עצי שיטים עומדים – פרשת תרומה

עצי שיטים עומדים – פרשת תרומה
הרב איתמר הרשקו, פרשת השבוע, פרשת תרומה, רבנים, שיעורים

עצי שיטים עומדים

עם ישראל הצטווה במדבר להקים משכן העשוי מעצי שיטים. ובנוסף הם הצטוו להביא זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן, תולעת שני וכן את אבני המילואים ואבני החושן.

וזאת על אף שעם ישראל, המשועבד זה ארבעה דורות ובמשך מאתיים ועשר שנים – זכה הוא לעושר כזה גדול. ואף יותר עמים מבוססים, שלא יכולים להוציא לפועל מפעל אדיר שכזה. לעומת עם ישראל, שזה עתה נולד[1].

יתר על כן- בזמן הנדבה למשכן נצרכו רק שני ימים על מנת להביא את כל הנדבה ועוד נשארו יתרות.

אין זאת אלא משום שכשיצאו ישראל ממצרים, הם הצטוו לשאול ‘איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב[2]‘. כאשר הם הוסיפו ולקחו ממצרים גם שמלות – שאף היו חביבים מהכל[3]. וזוהי ביזת מצרים, עליה נאמר שישראל עשו את מצרים – כמצולה שאין בה דגים ומצודה שאין בה דגן[4].

אך אחרי קריעת ים סוף זכו ישראל לביזה נוספת, גדולה יותר מביזת מצרים- ‘ביזת הים’. שלגודל הביזה שהייתה שם, משה היה צריך להסיע[5] את העם מהים. לצורך המשך המסע במדבר.

חז”ל דרשו על שתי הביזות את הפסוק – “תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף”, כהסבר על נדבותיהם של ישראל במדבר[6].

שפעמיים מצינו נדבה של ישראל.

בזמן חטא העגל נאמר על העם, “ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן[7]“- בשביל לעשות את העגל. ובזמן נדבת המשכן, כש”ויבאו האנשים על הנשים[8]“. ומהרו להביא נדבתם, לעושי המלאכה.

לשון הפסוק אם כן, רומז לאותם שתי הנדבות. ‘תורי זהב’ – לעגל הזהב, ו’נקודות הכסף’ – לאדני המשכן[9].

כעת ניתן להבין, את פשר שתי הביזות.

בביזה הראשונה צוו ישראל, לשאול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב. וכיוון שכלי המצרים החשובים, היו כלי ע”ז אשר עמהם – אלו כלי זהב של ע”ז, שמחביאים אותם מפחד גניבה[10].

ובהלכות ע”ז ידוע שכלים שהושאלו ע”י גוי, לא בטלים. לעומת מכירה או מתנה- שברגע הנתינה ביטל אותם הגוי. שהראה בכך, שאינם חשובים לו עוד. יוצא אם כן, שבני ישראל מצווים, לקחת איתם כלי ע”ז שלא בוטלו.

ולכן כאשר ישראל עוברים בים סוף, מבקש הים לשטוף גם את ישראל. כדי לבטל את הע”ז שיש בידיהם. ובכך “לטהר” לישראל את הכלים. אך כבר אמרו חז”ל- לא היו ישראל ראוים לאותו החטא של חטא העגל, אלא ללמד תשובה לרבים[11]. כך שישראל עברו, עם כלי הע”ז שבידיהם, את הים.

וכאשר נתבקשו לתת לעגל, פרקו מאזניהם. כשם שהצטוו במצרים, “דברו נא באזני העם” – את הנזמים של הע”ז. ועל כן הם עשו ‘עגל מסכה’. וכמו שתירגם אונקלוס ‘עגל מתכא[12]‘- שנתנו הן את הכסף והן את הזהב של ביזת מצרים, לעשיית העגל.

לעומת הזהב והכסף, שהיו טמאים בטומאת ע”ז. השמלות של המצרים, לא היה להם דין של ע”ז. משום שאין דין טומאת ע”ז, בבגד המשמש לכך. כך שאת בגדי המצרים היקרים, העשויים מתכלת, ארגמן ותולעת שני. פרמו כל ‘חכמי הלב’, ועשו פתילים מהבדים לפי סוגיהם השונים. ואת זה הם הביאו כנדבה, לעושי המלאכה. ומסיבה זו השמלות היו חביבות יותר לישראל. כיוון שהם ידעו שמהבגדים, ניתן יהיה להשתמש לצורך עבודת המשכן. מה שאין כן בכלי הע”ז, של הזהב והכסף.

