במרכזה של פרשת משפטים, ישנם דיני ארבעת השומרים. ועל ידי דיניהם השונים, מלמדת אותנו התורה, כיצד להתייחס נכון לרכוש הזולת. הן במה שניתן לנו למשמורת בלא תמורה[1]. הן במה שאנו משלמים עליו[2], והן במה שניתן לשימוש מלא בחינם[3].
וכדי לשמור על האיזון הנכון, שבין השימוש בחפץ ולהחזרת הפיקדון. ירדה התורה לעומק נפש האדם, ובקשה לשים סייגים. שימנעו פגיעה ממונית בזולת, המיטיב עם חברו.
ולכן שומר החינם, שלא משלמים לו על שמירת החפץ. יתחייב בשמירה כפי התאמצותו, שאין לה תמורה. ובמקרה של גניבת החפץ או אבדתו – אין הוא חייב על כך[4]. ואילו שומר השכר, שיש שכר לפעולתו. כן יתחייב במקרים אלו. וכל זאת משום שאין זו טובה גרידא, שניתנה לחבר. כי אם כמעסיק המשלם לפועל[5].
אך כאשר אנו באים להתבונן, בדין השוכר. חלוקים בכך חז"ל, מהו שורש העניין כאן. האם התשלום על השימוש, הופך את האדם לבעל אחריות גדולה יותר. או שמא דווקא בגלל התשלום, למעשה ההנאה של המשתמש, פחותה היא. שכן כעת הוא אמנם יכול להשתמש בחפץ. כשביחד עם זאת, הוא הופך להיות כבעליו, האחראי על שלימותו. ואם מקזזים את השימוש, יחד עם האחריות על החפץ – יהיה דינו כשומר חינם.
ואילו אם נדגיש, את השימוש בחפץ שאינו שלו. אזי ברור מדוע הוא כשומר שכר. שכן סוף כל סוף, הוא משתמש במה שאינו שלו[6].
ולכן נולד דין חדש – מודה במקצת. בו האדם אמנם מתוודה על חלק מאחריותו, יחד עם בריחה מהחלק האחר. וכיוון שירדה תורה לסוף דעת האדם, היא מכריחה אותו להישבע. גם על החלק שלא הודה בו. כך שהן לשומר והן לבעלים, לא יגרם להם כל נזק[7].
כיוון שפרשת משפטים, נתנה בהר סיני[8]. דרכה בקש הקב"ה ללמד את ישראל, חוקים ומשפטים צדיקים. כיצד לנהל חיי ממלכת כהנים, וגוי קדוש. והנושאים בעול זה במיוחד, הם דייני ישראל שבכל מקום. עליהם הוטל העול, לרדת עד עומק נפש המתדיינים לפניהם. ועל פי זה, לפסוק את הדין לאמיתו. ובכך לתת קיום לתורה.
כשעניין ה'מודה במקצת', משמש כמצפן ומדריך לדיין. איך לרדת לעומק חקר האמת. וכמו שידע שלמה לפסוק[9], מיהי האמא האמתית. דרך הטענה של זולתה – "גם לי גם לך לא יהיה[10]". שבכך היא הראתה, שאין לה שום רגש אימהי. ובוודאי שאין היא אם התינוק החי[11].
וכך היא שורש טענת ה'מודה במקצת'. שבעצם האדם היה רוצה להודות על הכל. אך כיוון שכרגע אין לו איך לשלם, הוא מתוודה על מקצת העניין. מתוך כוונה עתידית, להשלים את כל החסר[12]. וכבר כעת התורה מחייבת אותו, להישבע על כך. ומתוך השבועה תצא האמת, על כלל שווי העניין.
למרות זאת, לא נאמרה הפרשה במקומה – בענייני ההלוואות. כי אם התערבו הפרשיות, ולא נאמרה פרשה זו אלא בדיני השומרים[13]. על מנת ללמד אותנו, ואת דייני ישראל שבכל דור. להתבונן תמיד בשורשי העניין, וכך להגיע לחקר האמת.
שהרי גם השומר, יש בו צד הדומה להלוואה – שימוש במה שאינו שלך. הגם שהוא מחזיר את החפץ לבסוף. ולכן גם השומר, עלול לכפור בפיקדון שניתן לו. וכדי למנוע זאת, באה שבועת השומרים.
