שאלה –
האם מי שמוסר את הכלב לילד של השכנים, והוא מטייל איתו בישוב, אם הילד אינו בר מצווה, כל האחריות על המפקיד? ומה הדין אם רק ביקש מהקטן לשמור על הכלב בגינה?
תשובה –
שמירת קטן אינה מהווה שמירה לעניין כך שהאחריות על הנזקים תעבור לקטן: אם מדובר במקרה שבו לולא הקטן היתה אחריות על בעל הכלב – הרי הוא עדיין אחראי וחייב[1]. אם מדובר על מקרה בו בעל הכלב נקט באחריות מספקת, כגון גינה שמורה היטב שמהווה הגנה מפני נזק הכלב – אי אפשר לחייבו.
תשובה בהרחבה:
לא רק ששמירת קטן מהווה שמירה גרועה, ולכן שומר שהפקיד את הפקדון אצל בנו הקטן חייב (ב"מ מב.) אלא ששמירת קטן אינה נחשבת כלל שמירה (מאירי שם). לכן הדין הוא שבעל החפץ שמסר לקטן נשאר אחראי על הנזקים שנגרמו מהפיקדון. דין זה עולה מהסוגיה בב"ק ט: שם מבואר שמי שמסר שור קשור לקטן – חייב על נזקיו. נחלקו הראשונים בסוגיה זו האם שמירת הקטן יכולה לחייב את בעל החפץ המזיק אפילו במקרה שמלכתחילה החפץ היה שמור היטב. דעת רש"י (וכן הראב"ד בשטמ"ק ובהשגות לרמב"ם) שאין דרך קטן לקלקל ולהזיק, ומדובר בסוגיה במקרה שדרך הקשר להתנתק לאחר זמן, אך במקרה אחר שהשור שמור היטב – בעל השור פטור. הרמב"ן (ב"ק מלחמות ה' נב:) מבאר ששיטת רש"י היא שהחיוב הוא משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ולכן חייב גם על כל אונס שאפשר לקשר אותו לפשיעה – כגון פתיחת הקטן את הקשר במקום שהקשר היה מתנתק מעצמו, כלומר שאמנם פתיחת הקשר על ידי הקטן היא אונס, אבל סוף סוף הבעלים פשע במה שלא שמר בעצמו, שהרי לא היה לו לסמוך על קשר שיפתח מעצמו לאחר זמן, ואם לא היה פושע בכך, אלא שומר בעצמו, גם לא היה קורה האונס שהקטן פתח. לעומת זאת, דעת התוספות היא שהקטן דרכו לקלקל (ולנתק את השור) ולכן בעל השור חייב גם במקום שהשור היה בשמירה מעולה והקשר לא היה מתנתק מעצמו. בדעת הרמב"ם (נזקי ממון ד, ו; יב, ח) שהיא לשון השו"ע (שצו, ו) נחלקו המפרשים. דעת המגיד משנה והסמ"ע (שצו סק"י) שהוא הולך בשיטת תוספות, אך לפי המאירי (ב"ק שם) החזו"א (יב, ה) וערוך השולחן (תי, לט) דעתו כרש"י. מחלוקת זו תהיה גם מח' בפסיקת ולכן למעשה אי אפשר לחייב ממון במקום שהיתה שמירה טובה ללא הקטן.
נעבור כעת למענה לשאלות. במקרה שהביא לקטן לקחת כלב לטיול – אין כאן שמירה מעולה, שהרי כלב בטיול דרכו לברוח אלמלא מי ששומר עליו, ולכן בוודאי האחריות על בעל הכלב.[2] במקרה שאמר לקטן לשמור על הכלב בגינה – יש כאן שמירה מעולה ללא הקטן, ולכן לדעת רש"י פטור. במקום שדרך שמירת הגינה להתקלקל עם הזמן – לכולי עלמא חייב. לפי שיטת הרמב"ן במקרה כזה יהיה חייב גם אם יצא בדרך פלא שהרי תחילתו בפשיעה.[3]
[1] נדגיש שבד"כ נזקי הכלב אין בהם חיוב מעיקר הדין: נשיכה ושריטה נחשבים כנזק של "קרן" שהדין בזה הוא שלא חייב לשלם מעיקר הדין. נחלקו קצות החושן וערוך השולחן אם צריך לצאת ידי שמים, ולמעשה המנהג הוא לפייס בחלק מהסכום. סוג נזק נוסף שהכלב גורם הוא "שן ורגל", אם למשל אכל דברים שדרכו לאכול, שהחיוב בהם הוא רק בתוך רשות היחיד.
[2] יש לסייג, שבמקום של אונס גמור, כגון שמדובר על ילד גדול ואחראי ועל כלב מאולף ורגוע – בעל הכלב יהיה פטור, למרות שאין על הקטן דיני שמירה. ויש להביא לכך ראיה ממסכת תמיד כז. שדין שמירת המקדש היה על ידי פחות מבני מצווה (המפרש שם, ורש"י עה"ת במדבר ג, טו), וזאת משום שבסופו של דבר המקדש שמור גם אם אין כאן דין שמירה (ע"פ מנחת חינוך מצוה שפח).
[3] בנוסף נראה לומר שבמקום שבוודאי דרך הקטן לפתוח את השער (כגון שלא הגיע לעונת הפעוטות שזה גיל 6) שיהיה חייב לכולי עלמא שהרי מפורש בב"ב נא: שאין להחזיר פקדון לקטן בגיל זה כי דרכו לאבד (רשב"ם). עוד נראה להוכיח זאת מדברי ערוך השולחן שלמרות שפסק כרש"י (תי, לט) במקום אחר (שצו, יב) כתב שבשור בשמירה מעולה חייב אם נתן לקטן כיוון שדרך הקטן לשחק עם השור וכך הוא משתחרר.