ידע תדע – חג פסח

ידע תדע – חג פסח
הרב איתמר הרשקו

ידע תדע

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה’ אֱלֹקי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה… (שמות ג’, י”ח)

זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. (שם, ט”ו)

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. (שם, כ”ב)

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. (שם י”א, ב’)

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. (שם י”ב, ל”ה)

הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה’ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים (שם ט’, כ’)

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף שם (ט”ו, כ”ב)

סיפור יציאת ישראל ממצרים מתחיל בסיפור מעמד הסנה בו מתגלה הקב”ה למשה. במעמד זה נצטווה משה רבינו ע”י הקב”ה לבא לפרעה ולבקש ממנו לצאת לדרך של שלושת ימים במדבר ולזבוח לה’ אלוקי העבריים. באותו מעמד גם מבשרו הקב”ה- שכאשר ישראל יצאו ממצרים יתבקשו לקיים “שאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות[1]“.

אמנם בפרשת בא[2] מבקש הקב”ה “דבר נא באזני העם וישאלו… כלי כסף וכלי זהב” ופרש”י שם “דבר נא – אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ‘ועבדום וענו אותם קיים בהם’, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם[3]“. בביזה עצמה אנו מוצאים ש”בני ישראל עשו כדבר משה וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות[4]” ופרש”י “ושמלת – אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב”.

בביזת הים אנו כבר מוצאים ש”ויסע משה את ישראל מים סוף[5]” ופרש”י “ויסע משה – הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר  תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף[6], לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם”.

יש לשאול כמה שאלות שעולות מהסתכלות על שתי הביזות ומה העניין בהם.

ראשית לכל, יש להבין מדוע משה מתבקש לומר לפרעה שיוצאים לדרך של שלושת ימים ולא לומר לו שאנו יוצאים לגמרי. כמו כן מה הם אמרו לעם ישראל. ומדוע לבסוף כשבאו לפני פרעה, היו שם רק משה ואהרון ולא גם שבעים הזקנים. לשם מה צריך לדבר נא באזני העם לשאול ממצרים כלי כסף וכלי זהב, וכי צריך לצוות לבוז.

בנוסף אנו רואים שישראל לקחו אף שמלות יותר ממה שציווה משה וכמו שאמר לו הקב”ה בסנה שכך יהיה לבסוף, ובביזת הים אף היה צורך להסיע את העם מרוב שעסקו בביזה. מדוע צריך שתי ביזות. מה יצא מאותם ביזות.

עניין נוסף שיש לבאר הוא אמונת העם בגאולה. במעמד הסנה כאשר אומר הקב”ה למשה שהאות לגאולה הוא שיעבדו את האלוקים על ההר הזה לסוף ג’ חודשים[7], שואל משה את ה’ “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם[8]“, ואילו בפרק ד משה אומר “והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה’[9] למרות שבסוף פרק ג מבטיחו ה’ “ושמעו לקולך”. כמו כן תחילה נאמר “ויאמן העם[10]” ואילו אח”כ אומר משה “והצל לא הצלת את עמך[11]“.

מדוע בתחילת פרשת בא חוזרת התורה מספר פעמים על ציווי ה’ למשה לדבר אל פרעה ואי שמיעת פרעה למשה[12], כשבכל פעם הפרשה פתוחה או סגורה- שהיא באה לתת מקום להתבונן בין פרשה לפרשה. מה היה ג”כ הסוד הגדול בפקוד פקדתי שזהו סימן שישמעו בני ישראל למשה מאליהם שאכן הגיע זמן הגאולה. בנוסף מדוע הקב”ה מבשר למשה ש”אהיה אשר אהיה” בגלות זו ובשאר הגלויות ו”זה שמי לעלם” שלא כמו שאני נקרא אני נכתב[13].

על מנת לענות על שאלות אלו ועל עוד כמה שיתבארו בהמשך, צריך להתבונן בפרשיות אלו ולראות מדוע סידר הקב”ה את הנהגתו בדרך זו דווקא.

מדוע צריך ג’ ימים

תחילה יש לראות מה גרמה בקשה זו לפרעה ולישראל.

כאשר באו משה ואהרון לפני פרעה וביקשו ממנו על זאת עונה להם פרעה “למה משה ואהרון תפריעו את העם ממעשיו[14]“, ומיד אח”כ מכביד פרעה את עול העם כדי שלא “ישעו בדברי שקר[15]“. בנוסף, העם נאלץ לפוץ על פני כל ארץ מצרים לקושש קש לתבן. והניצבים שראו את משה ואהרון יוצאים מפרעה, אומרים להם “ירא ה’ וישפוט… לתת חרב בידם להרגנו[16]“.

משה שואל אח”כ את ה’ מדוע אינו מציל את העם והשעבוד אף התגבר. תשובת ה’ אינה ניתנת, אך- “[17]אמר לו הקב”ה חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם[18]“.

במעמד הסנה מצינו שמשה שואל את הקב”ה פעמים, מה לומר לעם על גילוי השכינה. בפעם הראשונה הוא שאל “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם” ובפעם השנייה אמר “והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'”[19]. למרות שלפי סדר הדברים היה יותר נכון לשאול קודם “לא נראה אליך ה'”- שבתחילה יש לדעת שאכן נגלה ה’ אל משה, ורק אח”כ צריך לשאול מה שמו. שכן אם העם כבר יודע מה שמו, ובוודאי אחרי שה’ מבטיחו ושמעו לקולך מאליהם כדברי רש”י, מה שייך עוד לומר “והן לא יאמינו לי”.

