בס"ד, אדר תש"פ
בעריכת ר' אמציה ברקוביץ'
א. עמלק- מציאות הרע והצורך לשונאו
"זכור את אשר עשה לך עמלק". הרמב"ם בספר המצוות כותב שמגדרי המצווה לעורר את השנאה לעמלק בלב. והדבר תמוה: הרי אנו מצווים לאהוב את הכל? במה שונה עמלק ש'זכה' לציווי שיש לשנוא אותו ולמחות אותו לחלוטין?
"כל פרט במציאות ראוי ליחס של אהבה שכן חובה יש להתעניין בכל מה שבר מציאות. אולם עמלק מתחילת יסודו איננו בר מציאות אלא מקרה בעלמא, ואשר לכן כל מגמתו לתלות הכל במקרה, לאמור שלית דין ולית דיין, וכלל הוא שלזה שאיננו בר מציאות אין יחס של אהבה, וממילא מוכרח הוא ליחס של שנאה, לרחוק ויאוש ממנו… ואין עצה להשתחרר מכל השנאות הקנאות והמדות הרעות אלא על ידי קיום מצות של זכירת מחיית עמלק, שעל ידה מקפלים את כל השנאה המצויה בנפש כלפיו בלבד".
(ח"ט עמ' רנז)
הרב חרל"פ מסביר שכל דבר במציאות יש לאהוב אותו כי הוא חלק מהותי מהבריאה, ומשכך יש בו איזה עניין מיוחד. עמלק, לעומת זאת הוא 'מקרה'- הוא חורג מהבריאה הרגילה. במקום אחר מסביר הרב חרל"פ במה שונה עמלק משאר הבריאה:
"לא רק צורר הוא עמלק לישראל כי אם הפכם הגמור, עיקר שרשם של ישראל הוא מלמעלה ומסתעפים גם למטה, ולעומתם עמלק כל שרשו מלמטה, ואין לו שום שורש למעלה, לפיכך אין לו כל צד של קיום ואינו כשאר דברים שאפשר להחליף מצבם מטומאה לטהרה. שכך היא המידה, שכל שאין לו שורש מלמעלה הוא כולו טמא".
(שם עמ' רסא)
לעמלק 'אין שום שורש למעלה'. לכל דבר בבריאה יש שורש למעלה. כלומר: יש בו ניצוץ אלוקי שמחייה אותו ומתגלה בו. התפקיד של ישראל הוא לחשוף את אותו שורש עליון שקיים בכל דבר. לעומת זאת ניצב עמלק- הוא ביטוי לדבר שהוא רע מוחלט ואין לו שום שורש אלוקי. לכן צריך לכלותו כי באמת הוא לא מביא שום גילוי אלוקי למציאות.
"עמלק, נוטריקון: עזות או עיקשות, מחלוקת, ליצנות, קנאה.
עיקר יצירת השנאה נוצרה רק לשנוא את עמלק שאין לו שום שורש בנצחיות ואינו אלא דמיון כוזב של עזות וחציפות"
(חלק יח, עמ' מ)
המציאות האמיתית היא רק זו שקשורה לאלוקות, ולכן עמלק הוא 'דמיון', וצריך לשנוא אותו. הרב חרל"פ מסביר במקום אחר שהשנאה אינה מידה חיובית בנפש, וצריך 'להוציא' אותה בתור 'הוראת שעה'- כלפי עמלק:
"עמלק גרם לצרכי הוראת שעה, היינו שמגיעים זמנים כאלו שאי אפשר להמשיך קיומו של עולם בטהרתו על כל פנים, אם לא על ידי עבירה דהוראת שעה. ואע"פ שגם הוראה זו תורה היא, ונאמר על זה "אליו תשמעון", מכל מקום עצם הפעולה פגם עבירה יש בה…
ואמנם הטלת אומצא לכלבא זה מחניקתו והולך ונאבד מן העולם, אבל לולא עמלק לא היה נצרך לזה כלל… גם כל מלחמת עמלק שהמצווה היא להרגו דוקא, דרך מלחמה ודרך שנאה, אם אמנם שנאה ורציחה שניהם דברים מתועבים המה, ונעשו למצוות גדולות מצד ציווי ד', ובכל זאת כיון שעצם העניינים רעים, יש בזה משום הוראת שעה שתוכנה מועילה להחיותו, ועל ידי זה גופא- להמיתו מיתת עולם".
