ככלתו לדבר עמו
משה רבינו קיבל את הלוחות הראשונים ביום י"ז בתמוז לאחר שישראל כבר היו מומרים כשחטאו בעגל ביום שלפני כן. מסיבה זו כשנתינת התורה ע"י הקב"ה למשה הייתה דווקא כעת ביום שלאחר החטא, דבר זה גרם למשה להבין שהוא חייב לשבור את הלוחות כי זהו רצון ה'. שכן הקב"ה הביא למשה קמח טחון ובית שרוף, ע"מ שישבור את הלוחות לעיני ישראל.
יחד עם נתינת הלוחות והגילוי שמגלה הקב"ה למשה על חטא העם, הוא גם רומז לו שעליו להתפלל- הרף ממני, שבך הדבר תלוי אם תבקש. והדבר הנוסף שבידו לקבל נמצא במה שאמר לו כי לא אעלה בקרבך, שכנגד זה ביקש משה מה'- ונפלינו אני ועמך.
אלו הם שלושה דברים שזוכה בהם משה בעקבות חטא העגל- דורון, תפילה ומלחמה.
הדורון שניתן למשה עקב שבירת הלוחות, הגיע כאשר הוא הצטווה בלוחות השניים- פסול לך, שהפסולת של האבנים יהיו שלו ומשם נתעשר משה.
עניין התפילה ניתן למשה כשביקש הודיעני נא את דרכך, ונתעטף הקב"ה בטלית כשליח ציבור ובכך הראה למשה את עניין י"ג המידות וסדר התפילה של שליח הציבור.
המתנה השלישית שהכריעה מלחמה, היא בקשת משה שלא תשרה עוד השכינה על האומות אלא על ישראל לבדם, דבר זה הביא לידי כך שישראל נצחו במלחמה שנלחמו מול בלעם. עד לחטא העגל זכה בלעם לגילוי שכינה כמשה רבינו, שלא קם כמותו נביא בישראל אך כן היה את בלעם כנגדו באומות. ואילו לאחר בקשת משה להפלות את ישראל, שוב לא נגלה ה' אל בלעם אלא בהיחבא כפילגש. כשבלעם בא ואומר לבלק שהוא וודאי נוצח, אכן כך היה בימים בהם נגלה אליו ה'. אך כעת במלחמה עם ישראל סר ה' מעליו ואין הוא נגלה אליו כבראשונה ולכן איבד בלעם את כוחו לקלל את ישראל.
זה מה שנאמר בפסוק החותם את התורה, ולכל היד החזקה לעיני כל ישראל- זוהי שבירת הלוחות שנעשו לעיני כל ישראל. השבח בזה למשה אינו רק על כך שבדיעבד הסכימה השכינה עם שבירת הלוחות, כי אם יש כן שבח למשה שידע מה רצון ה' ממנו אף שרק נרמז לו. וכמו שהיה בעניין התפילה וההפלאה שגם בזה שמע ה' בקולו וניתן לו.
כך שמשה הוא מוסר דבר ה' לישראל, לא רק כפי אשר נאמר בכל מקום- וידבר ה' אל משה לאמר, כי אם גם כאשר משה מבין מעצמו שזה מה שה' אומר לו.
כח זה שייך רק אצל משה. כל אחד אחר גם אם היה רואה את מצבו של עם ישראל בחטא העגל, היה נוקט בשב ואל תעשה. כוחו של משה הוא בקום עשה ובכך קיים את דבר ה' בלא שנאמר לו במפורש.
יחד עם התורה שנתנה למשה ככלה, הוא זכה לכח של תפילה ובמיוחד על פושעי ישראל. עניין זה נמצא בתחילת הפרשה בעניין הקטורת.
החלבנה הינו אחד מאחד עשר סממני הקטורת למרות שריחו רע כיוון שהוא כנגד פושעי ישראל אותם עלינו לצרף לתפילה בשעת צרה. אך יחד עם זאת הוא מהסממנים שנכתבו במפורש ולא מאלו שנלמדו רק בדרך של ריבוי. דבר זה בא לומר לנו שמה שאנו מצרפים את הפושעים לתפילות בשעת צרה אין זה רק בגלל שיש לנו מנין גם בלעדיהם, אלא משום שהם חלק בלתי נפרד מהבקשה שלנו לישועה. התורה לא מבקשת שנבין זאת לבד אלא טורחת היא להדגיש זאת במפורש.
יחד עם כוחו של משה בהבנת רצון ה', היה בצלאל שותף עמו בעשיית הכלי החשוב אך גם הקשה ביותר לעשיה מבלי לסתות מציווי ה' המדויק שבו, וזהו ארון הברית.
התורה מדגישה ובצלאל בן אורי עשה את הארון- כיוון שישנו הציווי בפרשת יתרו שלא לעשות אלוהי כסף ואלוהי זהב- דהיינו כרובים שלא מזהב או שלושה כרובים. כך שכל יצירה של הכרובים שאינה כפי שרצה הקב"ה היא תחשב כע"ז, בדיוק כשם שעשו ישראל את העגל. לכן את הכרובים יכל לעשות אך ורק בצלאל, כיוון שסבו- חור היה זה אשר מסר את נפשו כנגד הע"ז לפני שחטאו ישראל בעגל. המידה הזו של מסירות הנפש הטביעה בבצלאל שזכה והיה בדרגה של טהרת המחשבה, שלא יכנס שום נדנוד של ע"ז ביצירת הכרובים, עליהם הזהירה התורה במיוחד שלא לערב בהם עניין ע"ז.
השלמת בקשתו של משה להפלות את ישראל ולתת לו מקום מיוחד נמצאת במקום אשר בחר בו ה'- בירושלים. כנגד הציווי שהיה לפני החטא- שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה', ומשמע שגם לאומות יש חלק בכך. נגלה בפרשתנו לאחר חטא העגל שה' אלוקי ישראל הוא- את פני האדון ה' אלוקי ישראל, וזאת משום שביקש משה שהנהגת ה' בעולם תהיה אך ורק דרך ישראל וכך גם ניתן לו.