בין שתי השאלות נצטווה משה לבקש מפרעה לצאת לדרך שלושת ימים. דבר זה גרם למשה לומר והן לא יאמינו לי, שיאמרו לא נגלה אליך ה’.

לעם ישראל יש אמנם סימן של ‘פקוד פקדתי’, ולכן הם באמת ישמעו מאליהם, ברם שלושת ימים לא נאמר להם. לכן חושש משה שהעם יחשוב שהוא מבקש זאת מפרעה, מעצמו ולא מציווי ה’ ולכן לא ישמעו בקולו. גם הזקנים שהלכו עם משה ואהרון חשבו כך, ועל כן נשמטו אחד אחד ממשה ואהרון[20], שלא היו מסוגלים לבקש מפרעה דברי שקר שכאלו ביודעם שהיציאה היא לתמיד ולא רק לדרך ג’ ימים.

פרעה אכן לא מקבל בקשה זו ואף מכביד את שיעבוד העם, וזאת ע”מ שהקב”ה יחשב את הקץ- שקושי השעבוד יחשב כהשלמת ארבע מאות השנים שיש להישאר במצרים[21].

בקשה זו גם גרמה לישראל לצאת מרעמסס ולקושש קש לתבן בכל ארץ מצרים. “[22]שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה שבאו ליסע ולצאת, נקבצו כולם לרעמסס”[23].

משה אמר לישראל לבוא לרעמסס עד י”ד בניסן, ומשם ייצאו כולם ממצרים- שבאו שם לפי שעה[24]. ומי שלא האמין ולא רצה לצאת מת במקום בו הוא נפוץ[25].

אמנם טעם אחר גדול יותר היה בבקשה זו. כעין מה דמצינו ביעקב שהיה במרחק של ג’ ימים מצאן לבן, וכאשר ברח ממנו חזרו ג’ ימים בני לבן ושבו ורדפו אחרי יעקב ביום אחד, את כל מה שהלך יעקב בשבעה ימים. גם בעקדה אברהם אבינו הולך ג’ ימים כדי שלא יאמרו שהממו פתאום[26].

וכך גם כאן, הקב”ה רצה שפרעה ירדוף אחרי ישראל ויכנס לים מיד. “איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים בשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח, לכן אנו קורין השירה ביום השביעי[27]“. וע”י שייכנס לים ויאבד, יפרע מהם מה שהשליכו את ילדי ישראל ליאור- וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ויבוזו אותם ישראל- ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

ארמי אובד אבי

לאור זאת ניתן לבאר מה שאנו מתחילים את דרישת סיפור יציאת מצרים בהגדה דווקא מהפסוק “ארמי אבד אבי[28]“. דיש לשאול כיצד שכנע פרעה את ישראל, בני השבטים שראו את יצחק סבם, להיכנס בעול העבדות. עונה על כך המדרש בשמות רבה[29] “וישימו עליו- עליהם לא נאמר אלא עליו, תנא דבי ר”א ב”ר שמעון מלמד שהביאו מלבן ותלו בצוארו של פרעה שאם היה אחד מישראל שאומר להם איסטניס אני, אומרים לו כלום איסטניס אתה מפרעה”.

אך כיצד דבר זה שיכנע את ישראל.

וכי אם יבוא היום נשיא ארה”ב וידגים עבודות, זה יראה משכנע.

אלא שפרעה אמר להם שהם באו למצרים כגרים בארץ, כמו שיעקב אביהם בא לגור אצל לבן. וכשם שלבן אמר ליעקב “ועבדתני חנם[30]“- לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם[31], ובכך שכנע אותו לעבוד עימו למרות שרימה אותו מאה פעמים. כך גם אתם כגרים בארץ השתתפו עמנו בבניינה[32].

כדי להבין כיצד בני השבטים השתעבדו במצרים, ואיך התחיל השעבוד במצרים, פותחת ההגדה בפסוק זה. כאומרת משום שארמי אבד אבי- נהיינו גם אנו עבדים. ע”י שפרעה אמר לנו על עבדותו של אבינו, הפכנו גם אנו לעבדים.

ברם עניין נוסף יש כאן והוא ‘בדבר אשר זדו- עליהם’. כשם שהתחיל השעבוד בהונאה, כך היציאה התחילה בהונאה- ג’ ימים.

שתי ביזות

חז”ל אומרים בירושלמי[33]– “אמר רבי בא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין תנא רבי יוסה בן חנינה הדא מתניתא ועשית כפורת זהב טהור יבוא זהב של כפרת ויכפר על זהבו של עגל”. ומאידך אומרים חז”ל במסכת ע”ז[34] “וא”ר יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה”.

מכאן משמע שישראל לא היו ראויים לחטוא בעגל, וכמו שפרש”י שם- “כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא הי’ ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה”.

ובמדרש שיר השירים רבה על הפסוק “תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף[35]“, דורשים חז”ל- כשם שיתרון לזהב על הכסף כך גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים.

משה בפרשת דברים אומר “ודי זהב” ופרש”י[36] עפ”י חז”ל, “ודי זהב- הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר “וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל[37]“. גם בנדבת המשכן אנו מוצאים שישראל התנדבו מעבר למה שנתבקשו כנאמר “והמלאכה היתה דים והותר[38]“.

ההבדל בין שתי ההתנדבויות של ישראל לעגל ולמשכן מופיע בשתי הביזות.