דרך דין זה, קבעה התורה כיצד פועלת נפש האדם, בדיני הממונות. שאמנם אין אדם גוזל סתם, אך הוא מסוגל "להורות היתר" לעצמו. ובכך להגיע, עד כדי 'אבק גזל'. וכדי להרחיקו מכך, התורה מטילה עליו להתוודות בשבועה. ובדבר הזה, חוזר האדם לעצמו ונמנע מהגזל.
הפסוק המבטא זאת, נאמר לכן בשתי הלשונות – 'הוא' ו'זה'[14]. שמצד אחד האדם מרחיק עצמו מהעניין, בלשון נסתר של 'הוא'. כאילו הדברים לא נוגעים בו. ומאידך הוא מקשר עצמו, בהודעה הברורה – 'זה'.
ומדיני הממונות, נלמד לכלל דיני הנפשות. שכן כל אדם מישראל, רצונו לקיים מצוות בוראו. ורק היצר הוא המעכבו מכך, ע"י הודאה במקצת וכפירה בשאר. וכאשר כופים אותו, אומר הוא 'רוצה אני'. כפי מה שבאמת יש בו[15].
ובדרך זו יש קיום לתורה[16], שלא לפסוח על שתי הסעפים[17]. כי אם לאחוז בעץ החיים, ולתמוך בה[18].
[1] כשומר החינם
[2] כשוכר
[3] כמשאיל
[4] (ב"מ צד) פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם לפיכך פטר בו את הגנבה כמו שכתוב וגונב מבית האיש אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה למדת שפוטר עצמו בשבועה זו – רש"י שמות כב, ט
[5] ופרשה זו אמורה בש"ש לפיכך אינו פטור אם נגנבה כמו שכתוב ואם גנוב יגנב מעמו ישלם אבל על האונס כמו מת מעצמו או נשבר או נשבה בחזקה ע"י לסטים – שם
[6] אם השור אינו שאול אלא שכיר בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו שהרי ע"י שכרו נשתמש ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין ולא פירש מה דינו אם כש"ח או כש"ש לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם רבי יהודה אומר כשומר שכר – שם, יד
[7] ורז"ל דרשו "כי הוא זה", ללמד שאין מחייבין אותו שבועה, אלא-אם-כן הודה במקצת לומר לך 'כך וכך אני חייב לך, והמותר נגנב ממני' (מכילתא) – שם, ח
[8] (ש"ר) כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש (ס"א המזבח) – שם כא, א
[9] בעניין שתי נשים שבאו לפניו, כשהאחת טענה כנגד זולתה – שהיא המיתה את בנה והחליפה אותו בלילה, בבנה שלה החי
[10] מלכים א ג, כו
[11] היות עצם כוונתה היתה לבל תשמח חברתה במיתת בנה, כי מה לה להניק בן אשה אחרת. ובשמעה שצוה המלך להמיתו, רצתה יותר בזה כי אז לא תשמח עוד חברתה והיא לא תניק בן אשה אחרת. והמלך השכיל מדעתו מתחילה, שתחפוץ יותר בזה – מצודות דוד, שם
[12] דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והאי בכולי בעי דנכפריה, והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו. ובכולי בעי דלודי ליה, והאי דכפר ליה במקצת, סבר אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה. אישתמיט לי מיהא השתא, אדהוו לי זוזי ופרענא. הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה, כי היכי דלודי ליה בכוליה – בבא קמא קז.
[13] עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב (שמות כב, ח) כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב… וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז – שם
[14] אשר יאמר כי הוא זה – שמות כב, ח
[15] שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו – רמב"ם הלכות גירושין פרק ב, הלכה כ
[16] דבר אחר "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" מה כתיב למעלה מן הפרשה (שם יח, כב) 'ושפטו את העם בכל עת'. ואמר כאן 'ואלה המשפטים', והדברות באמצע. משל למטרונה שהיתה מהלכת, הזין מכאן והזין מכאן, והיא באמצע. כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה, והיא באמצע. וכן הוא אומר (משלי ח, כ) 'באורח צדקה אהלך'. התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת. אהלך בדרכן של עושי צדקה, בתוך נתיבות משפט. התורה באמצע, ודינין מלפניה ודינין מאחריה. מלפניה שנא' 'שם שם לו חוק ומשפט'. ודינין מאחריה שנאמר 'ואלה המשפטים' – שמות רבה פרשה ל, ג
[17] יגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים – מלכים א יח, כא
[18] עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר – משלי ג, יח
