שיחה פרשת יתרו תשפ”א

שיחה פרשת יתרו תשפ”א
פרשת השבוע, פרשת יתרו, ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א, רבנים, שיעורים

וישמע יתרו

 “וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה’ את ישראל ממצרים”, אומר רש”י, מה שמועה שמע ובא , קריעת ים סוף ומלחמת עמלק מה הצורך בתוספת של מלחמת עמלק. “שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת” (שם טו, יד), כולם שמעו על קריעת ים סוף, מה הצורך בתוספת מלחמת עמלק? “ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה'” (שם יח , ח), אומר רש”י: “למשוך את לבו לקרבו לתורה”. למה משה היה צריך לספר לו, הרי התורה אומרת שהוא שמע את יציאת מצרים, הנס הגדול ביותר, והוא שמע גם את קריעת ים סוף ומלחמת עמלק? נכון שבדר”כ חתן אוהב לספר לשווער כל מיני סיפורים… אבל למה הוא היה צריך לספר לו את הדברים שהוא כבר שמע? ואחרי שמשה מספר לו, כתוב “ויחד יתרו” (שם שם, ט). אומר רש”י שני פירושים, או שנעשה בשרו חידודים חידודים, או לשון שמחה. למה בשרו נעשה חידודים חידודים על מה שקרה לפרעה ולמצרים רק עכשיו, כאשר משה מספר לו, הלא הוא כבר שמע לפני כן? אנחנו שואלים למה משה רבינו היה צריך לספר לו, ורש”י עונה שמשה עשה את זה כדי למשוך את לבו קרבו לתורה. אבל בשרו של יתרו היה צריך להיות חידודים חידודים מיד כשהוא שמע מה הקב”ה עשה, בפרט שהגמרא אומרת (סוטה יא.) ששלושה היו באותה עצה של “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” (שמות א, כב), יתרו, איוב ופרעה. איוב קיבל ייסורים כי שתק, ויתרו ברח וקיבל שכר. אז יתרו ידע בדיוק מה קרה, למה בשרו של יתרו נהיה חידודים חידודים רק אחרי שמשה סיפר לו?

 שמיעה מתוך תורה

הפירוש הוא כך. הרמב”ם כותב מהי הדרך שבה האדם יגיע לאמונה בה’? אפשרות אחת בהל’ יסודי התורה (פ”ב ה”א), היא להתבונן בבריאה, “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” (ישעיהו מ, כו). אברהם אבינו ראה בירה דולקת, מאירה, וכך הוא הכיר את הקב”ה, “מבשרי אחזה א -לוה” (איוב יט, כו). זו אפשרות אחת. האפשרות השנייה כתובה בהל’ תשובה (פ”י ה”ו), והיא כאשר האדם מחובר לתורה ולת”ח – “באהבתה תשגה תמיד” (משלי ה, יט). והרמב”ם בספר המצוות (מ”ע ג’) מוסיף בשם הספרי שע”י עסק התורה אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