משה מבקש מהעם, לשאול איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב. בתורה רעהו זה במצוות. אם כן איך ניתן לומר על ישראל ומצרים שהם רעים[39]. הרי משה ציווה את ישראל בי’ ניסן “משכו וקחו לכם[40]” ופרש”י ע”פ המכילתא- משכו ידיכם מע”ז, ונאמר אח”כ “וילכו ויעשו… כאשר ציווה ה’ את משה ואהרון, להגיד שבחן של ישראל, שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן[41]“. הרי שישראל לא היו עוד עובדי ע”ז ומה שייך לומר עליהם שישאלו מאת רעיהם המצרים.

ישנה הלכה בהלכות ע”ז לפיה גוי שמוכר או ממשכן את הע”ז הרי הוא ביטלה[42] אבל בהשאלה לא מבטלה. בקשת הקב”ה ממשה הייתה שישאלו מהמצרים את כלי הכסף וכלי הזהב, ומכיוון שכך הם היו עדיין בטומאת הע”ז שלהם. “וינצלו את מצרים- מלמד שעבודה זרה שלהם נתכת ובטלה וחזרה לתחלתה, ומנין שביזת הים גדולה מזו שנאמר ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים. עדי זו מצרים, עדיים זו ביזת הים. ואומר כנפי יונה נחפה בכסף ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ זו ביזת הים, תורי זהב נעשה לך זו ביזת הים, עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים[43]“.

כאשר נתבקש העם לשאול את הכלים מהמצרים, היה בדבר שני טעמים. ראשית, דבר זה גרם למצרים לרדוף אחרי ישראל ע”מ להחזיר את הרכוש שהושאל[44]. מטעם זה נימולו ישראל רק בליל פסח ולא כבר בי’ בניסן. שכל בני ישראל באו מכל מצרים עד לי”ד בניסן וכיוון שהיו בדרך לא מלו[45]. וכאשר הן מלו עצמם בליל ט”ו וראו זאת המצרים, הם ידעו שביום השלישי בהיותם כואבים לא יזוזו ישראל ממקומם, דבר שיגרום שלא ילכו יותר מדרך של שלושה ימים אותם הם ביקשו.

ענין זה גרם למה שנאמר “ויתן ה’ את חן העם בעיני מצרים וישאילום[46]“- כל ‘מציאת חן’ אינו אלא בנימולים כיוסף שנשא חן בעיני כל רואיו וכן באסתר. ואילו על הערלים נאמר- “לא תחנם”, שלא תיתן להם חן. “ואף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שתים ולך[47]“. מצרי שראה את ישראל נימול העמיס עליו יותר ממה שביקש כיוון שידע שבעוד שלושה ימים הוא לא יוכל לברוח עוד והמשא עצמו יכביד עליו גם כן[48]. וזה מה שמובא במכילתא, שהשאלה הייתה של ע”ז, וינצלו את מצרים- על מה שבטל בו הע”ז.

לכך נסעו ישראל מרעמס סוכתה על כנפי נשרים, דרך של מאה ועשרים מיל- שיעור הליכה של ג’ ימים[49], בשעה אחת[50] . כך שישראל יצאו ביום חמישי ט”ו ניסן ב’עצם היום הזה’, ונחו ביום שישי ושבת מהמילה שמלו עצמם. ביום ראשון החלו ללכת מסוכות לאיתם וראו המצרים שישראל אינם חוזרים, וחזרו להודיע לפרעה.

כשם שהונו המצרים את ישראל לבוא לעבוד ושיעבדום כשתלה פרעה כלי העול על צווארו ובכך שכנע את ישראל לעבוד, כך הונו ישראל את מצרים בדרך שלושת ימים.

והדבר השני הוא מה שנמצא בידם של ישראל כלי ע”ז של מצרים שלא בטלו.

עצי שטים עמדים

יש לדעת כשישראל יצאו ממצרים הם ידעו שיקימו משכן, שהם יצאו עם עצי השיטים. “ועצי שטים – מאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים”[51].

ומשכך הם גם ידעו שאם יש בית צריך גם כלים. וכמו שאמר בצלאל למשה שצריך לבנות בית להכניס הכלים. ומנין יהיה לעבדים כלי כסף וזהב לצורך המשכן. ע”י ביזת מצרים והיציאה ברכוש גדול יוכלו להשתמש בזה לכלים. אך אין כן הדבר עם שאילת מצרים, שם הכלים נשארו טמאים בטומאת ע”ז ואין לישראל יכולת לבטלם אלא רק למצרים בלבד.

א”כ היה חשש שישראל לא ירצו לבוז את מצרים בצורה שכזו, כיוון שטוב לא ייצא מכך. על זה היה צריך שיצווה ה’ “דבר נא באזני העם- אין נא אלא לשון בקשה” ויחד עם זאת דווקא ב’דיבור’ לשון קשה, שישאלו ממצרים וכן עשו. זהו שבח גדול לישראל לעשות מה שנראה כלא שייך.

בנוסף היה צריך לבקש מהם בדרך של בקשה כיוון שהם כאסיר שנאמר לו תישאר עוד יום בשבי ותקח מחר כסף וזהב איתך, שוודאי יעדיף לצאת עכשיו ואפילו בלא כלום מלצאת מחר[52]. וכדי לקיים “יצאו ברכוש גדול” צריך לבקש מהעם לקחת את הביזה.

