הנהגת דור הבנים[1]
בפרשת פנחס ישנו המניין האחרון הנמצא בספר הפקודים- ספר במדבר.
מניינם של ישראל נותר כמעט כמו היום בו הם יצאו ממצרים- שש מאות אלף, ורש"י אף עושה חשבון כנגד החסרים יחסית למניין הראשון שבתחילת ספר במדבר.
שני מנייני עם ישראל
על כך צריך לשאול כמה שאלות- וכי ישראל לא הצליחו לגדול כלל במשך ארבעים שנה?
בנוסף, איך ניתן לקשר ולחשב את ההפרשים בין שני מניינים שונים בשני דורות שונים. והרי המניין הראשון היה ליוצאי מצרים והמניין בפרשתנו שייך לבני דור הכניסה לארץ?
על פי פרושו של רש"י, ישנה קושיה נוספת- רש"י מבאר שהנחלות הונחלו מהבנים חזרה לאבות יוצאי מצרים, והם החזירו את הנחלה לדור הבנים ע"פ מניינם. יש שהיו בדור יוצאי מצרים שני אחים ובדור הכניסה לארץ לזה היו ארבע בנים ולזה חמישה, וכל אחד קיבל כפי מניין צאצאיו. היכן הם אותם ארבעה וחמישה? כיצד זה שאיש מהם לא נכלל במניין?
בניכם אשר לא ידעו טוב ורע
כדי לענות על כך יש לראות מה ארע עם ישראל בזמן הגזירה שלא להיכנס לארץ.
כשמשה מוכיח את ישראל על מעשיהם במדבר, הוא מציין בפרשת דברים את מה שהם טענו באוזניו באותו מעמד- "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבאו שמה ולהם אתננה והם יירשוה" (דברים א, לט). מי הם הטף ומי הם הבנים? אלו אותם הנמצאים בפרשתנו.
הבנים הם אלו הנמנים בפרשה והטף הם אלו שלא נכללו במניין, שכן הם היו בני פחות מעשרים, ונבאר זאת.
כשיצאו ישראל ממעמד הר סיני הם קבלו הבטחה לשוב לאוהליהם וכל אחד נתעברה אשתו בן זכר. כך ששנה אח"כ בזמן חטא המרגלים היה לכל אחד מישראל בן זכר אחד וכולם היו בני פחות משנה.
חז"ל מגדירים את הילד עד לגיל שנה כמי שטרם נכנסה בו הדעת, ורק בגיל שנה כשטועם טעם דגן נכנסת בו הדעת.
כשעם ישראל בוכה וממאן להיכנס לארץ מתוך דאגה לבנים הרכים שנולדו השנה, הוא מתלונן בפני משה מדוע הוא רוצה להכניסם כעת לארץ.
משה עונה לאחר שהוא מודיע להם שהם לא יכנסו לארץ- הבנים האלו שכיום בשנה השניה לצאתכם ממצרים והם לא ברי דעת עדיין, המה ירשוה. שהם ממש יהיו אחד כנגד אחד וכל בן יוריש לכם נחלה בארץ. והטף שיוולד לכם באותם שנים, וחששתם שיהיו לבז- המה יבואו שמה. הם יזכו כן להיכנס לארץ.
ולכן במניין בפרשתנו מונים כאן את דור הבנים, והם כנציגיהם של אבותם שהיו יוצאי מצרים- מנחילים חזרה את הארץ לאבותיהם ורק אח"כ הם באים לירש את הארץ כפי מספרם כיום.
אך בנוסף לאותם בנים, היו עוד צאצאים שאינם בכלל המניין, ואלו אותם שנולדו בנחל זרד.
בספר דברים משה מזכיר לישראל שהם ישבו "כימים אשר ישבתם", ופרש"י- שלושים ושמונה השנים שאחרי חטא המרגלים ועד הכניסה לארץ, נחלקו לשניים. בתחילה היו מטולטלים במשך תשע עשרה שנים. ובהמשך ישבו באותו המקום במשך תשע עשרה שנים.
