פרשת צו – שבת הגדול

פרשת צו – שבת הגדול
פרשת השבוע, פרשת צו, ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א, רבנים, שיעורים

פרשת צו- שבת הגדול – תש”פ

שבת הגדול

פרשת השבוע פרשת צו, היא גם שבת שנקראת שבת הגדול. ולא סתם שזה כינוי לשבת, אלא זו הלכה מפורשת בשו”ע, שיש סימן אחד בשו”ע (תל) שכל הסימן מדבר רק על שבת הגדול. שבת שלפני חג הפסח נקראת שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, מפני שאז התחילה הגאולה. כך כותב הרמ”א, וכך כותב שו”ע הרב בהל’ פסח. וצריך להבין מה המשמעות של הלכה זו בשו”ע, שהשו”ע פוסק שצריך לקרוא את השבת הזאת שבת הגדול? מה הפשט ההלכתי שיש בזה שצריך לקרוא לה שבת הגדול? לא מצינו את זה בשבתות אחרות שיש סימן שאומר ששבת זו צריך לקרוא לה שבת זכור או שבת פרה. מה מיוחד בזה? החת”ס כותב בתשובות, שע”פ ההלכה מדאורייתא חייבים לעשות זכר לניסים. אז ע”פ החת”ס אולי זו כוונת השו”ע, שעצם העובדה שאנחנו נתנו לשבת מסוימת את השם שבת הגדול, זה הזכר לנס. איך קבעו זכר לאותו נס שהיה ביום י’ ניסן שלקחו את השה על מנת להקריב אותו, לקחו את הע”ז של מצרים כדי לשחוט אותה? על זה אומר השו”ע תקרא לשבת הזו שבת הגדול, כי עצם העובדה שנותנים לשבת מסוימת שם מסוים על שם הנס, זה עצמו זיכרון לנס שהיה.

אבל יותר מכך. למה לשבת הזו שהיא זכר לנס קוראים לה דווקא בשם זה, שבת הגדול? בפרשת ואתחנן כתוב שמשה רבינו התפלל לפני הקב”ה “ואתחנן אל ה’…אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה” (דברים ג, כד). מה פירוש את גדלך? אומר שם רש”י, גדלך זה מידת טובך, הטוב של הקב”ה. הרמח”ל כותב (דרך ה’ פ”ב) שדרכו של הטוב להיטיב ולכן הקב”ה ברא את העולם. דרכו של הטוב להיטיב. משה רבינו אמר לקב”ה, הראת לי את מידת החסד שלך. הקב”ה פועל בעולם בשני מישורים. לפעמים לפי מידת הדין, מידת הגבורה, ולפעמים הוא פועל לפי מידת טובו, וזה מה שמשה רבינו אמר, הראת לי את הנהגת החסד, את טובך. היות ובי’ ניסן הייתה ההנהגה הראשונית של הקב”ה אחרי השעבוד במצרים בדרך של נס, בדרך של הצלה, שהמצרים לא יכלו לפגוע בבני ישראל, על זה אומרת ההלכה: שבת זו שהיא הייתה תחילת הגאולה במצרים נקראת שבת הגדול, שכן פה מתחילה ההנהגה של מידת הרחמים, של מידת החסד שמתאימה כ”כ לחודש ניסן, זה מתחיל כבר מהשבת הזאת. וממילא גם כל מה שקרה בהמשך לאחר י’ ניסן, כל יציאת מצרים הכל היה ע”פ מידת החסד, ע”פ מידת הרחמים. אנחנו מציינים את הדבר כבר משבת, שבת הגדול, שבת של חסד, של רחמים.