כששאלו ישראל ממצרים את כלי הכסף והזהב הרגישו בדבר שאין להם מה לעשות איתם, אך השמלות היו חביבות עליהם שכן הם יועילו להם ליציאתם למדבר יותר מאשר נברשות זהב ומנורות כסף, ועל כן היו חביבים יותר.

יתר על כן, משמלות אלו נעשו כל בגדי הכהונה. שכן כל איש חכם לב ושנשא ליבו אותו לטוות בחכמה, פרמו את בגדי המצרים שהיו בהם התכלת והארגמן, תולעת השני והשש. כשם שקיצצו פתילים מהזהב- “מרדדים טסין דקין, וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס לעשות אותם פתילים מעורבים עם כל מין ומין[53]” ומהם עשו את החוטים לבגדי הכהונה. לכך היו חביבים עליהם ביותר כיוון שבגד, אף של ע”ז אינו טמא בטומאת ע”ז ומשכך מתאים הוא לעבודת המשכן.

העגל- מביזת מצרים

כאשר נתבעו ישראל לעגל נאמר “ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם[54]” ופרש”י לשון פריקת משא. שאותם אוזניים שנאמר עליהם “דבר נא באזני העם וישאלו”, הם אותם אוזניים של “ויתפרקו”, ישראל שמחו על ההזדמנות לפרוק מעליהם את המשא הכבד של נשיאת ע”ז, שכאמור לא תועיל להם להקמת משכן.

העגל נעשה מכלי הזהב שנלקחו בביזת מצרים, ואילו כלי הכסף הוכנסו לכור גם כן עם העגל שעל “עגל מסכה[55]” תירגם אונקלוס וכן הביא רש”י עגל מתכא- מתכת של כסף.

ישראל אכן לא היו ראויים לאותו החטא, אלא שרוב זהב שהשפיע עליהם הקב”ה גרם זאת וכל זאת ע”מ ללמד תשובה לרבים[56]

הנשים שלא חטאו בע”ז אמר עליהם הקב”ה בסנה “ושאלה אשה משכנתה ומגרת בית”- המצרית איננה רעותה. ואילו אצל האנשים כן נאמר רעהו. רק בעשייה בפועל נאמר איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה שלא לבייש את האנשים.

בזמן ביזת מצרים משה הלך להביא ארונו של יוסף ודורשים ע”כ חז”ל “‘חכם לב יקח מצוות’- שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות[57]“.

משה העלה את ארונו של יוסף ע”י טס שכתב עליו עלה שור עלה שור[58] ומצאו מיכה שלבסוף זרקו לתוך כור האש ויצא מזה העגל. יוצא מכך שכאשר היו ישראל עסוקים במצוות ה’ לבוז את מצרים ולאסוף הזהב שהלך בסופו לעגל, משה נתעסק בטס שהוציא את אותו עגל מהאש.

זהו מה שאמר משה ודי זהב רוב זהב שהשפעת להם בביזת מצרים גרמה לעגל שייעשה.

ביזת הים לצורך המשכן

לעומת זאת בביזת הים נאמר “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים” שביטל הקב”ה את הע”ז[59]. המשנה[60] שואלת “אם אין רצונו בעבודת כוכבים למה אינו מבטלה? יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להם אף אנו מחזיקין ידי  עובדיהן של אלו שאומרים תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו”.

כשנפרע הקב”ה מכל אלוהי מצרים אין חשש זה, ולכך הכל בטל[61].

ביזת הים הייתה מכסף וזהב טהורים אחרי שביטל הקב”ה את הע”ז שבהם. ישראל ידעו זאת ולכן בזו את הכסף והזהב לצורך המשכן עד כדי שמשה נאלץ להסיען שהביזה הספיקה די והותר לכלי המשכן וכמו שמצינו בנדבת המשכן[62] “והמלאכה היתה הותר… ודים[63]“. משה מסיען מים סוף באומרו להם שיש להם די והותר לצורך הקמת המשכן.

הנשיאים שידעו להעריך את אבני השוהם והבדולח שעיטרו בהם המצרים את סוסיהם חיכו עד שמצאו את האבנים של כל שבט, וזו הייתה ביזתם.

לכן גם בנדבה הם חיכו עד שנאמר “ויכלא העם מהביא[64]“, ביודעם שאיש מבלעדם לא בז אבנים יקרות. עבד יכול להבחין מה זהב אך לא מה אבן יקרה. וזהו מה שאמרו חז”ל הנשאים הביאו- מהרוח[65], מאותה הרוח של הים “ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה[66]“.

חז”ל מביאים את הפסוק “תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף[67]” על ביזת הים וביזת מצרים, שכן ביזת מצרים הוציאה את תורי הזהב בעגל, וביזת הים את כלי הכסף למשכן[68]– “שלוש נדבות של כסף, מחצית השקל השווה לכולם ובה מנה אותם בהקמת המשכן- לאדנים, מחצית השקל שמנה אותם משהוקם המשכן- לקורבנות, ותרומת “כל מרים תרומת כסף ונחושת”… איש איש אשר נדבו ליבו”[69].

אמונת העם

כאשר משה אומר והן לא יאמינו לי, זה לאחר שה’ ביקש ממנו לומר לפרעה שילכו לדקך שלושת ימים במדבר, ומכיוון שזה לא היה סימן לישראל בגאולה ביקש משה לדעת איך יסביר זאת לעם.

אנו גם מוצאים שאמנם ‘ויאמן העם’ אך מיד אח”כ ‘ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה[70]‘.

העם אמנם האמין שיש גאולה אך לא הבין איך שלושת הימים של היציאה למדבר קשורים לכך.

