פרשת יתרו – עושה חסד לאלפים

פרשת יתרו – עושה חסד לאלפים
הרב איתמר הרשקו

בדיבר השלישי בו ציווה ה’, “לא תעשה לך פסל וכל תמונה[1]“. ישנה הבטחה אלוקית, לשמירת הברית עם ישראל לדורי דורות. שאמנם אין הקב”ה עובר על מדתו, למחול על עוון ע”ז[2]. אך יחד עם זאת, על עשיית החסד של האדם – יש שמירה לטובה עד אלפיים דור[3].

הדרך בה פירש רש”י עניין זה, היא ע”י הבאת הפסוק שב’י”ג מידות’[4]. למרות שאנו עסוקים כעת, בעניין ‘עשרת הדברות’. וכל זאת על מנת להדגיש, שהחסד כאן הוא מעשי האדם, ולא חסדי ה’. וכנגד מעשיו הטובים, זוכה האדם לו ולבניו אחריו.

הדיבר השלישי, הינו בעצם הדיבר הראשון, שפירט משה רבינו לבדו[5]. שאת שתי הדברות הראשונות אמר הקב”ה. ומכיוון שישראל לא יכלו לעמוד בכך, פירט משה רבינו את שאר הדברות.

עניין עשיית הפסלים, היה לרועץ בעם ישראל. למן היותו לעם, בחטא העגל. ועד להגלותו מן הארץ בגלל חטאי מנשה, שהעמיד צלם בהיכל[6].

אך יחד עם זאת, כל הטובה באה לנו לרגל זאת. שכן לאחר חטא העגל, כרת הקב”ה ברית שאינה חוזרת לעולם. כך שהטובה בוודאי תבוא לבסוף, ואף עבירה לא תמנע זאת[7].

שאמנם מי שאוחז מעשי אבותיו, נענש עד ארבע דורות[8]. וכל זאת משום, ש’עד כאן רחמי האב על בניו[9]‘. וישנו קשר בין החוטא הראשון, וממשיכי דרכו. אבל בעושי החסדים, נשמר להם הדבר, פי חמש מאות. עד לאלפיים דור[10].

ולכן כבר ב’עשרת הדברות’, מדגיש הקב”ה לישראל את אהבתו להם. שאף אם חוטאים הם לפניו, בעשיית פסלים הפסולים מיסודם. אין זה אלא קלקול בר חלוף. ואילו אהבת הקב”ה לישראל, בזכירת חסד הנעורים[11] – עומדת היא לאלף דור.

את העניין הזה, התקשו הנביאים לראות. שכן ירמיהו מתפלל לה’, ומשמיט את נוראותיו[12]. מכיוון שנכרים מקרקרים בהיכלו[13]. ודניאל השמיט בתפילתו את גבורת ה’, כיוון שנכרים משתעבדים בנו. ואילו אנשי כנסת הגדולה, החזירו עטרה לישנה. כשגילו לנו ש’אלו הן נוראותיו’, בכך שהקב”ה מאריך אפו לרשעים. וזו גדולתו בכך, ששומר על אומה קטנה, בין שבעים זאבים.

ולכן כריתת הברית לאלפים, היא המעמידה את ישראל, עד לסוף כל הדורות.

את הדבר הזה, גילה יצחק אבינו. כשבא ולימד סנגוריה, על בניו של מקום[14].

וזאת משום, שיצחק עקד את עצמו לפני ה’. וכבר הבטיח הקב”ה על חסד שכזה, שכר לאלפים דורות. ולכן כל הדורות כולם, בכלל אותם אלפים דורות[15]. ובזה מחזיר יצחק אבינו, לכלל ישראל – את כל מי שהתרחק והוציא עצמו מהכלל.

משום כך רש”י הביא, את כריתת הברית שב’י”ג מידות’. כדי לבאר את הדיבר השלישי, שב’עשרת הדברות’. שזהו הדיבור הראשון, שפירט משה. והביא בכך את עם ישראל, לכלל אהובי ה’ ובניו.