יציאת מצרים – מידת החסד

הרמב”ן על התורה כותב על הפסוק “קטנתי מכל החסדים ומכל האמת” (בראשית לב, יא). אדם שניצל ע”י הקב”ה ע”פ זכויותיו, אז ברגע שהוא ניצל יש גם מושג של נתמעטו זכויותיו, אבל כשהקב”ה משפיע חסד – זה לא ע”פ המעשים של האדם, לא שייך להגיד נתמעטו זכויותיו, הכל היה בהנהגה של חסד. מוסיף על כך הרמב”ן, שבמקום שהקב”ה פועל ע”פ מידת החסד. אז מידת החסד אינה נפסקת. היא לא תלויה במעשים של האדם. על זה חשש יעקב, קטנתי מכל החסדים, אבל היות ואליבא דאמת הכל היה ע”פ מידת החסד, ע”פ מידת הרחמים, אז היא לא ניזונת מהמעשים של האדם, זה מעין משהו סגולי כזה. והחטא לא ימנע להמשיך את מידת החסד. לחסד אין גבולות.

 כך לגבי יציאת מצרים. בסיפור ההגדה אנחנו אומרים בקשה על הכוס השני “כן ה’ אלוקינו יגיענו למועדים אחרים ולרגלים אחרים הבאים לקראנו לשלום” מה פירוש כן? כן הכוונה כמו, כמו שיציאת מצרים הייתה ע”פ מידת החסד. זה היה בחודש ניסן שכל כולו זה מידת החסד, אז על זה אנחנו מבקשים, שכמו יציאת מצרים, כך תביא אותנו בעזרת ה’ בקרוב גם למועדים אחרים ולרגלים אחרים, ששים בבניין עירך, שהכל יהיה ע”פ מידת החסד. כל המהות של יציאת מצרים התחילה ע”פ מידת החסד. כתוב (שמות יב, כז) “ואמרתם זבח פסח הוא לה’ – אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים” הקב”ה ריחם, הוא הפעיל את מידת הרחמים על כל ישראל. אנחנו נמצאים מספר ימים לפני חג הפסח. אנחנו נמצאים בזמן של ההכנה לחג הפסח. באותו יום בי’ ניסן ההכנה התחילה בציווי של “משכו וקחו לכם צאן” (שמות יב, כא) אומרים חז”ל ורש”י מביא את זה, משכו הכוונה משכו ידיכם מע”ז, זו ההכנה האמיתית של י’ ניסן.

המשפחתיות בליל הסדר

אומר רבינו בחיי על התורה, דבר מופלא ביותר. למה הציווי נאמר בלשון מיוחדת משכו וקחו? אומר רבינו בחיי, אצל אחי יוסף כתוב “וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור” (בראשית לז, כח(.  דהיינו, מה שהאחים עשו עם יוסף, מה שהביא את הפירוד הכי גדול, וחז”ל אומרים שלכן התגלגלו למצרים, ע”י משכו וקחו לכם. אומר רבינו בחיי, בא הרמז כאן לתקן את וימשכוהו מן הבור. מה היה התיקון? “וקחו לכם למשפחותיכם”. תדאגו שהפסח יהיה משהו משפחתי, שלא יהיה “איש לאהליך ישראל” (דה”ב י, טז), זה התיקון ל”וימשכוהו מן הבור”. כותב האבן עזרא, אחד הבנים שואל “מה העבודה הזאת לכם” (שמות יב, כו(?  מפרש האבן עזרא, הבן אומר אני לא רגיל לראות מצוה כזאת שהיא כולה משפחתיות. הבן לא רגיל לכזאת הכנסת אורחים כמו שהוא רואה בליל הסדר.

