פרשת כי תשא – ואתה קח לך

פרשת כי תשא – ואתה קח לך
הרב איתמר הרשקו, פרשת השבוע, פרשת כי תשא, רבנים, שיעורים

ואתה קח לך

בתחילת הפרשה, ישנם שלוש מצוות ייחודיות. בכך שאי שמירה עליהם, מביא לעונש. והשמירה עליהם, פועלת ומגינה.

המצווה הראשונה – נתינת התרומה לצורך הקרבת קורבנות השנה. שבו כל אחד מישראל, נותן בכל שנה ושנה, מחצית השקל בדיוק. וכאשר עושים כך, אזי יש לכל אחד מישראל, חלק בהקרבת הקורבנות.

אך אם לא שומרים לעשות כן. ומונים את ישראל, שלא בדרך תרומת השקלים, אזי מגיפה באה לעם. וכמו שהיה בימי דוד האחרונים[1], כשפקד את העם, אך לא בשקלים[2].

המצווה השניה – היא עשיית הכיור. שרק כהן המטהר ידיו ורגליו, רשאי לעבוד. אך אם לא עושה כן, והוא נכנס שלא רחוץ ידים ורגלים, אל הקודש[3] – דינו מיתה[4].

והמצווה השלישית, נחלקת לשניים. מצווה מיידית, ומצווה לדורות – בלקיחת הבשמים והסמים. האחד לשמן המשחה, והשני לקטורת הסמים. שכן באותו הדור הם הצטוו, להביא את שמן המשחה. שבו משחו את המשכן, וכל כליו. יחד עם אהרון ובניו. אך למרות זאת, עומד השמן כולו מאז, ועד היום[5].

ויחד עם זאת, נלקחו הסמים הבאים להקטרת הקטורת. דבר יום ביומו, פעמיים ביום. יחד עם נתינה מיוחדת, אחת בשנה ביום הכיפורים. וכך כאשר עושה כן הכהן, כל שנה ושנה. מכפר הוא בזה, על כל ישראל. אבל אם עושה שלא כהוגן, הדבר מביאו לידי מיתה. וכמו שהיה עם כהני הבית השני[6].

הנה כי כן, מצוות אלו באות לפני חטא העגל. כדי ללמד את ישראל, מהי הדרך ללכת בה.

שכן לו היו ישראל נמלכים באהרון, או שהיו שומעים לחור. לא היו חוטאים בנפשותם, לעשות את העגל. אך כיוון שאטמו אוזנם, והתפרקו מהם את ניזמיהם. התחייבו הם לה’, ולכל הדורות כולם[7].

אך באמת, במצוות אלו זכו ישראל גם לעלות לגדולה.

שכן לרוב חיבתם של ישראל, שב ומנה אותם הקב”ה במדבר[8], פעמיים באותה השנה[9]. ואף תרומת האדנים, באה כולה ממחצית השקל[10].

אח”כ הובא הכיור, שנעשה כולו מ’מראות הצובאות’. ואלו היו חביבות בעיני הקב”ה, יותר מכל[11]. ועל כן הכיור בא להשכין שלום, בין איש לאשתו.

ושמן המשחה ניתן לישראל, כמתנה מאת ה’[12]. שבו משחו כהנים ומלכים, במשיחה שנמשכה לדורות עולם. ואף אהרון לא מעל בו, גם לאחר משיחתו[13].

וביחד עם השמן, אנו מביאים את הקטורת. כרמז לצירוף כל חלקי העם, ואף הפושעים שבהם[14]. ובזה אנו זוכים, לבל ידח ממנו נדח.

מתוך מצוות אלו, מספרת לנו התורה על חטא העגל. כדי שנבין כיצד לא זזה חיבתו של הקב”ה מאתנו. ואף אם חטאנו לו, שב והתרצה לנו בשמחה. וזכינו בכך ליום סליחה ומחילה- בכל הדורות[15].

ולכן מצווה הקב”ה את משה – ‘קח לך’. שע”י ה’לקח טוב’ שניתן לו, במתן התורה ומצוותיה. זוכה משה ומזכה את כל ישראל – ב’ונפלינו אני ועמך’.


[1] ואלה דברי דוד האחרנים – שמואל ב כג, א

[2] ‘ולא יהיה בהם נגף’, שהמניין שולט בו עין הרע, והדֶבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד (דברי הימים א כא, יד) – רש”י שמות ל, יב

[3] ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים – כלים א, ט

[4] ‘ולא ימותו’, הא אם לא ירחצו ימותו. שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן – רש”י שמות ל, כ

[5] ‘לדרתיכם’, (הוריות יא) מכאן למדו רבותינו לומר, שכולו קיים לעתיד לבא – שם, לא

[6] אמר רבה בר בר חנה א”ר יוחנן, מאי דכתיב (משלי י, כז) ‘יראת ה’ תוסיף ימים, ושנות רשעים תקצרנה’. יראת ה’ תוסיף ימים, זה מקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים, ולא שמשו בו אלא י”ח כהנים גדולים. ושנות רשעים תקצרנה, זה מקדש שני שעמד ד’ מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים – יומא ט.

[7] וביום פקדי וגו’, עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד. ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל – רש”י שמות לב, לד

[8]  למדת שנצטווה למנותם בתחלת נדבת המשכן, אחר מעשה העגל. מפני שנכנס בהם מגפה, כמ”ש (שמות לב) ‘ויגוף ה’ את העם’. משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה, בבקשה ממך מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם. להודיע שהיא חביבה עליו – שם ל, טז

[9] נמצאו שני המנינים בשנה אחת. המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן. והשני, באחד באייר – שם

[10] אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן. ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר. שנא’ (שמות לח) ‘וכסף פקודי העדה מאת ככר’. ומהם נעשו האדנים, שנאמר ‘ויהי מאת ככר הכסף’ וגו’ – שם, טו

[11] ‘במראת הצובאת’, בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. א”ל הקב”ה, קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל. שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה, ומאכילות אותם. ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר, אני נאה ממך. ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה, ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם. שנא’ (שיר השירים ח) ‘תחת התפוח עוררתיך’. וזהו שנאמר ‘במראות הצובאות’, ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה. ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר ‘ונחשת התנופה שבעים ככר’ וגו’ ‘ויעש בה’ וגו’. וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא – שם לח, ח

[12] כל משיחת משכן וכהנים ומלכים, מתורגם לשון ‘רבוי’. לפי שאין צורך משיחתן, אלא לגדולה. כי כן יסד המלך, שזה חנוך גדולתן – שם ל, כט

[13] ת”ר (תהלים קלג, ב) ‘כשמן הטוב [וגו’] יורד על הזקן זקן אהרן’ וגו’, כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו… ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה, יצתה בת קול ואמרה ‘כשמן הטוב’ וגו’ (תהלים קלג, ג) ‘כטל חרמון’. מה טל חרמון אין בו מעילה, אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה. ועדיין היה אהרן דואג. אמר שמא משה לא מעל, אבל אני מעלתי. יצתה בת קול ואמרה לו (תהלים קלג, א) ‘הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד’. מה משה לא מעל, אף אתה לא מעלת – הוריות יב.

[14] ‘וחלבנה’, בשם שריחו רע וקורין לו גלבנ”א (גאלבאן). ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל, שיהיו נמנין עמנו – שם, לד

[15] בי’ בתשרי נתרצה הקב”ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה “סלחתי כדבריך” – שם לג, יא

נגישות