גם בים סוף אנו מוצאים שהעם אומר אין לנו אלא מה שבן עמרם אומר לנו, ומצד שני וימרו על ים בים סוף. שאמנם האמינו שתהיה ישועה אך לא ראו אותה איך היא תתממש.

אשר התעללתי במצרים

הנה כדי להבין את הדרך בה בחר ה’ להוציא את ישראל ממצרים, יש להתבונן על התעללות ה’ במצרים- מלשון שחוק, שזוהי עיקר המצווה של סיפור יציאת מצרים.

“ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'”- התעללתי, שחקתי כמו כי התעללת בי[71] הלא כאשר התעולל בהם[72] האמור במצרים, ואינו לשון פועל ומעללים שאם כן היה לו לכתוב עוללתי כמו ועולל למו כאשר עוללת לי[73] אשר עולל לי”[74].

מהי אותה התעללות של עילה וסיבה.

כבר בארנו שבמעמד הסנה משה התבקש ללכת לפרעה ולצוותו להוציא את ישראל לדרך של שלושת ימים, ע”י זה שיאמר לו “בני בכורי ישראל, ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך[75]“- היא מכה אחרונה ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה וזה הוא שנאמר באיוב “הן אל ישגיב בכחו”- לפיכך, “מי כמוהו מורה”[76]. בשר ודם המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה אבל הקב”ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב[77]“.

כאשר משה בא לפני פרעה הוא מוסיף ומתריעו בכך שאומר לו “פן יפגענו בדבר או בחרב[78]“.

מדוע בעצם הקב”ה מגלה לפרעה את הסוף כבר בתחילת בוא משה אליו.

דן אנכי

כל עניין הגאולה בנוי על- “וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי[79]“- דן, בעשר מכות[80]. על מנת שיקבלו המצרים י’ מכות ולא ישתכנעו לשחרר את ישראל קודם, צריך לומר לפרעה את המכה האחרונה שביודעו זאת לא יפחד מנפילתו כיוון שטרם הגיעה אותה מכה של בכורות. בדבר זה משה גם משתמש ע”מ לגרום להכבדת לב פרעה, לאחר מכת הדבר.

עד למכה זו פרעה הכביד את ליבו מעצמו, אך לאחר שראה את מכת הדבר, בה הזהירו משה שכאשר ישראל יפגעו בדבר או חרב יהיה פרעה הבא להיפגע, שולח פרעה בכל מצרים לראות מה קרה עם מקנה ישראל. למרות שמשה אמר לו והפלתי את מקנה ישראל, חשש פרעה שמא אחד מהמקנים מת, מה שמראה שאי שליחת ישראל, יגרום למכת בכורות כבר כעת.

ומשראה פרעה שלא מת אחד נאמר “ויכבד לבו”- שכבד מאליו בלא צורך להכבידו.

ומשעברה מכת ה’דבר’ וישראל לא ניזוקו, הוא פחד פחות כעת. לכן מיד אחר מכת הערוב מצטווה משה לומר שוב לפרעה בהזהירו על מכת הברד “כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך…ואך אותך ואת עמך בדבר, ואולם בעבור זאת העמדתיך… ולמען ספר שמי בכל הארץ[81]“. מה שגרם ל”ויכבד ה’ את לב פרעה”.

הכבדת לב פרעה ע”י ה’ לא נעשתה בצורה של הטיית לב שבאה מהקב”ה וביטול הבחירה החופשית שלו. שכן, לא ייעשה. אלא כיוון ש”לב מלך ביד ה’ אל אשר יחפוץ יטנו[82]“- דהיינו, מלך רואה יותר משאדם רגיל יודע ומחויב הוא על פי ליבו להכריע לפעול בדרך מסוימת ולא בזולתה, ביודעו שרק כך יוכל לפעול את הטוב באמת.

אך יש בזה גם יכולת להטותו לדרך אחרת באם יראה לו הקב”ה בצורה שונה[83]. וזה מה שה’ מטה לב מלך. אמנם נשארה לו הבחירה החופשית ככל האדם, אלא שמוכרח הוא ללכת בדרך אותה ה’ מראה לו, כי זו התמונה השלימה הנגלית לעיניו.

כך ה’ הראה לפרעה שטרם הגיע העת של מכת בכורות, ואף שעבר את ה’דבר’ עדיין נשאר באותו תוקף של ה’ אלוקי העברים שנקרה עלינו לומר דרך שלושת ימים נלך.

כך הטה ה’ את פרעה להכביד את ליבו.

על דרך זו הוזהרו המצרים כבר במכת דבר שהמכה תהיה ב”מקנך אשר בשדה”[84] והירא את דבר ה’ הניס את מקנהו. “ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים- לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד שנאמר במקנך אשר בשדה והירא את דבר ה’ הניס את מקנהו אל הבתים וכן שנויה במכילתא אצל ויקח שש מאות רכב בחור[85]“.

כדי שמצרים ירדפו אחר ישראל ויפלו בים צריך היה שיישאר להם בהמות לכך[86]. לכן מגלה להם ה’ שבאם יכנסו לבתים יינצלו הבהמות.

ואמר פרעה

כחלק מההתעלות בו, מכביד ה’ את לב פרעה לרדוף אחרי ישראל עד לים סוף.

יש לשאול, כיצד שכנע פרעה את המצרים לרדוף אחרי ישראל, אחרי שלקו בבכורות אף יותר ממה שאמר משה[87] שמתו י’ בבית אחד שכל אחד אשתו זינתה עם רווקים הרבה[88]. והרי על כך הזהירם משה כבר בתחילה.