בתהילים פרק י”ט כתוב, “השמים מספרים כבוד א -ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביא אומר ולילה ללילה יחוה דעת… בכל הארץ יצא קוום” (תהילים יט, ב- ד). המלבי”ם מסביר על הפסוק “תורת ה’ תמימה משיבת נפש” (שם שם, ח) שאחרי שהגילוי של כבוד ה’ בעולם דרך הבריאה, דוד המלך כותב שיש דרך נוספת של גילוי כבוד ה’ בעולם, והיא ע”י דרך החקירה והעיון בתורה. אומר האב”ע (תהילים יט, ח), וכך אומר המאירי בפרושו לתהילים על הפסוק הזה: אל תחשוב שהשמים מספרים כבוד א -ל זו הדרך היחידה להגיע לאמונה בה’, “תורת ה’ תמימה משיבת נפש” גם תביא את האדם לאמונה בקב”ה. התורה מעדנת ומרוממת ומקנה לאדם את מה שהוא רוצה שיהיה לו ברוחניות. בתוך “השמים מספרים כבוד א -ל” יש את “תורת ה’ תמימה משיבת נפש”, באמצעות התורה אפשר גם להגיע ליותר. לא רק להכיר את ה’ ולהאמין בו, כמו שיתרו מעיד על עצמו “עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלוהים” (שמות יח, יא), הייתה לו ידיעה בעלמא. משה רבינו לא הוסיף ליתרו רק את הכרת הקב”ה דרך השמים מספרים כבוד א -ל, אלא הוספה בדרגה עמוקה יותר, כמו שאומר רש”י “למשוך את לבו לקרוב לתורה”. אל תתסכל על המציאות רק בעיני בשר ודם, אלא תסתכל בעין של התורה. אל תאמין בקב”ה רק בראיה שכלית, במשקפיים של תורה הכל נראה אחרת. לכן משה רבינו חזר וסיפר, משום שיש משמעות למה שהתורה אומרת – היא משפיעה על האדם, היא יוצרת הוויה חדשה. “ויחד יתרו” זה רק אחרי שהוא שמע ממשה רבינו את מה שקרה. כל עוד שהמבט שלו היה בעין טבעית, זה לא הביא אותו למצב שבשרו נעשה חידודים חידודים, אבל כששומעים את מה שהקב”ה עשה מפי אישיות כמו משה רבינו – הכל מקבל מבט אחר, לכן רק אז “ויחד יתרו”.

מחיית עמלק

ומה זה קשור לקריעת ים סוף ולמלחמת עמלק? קריעת ים סוף בטאה בעצם שהקב”ה לוחם בעד ישראל, “ה’ נלחם להם במצרים” (שמות יד, כה); אך מלחמת עמלק לכאורה זה הפוך – עמ”י נלחם על כבודו של הקב”ה. הרי מה זה עמלק? “אשר קרך בדרך” (דברים כה, יח), מצנן את האמבטיה. “שמעו עמים ירגזון”, והוא הגיע מרחוק להילחם. עמלק בגימטריא ספק. כתוב בתשובות הרמ”א (סימן ה) “אין שמחה כהתרת הספקות”. זה ביטוי ידוע, שם זה המקור שלו. אין שמחה כמו מחיית עמלק. לכן משנכנס אדר מרבים בשמחה, כידוע. מתחילים את מחיית עמלק, הספקות. כשיתרו רואה שגם עמ”י הוא מוסר את נפשו על כבוד ה’, מאיפה זה בא? הוא יודע שעמ”י הוא העם הנבחר, האו יודע שהקב”ה בחר בהם ואוהב אותם, הוא רואה שזה כמים הפנים לפנים. ולמה ישראל נצחו במלחמת עמלק, כמו שהמשנה אומרת (ר”ה ג, ח): “כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים”, יתרו רצה להבין מאיפה זה בא. הוא בא לשמוע את הסיפור מפיו של משה רבינו. “למשוך את לבו לקרבו לתורה”, התורה נותנת לאדם מבט אחר על החיים. למרות שידיעה הייתה לו קודם, אבל זה לא מספיק. “עתה ידעתי” זה לא מספיק.

 העיקר זה התורה

זה מסביר לנו עוד נקודה. הפרשה הזאת של יתרו, יש מחלוקת בין הראשונים אם היא הייתה לפני מתן תורה או אחריו. לאותן השיטות שזה היה אחרי מתן תורה, למה בתורה זה נכתב קודם? כדי ללמד את מה שאמרנו. כשאדם ניגש למתן תורה הוא צריך לדעת עד היכן הדברים מגיעים. עד לאיפה זה יכול להביא אותם, אפילו גוי, אפילו יתרו, כשהוא שמע את הדברים ממשה רבינו, ומשה רבינו סיפר לו כדי למשוך את לבו לקרבו לתורה. וכאשר העיקר זה התורה, הכל נראה אחרת.

