השבת אבידה

השבת אבידה
הרב אהרון כהן

בס”ד

השבת אבידה בזמן הזה

אמרה תורה דברים פרק כב פסוק א

לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ:

וכתב הרמב”ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא

השב אבידה לישראל מצות עשה שנאמר השב תשיבם לאחיך, והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם ובטל מצות עשה, ואם השיבה קיים מצות עשה.

והדברים ידועים.

שאלה:

משה לקח את בתו דבורה לגן, בצאתו מהגן ראה סמוך לשער הגן שקית מונחת על המעקה, התלבט משה האם צריך הוא להגביה את השקית ולחפש אחר מי שאיבד שקית זו?

תשובה:

במשניות (בבא מציעא כה: ובל.) מבואר שיש מקומות ואופנים שבהם אין החפץ חשיב כאבידה ולכן אין עליו חובת השבה, וכמו שביאר הרמב”ם בהלכות גזילה ואבידה פט”ו ה”א והרא”ש פ”ב סימן ח.

ונפסק בשו”ע סי’ רס סעיף ט שכל אבידה שנמצאת במקום שנראה שבעליה הניחוה שם, לא חשיב אבידה ואין ליטלה משם.

וגדולה מזו מבואר בגמ’ כה: שאף במקרה שיש ספק האם המקום הוא מקום הנחה או נפילה כגון שהוא במקום המשתמר קצת לא יטול כל עוד אין בו סימן לפי שאם יטול, לא יוכל להחזיר לבעלים לפי שאין בה סימן.

אכן במקום שיש ספק אם הניחו שם באופן שיש בו סימן כתב הרא”ש וז”ל (שם) ואם הוא במקום המשתמר קצת כגון אחר הגפה והגדר ושבילין שבשדות או כריכות ברה”י נוטל ומכריז ומחזיר בסימן החפץ או בסימן המקום. וכיון שאינו במקום המשתמר יפה ניחא לבעלים שהמוצא יטלו ומכריז עכ”ד.[1]

ובמקום שאינו משתמר כלל (כגון באמצע רחוב ראשי), בין יש בו סימן ובין אין בו נוטל, אלא שיש חילוק שאם יש בו סימן נוטל ומכריז, ואם אין בו סימן נוטלו והוא שלו.[2]

ובמקרה שלפנינו נראה שהוא מקום שיש ספק האם הבעלים הניח את השקית בסמוך לגן על מנת לקחתה לאחר זמן או שמא איבדה ושכחה.

וכן המקום בו נמצאה השקית הוא בכלל “מקום המשתמר קצת”. שהרי אין בקרן זוית שאין רואה ומשתמר היטב אך גם לא באמצע הרחוב.

ואם כן במקרה שלפנינו צריך לראות שאם יש סימן בשקית או בתכולתה יש לו להרים ולהכריז, אך אין בה שום סימן אין לו לגעת בדבר.

ומכיוון שדין זה מצוי, נפרט את הדין במקרה בו אין סימן ובכל זאת הרים את המציאה, וכן במקרה בו הרים והכריז אך לא באו לקחתה.

מה הדין כאשר הרים דבר שלא היה לו להרים

הנה כל הנ”ל הוא הדין לכתחילה, אך יש לדון מה קורה כאשר אדם הגביה באופן שלא היה צריך להגביה ואין בחפץ סימן. מה יעשה כעת?

ונחלקו בזה הראשונים שהראב”ד (פרק ט”ו ה”א) והטור (שם) כתבו שיהיה מונח עד שיבוא אליהו, וכך נראה מדברי הרמ”א סעיף י ואילו הרמב”ם כתב הרי אלו שלו, וכך פסק בשו”ע בסימן רס סעיף ט וכך נראה דעת הש”ך בסעיף קטן כ”ו[3].

ואם כן נראה שאם הגביה את השקית ואין בה סימן תלוי במחלוקת השו”ע והרמ”א הנ”ל.

ובגר”א סעיף קטן ל”ג נראה שהסכים עם דברי הרמב”ם וביארו באופן שהרים את האבידה בשביל להחזיר אותה לבעליה, ורק אח”כ נודע לו שלא היה לו להרים לפי שאין לו למי להחזיר

ונראה שבמקרה כזה אף לבני אשכנז יכול ליטול ולסמוך על דברי השו”ע הש”ך והגר”א.

עתה נבא לחלק השני של השאלה

משה מידוענו ראה סימן בשקית ולקחה לביתו. תלה מודעות, פירסם במייל השכונתי ובכמה קבוצות ווצאפ, אך עברו כמה חודשים ואין דורש את האבדה. ועתה בא ושאלתו בפיו עד מתי יהיה מונח בביתו כאבן אשר אין לה הופכין?