החזרה למקור

הזכרנו בעבר הרבה פעמים שהרב זצ”ל בביאור להגדה של פסח כותב שלכן בפתיחת ההגדה אומרים “כל דכפין ייתי ויכול”. אנחנו לא באים פה רק להזמין אורח, היינו צריכים להזמין קודם, אלא אנחנו באים להפנים ולבטא שמה שקרה ביציאת מצרים זה שעם ישראל חוזר למקור שלו. לאברהם אבינו שהיסוד בחייו הייתה מידת החסד. אם נתבונן בפסוקים שהתורה מתארת את אברהם ושרה אמנו אז כתוב בתורה “והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה” (בראשית טו, ו) , אבל רוב הפסוקים מדברים על מידת החסד של אברהם אבינו. למה התורה לא מאריכה גם בתיאור האמונה של אברהם אבינו? מפני שמי שהוא באמת מאמין גדול בקב”ה, אז יש ביטוי גם לחסדים שלו. החסד של אברהם אבינו נבע מתוך הדבקות בקב”ה, ודרכו של הטוב להיטיב, לכן זה גם מה שעשה אברהם אבינו – “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה’ לעשות משפט וצדקה” (בראשית יח, יט) . לכן אומר רבינו בחיי, משכו וקחו לכם, לתקן את וימשכוהו מן הבור. גם הכרפס ששמים על השולחן בליל הסדר, כתוב במקורות שזה להזכיר את כתונת הפסים של יוסף. בדומה לכך, הביצה ששמים על השולחן שהיא מאכל של אבלים, להזכיר את חורבן הבית שבא בגלל שנאת חינם. משה רבינו אמר “אכן נודע הדבר” ) שמות ב, יד) ואומר רש”י: הוא גילה שיש שם בעלי לשון הרע ולכן לא יוצאים עדיין ממצרים, לא ריפאו את הלשון.

לכן כותב הגר”א, שלפני יציאת מצרים בא הציווי “וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה” (שמות יא, ב), בכל מקום בש”ס אומרים “רעהו- ולא גוי”. אומר הגר”א שהיה ציווי שבני ישראל בתוכם, אחד ישאיל לשני – שאחד יחמיא לשני, יפרגן לשני, כל אחד ישאיל לשני מהבגדים שלו. זו הייתה התשתית של יציאת מצרים, זה היה התיקון כמו שאומר רבינו בחיי, משכו וקחו לכם כדי לתקן את וימשכוהו מן הבור, כל זה היה הכנה ליציאת מצרים שהגאולה כבר התחילה בי’ ניסן. כמו שאמרנו מקודם, לכן השבת הזאת נקראת שבת הגדול – על שם החסד, גדלך זו מידת טובך, שעם ישראל דבק במידתו של הקב”ה.

והשיב לב אבות על בנים

בליל הסדר פותחים את הדלת לאליהו. הזכרנו בשיחות הקודמות, למה דווקא בפסח, למה לא בשבועות או בסוכות? והסברנו שאליהו נשלח לבשר לעולם את מה שכתוב בסוף ספר מלאכי, “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם” (מלאכי ג, כג). אומר רש”י, והשיב לב אבות ע”י הבנים – יהיה דור שהצעירים ישפיעו על המבוגרים לטובה. בליל הסדר שזה זמן של “והגדת לבנך” (שמות יג, ח), זה הזמן הרצוי יותר משאר החגים של הגיבוש הזה בין האבות לבנים, שם פותחים את הדלת לאליהו הנביא, שיבוא לראות שהנה, בזמן הגאולה יש את הניצוץ. לא רק את הגאולה שהייתה במצרים, אלא יש ניצוץ גם לגאולה של “והשיב לב אבות על בנים”. המפטיר שעולה לתורה מברך אחרי ההפטרה “שמחנו ה’ אלוקינו באליהו הנביא עבדך”, והאבודרהם שואל: למה דווקא שמחנו באליהו? למה לא נאמר שמחנו במשיח צדקנו? הרי אליהו הוא “קדם משיח”, הוא יהיה “הרב הפותח”, וא”כ למה לא אומרים שמחנו ה’ אלוקינו במשיח? אומר האבודרהם, היות ואליהו מבשר לעולם על והשיב לב אבות על בנים, אז כשאדם מבקש על שמחנו, אין שמחה יותר גדולה מאשר שמתקיימת ההבטחה, הנבואה על אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים. לא שייך לבקש על שמחנו בלי הקיום של נבואת אליהו, והשיב לב אבות על בנים.