ברכת הזרע לישראל
כשאברהם אבינו יוצא מאור כשדים לעבר ארץ כנען, ה' מברך אותו בשלושה דברים- זרע, עושר ונוי. כיוון שהדרך ממעטת את שלושת הדברים הנ"ל (רש"י). וכך גם ישראל שהיו מטולטלים במשך תשע עשרה שנים, התמעט להם הזרע ורק ילדים מעטים נולדו להם ויתכן שאף מתו במגיפות או במלחמות במדבר.
כאשר התישבו ישראל בנחל זרד הם החלו להתרבות ולהוליד כרגיל, וכעת במניין השני הילדים הללו בני תשע עשרה ומטה. הם אמנם לא היו במניין הנוכחי, אך הם כן מקבלי נחלה מהאבות.
כשמשה רבינו אומר את פרשת הנחלות והדרך בה תונחל הארץ, הוא מזכיר את עניין הבנים היורשים את הארץ, הפך אבותיהם שחטאו במרגלים ולא זכו לכך. וכל בן- מוריש את הארץ לאביו ובזה מקבל חלק ונחלה בארץ.
בנות צלפחד
מסיבה זו, דווקא כעת באות בנות צלפחד ודורשות חלק בארץ.
בנות צלפחד טענו בפני משה, שמכיוון שאין להם אח שיוריש חזרה את הנחלה לצלפחד אביהם, הרי שהן אמורות לעשות כן. אך אם אין להם יכולת לעשות כן, אזי אמם צריכה להתייבם ע"מ שיהיה ניתן להנחיל את הארץ לדור הזה. ואם הם כן יכולות להנחיל, אזי מגיעה להן נחלה בארץ.
תשובת ה' למשה- כן בנות צלפחד דוברות, מבהירה שאכן הן באו בזמן הנכון לבקש על זאת, שכן לולי צורת ההנחלה של הארץ (בנים מנחילים האבות) לא היה להן שום פתחון פה לומר שאמן צריכה להתייבם, כיוון שזרע יש לו. אך אם מדובר על הנחלה שלא יכולה לצאת לפועל, הרי זהו בדיוק עניין היבום- והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו, על שם אחיהם יקראו בנחלתן. ולכן, חכמניות הן.
אך לאור מה שזכו כל ישראל בבן זכר לאחר מעמד הר סיני, מדוע לצלפחד בנים לא היו לו?
על כך אומר רש"י- אבינו מת במדבר, מקושש היה. וכיוון שמהקושש קושש בשבת השנייה שהיו ישראל במדבר (וכפרש"י בפרשת מקושש), אזי כבר מאז הוא הושם במשמר עד שהגיע המגדף, בשנה שלאחר מכן. ומכיוון שכך, צלפחד לא שב לביתו לאחר מעמד הר סיני ולכן לא היה לו בן כי אם הבנות, שנולדו כבר קודם[2].
בנות צלפחד מדגישות שאביהן לא היה בעדת קורח, משום שמי שהיה בעדת קורח- איבד את חלקו בארץ. וגם אם בני קורח לא מתו (וכמו שמופיע במניין הנמצא בפרשה), עדיין היקום אשר ברגליהם של עדת קורח נבלע בארץ יחד עם יכולת ההורשה שלהם בארץ. וכדי שלא יאמר משה שאין להן יכולת לנחול בארץ אם אביהן היה בעדת קורח, הן אומרות שהוא לא היה בעדה ההיא.
חיבת הארץ
החינוך שהטביע צלפחד בבנותיו גרם להן לחבב את הארץ ולבקש נחלה. שלמ"ד שצלפחד היה מעפיל, אזי בעצם עשייתו למען העפלה הגם שהיא היתה קודם זמנה ובכך הוא הראה את חביבות הארץ, לבנותיו. שכן הוא ניסה להעפיל יחד עם בני אפרים שיצאו שלושים שנה קודם ליציאת מצרים, אך לא מת עמהם באותו הזמן כיוון שהוא היה מבני מנשה. ורק כאשר קושש במדבר- נגזר דינו למיתה.