בגמ’ כט: מבואר שכמה דברים שצריך לתחזק אותם ולשומרם, אחר זמן מה שטרח ולא הגיע בעל האבדה יכול למוכרם ולשום את דמיהם וכמבואר בשו”ע סימן רסז סעיפים יח-כה ע”ש פרטי הדינים.

ומבואר בגמ’ שהוא דווקא בדברים המנויים שם בגמ’ כבעלי חיים וכדומה, אבל במעות לא יכול ליטלם אף לאחר זמן, אלא ישארו אצלו עד יבוא בעליהם לדורשם.

והחילוק מבואר בגמ’ שטעם ההיתר למוכרן בכל המקרים שהוזכרו קודם לכן הוא משום שטרח בהם. וביאר הריטב”א בשם הרמב”ן שההיתר למכור הוא מפני תיקון העולם שהמוצאן ירצה לטרוח בהם, ולא יזניחם לפי שאין קץ לטיפולם.

ואם כן מבואר בגמ’ ובפוסקים שבדבר שלא טרח כגון מעות אסור להשתמש.

ויוצאים מן הכלל הם תפילין שאומרת הגמרא שיכול למוכרם מיד  “משום דתפילין דבי בר חבו משכח שכיחי” וכמו שכתב בשו”ע שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה.

וברמב”ם הוסיף עוד ואינן עשוים אלא למצוותן בלבד.

וביאר הסמ”ע סעיף קטן ל’ “משמע מלשון זה דבשאר דברים אף שמצויים לקנותן מ”מ חביב לאדם דבר שרגיל בו, משא”כ תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באלו אם גם הם בחזקת כשרות”

ביאור הדברים שתפילין מצוין לקנותם ואין לאדם רצון שישאר החפץ הנמצא בדווקא, אלא כל שמביא לו את שווים, נוח לו הדבר לפי שבקל ישיג תפילין כשרות כעין אלו.[4]

ובפשטות טעם ההיתר בתפילין הוא ג”כ לפי שיש טרחא לתחזק אותם מידי פעם, והחידוש בתפילין שאין צריך לטרוח בפועל בהם זמן מה ורק לאחריו יכול למכרם,  אלא שיכול למכרם או להשתמש בהם מיד מכיון שהם מצויים, לא הצריכו את המוצא לטרוח. דאחרת מאי שנא ממעות שאסור להשתמש בהם אף שאין דבר מצוי מהם.

וכמו שכתב הרא”ש: “ואין צריך ליטפל בהם לשומרם שלא ירקיבו כמו בספרים ושאר אבידות”[5]

וכן עולה מפשט הגמ’ והשו”ע בסימן רסז סעיפים יח-כד[6].

והנה לפי זה נראה שניתן למכור או לשום דמיהם הוא בהתקיים אחד משני התנאים:

  1. אבידה שיש בה סימן וטרח בהם, לאחר שיעבור זמן מה שטרח בהם
  2. אבידה שמצוי למצוא בדומה לה, ואין קשר מיוחד לחפץ הנמצא ויש בהם טירחא,

אף בלא שטרח בהם.

אך באבידה שיש בה סימן ואין בה טרחא לעולם צריך להכריז עד שיבוא אליהו

ישוב מנהג העולם

והנה צ”ע ממנהג העולם שגם בדבר שיש בו סימן אחר זמן רב שאבידה אצלם משתמשים בה או זורקים אותה. ולכאורה זה נגד דינא דגמ’ וכמו שביארנו

1.ללמוד מתפילין לשאר חפצים

והנה  בשו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קכב כתב

ומעשים בכל יום שהמוצא אבידה או מי שנאבד ממנו דבר מפרסמו ע”י הנ”ל והכא נמי מחוייב עכ”פ להדפיס הדבר בצייטונג ואחר שנתעכב הדבר זמן מה ולא נודע ממנה דבר אף על גב שמעיקר הדין היה ראוי שיהיו הנזמים מונחים בידו עד שיבוא אליהו מ”מ כיון שנזמי’ של זהב שכיחי טובא טפי מתפילין דבי בר חבו וגם פחתא דדהו ע”י תשמיש מועט הוא נ”ל טוב יותר שישומן ויכתוב עכ”פ בפנקס הקהל שיש בידו נזמים שכך וכך שווים וישתמש בהם ע”מ לתת מהם שכר תשמיש לכשתבוא הנערה לתבוע ואז יושם כמה הוה הפחת וישלם הפחת שנפחת וגם שכר תשמיש ומצוה נמי עביד כמבואר רס”י ע”ב.. כנלע”ד קרוב לדין אמת מצד הסברא.

עתה הראת לדעת כי המציאות הנ”ל היתה כבר בזמנו, ולכן כתב שכמו שתפילין יכול לשום דמיהם ולהשתמש בהם, הוא הדין שאר אבידות שמצויים הרבה והשימוש בהם אינו מזיק להם כל כך

והנה החת”ס הבין שתפילין סיבת ההיתר בהם שהם מצוים אע”פ שאין בהם טרחא, ויש להקשות על כך כדעיל[7].