תכונת החיבור של אליהו הנביא

אנחנו בדור שלנו יודעים עד כמה הדברים נכונים ומדברים בעד עצמם. אליהו הנביא היה איש “ואזור עור אזור במתניו”, ככה אנחנו אומרים בזמירות במוצ”ש. כתוב בפרקי דר”א, האזור הזה של אליהו היה מהאיל של אברהם אבינו, ששום דבר מהאיל לא הלך לבטלה. קרן אחת הייתה השופר בהר סיני, והעור היה האזור של אליהו הנביא. מה הדגש פה על איש שאזור עור במתניו? מהעור של אילו של אברהם אבינו? בכל בוקר אנחנו מברכים “אוזר ישראל בגבורה”. מסביר הרב בעולת ראיה, שלא מדברים פה על גבורה של לכבוש דברים אחרים, להשתלט על משהו אחר, אלא על “איזהו גיבור – הכובש את יצרו” (אבות ד, א). זו הגבורה שמתבטאת בגבורה של אוזר ישראל, אותה גבורה של אליהו שאזור עור במתניו. כתוב שהאיל של אברהם אבינו נברא בערב שבת בין השמשות. אומר המהר”ל בגבורות (פרק כ”ט), שהדגש על דבר שנוצר ביום שישי בין השמשות, הוא נוצר בזמן של מיזוג בין הקודש לחול. זו התכונה של אליהו – לקחת את האזור מהעור של האיל שנוצר ביום שישי בין השמשות ולחבר. ואין איש שיותר מתאים לכך מאליהו, מצד אחד אליהו הנביא עלה בסערה השמיימה, ומצד שני אליהו הנביא חי וקיים. השילוב הזה של עולמות עליונים ותחתונים, שמיים וארץ, קודש וחול, זה אליהו הנביא. זה הזמן שהוא מגיע לבתי ישראל בליל הסדר. זה כמו שילוב הפער של הדורות בין הדור של האבות ובין הדור של הבנים, לכן רק אז עוברים לאליהו הנביא. כתוב בחז”ל בכמה מקומות, שהמפגש עם אליהו קורה כשהוא שומר על הפתח. הגמרא בברכות (ג.) אומרת שרבי יוסי נכנס פעם לחורבה להתפלל ואליהו הנביא המתין לו על הפתח, ואחרי שהוא יצא אליהו העיר לרבי יוסי כמה דברים, ועל זה אמר רבי יוסי:  באותה שעה למדתי ממנו שלושה דברים. הביטוי “למדתי ממנו” אין כוונתו רק ממה שהוא אמר לי, אלא מעצם ההנהגה של אליהו למד רבי יוסי כמה הלכות בענייני תפילה. לא נכנסים לחורבה להתפלל וכו’ כמו שהגמרא מונה שם. הגמרא בשבת (לג) אומרת שאליהו עמד פתח המערה והודיע לרשב”י שמת הקיסר הרומאי ובטלה הגזירה. מצינו בגמרא בסוכה (נב.( שאביי עמד על מפתן הדלת והצטער על ניסיון שהיה לו, ואמר לו ההוא סבא שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. והתוס’ בחולין (ו. ד”ה אשכחיה ההוא סבא) אומר שזה היה אליהו הנביא. וכך אותו הדבר בליל הסדר, אנחנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא. אליהו הוא האיש על פי מעשיו אנחנו לומדים את מה שצריך לעשות בפועל. הוא זה שמתגלה אלינו בליל הסדר. בליל הסדר כשהתורה מצווה “והגדת לבנך” זה לא רק אמירה בפה. התרגום אונקלוס כותב שהכוונה “והגדת לבנך” זה ותחווי. דהיינו בלשון חוויה, להראות לו את החיות שלנו ביציאת מצרים. אותו דבר כותב האונקלוס על מי שמביא ביכורים. “הגדתי היום כי באתי אל הארץ” (דברים כו, ג), אומר התרגום שם במקום, זה לשון ותחווי. לעשות פעולות שמבטאות את העניין, ולא רק בדיבור בעלמא. “בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים” (רמב”ם הל’ חמץ ומצה פ”ז ה”ו), בימי ההכנה האלו לפני הפסח.