התורה נותנת את המשמעות

ראיתי בספר של אחד האדמורי”ם ממודזיץ’, שהוא אמר שיתרו התפעל מהחתן שלו. יש לי חתן כזה בעל מופת, הוא זורק את המטה וזה נהיה נחש, הוא מרים את היד ובאות כינים, הוא מרים את היד במלחמת עמלק ויש ניצחון, כזה “בבא”. אמר לו משה רבינו, כמו שאומר רש”י, למשוך את לבו לקרבו לתורה, אל תתפעל ממופתים, הכל זה תורה. מופת בלי תורה הוא כלום. הגמרא (נדה ל:) אומרת שתינוק במעי אמו מלמדים אותו את כל התורה כולה, נר דלוק על ראשו והוא רואה מסוף העולם ועד סופו; וכשהוא נולד בא מלאך ומכהו על פיו והוא שוכח הכל. אבל למה הוא מפסיק לראות מסוף העולם ועד סופו? לא כתוב שהמלאך מכבה לו את הנר. התשובה היא, שכן הוא רואה מסוף העולם עד סופו כשמלמדים אותו תורה, אבל כשאין תורה זה לא עוזר.

רואים את הקולות

 “וכל העם רואים את הקולות” (שמות כ, יד), אומר רש”י במסכת ברכות (ו:), בד”כ שומעים קולות, וכאן ראו את הקולות. אומר המהרש”א מה כוונת רש”י, כשהקב”ה אמר את עשרת הדברות, נראו גלי הקול בצורת אותיות. מוסיף הגר”א, למה היו צריכים לראות? מה שאדם רואה פחות נשכח ממה שהוא שומע. ראייה זה משהו יותר חזק. “לא תהא שמיעה גדולה מראיה” (ר”ה כה). איך אומרים בקדושה בשבת “והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי”. אומר הגר”ח מוולוז’ין, זה מה שיהיה לעתיד לבוא, כמו בהר סיני. ההתעלות תהיה כ”כ גדולה, הדברים יהיו כ”כ ברורים, כמו “וכל העם רואים את הקולות”, ראו את גלי הקול, כמו שאומר הגר”א שראיה יותר נצרבת בזיכרון משמיעה.

 נעשה ונשמע

שואל השפ”א על חג השבועות בשנת תרל”ה, למה זה היה מחויב המציאות שיהיה כך במתן תורה? “רואים את הקולות”. האם זה רק כדי שיהיה מוחשי, כדי שייזכר יותר? זה חשוב מאוד, אבל זה לא הכל. עמ”י הקדים נעשה לנשמע, “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע” (שמות כד, ז), זה כתוב בפרשת משפטים. למה זה לא כתוב פה במתן תורה? פה כתוב “כל אשר דיבר ה’ נעשה” (שמות יט, ח), הקדימו נעשה לנשמע זה כתוב אח”כ. מתן תורה מחולק לשתיים, חלק בפרשת יתרו וחלק בסוף משפטים, שם התורה מדברת על הברית שהקב”ה כרת עם ישראל. פה התורה מספרת את מה שהקב”ה רוצה לתת לנו מצדו, מצד הנותן. שם התורה מספרת על מה שעמ”י קיבל על עצמו מצד המקבל. היו פה שני עניינים במתן תורה, הנתינה והקבלה. הקדימו נעשה לנשמע זה בא לבטא יותר את הצד של המקבל.