ובכך מיוחדים המה בני המנשה בעניין החביבות לארץ. שכן הבנות אומרות תנה לנו נחלה, ובפרשה הבאה אומרים בני הדודים שלהן- ונגרעה נחלתנו. וכנגד מה שראה משה את חביבות הארץ בעיני בני המנשה, הוא מחלק אותם לשתי נחלות בשני עברי הירדן, ובכך הוא גורם שישאר קשר משפחתי בין שני עברי הירדן, והם גם תמיד יראו ויטמיעו בבני ראובן ובני גד את החיבה לארץ ודווקא בחלקה המערבי.
יהושע ופנחס
בפרשתינו ישנו גם אדם נוסף, שלא זכה לבנים- יהושע בן נון. וכל זה משום שיהושע נער לא ימיש מתוך האוהל, והוא נשאר בהר עד שירד משה בשנית ביום הכיפורים וכיוון שלא חזר לביתו באותם ימים, לא זכה לאותה ברכה של בן זכר.
לעומת זאת, זה גופא הדבר שזיכה את יהושע להתמנות כמנהיג בפרשתנו- וכפרש"י ידעת בו שהוא ראוי לכך.
בתחילת הפרשה אנו מוצאים עוד אחד הזוכה לגדולה, אף שטרם קיבל אותה- זהו פנחס בן אלעזר וכפרש"י שרק במעשה זה של הרג זמרי נתכהן פנחס בכהונה. כך שלמרות שסבו כהן ואביו כהן, קיבל הוא במתנה מיוחדת מאת ה' את הכהונה, כיוון שמסר נפשו למען כלל ישראל. וכל זאת תוך הקישור להר סיני- שבא פנחס לפני משה, לימדת אותנו בהר סיני (הרגו איש אחיו) שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. אמר לו משה קריינא דאיגרתא היאו להוי פרוונקא. ובכך זכה פנחס להיות כהן.
הנהגת דור הבנים- רק כעת
זהו חוט השני השזור בפרשת פנחס- הנהגת דור הבנים.
בכל המקרים בפרשה, המתינו הבנים והבנות וחיכו לזמן בו הם יקבלו את נחלתן וגדולתם. פנחס קם מתוך העדה רק בסוף שנת הארבעים, אלעזר מתמנה לכהן גדול תחת אהרון אביו, כיוון ששתק אחר מיתת שני אחיו-נדב ואביהו[3]. יהושע זוכה להתמנות כדבר לדור, כבר בחיי משה כיוון שמילא את תפקידו כנער לא ימיש במשך כל הארבעים שנה האחרונות. ובנות צלפחד מקבלות נחלה בארץ ואף את חלק הבכורה של צפלחד אביהן.
מינויו של יהושע, דווקא כעת מוסבר ע"י חז"ל כיוון שעליו נאמר- נוצר תאנה יאכל פריה. שהרי יהושע היה נער לא ימיש מתוך האוהל, ולכן זכה להיות ממשיכו של משה רבינו כמוסר התורה לדורות הבאים.
במסכת סנהדרין מביאה הגמרא את העניין הזה ומוסיפה שם הגמרא, שכאשר סמך משה את ידיו על יהושע הוא נתן לו מהודו עליו אך לא את כל ההוד. וכך היו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. וזקנים שבאותו הדור אמרו- אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.
הזקנים במדבר
וצריך לשאול, מדוע לא זכו הזקנים להיות הם המנהיגים כבר כעת, והרי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים- משמע הם היו באותו הדור ובאותה הרמה. אלא כיוון שיהושע שימש את משה בכל עת, ואילו הזקנים לא עשו זאת, זכה יהושע להתמנות אחריו. ועל כך אמרו הזקנים- אוי לאותה בושה, כלפי עצמם. שהם התביישו להיות כל הזמן לפני משה. ובכך הם כעת נכלמים ולא מתמנים להיות ממשיכי משה. ואם הם היו אז גם משמשים את משה, יתכן והיו זוכים בהנהגה כעת. וכל זאת משום שדי אם הם היו בדרגה קצת פחותה ממשה (כפני הלבנה של יהושע) וכבר יכלו לזכות להיות ממשיכי משה.