ובמורא גדול” זה גילוי שכינה

כתוב בקרבן פסח מצרים: “ואמרתם זבח פסח הוא לה’, אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל”. הפירוש לכאורה שפסח הכוונה שהקב”ה דילג, הוא לא נתן למשחית להיכנס לבתי ישראל. אולם ספרי החסידות אומרים, פסח ה’ על הפתח, בד”כ הקב”ה דורש מאתנו, פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח להם פתח כפתחו של אולם. אבל בזמן שבני ישראל היו במ”ט שערי טומאה, שם הקב”ה דילג על פתחו לי את הפתח. ופסח ה’ על הפתח, לא רק על הפתח של הבית אלא גם על “פתחו לי פתח כחודו של מחט”. אם הפירוש שהקב”ה פסח הכוונה שהוא דילג, למה כתוב בפסוק “ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף” (שמות יב, כג)? הרי הכל היה “אני ולא מלאך”, הקב”ה הוא זה שמדלג. אז איך הפסוק מדבר על המשחית שלא יבוא לבית? כותב מרן הרב זצ”ל במדבר שור, הפירוש של פסח זה לא כפשוטו. אליהו הנביא אמר לעובדי הבעל “עד מתי את פוסחים על שני הסעיפים” (מלכים א, יח, כא) ושם ודאי אין הכוונה על דילוג. הם לא דילגו על שני הסעיפים, בדיוק להפך – הם כל פעם נחו על משהו שמתאים להם, כל פעם הייתה להם מחשבה אחרת, שפעם ה’ הוא האלוקים ופעם ח”ו הבעל. אומר הרב, כתוב בשיר השירים “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות” (שה”ש ב, ח). אין הכוונה שהוא מדלג על ההר, אלא הוא בא על ההרים, הוא בא על הגבעות מהר להר ממקום למקום. זה המובן של מה שכתוב לגבי מכת בכורות “אשר פסח ה'”, הכוונה היא בדיוק הפוך מהמחשבה הרגילה. הוא נוכח שם בבתי בני ישראל. למרות שמצרים הייתה כולה טומאה, ומשה לא יכול היה להתפלל במצרים, אבל באותו רגע של מכת בכורות הקב”ה ירד למצרים והשרה את שכינתו על כל בית בישראל. וכל בית בישראל נהיה מעון לקדושה, מעון לשכונה. כמו קדושה של מקדש, כמו קדושה של מזבח. וכיוון שבאותו זמן הייתה השראה של הקב”ה על כל בית, לכן המשחית לא יכול היה לבוא אל בתי בני ישראל. וזה מה שאנחנו אומרים בהגדה של פסח שמה שהיה שם “ובמורא גדול” זה גילוי שכינה. לפי הפירוש הנפלא הזה של הרב, אז בעצם מכת בכורות היא לא הייתה כפשוטו. היה שם גילוי רוחני כ”כ גדול, שהשכינה שרתה על בתי בני ישראל, ואז טומאת מצרים, ועכא”ו הבכורות לא יכלו להתקיים, ופרחה נשמתם של טמאים כאלה כמו בכורי מצרים, שכן פתאום יש התגלות שכינה. עם ישראל עומד בזה, אבל הגויים, עם טומאת ארץ העמים ובפרט במצרים, לא יכולים לסבול את הקדושה. זה מה שנאמר בנביא על סנחריב מלך אשור שבא לכבוש את ירושלים, שכתוב שבבוקר היו מיליוני החיילים שלו פגרים מתים. אומרים חז”ל שהם שמעו את שירת עם ישראל ואת שירת המלאכים בליל הסדר. ושירת המלאכים ביחד עם שירת ישראל הצטרפו לשירה רוחנית כה גדולה, שלא הייתה תקומה לכל מיליוני החיילים של סנחריב. זה היה בעצם היסוד של מכת בכורות.