כפה עליהם הר כגיגית

מה המשמעות של זה? תוס’ בשבת (פח.) שואל, אם הקדימו נעשה לנשמע למה היה צריך לכפות הר כגיגית? ממתי כופים כשיש רצון? עונה התוס’, שמא יחזרו בהם כשיראו את האש הגדולה. הגמרא (ע”ז ב:) אומרת שלעתיד לבוא הגוים יבואו בטענה לקב”ה, למה לא כפית עלינו הר כגיגית כמו על עמ”י? מה הפשט בתוס’? הקדימו נעשה לנשמע, כותב הרב בשני מקומות (באורות התורה בפ רק ח’, ובעין איה על ברכות בפרק שביעי באות ד’), כשמדברים על עשייה, אז אנחנו מקבלים את הרושם שלומדים כדי לדעת מה לעשות. אבל כשאדם חוץ מעשייה הוא גם שומע אחרי הקבלה לעשות, סימן שמה שהוא לומד את התורה זה לא בגלל ההיכי תמצי לבצע, זה בגלל שהוא מאמין בסגולת התורה, ביקרת התורה מצד עצמה. זה לא בגלל הצד המעשי של התורה. הרב כותב באדר היקר שזקני ת”ח, התועלת שהם מביאים לאדם מצד הסגולה שבהם, אע”פ שבזקנתם הם לפעמים לא מלמדים ולא שומעים אותם, זה הרבה יותר גדול מאלה שחושבים שכשהם עושים דברים בפועל הם משפיעים יותר בשטח.

היגיעה מביאה למציאה

מוסיף השפ”א על שבועות, גם זה בשנת תרל”ה, ששמיעה זה ביטוי לדבר שלמעלה מהשגות של האדם, ועשייה זה דבר שברובד של האדם, אחרת לא שייך לדבר בלשון עשייה. הקדמת נעשה לנשמע זה כמו שחז”ל אומרים, “יגעת ומצאת תאמין” (מגילה ו:). מה הפירוש? “נעשה” זה כמו היגיעה, “מצאת” זה כמו השמיעה. כשאדם יגע הוא בסוף לא מוצא בגלל היגיעה, בגלל היגיעה הוא מגיע להשגות הרבה מעבר שהוא היה מגיע בלעדיה. זה לא כמו במקצוע אחר שיש רק עניין לדעת ידע טכני, בתורה ע”י עצם היגיעה הקב”ה עוזר לגדול בתורה, בזכות העמל עצמו האדם מגיע מעבר לדרגתו. וכך כותב החת”ס בתשובות באו”ח, מה זה שהראב”ד כותב בכמה מקומות “רוח הקודש הופיע בבית מדרשנו” או “דבר זה נגלה לי בסוד ה’ ליראיו”? לא מדובר על נבואות, מדובר על סייעתא דשמיא מיוחדת שהקב”ה משרה על ת”ח שבגלל היגיעה שלהם הוא נותן להם השגות והבנות מעבר למה שהם היו יכולים להגיע מבחינת שכלית לבדה. ישראל הקדימו נעשה לנשמע, הכוונה שהם הבינו שהחיבור לתורה הוא לא רק מבחינת המעשים, אלא זה כמו היגיעה שתביא למציאה, ומציאה באה בהיסח הדעת כדברי הגמרא (סנהדרין צז.).

כפייה מוציאה כוחות גנוזים

אומר המהר”ל בתפארת ישראל (פרק לב), שהקב”ה כפה הר כגיגית כדי שנדע שהתורה לא באה בגלל שאנחנו הסכמנו לקבל אותה, היא גבוהה הרבה יותר מזה. כפייה מכריחה את האדם להוציא מעצמו כוחות שאולי הוא לא יודע שהם קיימים בו. אם הכל היה תלוי רק ברצון האדם אז לא תמיד האדם נמצא במדרגה שהרצון שלו כ”כ מפותח והתשוקה שלו מבטאת את הכל, לכן הקב”ה לא רצה שהכל יהיה תלוי רק ברצון האדם והוא כפה הר כגיגית.

התבטלות לתורה

הגמרא (שבת פח.) מספרת על “ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא. א”ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו! ברישא איבעי’ לכו למשמע, אי מציתו – קבליתו, ואי לא – לא קבליתו. א”ל, אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן “תומת ישרים תנחם” (משלי יא, ג), הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו “וסלף בוגדים ישדם” (שם)”. מה הקשר בין הקדמת נעשה לנשמע לבין זה שיצא דם לרבא? צדוקי לא יכול להבין אדם שיאמר נעשה ונשמע, אדם שמתבטל לגמרי לתורה. לכן רבא למד בלי לשים לב שיוצא לו דם מהאצבע. זה בעצם מה שחז”ל אומרים שהקדמת נעשה לנשמע מבטאת שהחיבור שלנו לתורה הוא סגולי, לא רק בצד המעשי. ולכן בלי התמסרות מוחלטת זה לא הולך – בלי יגיעה טוטאלית לא מגיעים למציאה, לא מגיעים להבנה אמיתית; ואת זה צדוקי לא יכול להבין.