נוצר תאנה יאכל פריה
חז"ל המשילו את יהושע לנוצר תאנה משום שתי תכונות עיקריות שיש בה. הקיץ, מוגדר קיץ על שם הקציעות של התאנה, כיוון שזמן הבשלתה של התאנה נמשך על פני כל חודשי הקיץ. וזאת לעומת שאר הפירות שזמן הבשלתם מצומצם לכשבועיים- חודש וזהו זמן המסיק/קטיף/בצירה שלהם.
תכונה נוספת הייחודית לתאנה, היא שזמן הבשלת כל פרי תאנה גורמת לאובדנה, אם לא אורים (קוטפים) אותה בזמן. לעומת הענבים, שרק מתחילים להירקב על האשכול או הזיתים הנופלים על הקרקע וניתן פשוט לאסוף אותם משם.
ולכן, נוצר התאנה 'מבזבז' זמן רב בהמתנה להבשלת כל פרי. וישנם כאלו שיאמרו לו- זהו בזבוז זמן. אך אותו שומר יזכה לאכול מכל פירות התאנה בעוד שאלו שלועגים לו, יוכלו לאכול רק ממה שיהיה בשל בזמן שהם יגיעו לעץ.
ההפרש בין יהושע לזקנים
וזה ההפרש שהיה בין יהושע לזקנים.
יהושע עמד בהר סיני וחיכה למשה עד סוף הארבעים יום ולכן זכה לראות את משה בשעתו הגדולה ביותר- לעיני כל ישראל, ששבר את הלוחות (רש"י על הפסוק האחרון בתורה). בעוד שהזקנים שמן הסתם התכוננו לעלות לקראת משה, אך כיון שהקב"ה זירזו- לך רד כי שיחת עמך, לא הספיקו הזקנים לראות זאת בזמן ובמקום שלהם אלא רק עם שאר העם.
וכך גם בכל שימוש בימינו לרבני הישיבה וגדולי הדור. יש הרואים בעמידה ליד הרב לאחר תפילה או שיעור שיחה או סתם הליכה ביחד, כזמן שעדיף להשקיע בו יותר בלימוד ולא לבטל תורה. אך הם עלולים להפסיד שאלה או הנהגה שתתחדש דווקא בזמן זה. ואף על פי שניתן לספר אח"כ מה היה אין זה אותו שימוש כמו לראות זאת ממש.
ולולי שהיו בנות צלפחד בבית המדרש בזמן שמשה מסר את פרשת הנחלת הארץ, לא היו יודעות לשאול על נחלת הבנות ולא היתה יורדת פרשת הנחלות, על ידיהן. אך כיוון שהם היו שם, לפני משה ולפני אלעזר (ובלא שנאמר גם הזקנים, וכמו שמצאנו בפרשת פסח שני, שבאו לפני משה ואהרון), הם היו חכמניות וידעו לשאול את משה על נחלתן.
עולת סיני
על דבר זה מביא רש"י בקורבן החטאת של ראש חודש- כביכול אומר הקב"ה הביאו כפרה עליי על שמיעטתי את הלבנה. וכך, גם אם אנו זוכים למנהיג הממשיך את המסורת אנו לא זוכים תמיד לעמוד על טיבו אלא רק לאחר שנים רבות.
ובהמשך הפרשה, ישנו קורבן התמיד עם המוספין, כשהתורה מגדירה אותן- עולת תמיד העשויה בהר סיני. ובכך מנחילה לנו התורה את הידיעה שכל הקרבות קורבנות התמיד החל מזמן עמידת המשכן בהר סיני ועד לי"ז בתמוז בחורבן בית ראשון- מקושרים הם כל ההקרבות וכולם נחשבים לעולת הר סיני שהוקרבה במעמד הר סיני.