קדושה – מעל הזמן

משה רבינו כשהוא בא לפרעה הוא אמר לו “כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים”. מבאר רש”י למה הוא לא אמר לו באיזה שעה, כדי שלא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו שמשה בדאי הוא, שהגיע חצות והמכה עדיין לא הגיעה, וכך אומרת גם הגמרא בברכות (ד.). אבל בעוד מכה במצרים היה בדיוק את אותו הדבר? במכת ברד, כתוב ברש”י שמשה רבינו שרט שריטה על הקיר, ואמר שכאשר החמה תגיע לשם תתחיל המכה. א”כ קשה, למה שם לא חששו שמא זה לא יהיה בדיוק באותו זמן ויהיה מקום לאצטגניני פרעה לטעות? למה דווקא במכת בכורות? הפירוש הוא ע”פ מה שהרב כותב, שונה היא מכת בכורות. כל מה שהיה במכת בכורות זו הייתה השראת שכינה עצומה. שם הקב”ה רצה להראות למצרים שעם ישראל שהוא מחובר לשכינה הוא מעל מסגרת הזמן. לא הייתה מכה שבאה בצורה של הטבע, הכל היה ע”י השראת שכינה. זה גופא מה שמשה רבינו אמר, כשנגיע למכת בכורות אל תעשו חישובי זמן, לא יהיו מגבלות של זמן. כשיש השראת שכינה המכה איננה תחת מגבלות הזמן. הזכרנו בעבר את מה שהמהר”ל מסביר, כהנים זריזים הם. מה הפירוש? אומר המהר”ל, כהנים עוסקים בדברים שבקדושה. דברים שבקדושה הם לא תחת מגבלות הזמן. “עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש” (אבות ה, ה). כל מה שנמצא במקום קדוש יותר, פגעי הזמן פחות יכולים לפגוע בו. אומר המהר”ל, על זה אומר כהנים זריזים הם. בא לבטא את זה שהכהן אמור  לעסוק בדברים כאלה שהם לא צריכים להיות תחת מגבלות הזמן. כל המהות צריכה להיות לדברים שבקדושה.

מהות החיפזון

אומר בעל הלשם הקדוש. (אתם יודעים, הרב זצ”ל היה יוצא ונכנס אצלו. כשבעל הלשם נפטר, זה היה בשבת, ובמוצ”ש בלוויה הספיד אותו הרב זצ”ל. ותוך כדי ההספד הוא אמר כך: “אילו זכינו, היינו רואים עמודא דנהורא שמפסיק בינינו לבינו”. כמו שחז”ל אומרים על כמה מן הצדיקים המיוחדים שהיה בפטירתם עמודא דנהורא. וכותב ר’ אריה לוין בחוברת, שבזמן שלקחו את מיטתו של בעל הלשם להר הזיתים (מקום לא רחוק מאיפה שהרב זצ”ל קבור), ראו עמודא דנהורא בשמים, ויהיה לנס ופלא בכל ירושלים. כך כותב ר’ אריה לוין. )פעם הוציאו את החוברת הזאת במהדורה שנייה, אבל שם לא כתבו שזה היה הרב זצ”ל אלא כתבו שאחד המספידים אמר כך וכך ( עכ”פ, כותב בעל הלשם, שמה שכתוב שבני ישראל יצאו בחיפזון מארץ מצרים, הפירוש הוא כמו שרוב המפרשים אומרים, כדי שישראל לא ישקעו במ”ט שערי טומאה. ובעל הלשם אומר, אם ככה – איך נגלה שם הקב”ה במ”ט שערי טומאה? אלא אומר בעל הלשם בדיוק הפוך. מה שהגאולה הייתה בחיפזון, הכוונה היא שהייתה שם התגלות שכינה כ”כ עצומה, שהיו צריכים למהר להחליט ללכת מפני שאם הייתה התגלות שכינה לעוד כמה דקות, אז עם ישראל היה יוצא כמו שהברזל נמשך למגנט, והקב”ה רצה שזה יהיה גם במעין בחירה מצדם. אז על זה אומרם שהכל היה בחיפזון. רש”י בשיר השירים מביא את דברי חז”ל על הפסוק “קומי לך רעייתי” (שה”ש ב, י(  שזה על יציאת מצרים. הקב”ה עורר את בני ישראל, קומי, צריך שמשהו יגיע גם מעם ישראל באותה השראת שכינה גדולה שהייתה בזמן יציאת מצרים. “ואכלתם אותו בחיפזון” ) שמות יב, יא), אומר רש”י בפרק י”ב, לשון בהלה, לשון מהירות. במכילתא כתוב ואכלתם אותו בחיפזון הכוונה בחיפזון של השכינה. אומר הרמח”ל במאמר הגאולה על יציאת מצרים, שהיות ומצרים הייתה מלאה גילולים, לא תהיה בה הקדושה הרבה זמן אלא רק בהעברה בעלמא. כי מיד בואה מיד היא תצא. לכן מה שהיה ביציאת מצרים, הכל היה בדילוג. זאת אומרת, היה פה ביטוי התגלות עוצמתית כ”כ של שכינה שהייתה חייבת להיות במהירות. בחיפזון שכינה, כדי שהשכינה לא תישאר אפילו שנייה אחת במקום טומאה כזה כמו מצרים. לכן הציווי על האכילה בחיפזון, כמו חיפזון שכינה, אומר רש”י בשם המכילתא שזה חיפזון שכינה. ולזה אנחנו עושים זכר באכילה בליל הסדר, להראות שהיה חיפזון, התגלות שכינה עצומה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. לא מוזכר פה רק עצם היציאה, אלא מוזכר פה שהיות וזה היה ע”י גילוי שכינה זה היה חייב להיות בחיפזון. כמו שאומר בעל הלשם, בגלל התגלות השכינה הגדולה כ”כ, נמשכו אחרי הקב”ה. חז”ל אומרים ורש”י מביא את זה, “הואיל והקב”ה חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם קודם הזמן”. קודם הזמן אין הכוונה מבחינת השעון, אלא הכוונה היא כמו שאנחנו אומרים לגבי הגאולה לעתיד לבוא, “אני ה’ בעיתה אחישנה” ) ישעיהו ס, כב(- היסוד לזה כבר היה בארץ מצרים. “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” )מיכה ז, טו(. מה שהיה ביציאת מצרים זה השורש של כל הגאולות האחרות. המהר”ל בנר מצוה כותב שיש ארבע גלויות לישראל, אבל לא מונים שם את גלות מצרים. מפני שגלות מצרים הייתה סוג אחר של גלות, זו הייתה גלות שהיא כוללת את כל הגלויות האחרות. והשורש של כל הגאולות זה יציאת מצרים. והיות ויציאת מצרים הייתה בבחינת אחישנה, על זה אומר הנביא כימי צאתך מארץ מצרים, תראנו נפלאות בצורת גאולה של אחישנה.