זיכוך הגוף לקבלת התורה

אז יש לנו הקדמה אחת למתן תורה שלומדים מיתרו. צריך את משה רבינו למשוך את לבו לקרבו לתורה, לדעת במה אתה מתעסק כאן. מה שתראה ב תורה לא תראה בדברים אחרים. לכן כתוב בהמשך הפרשה שהקב”ה אמר לעמ”י שצריך גם הכנה פיזית “אל תגשו אל אישה” (שמות יט, טו) ומשה רבינו ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה, זיכוך הגוף. זה כתוב כאן בפרשת יתרו. אבל פרשת נתינת התורה כתובה גם בפרשת ואתחנן. אבל שם אין הבלטה של מה שכתוב פה. פה כתוב שהיו “קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה” (שם שם, טז), וצריך ללמוד תורה מתוך חיל ורעדה, וצריך להגביל את העם כדי לקדשו. תנחומים לידיד הישיבה ר’ מוטי זוננפלד על פטירת אמו ע”ה, המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

 ותקרבון אלי כולכם

{אמרתי פעם על הפסוק “ותקרבון אלי כולכם” (דברים א, כב) שכתוב אחרי המרגלים, אומר רש”י, בערבוביא. ורש”י מוסיף, ולא כמו שהיה במתן תורה, אלה לחוד ואלה לחוד. מה כוונת רש”י? כשאני הולך להביא לכם תורה, ששם הייתם צריכים להידחף ולרוץ, שם כל אחד נשאר איש על מחנהו ואיש על דגלו. כשאני שולח מרגלים וזה לא היה צריך להיות, שם צעירים דוחפים את הזקנים? כשהרב אומר תורה שם צריך לדחוף, אבל כששולחים מרגלים לא צריך לדחוף. זה מה שרש”י אומר. משה רבינו לא רק אמר שזאת בעיה שכולם באים ביחד ודוחפים, יותר מכך, למה כשבאים ללמוד אף אחד לא נדחף?}

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם

נחזור לעניינו. התורה מספרת לנו בפרשה על חיל ורעדה וכו’, כל מה שכתוב בפסוקים. אבל בפרשת ואתחנן כל זה לא כתוב. שם משה רבינו אומר להם “כי הוא חייכם” (דברים לב, מז) אתם הולכים לקבל תורה שתקיימו אותה בא”י, וא”י זו ארץ החיים. משה רבינו לא אומר להם את כל התיאור שכתוב כאן בספר שמות. שם כתוב “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” (שם ד, טו). למה? “כי לא ראיתם כל תמונה”. לפני תשעה באב הזכרנו על זה שמשה רבינו אמר להם את זה לפני נתינת הלוחות השניות, ומכאן לומד הרמב”ם שאדם צריך להיזהר, לא להינזק ולא להזיק. יש קורונה. אבל מה זה קשור לפסוק? איך אזהרה מע”ז קשורה לשמירת הגוף? מפני שכמה שאדם הוא יותר רוחני אז הוא חייב להעריך את חיי האדם הרבה יותר מאדם שאינו חי חיים רוחניים. על זה אומרת התורה, אתם שלא ראיתם כל תמונה, אתם שקבלתם את התורה, אתם יודעים מה זה השגות רוחניות. אדם זה לא רק בשר ודם חומרי, יש חלק רוחני ומשמעות רוחנית לחיי האדם, אז חיוב “ונשמרתם” הרבה יותר גדול. אנחנו יודעים שבמהותו האדם הוא רוחני. התורה אומרת, אתם הייתם בהר סיני ולא ראיתם כל תמונה, קבלתם תורה. אתם יודעים מה המשמעות של החיים, אז ממילא חובת השמירה על הגוף גדולה פי כמה וכמה. אם א דם כזה לא נזהר זה הרבה יותר גרוע. אמר לי פעם מישהו שלמד פעם בישיבה, שבזמן שאבי זצ”ל היה נותן שיעור, כשהיה צעיר, הוא אמר את השיעור בהתלהבות רבה. אמרו לו פעם, כשהרב אומר שיעור אז הדוכן של הכהנים, הבימה, חייבת במעקה… כשמדברים על תורה גם צריך ונשמרתם.

