ביום הזה
עם סיום שבעת ימי המילואים שהחלו בכ"ג באדר, לקח משה את אהרון ובניו ביום השמיני הוא ראש חודש ניסן ומשח אותם יחד עם המשכן וכליו והקדישם קודש קודשים לעבודת המקדש מכאן ועד עולם.
לאחר שמשה שימש בכל שבעת הימים שלפני הקמת המשכן וחניכתו, נכנסו אהרון ובניו לשמש בכהונה כשבשבעת הימים הראשונים של החודש הם צוו שלא לצאת מאוהל מועד.
על היום הראשון של חנוכת המזבח דרשו חז"ל שהוא הראשון לימי בראשית[1], משום שבהקמת המשכן הגיעה עיקר כוונת הקב"ה בבריאה- להשכין שכינתו בתחתונים כאן בארץ.
גם בבריאת האדם היה מעין זה. כל הבריאה כולה נבראה לפני השבת כך שהמציאות השלימה עצמה בשבת שבאה בסוף ימי בריאתם, ואילו האדם שנוצר רק ביום השישי, השבת הייתה עבורו כיום הראשון המתחיל ומקדים לכל השבוע הבא.
וזאת משום שלשבת יש שתי תכונות. היא גם המסכמת של ששת ימי המעשה שבאו לפניה, אך גם המתחילה והראש לימים הבאים לקראתנו לשלום בשבוע שלאחר מכן.
הנה כי כן, בחנוכת המזבח היה זה משה שעסק בהכנתו והקמתו ועל כן עבורו היו שבעת הימים שלפני חנוכת המשכן, כהכנה לכך. ואילו אהרון ובניו שנמשחו רק היום, הייתה עבורם חנוכת המשכן כהתחלה לקראת עבודתם בכל הדורות.
לאחר שאהרון ובניו נכנסים לכהונה ע"י פרישה מביתם במשך שבעה ימים, התורה משווה את יום חנוכת המזבח כיום הכיפורים וכמעשה הפרה האדומה[2]– שבשניהם על הכהן לפרוש שבוע לפני כן מביתו כהכנה לעבודה הנעשית במקדש.
ולמעשה מדובר בעניין אחד של כפרה מתמשכת, זמנית ותמידית.
הפרה האדומה באה לכפר לישראל על חטא העגל שנעשה ביום י"ז בתמוז. לאחר החטא עלה משה למרום והתפלל על ישראל שיכפר להם ה' על מעשה העגל. ארבעים הימים הראשונים היו בכעס ורק בראש חודש אלול נתרצה הקב"ה לישראל. לאחר מכן שב משה והתפלל עוד ארבעים יום עד ליום הכיפורים אז נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ועל כן הוא נקבע כיום כפרה לנו לדורות.
ראש חודש אלול שימש כיום הקמת המשכן. הוא גם היה היום האחרון לארבעים הימים הראשונים של תפילת משה אך גם היה היום הראשון לימי הרצון והרחמים שבאו בעקבותיהם והושלמו ביום הכיפורים.
הכהכן המתכונן לשחיטת הפרה האדומה חייב לנהוג כפי אותו עקרון של פרישה קודם עשיה. ובכך באה הפרה להשלים את ימי ההכנה של הכהן ולכפר על ישראל, דבר שקיים עשר פעמים בלבד בכל הדורות.
ואילו כפרת הכהן הגדול התמידית שנעשית אחת בשנה ביום הכיפורים מצריכה גם כן פרישה מיד לאחר ימי ראש השנה כהכנה לכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום ההוא.
חנוכת המשכן היוותה ציון דרך בימי עולם המתחלקים לשניים. טרם השכנת השכינה בארץ, ולאחריה.
במשך עשרים ושש דורות הוכן העולם לקראת הופעת השכינה בעולם, אך מאז ועד ימינו אנו עמלים להשכין את שמו יתברך בכל אתר ואתר כדי שלא יישאר מקום פנוי ממנו.
פרשת צו נקראת לעולם בסמוך לאחד הימים- פורים בשנה מעוברת, או פסח בשנה רגילה.
עניינה של הפרשה הוא הזירוז שצריך לתת לישראל מיד ולדורות[3] משום שיש חסרון כיס בנתינת זכר למחצית השקל בתענית אסתר, מתנות לאביונים בפורים ומעות קמחא דפסחא בערב הפסח. ודבר זה חוזר בכל שנה ושנה ובכל דור ודור.
הימים האלו הם ימי עליה וגאולה ולכן אנו סומכים גאולת פורים לגאולת פסח[4] ושניהם יחד נחשבים כימי כיפורים על ישראל ונחלתו.
היוצא מן הכלל הוא בפורים משולש, אז זוכים בני ירושלים לקרוא את ההפטרה של פרשת עמלק כיוון שזהו יום פורים דמוקפים, בעוד שאר ערי הפרזות קוראים את ההפטרה בירמיהו המסתיימת בפסוקים אותם קוראים גם בתשעה באב בבוקר- "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו[5]", וזאת על מנת לומר לנו שמלחמת עמלק היא שהביאה עלינו את חורבן הבית יחד עם נס הפורים וגאולת ישראל ממצרים בימים ההם.
ופרשת צו היא המקשרת את הדבקים, מיד לדורות.
לפני שבאים לשמוח בימי הגאולה עלינו להכין ולזרז עצמינו למצווה ולעשות כפי שהתורה מציינת על אהרון ובניו- "ויעש אהרון אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה[6]".
להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל[7], ששים ושמחים לקבל מפי משה כשומע מפי הקדוש ברוך הוא.
[1] ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים- שבת פז:
[2] "צוה ה' לעשות" – כל שבעת הימים ורז"ל דרשו לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יום הכפורים וללמד שכהן גדול טעון פרישה קודם יום הכפורים שבעת ימים וכן הכהן השורף את הפרה- רש"י ויקרא ח, לד
[3] אין צו אלא ל' זרוז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס- רש"י ויקרא ו, א בשם תורת כהנים פרק א
[4] טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה (פורים לפסח, רש"י) עדיף- מגילה ו:
[5] ירמיהו ט, כב
[6] ויקרא ח, לו
[7] רש"י שם