ובדורנו אנו, דור שיבת ציון. קמים וניצבים חסדי ה’ עמנו, בהחזרת כל ישראל לארצם. והשלמת הברית שנכרתה עם אבותינו, בימי נעורינו.


[1] שמות כ, ד

[2] רש”י שם, ה

[3] נוצר חסד, שאדם עושה לשלם שכר עד לאלפים דור – שם, ו

[4] נוצר חסד שהאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפים דור. כך היא הנוסחא במקצת ספרי רש”י. אך יש נוסחאות שכתוב בהם ‘ועושה חסד’ וגו’, נוצר חסד שהאדם עושה וכו’, והוא הנוסחא היותר אמיתית (אמ”ש). וקשה דהביא האי קרא נוצר חסד דכתיב בפרשת כי תשא והכא כתיב ועושה חסד וגו’. וי”ל כדי שלא תטעה לפרש הקרא דהכא האי דכתיב ועושה שב אל הקב”ה כלומר שהקב”ה עושה חסד לאלפים ותו לא והא כתיב חסדי ה’ כי לא תמנו וגו’ לכן הביא קרא דנוצר חסד וגו’ שפירושו חסד שהאדם עושה נוצר לו הקב”ה שכרו עד אלפים דור ה”נ האי קרא ועושה חסד שמלת ועושה שב אל האדם כלומר האדם שעושה חסד הקב”ה משלם שכרו עד אלפים דור

[5] מלמד שאמר הקב”ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לאדם לומר כן א”כ מה ת”ל עוד אנכי ולא יהיה לך שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו (קושיית א”כ כו’ פירוש לפי זה שמוכח מאת כל הדברים האלה שגם שאר עשרת הדברות כולם אמר הקב”ה בדבור אחד א”כ מה ת”ל אנכי וגו’ ר”ל מה בא להודיענו במה שפרט לשון ב’ דברות אלו מהשאר מדהוציאם בלשון זה שהמשמעות דוקא אלו שנים בפרט מפי הגבורה יצאו והלא לפי זה כולם כמוהם הקב”ה בכבודו ובעצמו דברם ותי’ שחזר ופירש וכו’ ור”ל באותו החזרה לא החזיר ללמד על הכלל יצא אלא על הפרט אלו ב’ דברות ראשונות ביחוד ודו”ק) – רש”י שם, א

[6] אך לא שב ה’ מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה – מלכים ב כג, כו

[7] “ה’ ארך אפים”, לצדיקים ולרשעים כשעלה משה למרום מצאו משה להקב”ה שהיה יושב וכותב ה’ ארך אפים א”ל לצדיקים אמר לו הקב”ה אף לרשעים אמר לו רשעים יאבדו אמר לו הקב”ה חייך שאתה צריך לדבר כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים אמר לו הקב”ה והלא אמרת לי לצדיקים אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים – רש”י במדבר יד, יח

[8] “פקד עון אבות על בנים”, כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם שכבר פירש במקרא אחר לשונאי. “ועל רבעים”, דור רביעי – רש”י שמות לד, ז

[9] רש”י בראשית כא, כג

[10] נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים – רש”י שמות לד, ז

[11] ירמיהו ב, ב

[12] עשה חסד לאלפים ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם האל הגדול הגבור ה’ צבאות שמו – ירמיהו לב, יח

[13] אתא ירמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו. לא אמר נורא. אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו, אדרבה זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב”ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות – יומא סט:

[14] אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש”ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד, כב) בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל כ”ה דלילותא פשו להו כ”ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת”ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו – שבת פט:

[15] תימא וכי חושבנא אתא רש”י לאשמועינן. וי”ל דק”ל הא דכתיב נוצר חסד לאלפים אי אפשר שיהיה כפשוטו כיון שאין כל ימי עולם כי אם ששת אלפים לא יגיע העולם מתחלתו ועד סופו אפילו לאלף דור ל”פ דלא אתא קרא לאשמעינן אלא שיעורא דמדה טובה – שפתי חכמים שמות כ, ו

נגישות