2.תיקון העולם

וליישב מנהג העולם נראה שמכיוון שהטעם שמותר למכור ולהשתמש בדבר שטרח בו הוא משום תיקון העולם, שירצה לטרוח בהם.

נראה שהיום אם אדם יצטרך “להתקע” עם האבידה זמן רב ולא יהיה לו מה לעשות עמה, הרבה אנשים ימנעו מלהגביה אבידות ונמצאת המצוה נזנחת[8].

ועוד שהיום אין כמעט שווי לחפץ שהוא יד שניה ושוויו הולך ופוחת ולכן נוח לבעל האבידה שיתשמש המוצא ולא יניחם בארון באופן שתאבד אפשרות השימוש בה.

3.הולך ונפסד

כתב במנחת יצחק (ח קמו) לדייק מדברי הטור שכתב שכמו שתפילין ניתן למכור “וכן פירות שהתחילו להרקיב וכן כל כיוצא בהן מוכרן מיד”.

ומקורו מדברי הרמב”ם פי”ג הט”ז[9].

וכתב המנחת יצחק שם שרוב הדברים כבגדים וכו’ הם בכלל הכיוצא בזה של דברי הטור (והרמב”ם).

4..אופנה משתנית

ובשו”ת חשב האפוד ח”ב סי’ יא כתב כיוון נוסף ששייך בחלק מהאבדות, והוא שהרבה פעמים ובמיוחד בבגדים חפץ ששימושי היום לא יהיה שימושי אחר זמן רב לפי שיצא מהאופנה וסר חינם מעליהם, ולכן ודאי שנוח לבעל האבידה שישתמש בהם וישום את דמיהם.

מסקנת הדברים:

המוצא אבידה עם סימן יש לו להכריז ולהניח בביתו ככל יכולתו, עד אשר רואה שהדבר גורם לו מחשבות אודות הפעם הבאה שירים אבידה ואז מותר לו לשום דמיה ולהשתמש בה


[1] ובדעת הרמב”ם עיין סמ”ע סקמ”ז שהביא מה”ה והכס”מ שלא יטול, ובט”ז חולק

[2] והאריכו האחרונים בישוב דברי הרמב”ם והשו”ע עיין ש”ך סקכ”ו סמע סקכ”ב ונתיבות סקי”ג ואכמ”ל

[3] ודין זה מבוסס על סוגית יאוש שלא מדעת, דהיינו שכאשר הבעלים ידע הוא יתייאש, אך עדין אינו יודע, והדבר תלוי במחלוקת אביי ורבא כא: וידוע דהלכה כאביי דלא הוי יאוש (רמב”ם יד,ה).

וביאר הב”י את דברי הרמב”ם שאע”פ שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו לעניין זה שלא ירים, אך אם הרים מכיון שאין לו למי להחזיר הרי הוא שלו.

[4] ויש להעיר שלהרבה אנשים הדבר שונה היום שרוצים דווקא את התפילין שלהם, וכן יש להם כמה וכמה הידורים שרוצים דווקא בהם, ועל כן ישתנה הדין לענין זה ואכמ”ל

[5] המשך לשון הרא”ש “דתפילין שכיחי בכל עידן בבית האומן אבל בשאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר”

[6] ששם מפורט כמה צריך לטרוח בכל אבידה, כלי עץ ספרים בעלי חיים ועוד, לעומת תפילין שא”צ לטרוח לפי שהם מצוים. אבל על פניו צריך שיהיה בהם טררחא דאחרת מאי שנא ממעות שאין לך מצוים מהם ואעפ”כ אסור להשתמש בהם עד יבא המאבד לקחתם וכמו שכתב השו”ע בסעיף כה.

[7] וע”ע בערוך השולחן סעיף יד אג”מ חו”מ ב מה, חשב האפוד ח”ב סי’ יא ובתשובות והנהגות ג תסד. שכולם כתבו כעין כיוונו של החת”ס הנ”ל

[8] ויעוין בב”ק קטו: שו”ע רסד גבי לב ב”ד מתנה, שהדין הממוני נקבע ע”פ מה שנראה לב”ד שכך ראוי כדי שאנשים יצילו ממון חבריהם מלאכת לאיבוד. וע”ע בכסף הקדושים אצלנו מה שהרחיב בדין תיקון העולם גבי השבת אבידה.

[9] וכתבו הרב המגיד שמקור דברי הרמב”ם הוא ממשנה מציעא לח. גבי המפקיד פירות אצל חבירו ונפסדים שנחלקו חכמים ורשב”ג האם רשאי למוכרם.

וכתב ה”ה דעד כאן לא נחלקו אלא בפקדון שהבעלים מניחים אותם מדעת אבל באבידה לא עכ”ל

נגישות