אלא כיוון שמתו כל הבכורות ושוב אין סיבה להכות את מצרים כיוון שנתנו לישראל ללכת דרך ג’ ימים, כעת ניתן לדרוש מהם לחזור. לבד זאת כיוון שישראל רק שאלו מהם את הכלים ושאלה צריכה לחזור, וכן ישראל נימולו באותו הלילה, כעת לאחר ג’ ימים בהיותם כואבים ניתן להשיגם ולחלק שללם.

כהמשך לדינם שהיה בהונאה, מבקש ה’ ממשה לומר לישראל לשוב ולחנות לפני פי החירות- “לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך[89]“. כשיראה זאת פרעה יאמר ‘סגר עליהם המדבר’ וזה גופא יחזק את ליבו לרדוף אחרי ישראל.

השארת בעל צפון מול הים, היא שגרמה לפרעה ולמצרים להיכנס לים ממש. ע”י שיאמרו קשה יראתן, היפך מה שמתו בכורות השבי- שלא יאמרו יראתן של השבויים תבעה עלבונן, יראו מצרים את קריעת הים כמעשה של בעל צפון.

ובמיוחד כיוון שבכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, ובכל רודפם אחרי ישראל ראו חורבן מוחלט של כל אמונתם, אזי בעל צפון שנשאר לעמוד נסך בהם רוח קרב גדולה. “נסים לקראתו – שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים”[90]. כיוון שהם ראו את בעל צפון כ’קשה יראתם’ התובעת עלבונם.

גדולתם של ישראל הייתה באמונתם בדברי משה לשוב ולחנות “ויעשו כן – להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם[91]“. ועל כן זכו שיקרע להם הים “דבר אל בני ישראל ויסעו – אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים[92]“.

כנגד מה שאמר הקב”ה בתחילת פרשת וירא, חבל על דאבדין- האבות, כעת זכותם יחד עם זכות ישראל ואמונתם בה’, נבקע הים לישראל ובפני מטה משה עליו מופיע שם ‘שדי’. שהוא אותו השם שנגלה בו הקב”ה לאבות ואותו שם בו אמר לעולמו די וכן לצרות יעקב. גבול שם לים עד כאן תבוא, וכנגד זה כעת נבקע עד שצריך לחזור לתנאו הראשון.

ראתה שפחה על הים

אמונתם של ישראל נחלקה בין הגברים לנשים. על הנשים נאמר “בתפים ובמחלת – מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים[93]“, לעומת הגברים שאמרו “מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים[94]” “אשר דברנו אליך במצרים[95]” “והיכן דברו, ירא ה’ עליכם וישפוט[96]“. בנוסף הנשים לא חטאו בעגל.

לכך נאמר למשה ושאלה אשה משכנתה- כיוון שיש בה אמונה והיא לא חטאה בע”ז, אך על הגברים נאמר- וישאלו איש מעת רעהו.

מכח אותה אמונה זכתה אישה לראות את ה’ על הים עוד טרם נכנסו לים, שם כולם ראו את ה’. “זה א-לי ואנוהו[97]“- בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים”.

יש לשאול מי היא אותה שפחה. וכי לישראל היו שפחות הן הם היו עצמם עבדים. אלא מדובר כאן על ישראלית שעד שלא יצאה מהים לא נחשבה כגאולה. שקצה גבול מצרים- ים סוף. כמו שנאמר במכת ארבה[98]– “ויתקעהו ימה סוף לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים”. עם ישראל אמנם יצא מרעמסס אך גאולתו ויציאתו ממצרים הייתה רק בליל שביעי בקריעת ים סוף.

ראתה אישה על הים המוגדרת עדיין כשפחה, אף שהגאולה טרם הושלמה, יותר ממה שראו נביאים- הגברים בים, כיחזקאל בן בוזי על נהר כבר[99]. בתוך הים עם השלמת הגאולה גם הגברים זכו וראו את ה’, אך גדולתן של הנשים הייתה במה שהן ראו זאת אף קודם. בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים.

הללו והללו

כשעמדו ישראל על הים נאמר במדרש שקטרגו המלאכים שלא לקרוע להם את הים משום הטענה- מה נשתנו אלו מאלו. הללו עובדי ע”ז והללו עובדי ע”ז. אך נאמר על בני ישראל בי’ בניסן- משכו וקחו לכם, ופרש”י  משכו ידיכם- מעבודה זרה, ויעשו כן- שעשו הכל מיד. אם כן לפי זה בני ישראל נטהרו מהעבודה זרה כבר לפני עשרה ימים, אז כיצד זה מקטרגים עליהם המלאכים שהם עובדי עבודה זרה כמו המצרים.

לפי דברנו לעיל ניתן להבין זאת, שהרי בני ישראל נצטוו לשאול מהמצרים את כלי הכסף וכלי הזהב של המצרים, והכלים עקב כך נשארו בטומאת עבודה זרה. וזאת משום שבהלכות עבודה זרה וביטולה נאמר שגוי המוכר או נותן במתנה את העבודה זרה שלו- הוא מבטל אותה בכך. אך כשהגוי משאיל את העבודה זרה, היא אינה בטילה.