(ח"ט עמ' רעג)
ההתמודדות עם דבר שיש בו שורש של טוב היא למצוא את נקודת הטוב שבו. אך עמלק חריג בכך שהוא כולו רע ומנותק מהגילוי האלוקי, לכן יש הוראה 'חריגה'- לשנאו ולהורגו. השנאה היא מידה מגונה בנפש האדם וכאשר האדם שונא את עמלק יש בכך התמודדות עם עמלק לפי צורת ההתנהגות שלו.
מאחר ובאמת לעמלק אין שורש בטוב ואין לו קיום אמיתי- לאחר שהאדם 'מוחה' את עמלק ומפנה את השנאה בנפש כלפיו דוקא, ממילא האדם 'מתנקה' ומתנתק מעמלק – והוא צריך לצייר בנפשו כאילו באמת אין שום קיום לעמלק. וכך מסביר הרב חרל"פ את ענין השתייה בפורים:
"ובאמת אחרי שקיימו מצוות זכור ונמחק מלמעלה עלינו לקיים בנפשנו לצייר במוחנו כאילו כבר נמחק לגמרי, ואין עוד עמלק, לא שרשו ולא ענפיו, לא הוא ולא זכרו בעולם, וכשם שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כן צריכים לראות את עצמו כאילו כבר מחקו את עמלק, והיה ד' לאור לנו, וזהו ענין הפורים שהקדימו זכירה לעשייה. דאחרי שכבר נתקיימה המחיקה בא הפורים שבו הצווה לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו עד הציור שאין עוד ארור וברוך אלא הכל קדוש וברוך, "ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד".
(חלק ט, עמ' רנא)
לסיכום, עלינו לזכור שלמרות ששנאה היא מידה מגונה, בכל זאת כל כולה נועדה בכדי להתמודד עם עמלק שהוא במהותו רע, ובכך שאנו מפנים את השנאה כלפיו אנו מתנקים ממידות רעות, ומתנתקים מכל שמץ 'עמלקיות':
"גדר מצוות זכירת ומחיית עמלק שמבלעדיו אין קיום למצווה מבואר לנו ע"י הרמב"ם בספר המצוות "שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ולשנוא אותו בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו…
אין להעלות על הדעת שהגברת השנאה היא בחינה של השחתת המידות, כי אדרבה לא רק שאין כאן השחתת המידות, אלא יש כאן השלמה למידות, שתפקידם של אחוזי השנאה המצויים בנפש כל אחד מישראל מכון כלפי עמלק, אין לך דבר המשחרר את האדם מישראל מכל שנאה לאחרים, כמו התרכזות כל אחוזי השנאה שבו לעבר עמלק. ומאידך גיסא, כשאין האדם משתמש באחוזי השנאה שבו כלפי עמלק, מתפרצים הם כלפי דברים אחרים, ועל ידי השנאות האחרות בא האדם לעבור על "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכיוצא".
(ח"ט עמ' רנו)
עוד מסביר הרב חרל"פ שכיון עמלק מזיק לקישור של העולם כלפי מעלה, מחייתו היא תיקון העולם, ויש בכך הטבה לכל:
"עתיד העולם להגיע לכלל הבנה מוחשית איך שגזע עמלק מתעב ומאליח את כל העולם כולו, ואין עצה לתקן את העולם בלתי על ידי מחיית עמלק, וכל מה שיתעורר יותר מקרבנו הרחמים והחמלה- יותר תעירנו זאת לרחם על העולם ולמחות שמו של עמלק… ושגם בעד עמלק עצמו כדאי הוא לו מיתתו יותר מחיותו, ובמחיה שנמחה אותו אנו מרחמים גם עליו בעצמו…".