וכנגד מה שהיו מישראל שלא ידעו תמיד להעריך את גודל השעה והזמן, היו כנגדם באומות שלא הכירו בגדולתן של ישראל.
שבטי י-ה
במניין הזה, מבאר רש"י שה' הטביע את שמו במשפחות ישראל, בכך שצירף את האות ה' בתחילה והאות י' בסוף- הפלואי, החנוכי וכו'. וכל זאת משום שאומות העולם אמרו שאין אלו עם ישראל, שכשם שהמצרים שלטו בהם, כך שלטו בנשותיהן.
אך מדוע רק כעת נזכרו האומות לטעון זאת, ולא כבר בזמן יציאת מצרים? והרי בלק אומר בפרשה הקודמת- הנה עם יצא ממצרים, משמע בלי יחוס מיוחד (וה' מכניס בפה בלעם את התשובה על כך- אל מוציאו ממצרים, אני הוצאתים ולא הם יצאו בעצמם).
לאומות היו שתי סיבות ניכרות מדוע לבא ולטעון שאין אלו בני ישראל באמת, כיוון שהם ראו שבני הדור הזה לא נימולו כלל. שמאז שחטאו ישראל בעגל לא נשבה להם רוח צפונית, וכמו שאמרנו הבנים כיום הם אותם אלו שנולדו אחרי מתן תורה וחטא העגל, ולכן הם לא נימולו. אך האומות גם ראו שלמרות היות עם ישראל בני חורין וכובשי ארצות כסיחון ועוג, הם נכשלים בעניינים של מה בכך, בבנות מדיין. שהייתה מוציאה לו ע"ז מחיקה ואומרת לו- אם רצונך להישמע לי השתחווה לזה (רש"י). ובשני דברים אלו- שלא נימולו ושנכשלו בבנות מואב, ניתן היה לומר שכך גם ארע עמם במצרים. ובמיוחד שהבנים כיום בני כארבעים שנה והחשבון יכול להסתדר כאילו הם ילדי המצרים ששלטו בישראל ובנשותיהן.
ליצנות רשעי האומות
מעין זה, הייתה הליצנות של ליצני הדור- מאבימלך נתעברה שרה. כיוון שהיה מעשה ניכר במה שנלקחה שרה לבית אבימלך ניתן היה לחשוב כאילו חלילה מאבימלך נתעברה שרה. וכדי לסתום ולסתור זאת, חתם הקב"ה את זיו איקוניו של אברהם בפניו של יצחק. וכך גם כעת, חותם הקב"ה את אותיות שמו, במשפחות ישראל.
דבר זה, גרם לאומות לנפילות גדולות. בלעם, משיא עצה הפורצת גידרי עולם. נשיא מדיין מפקיר את ביתו לזנות. ולכן שניהם יורדים מדרגתם- זה אבד בחרב "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" וזה יורד מגדלותו שתחילה הוא היה ראש למלכי מדין וכיוון שהפקיר את ביתו לזנות, מנהו באחרונה- רש"י.
ולכן מספר בני ישראל, הופך אמנם להיות המעט מהעמים, שחסרו חמישה משפחות במניין הזה- רש"י, ואין ישראל יכולים להגן על האומות. וכמו שמביא רש"י על קורבנות החג- ששבעים הפרים הם כנגד האומות. וכבר אמרו חז"ל שלו ידעו האומות כמה המקדש שומר עליהם הם היו בעצמם שומרים שזר לא יקרב לשם.
למרות כל הנפילות וזלזול האומות, זוכים המה, דווקא הבנים שבדור הזה להכנס ולנחול את הארץ. ואין התיקון השלם של האומות אלא בכך שלא רק שלא יפריעו לנו אלא אף ישמרו הם בעצמם לבל יפריע לנו איש.