לכן כשישראל מצטווים לשאול את הכלים מאת המצרים הם בעצם לוקחים עמם כלי עבודה זרה. וכאשר מגיעה מכת בכורות עליה נאמר ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים- שהקב”ה ‘ביטל’ את טומאת הע”ז בכך. “של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ[100]“. הכלים שהושאלו ע”י בני ישראל נצלים מגזרה זו והם נשמרים.

כשישראל מגיעים לים סוף, הם עומדים עם הכלים של הע”ז בידם. על כך בקשו המלאכים שישטפו כלי הע”ז מידי ישראל ובכך ייטהרו להם. וזה מה שאמרו המלאכים- הללו והללו. כשם שהים ישטוף סוס ורכבו ויטהר את הכלים בהם עטרו מצרים את סוסיהם ותהיה לישראל ביזה טהורה על שפת הים, כך יישטפו הכלים מידי ישראל ויטהרו בים סוף, אך לא שיטבעו ישראל.

חכם לב יקח מצוות

חז”ל אומרים כשישראל הלכו והשאילו מאת שכיניהם את ביזת מצרים הלך משה והוציא את ארונו של יוסף שהיה במצרים. וכיצד הוציא משה את הארון? על ידי שהשליך פתק עליו כתוב ‘עלה שור’ ועל ידי כך נגלה הארון למשה ולקחו עמו. את הפתק הזה לקח מיכה, וכשבקשו ישראל לעשות את העגל השליך מיכה את הפתק לאש ונעשה השור מאליו.

על חטא העגל אומרים חז”ל שלא היו ישראל ראויים לאותו החטא, אלא כדי ללמד תשובה לרבים. ואף משה מסנגר על ישראל בתחילת דרשתו בספר דברים- ודי זהב, רוב זהב שהשפעתה עליהם גרם להם לחטוא. וכל זאת משום שבאותה העת בה היו עסוקים ישראל למילוי בקשת הקב”ה ללכת ולשאול את כלי הע”ז מהמצרים, הלך משה ויצר את הפתק ממנו נוצר העגל. ואלו גם אלו לא ידעו שפעולתם בזמן ההוא תגרום את חטא העגל בהמשך.

דבר זה גרם שישראל פרקו את הנזמים אשר באוזניהם לצורך העגל, כיוון שנאמר במצרים- “דבר נא באזני העם”. ואותה אוזן ששמעה לדבר ה’ ושאלה כלי ע”ז מהמצרים היא אותה אוזן שפרקה מעליה את אותם נזמי ע”ז והשליכה אותם לאש.

וזהו טבע האומה הזו. כיוון שידעו ישראל שלא ניתן להשתמש למשכן בכלי ע”ז כמו אלו שהם שאלו ממצרים, הם הזדרזו להיפתר מהם בהזדמנות הראשונה שנקרתה להם- במעשה העגל[101]. וזה אף נעשה בזריזות. כהמשך לטבע זה, כשנתבקשו לתת למשכן עשו זאת שוב במהירות ובנדבת לב אמתית. כיון שידעו שלכך שאיפתם- מקדש ה’ כוננו ידיך.


[1] שמות ג, כב

[2] שם יא, ב

[3] בראשית טו יג- יד

[4] שמות יב, לה

[5] שם טו, כב

[6] שיר השירים א יא

[7] שמות ג, יב וברש”י שם

[8] שם יג

[9] שם ד, א

[10] שם לא

[11] שם ה, כג

[12] שמות ו, יא- יג, כח- ל. ז, א-ו

[13] שם ג, יד- טו וברש”י

[14] שם ה, ד

[15] שם ט

[16] שם, כא

[17] שם רש”י ו, ט

[18] שם ג יג

[19] ד, א

[20] שמו”ר ה, יד

[21] הגרי”מ חרל”פ

[22] רש”י יט, ד

[23] עניין זה נוצר ע”מ שלא יראו מצרים במפלת ישראל בשלושת ימי האפילה. שבימים אלו מתו ארבע חמישיות מעם ישראל, וכדי של יראו המצרים את מפלתם לקו במכת חושך. אך יש לשאול איך לא ראו זאת המצרים לאחר המכה, וכי אובדן של מלוני אנשים לא מורגש. הן לא שמו ליבם לכך שרוב שכיניהם נעלמו. אלא לכך יצר הקב”ה את הפצת ישראל על כל ארץ מצרים, כדי שמי שלא מאמין ביציאה ואינו רוצה להיגאל בדרך זו לא יראו המצרים במפלתו.

[24] רש”י יב, לז

[25] המצרים שראו את ישראל שבאו כרבים למקומותיהם, ראו רבים שעוזבים אך לא יכלו להבחין שרק חמישית מהבאים חזרו שכן לאחר מכת חושך לא נשאר איש מישראל במצרים, שכולם באו לרעמסס.

[26] רש”י

[27] רש”י יד, ה

[28] דברים כו, ה

[29] א, י

[30] בראשית כט, טו

[31] רש”י

[32] כמו שראינו שהיהודים שבאו לאמריקה מאירופה הטו את שכמם לשאת בעול, ואף יותר משעבדו באירופה, משום שהרגישו צורך בכך בהיותם אורחים בארץ

[33] שקלים פרק א, הלכה א

[34] ע”ז ד:

[35] שיר השירים א, יא

[36] דברים א, א

[37] הושע ב י

[38] שמות לו, ז

[39] כך שואל בלקח טוב והגר”א ב’קול אליהו’ “שאברהם יחשוב שיציאת מצרים היא הגאולה השלמה, ויאמר ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, אבל לפי האמת הגאולה השלמה והרכוש יהיה על ים סוף”.