(חלק יח, עמ' מ)
ב. ישראל ועמלק- זה לעומת זה
במקומות רבים מאריך הרב חרל"פ לעסוק בגדולתם של ישראל. עם ישראל הם מקור הטוב בעולם, ודרכם מתגלה האלוקות בעולם. עמלק אינו נלחם בקב"ה, אלא בישראל:
"דהנה יש לדעת כי כל יסוד החומר שהחמירה תורה במחיית עמלק ואמרה "מלחמה לד' בעמלק מדור דור", מפני שכל יסודו של עמלק שבא להלחם עם ישראל ורוצה בעיקר להתגלות המומר ישראל ולפשוט טלפיו כאילו הוא יעבוד את ד' יותר מישראל, וכשהגיעו ישראל לרפידים ואמרו ז"ל שרפו ידיהם מדברי תורה קפץ עמלק וקטרג על ישראל, ומלחמתו בעיקר כנגד ישראל וטוען לקב"ה שיחליפם באומה אחרת והוא יבוא אחרי ישראל. ואין לך שמרגיז כ"כ כביכול את השי"ת כמו מה שמזלזלים בקדושת ישראל, ואפילו בזמן חולשתם…".
(חלק ט, עמ' קפב)
"עמלק הוא המקטרג בעל הדו-פרצופים, מצד אחד זורק מילותיהם של ישראל כלפי מעלה, מקטרג בזה כי פגומים המה ישראל כמו העמים, ומצד שני מתברך בלבבו לומר שגם הוא כישראל, אוחז בירושת זקנו להתעטף בטלית כמו יעקב ולהיות ציד בפיו".
(שם עמ' רעא)
עמלק מנסה להדגיש את הפגמים הקיימים בעם ישראל ולהדגיש אותם. בכך הוא מקווה ליצור מצב שהקב"ה ימאס בהם וכך לפגוע בגילוי האלוקי במציאות. וכך מסביר הרב חרל"פ במקום אחר את מה שאומרים חז"ל שעמלק היה זורק מילותיהם של ישראל כלפי מעלה:
"יסוד התקוממותו של עמלק הוא לנתק את פתיל הקודש המחבר את ישראל לאביהם שבשמים. עמלק אינו מתקומם על ד', כי אם בעיקר על ישראל, "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", זורק מילותיהם של ישראל כלפי שמים לומר שגם ישראל אינם נקיים מתאוות חומריות, וגם הם פוגמים ביסוד תולדותם, "ובחטא יחמתני אמי".
(שם עמ' קפט)
עמלק מראה כיצד גם בעם ישראל עצמם ישנם פגמים והם נמשכים אחרי העולם הזה והתאוות.
הרב חרל"פ מסביר שמטרתו של עמלק לזרוע יאוש בקרבנו, וכך לא נצליח להגיע לגדלותנו האמיתי:
"…היאוש מן הגדלות המצויינת והמפליאה, הוא הוא המעכב מלהגיע אל הגדלות הזו. אי היאוש ושימת הדעת על הגדלות פועלים על טבע הכשרונות… ועל אחת כמה וכמה ששימת הדעת על הגדלות פועלת להביא את הגדלות הלזו לכלל מעשה. זהו שפעל עמלק להפיל יאוש בלבבות ישראל, שהוא כעין כריתת ישראל מכל גדלות.
מכאן מובן הדבר שבכל נצחון שמנצחים ישראל את עמלק, חוזרים הם ומגלים את מעלתם העליונה. חוזרת ההרגשה ושב האמון, שאכן מסוגלים ישראל להגיע למרום הדרגות, והאורות עולים וזורמים בזרמים מרובים בכל גדלותם ותפארתם כמו שהם בעליונים".
(שם עמ' רנט)
בכדי להתמודד עם עמלק יש למחות מקרבנו כל יאוש ולהעמיק בגדולת עם ישראל. אנחנו באמת מסוגלים להתרומם למדרגתנו הנפלאה ולנתק מאיתנו כל שמץ של רע.
יש בכך מסר כלפי כל אחד ואחד שמתמודד עם קשיים ונפילות. צריך להסיר את הספקות והיאוש מהלב ולהאמין בלב שלם ביכולת שלנו להתגדל ולהתרומם לכל מה שאנו באמת מסוגלים. אין שום דבר שחוסם אותנו, אלא רק הדמיון שעמלק מנסה להחדיר בנו. זוהי המהות של מחיית עמלק מהלב.