כי הוא חייכם

בפרשת ואתחנן התורה מדברת לפני הכניסה לא”י. שם אומר להם משה רבינו “כי הוא חייכם”, “אתהלך לפני ה’ בארצות החיים” (תהילים קטז, ט) הכוונה על א”י. דהיינו, כל עוד שלא הגענו לשם, מדבר סיני, יכולה להיות סתירה בין אישיות האדם לתורה האלוקית. אז יש צורך בכפייה, אז א”א לסמוך על רצון האדם. אם הוא לא מרגיש שהתורה היא החיים שלו, יש חשש שהוא יחזור בו. אבל בלוחות השניות שם משה רבינו מזכיר להם, אתם נכנסים עכשיו לא”י, “אין תורה כתורת ארץ ישראל” (ב”ר טז, ד). שם האדם יכול יותר להרגיש כי הוא חייכם, זה החיים, ושם ודאי שאין צורך בכפייה. “הדור קבלוה בימי אחשוורוש” (שבת פח.). אומר רש”י, מאהבת הנס. הם אמנם היו בגלות, אך הרמב”ם בתחילת מגילה כותב שרוב היהודים היו בא”י. היה חיבור, כמו שאסתר אומרת “ואיכה אוכל וראיתי באבדן מולדתי” (אסתר ח, ו), שם יש הרבה יותר כלים לחיבור לתורה מאשר דור המדבר. בתחילת הדרך יש צורך בכפית הר כגיגית, כמו שהרב והמהר”ל אומרים, לכן היה דגש בפרשת יתרו על העשייה. בפרשת יתרו לא מוזכר נעשה ונשמע, כדי להבליט שמצד הנותן, הקב”ה, יהיה מתן תורה, זה לא תלוי ברצוננו. ידוע מה שהמהר”ל אומר שהבחירה באבות היא סגולית, ולכן התורה לא כותבת שאברהם אבינו קפץ לכבשן האש וכו’. מתן תורה לא היה בגלל שהקדימו נעשה לנשמע, אלא גם אחרי שרפו ידיהם מן התורה ובא עמלק, גם אז הקב”ה בחר בנו מכל העמים. וכותב הב”י ומביא את זה המ”ב שכשאומרים לפני ק”ש “וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול” צריך לכוון על הר סיני. וזה לא היה בגלל מעשינו אלא בגלל רצון ה’. ולכן המעלה הגדולה של הקדמת נעשה לנשמע לא הייתה בפרשת יתרו, ואעפ”כ קבלנו את התורה, בגלל רצון ה’.

 בכל יום יהיו בעיניך כחדשים

כתוב בחז”ל יום הזה באו מדבר סיני” (שמות יט, א). דבר שני זה כתוב לגבי יציאת מצרים, ובמקום השלישי זה כתוב לגבי כניסה לא”י. שלושת הדברים יהיו כחדשים, בעז”ה שנזכה שבכל יום הם יהיו בעינינו כחדשים, לא כמו משהו ישן שהתרגלנו אליו. בעז”ה שהקב”ה יסיר מעלינו את המגפה הזאת מעלינו במהרה. יש כמה דברים שהיו י”ב חודש. מכות מצרים, המבול, וגם לקרונה יש עוד מעט י”ב חודש, בעז”ה שהיא תעבור מעלינו ומעל כל ישראל ומעל כל העולם. ונוכל בעז”ה לקבל עם כוחות מחודשים את התורה.

שבת שלום לכולם!

נגישות