כנגד זה נאמר על ביזת הים, “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה’[13]“- שביטל הקב”ה את כל הע”ז של מצרים[14]. וכך על הים אספו ישראל זהב, כסף ונחושת טהורים. בלא טומאת ע”ז.

שבביזת הים נאמר – “אנוסה מפני ישראל כי ה’ נלחם בהם במצרים” ופרש”י על פי חז”ל- שאמרו המצרים כשם שאנו לוקים כאן על הים כך לוקים המצרים שנשארו בארץ מצרים[15]. שכשם שלקו על הים- בשיטפון, כך לקו המצרים שבארץ מצרים בשיטפון. כך שכל אוצרות מצרים שנשארו בארץ, נשטפו על ידי ים התיכון[16]. שעלה על מצרים, והגיע עד לים סוף[17]. וכך ראו המצרים איש את רעהו. אלו שעל הים, ואלו שנשטפו מארץ מצרים. וידעו שכשם שאלו לוקים, כך אלו לוקים.

וכך מובן כיצד נתארכה, הביזה שעל הים.

כיוון שכל מה שנשאר ממצרים נשטף ע”י הים, לוקח זמן רב לאסוף את האוצרות. אך מכיוון שידע משה שהביזה הזו, תלך לנדבת המשכן. וכבר אספו די והותר, וכמו שנאמר בנדבה עצמה – “והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אתה והותר[18]“. הסיע משה את העם מהים.

ומביזה זו אף הביאו הנשיאים, את אבני השוהם. וזאת מכיוון שאדם מן השורה, לא כל שכן עבד. אינו יודע להבחין בין ‘פטדה’ ו’ברקת’, ולבין חלוק נחל פשוט. ולכן לא לקחו בני ישראל בביזה זו, אלא את הכסף, הזהב ונחושת – אותם מכיר אף הפחות שבאנשים.

הנשיאים לעומתם, שהיו חשובים גם במצרים. ידעו כל אחד בדיוק, מהי האבן אותה עליו לחפש. על מנת לשים אותה בחושן, אשר על לב אהרון. ועל כן הם אמרו – יתנדבו העם תחילה מה שצריך ואנו נשלים עליהם[19], כיוון שאיש זולתם לא לקח אבנים יקרות.

את עצי השיטים ששתל יעקב במצרים[20], שבר הברד. וכמו שכתוב “ואת כל עץ השדה שבר[21]“. וכך לא היו ישראל צריכים לכרות את עצי הענק האלו. וכמו שנשטף כל אשר במצרים, לעבר ים סוף. כך גם עצי השיטים, הגיעו עד לים. ומשם לקחו ישראל את העצים לבניית המשכן.

כשהיו ישראל על הים, עוד טרם עברו אותו – זרקו עליהם המצרים אבני בליסטראות וחיצים. והענן היה משליך אותם, חזרה על המצרים[22].

כדי לירות את האבנים, הביאו עמם המצרים עגלות צב, שעליהן הם בנו את המקלע.

לאחר שטבעו מצרים בים, וגם כל אלו שבמצרים נשטפו. לקחו הנשיאים את העגלות, ושמו עליהם את העצי שיטים, שהיו גם כן כעת על שפת הים. ולאחר הקמת המשכן, הם הביאו את עגלות הצב. על מנת שישמשו את הלויים, בנדודי המשכן במדבר.

וזו הסיבה העיקרית לכך, שהקב”ה ביקש מהים שיפלוט את מה שבלע. משום שעם ישראל זקוק לעגלות, לכסף ולזהב. ואגב כך פלט הים, גם את המצרים.

כיוון שהיו שתי ביזות, ושתי התנדבויות. ניתן להבין מדוע הכהן הגדול, מנוע מלהיכנס עם בגדי זהב, לקודש הקודשים – משום שאין קטגור נעשה סנגור[23]. בעוד שבתוך קודש הקודשים, שוכן ארון זהב כולו, עם כרובי זהב בראשו. שזה לכאורה עוד יותר מזכיר את העגל – יצירת דמות מזהב. אלא שההבדל הוא במקור הזהב.