בשורת אליהו- הוא פנחס
ולכן בתחילת הפרשה, מתחילה כהונתו של פנחס- הוא אליהו, הבא לבשר ולהעיד על כל ברית וברית שמקיימים ישראל בכל הדורות, ובכך מקשרים הם את עצמם לדורות קודמים ולשרשרת הנחלות בישראל. וזו גם הסיבה שעניינו של פנחס נחלק לשתי פרשיות. בפרשת בלק- פנחס זוכה בעניין פרטי, של עצירת המגיפה מישראל. אך בפרשה זו, זוכה פנחס לכהונת עולם ולשלום אמת, כמבשר הברית בעולם. כשהוא מעיד על שמירת הברית בישראל.
גדולתן של ישראל
פרשת פנחס נמצאת לעולם בתחילת ימי בין המצרים כפרשה הראשונה מהשלושה, או שבאותו השבוע יחול בו י"ז בתמוז, שזוהי ההקדמה וההכנה לימים הללו. עלינו להכיר בגדולתן של ישראל ובצורך לקשר עצמנו לדורות קודמים ובלא למעט מערכו של שום דבר בתורה, בעם ובארץ.
מעין זה מצאנו בכל כניסותינו לארץ.
בביאה הראשונה, כפי שבארנו. בביאה השניה- לא עלה עזרא עד שניפה את בבל והעלה עמו עשרה יוחסין. וגם אז ניתן היה לשאול- מי הם אלו שזוכים ונכנסים לארץ, אין הם מיוחסים וראויים. אך, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.
ובימינו אנו, גם כן שבנו הנה בבכי גדול ובתחנונים, ולא תמיד אנו יכולים לומר מי אכן מיוחס ומי ראוי שיבא הנה, אך זכינו ושבנו הביתה בזכות ובכח האבות והדורות הקודמים.
זכות אבות
וזה מה שמעל הכל מלמדת אותנו התורה, על פי צורת ההנחלה לבאי הארץ- שאף על פי שהם זוכים מכוחם הם, כל אחד צריך לזכור שאין הוא כאן אלא בזכות אביו מולידו. ואין להם כח ויכולת לנחול בלא אב מיוצאי מצרים. כך בכהונת פנחס, וכך בהנהגת יהושע.
וזהו תפקידנו בדור הגאולה הזה.
אנו אכן זכינו וירשנו ובאנו לארץ אך כל זאת רק משום תפילת ותקוות הדורות כולם.
וכל אחד מדור זה, אב קדמון יש לו המנחיל לו את הארץ, וכמו שכתב רש"י בפרשת התוכחה- שגם האבות עצמם זוכים ונכנסים לארץ עם הבנים. וכל מה שאנו פועלים בארץ ומוסיפים מעצמנו, זוכים ומקשרים אנו את עצמנו לדורות קודמים ומחיים את אבותינו כאן בדור זה, בעיר הקודש והמקדש- ירושלים.
וכשם שזיכנו ונכנסנו לארץ, נזכה להיכנס עוד לקודש פנימה בבניית המקדש השלישי, בהר מרום הרים.
[1] שיחה זו נמסרה בישיבת 'מרכז הרב' בשבת פנחס תשע"ז
[2] ולמ"ד שהיה מהמעפילים, צריך לומר שהוא היה מעפיל עם בני אפרים שיצאו שלושים שנה קודם יציאת מצרים, (ולא מהמעפילים שאחרי חטא המרגלים, כיוון שהמקושש היה אז במשמר) אך הוא לא מת באותו מעמד, ורק במדבר כשקושש נגזר דינו למיתה.
[3] כשמשה שואל את אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלו את החטאת, הם לא עונים לו ורק אהרון עונה במקומם. ופרש"י שם, שאע"פ שיכל אלעזר לענות הוא אמר שאין זו דרך ארץ לענות למשה ואביהם קיים. ובזה הם זכו להיות נותרים- הפך אחיהם שבקשו כבר כעת להנהיג את העם.