[40] שמות יב, ו

[41] רש”י שם, כח

[42] ע”ז נג.

[43] מכילתא בא פרשה יג

[44] רש”י י”ד, ה. ובחזקוני יא, ב

[45] אלו שהיו ברעמסס מלו עצמם בי’ ניסן

[46] שמות יב, לו

[47] רש”י

[48] דבר זה נרמז למשה- “בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך”- לא על שלשה אותות האמורות למעלה.. אלא מופתים שאני עתיד לשים בידך במצרים (רש”י ד, כא). ומיד אח”כ ויהי בדרך במלון ויבקש המיתו-למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו… לפי שנתעסק במלון תחילה (שם כד). שזהו המופת והאות שניתן לעם לדעת מה יעשו בבואם לצאת ממצרים. שאל להם להתעסק במלון תחילה כי אם בברית ולמול עצמם באותו הלילה, שזה גופא נתן את חן העם בעיני מצרים, בהבינם שאחרי ג’ ימים הם יאלצו להישאר במקומם.

[49] שמהלך אדם בינוני י’ פרסאות ביום שהם ארבעים מיל

[50] רש”י

[51] רש”י שמות כה, ה. על פי זה ניתן להסביר את מה שבמכת ברד נאמר- וכל עץ השדה שיבר. שהעצי שיטים גם כן נכרתו כדי להקל על ישראל להוציאם ממצרים

[52] ברכות ט.

[53] רש”י לט, ג

[54] לב, ג

[55] לב, ד

[56] וכן מה שניתן להם לאחר תשובתם “ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך… ונפלינו אני ועמך” (לג, טז). שלולי זה היו מקטרגים האומות והשטן מה נשתנו ישראל מכל אומה ולשון שניתן להם זה

[57] סוטה יג.

[58] רש”י לב, ד

[59] רש”י יב, ע”ז של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ

[60] מסכת ע”ז נד.

[61] ומה שנשאר בעל צפון, עונה על כך המכילתא (והובא ברש”י) פרק יב “והלא בעל צפון בכלל אלהי מצרים היה מפני מה לא נגעה בו פורענות כדי לפתות לבן של מצרים שיהוא אומרים קשה בעל צפון שלא נגעה בו פורענות ועליו הוא אומר משגה לגוים וגו’, אבל באחרונה מה הוא אומר ויכסו מים צריהם וגו’ (תהלים קו, יא) מלמד אף בעל צפון ניתכת”.

[62] מהיכן ידע העם להעריך את מה שניתן כך שיש די והותר וכל זה בתוך יומיים בלבד? כאשר נפוץ העם וקושש קש לתבן- הם למדו על בשרם איך להעריך כמויות, שכן מי שלא מילא מכסתו הוכה, וכך היתה להם טביעות עין גם בנדבת המשכן

[63] שמות לו, ז

[64] שם, ו

[65] יומא עה.

[66] שמות יד, כא

[67] שיר השירים א יא

[68] ובמדרש (שיה”ש רבה) מובא- תורי זהב זה ביזת הים ונקודות הכסף זה ביזת מצרים- לעניין גודל הביזה. שכשם שיתרון לזהב על הכסף כך גדולה ביזת הים מביזת מצרים. שביזת הים הלכה כולה לנדבת המשכן ואילו מביזת מצרים רק השמלות ניתנו למשכן.

[69] רש”י ל, טו

[70] ו, ט

[71] במדבר כב

[72] שמואל א ו

[73] איכה א

[74] רש”י  שמות ה, ג

[75] שמות ד כב, כג

[76] איוב לו

[77] רש”י שם

[78] שמות ה, ג

[79] בראשית טו יד

[80] רש”י, שם

[81] שמות ט, יד-טז

[82] משלי כא א

[83] כשם שבזמן מלחמת יו”כ הובאו רק הדוחות שלא התריעו על מלחמה ולא נראו הדוחות שהתריעו, מה שגרם לאי יציאה למלחמה

[84] שמות ט, ג

[85] רש”י פסוק י

[86] ומה שכתוב ויאסור את רכבו, ופירש”י בהמשך שעיטרו המצרים את סוסיהם- זהו כיוון שלא נותרו להם בהמות לאחר הדבר, הברד ומה שלקחו ישראל מהם כשיצאו ממצרים.

אך הרכב הייצוגי של פרעה, המיועד למצעדים וכדומה, נשאר אצלו. ופרעה לא התעצל מלתת לעבדיו את הרכבים היוקרתיים, ובלבד שיסכימו לרדוף אחרי ישראל.

[87] לכן משה אומר כחצות הלילה ולא חצות, ע”מ שיראו את המכה כיותר ממה שאמר משה

[88] תנחומא פרשת בא, יט וברש”י

[89] רש”י יד, ב

[90] רש”י יד, כז

[91] רש”י שם, ד

[92] שם טו

[93] רש”י טו, כ

[94] יד, יא

[95] שם יב, וברש”י

[96] ה כא

[97] טו, ב וברש”י

[98] י, יט

[99] יחזקאל נשאל ע”י ה’ האם יחיו העצמות המחוברות, שרק הרוח הייתה חסרה, אך יחזקאל לא ידע אם יחיו. הנשים על הים כן ראו את אותה רוח שטרם הגיעה וקרעה את הים (רש”י).

[100] רש”י

[101] מעין זה עשה יעקב כשהגיע תחת תומר האלה- וביקש למסור לו את כלי הע”ז שנלקחו שלל מהעיר שכם ושם הוא טמן אותם.

נגישות