שכן בגדי הזהב באו מביזת מצרים[24], וממנה גם יצא העגל ב”כלי כסף וכלי זהב[25]“.

מכיוון שכך, כניסה לצורך כפרה עם מה שמזכיר את החטא, לא ניתן לכפר בזה. אך הארון וציפויו, שהגיעו מביזת הים. שהייתה אחרי שה’ נפרע מכל ‘אלוהי מצרים’, וביטל את טומאתם. ועל כן זהו זהב טהור במובנו המלא, וראוי הוא להיות בקודש פנימה.


[1] עם ישראל ידע שהם עתידין להגאל ע”י הגואל ושהם יצטרכו להקים משכן מאותם עצי שיטים ששתל יעקב עבורם במצרים. למעשה, ישראל היו עם אותה ידיעה שמלווה את ישראל גם בגאולה האחרונה- מובטחים אנו לבא הגואל ובניין אריאל. אך כאז גם היום איננו יודעים כיצד זה יהיה עד שזה נעשה

[2] שמות יא, ב

[3] ‘ושמלות’, אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב. והמאוחר בפסוק חשוב (מכילתא) – רש”י שמות יב, לה

[4] וינצלו את מצרים א”ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור”ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים – ברכות ט:

[5] הסיבה שישראל השאירו מהביזה על הים היא על מנת שיראו האומות כמה גדולה הביזה עד כדי כך שנשאר הרבה שלא נלקח ובזה הבינו כולם מה השבח של ישראל

[6] ירושלמי שקלים פרק ה, משנה ד

[7] שמות לב, ג

[8] שמות לה, כב

[9] מסיבה זו קוראים את פרשת תרומה לפני פרשת כי תשא אף על פי שרק למשה נאמרה הפרשה ולישראל היא נאמרה רק אחרי חטא העגל, כיוון שרצה הקב”ה להקדים את נדבת המשכן לנדבת העגל וכמו שקוראים את פרשת שקלים לפני זכור כדי להקדים שקלינו לשקלי המן. ומכיוון שמשה הצטווה נחשב הדבר כאילו ישראל כבר עשו, שכך הם אמרו נעשה ונשמע .ומחשבה טובה מצטרפת למעשה

[10] אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי לפי שאין העובדי כוכבים יראים שמא יגנבו אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם לפי שהם יראים שמא יגנבו – רש”י דברים כט, טז

[11] ע”ז ד:

[12] שמות לב, ד

[13] שמות יב, יב

[14] במסכת ע”ז נד: נאמר, ששאלו את ר”ע מדוע אין הקב”ה מבטל את הע”ז אם אין בה ממש. ענה להם- אי אפשר לבטל את השמש והירח בגלל מי שעובד להם. אז שאלו אותו- מדוע שלא יבטל את הע”ז של אבן ומתכת? ענה להם- אם הוא יעשה כך, יאמרו שזו הוכחה לאמיתות השמש והירח, שלא ניזוקו. אך טעם זה שייך רק בזמן רגיל, מה שאין כן בזמן קריעת הים שנפרע הקב”ה מכל האלוהות במצרים- ובכך ביטל את הע”ז שלהם

[15] שמות יד, כה

[16] ‘ויבקעו המים’, כל מים שבעולם (מכילתא) – רש”י שמות יד, כא

[17] באותו הזמן התפרץ ההר ‘סנטוריני’ שנמצא ביוון “והתרסק” לים התיכון, שעלה על ארץ מצרים ושטף אותה

[18] שמות לו, ז

[19] ‘והנשאם הביאו’, א”ר נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השהם וגו’ לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב – רש”י שמות לה, כז

[20] מהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים. ואמר להם שעתיד הקב”ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם – רש”י שמות כו, טו

[21] שמות ט, כה

[22] אף אני עשיתי כן ויסע מלאך האלהים וגו’ ויבא בין מחנה מצרים וגו’ והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם – רש”י שמות יט, ד

[23] יומא כו.

[24] ושמלות- שהיו חביבים מהכל

[25] שעל הפסוק ‘עגל מסכה’ תירגם אונקלוס ‘עגל מתכא’, שנעשה מזהב וכסף

נגישות