, וחשבו לעשות לישראל – סוף שבא עליהם. שבתחילה בקשו המצרים, לזרוק את ילדי העברים ליאור, על מנת שהמים יטביעום. ועכשיו נזרקו המצרים, לתוך המים, והים טבעם.
אך ישנה עוד מידה, שנמדדה מול המצרים, במכה זו. והיא הכיסוי, שכיסה הים אותם. שכן המצרים בקשו, להטביע את הילדים, על מנת שלא יעלו עליהם מן הארץ. ומכיוון שהם היו, כקוצים בעיני המצרים[9]. המצרים התחכמו, לכסות אותם במים, ובזה הם נרגעו. וכעת על הים, כיסה הקב"ה את כל חיל פרעה. ובכך סר הפחד, ועול השעבוד של המצרים, מישראל. ובזה זכינו לצאת, לחירות עולם.
יחד עם גזירת זריקת הילדים, המצרים שעבדו את ישראל. שבנו להם את ערי המסכנות, 'פיתום' ו'רעמסס'. ולכן דווקא משם, יצאו ישראל. שביום ט"ו בניסן, יצאו כל צבאות ה' מ'רעמסס'. ואילו בליל כ"א בניסן, יצאנו מ'פיתום', שהפך כעת ל'פי החירות'. המבשר את גאולתנו, ופדות נפשנו.
[1] "נסים לקראתו" – שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים – רש"י יד, כז
[2] "נלחם להם במצרים" – במצריים ד"א במצרים בארץ מצרים שכשם שאלו לוקים על הים כך לוקים אותם שנשארו במצרים – רש"י שם , כה
[3] רש"י שם, כא
[4] מה עשה הקדוש ברוך רמז לארץ מצרים ועלתה והיו רואין מלחמה בים שנאמר ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל – שמות רבה כא, יא
[5] הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין, והם שני סלעים גבוהים זקופים והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים – רש"י שם, ב
[6] היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת, שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים. כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם (ע"פ איוב י"ב כ"ג). כי בעבור זה חשבו, אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל. אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים, לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם. וזה טעם וחזקתי את לב פרעה, ויבאו אחריהם שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים. ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים – הרמב"ן שם, כא
[7] אלו שנשארו במצרים ולא נתנו רכב ופרשים לפרעה – היו הכשרים שבהם, אלו שנתנו את הבהמות לפרעה ולא רדפו אחרי ישראל – היו הבינוניים. ואילו המצרים שרדפו אחרי ישראל – היו הרשעים שבהם.
[8] "כמו אבן" – ובמקום אחר צללו כעופרת ובמקום אחר יאכלמו כקש הרשעים כקש הולכים ומטורפין עולין ויורדין בינונים כאבן והכשרים כעופרת שנחו מיד – רש"י שמות טו, ה
[9] רש"י שמות א, יב