עדיין יש להבין: כיצד נתמודד עם הטענה של עמלק שגם אצל עם ישראל ישנם חטאים ונפילות? זאת מסביר הרב חרל"פ במקום אחר:
"עיקר התקוממותו של עמלק היתה על ישראל, והיה אומר ככל הגויים בית ישראל, התחכמו ודימו בנפשם שבזה ירמו כביכול את ד'… ואמרו יותר נכון שתהיה נעבד מכל האומות משתהיה מעבד מאומה אחת. והם באמת זה ההיפוך ממש מישראל עם קדושו, שגם בזמן שמכעיסים וממרים ח"ו, כוונתם בזה מפני שיסוד תשוקתם להכיר ולעבוד את ד' כפי מה שהוא באמת, ושנגלה רק לו ית"ש לא רק כפי השיעור הגבולי והדמיוני של האדם, נמצא שיסוד כוונתם הוא תמיד לשמים. ולעומת זה העמים, גם כששם שמים מעלים בפיהם דעתם היא רק בשביל להגיע למסקנא לבגוד בו ובכבודו ית"ש, ולפיכך כל זמן של נמחה עמלק אין השם שלם ואין הכסא שלם".
(עמ' רעו)
לפי זה ברור שחלק ממחיית עמלק היא להפריך את הטענה שלו שגם בעם ישראל מעורבב רע. האמת היא שכל רע שיש בעם ישראל מגיע מהיאוש שעמלק זורע בנו, אך אנו מצד עצמנו מלאי טוב וקדושה. לכן אומר הרב חרל"פ שחלק ממחיית עמלק היא החדרת אהבה בלב לעם ישראל, ובזה עצמו אנו מבערים את הרע מהם ומוחים את עמלק:
"הנה זה מגדר המצווה להרגיש ולהתמלא באהבה טבעית לישראל, כדי לחוש ולהרגיש מה שעשה לנו ולשנוא אותו שנאה טבעית. ואע"פ שאנו ידידי ד' ובכוחנו לשכח לגמרי במה שנוגע לנו… חובת המצווה היא לזכור מה שעשה לנו עמלק, שנהיה בזה לאנשים טבעיים הנוטרים שנאה על כל המרעים אותנו, ובזה הננו מוחקים שם עמלק מן העולם… הכוונה כי בזה שתכניסו אהבה בלי מצרים לישראל עם אהובי ואהבה דלמטה, ומתוך האהבה להם תשנאו למי שהרים ידו בכם, בזה אני מוחק אותם מלמעלה"
(עמ' רסט)
לכן, מחיית עמלק היא על ידי הוצאה לפועל של גדולתנו, באמצעות התורה והקדושה שבנו:
"העונג העליון ושלמותו ית' הוא רק כשישראל בשלמותם ובגילוי תפארתם לסתום פי השטן המקטרג.
בחודש אדר, שנתגלה תוקף עוזם ותפארתם של ישראל שבו קבלו את התורה מאהבה – נתפייס הקב"ה. וזה שאמר שכל זמן שלא יהיו ישראל בגילוי תפארתם, אין שמו שלם וכסאו שלם, ומחיקת עמלק היא דוקא על ידי זה שישראל יוצאים בדגל קדשם באתגליא גמורה".
(חלק טז, עמ' צ)
לסיכום, על ידי האהבה לישראל וההתבוננות בגדלותם, אנו מוחים את עמלק שכל מטרתו היא להטיל ספק ויאוש בגדולתנו:
"כל מה שמתעמקים ביותר להבין את גדולתם של ישראל, יותר ניצולים מכל מעיקות צוררי ישראל בנפש, הצופים להמיתם, "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ד' לא יעזבנו בידו", הם המה הסט"א וכל צבאותיה, עמלק וכל גירי דיליה…
אותה זוהמה שהטיל באותם הנחשלים פליטי הענן גרם שלא יהיה השם שלם וכסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק מתחת השמים. הרי שכל ישראל כולם ביחד ס"ת שלם, ובהחסר אות אחת נפסלה כל הס"ת, ופעל זה על כל ישראל להיותם עייף ויגע ולא ירא אלקים.
וכשמעמיקים בזכירה זו מבחינים את גדולתם של ישראל, גם אותם שהם בכלל נחשלים ופליטי הענן, וכל מה שיודעים ומרגישים ביותר גודל זה, מכניעים בזה עצמם את עמלק, שהשתרר בלבו ללחום עם שמו יתברך.
ועמלק נמחה, "וישראל עושה חיל", חיה יחיה עדי עד!"
(חלק יח, עמ' לז)