הסתגרות לשם בניין

אנחנו עדיין נמצאים במצב של “לך עמי בוא בחדריך” (ישעיהו כו, כ). הזכרנו שלפעמים בדד זה לאו דווקא מלשון התבודדות, התנתקות. “ויותר יעקב לבדו” (בראשית לב, כה), אומר המדרש הדא הוא דכתיב “ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא”, זה היה שיא ההתעלות של יעקב אבינו. הוא חי עם אמונה מוחשית עם הקב”ה. כותב הרב באורות הקודש, שיש שני סוגי הסתגרויות: יש הסתגרות של האדם שהיא לשם ניתוק, לשם הפרדות מאחרים. אבל לפעמים יש הסתגרות לא כדי לברוח מאחרים, אלא הסתגרות על מנת שאח”כ נוכל להשפיע יותר. ומביא לכך הרב דוגמה מהכהנים שצריכים לעסוק בענייני כהונה, שהם לא יכולים להיות עם ישראלים במקום שיש שם טומאה. אותו דבר אומר הרב ביחס של ישראל לאוה”ע, לא הסתגרות רק כדי להיפרד, אלא לשם בניין, הסתגרות פנימית, לאגור כוחות לדברים שאולי עד היום לא הכרנו אותם, ואח”כ להשפיע. ולא רק ביחס בין ישראל לאוה”ע, אלא גם ביחס שלנו לעצמנו. הרב חרל”פ זצ”ל כותב אותו דבר במושגים אחרים. השותפות שקיימת אצל אוה”ע היא בד”כ שותפות אגואיסטית. אני שותף עם מישהו אחר על מנת שאח”כ אוכל להיפרד ממנו עם תועלת אישית, עם קצת יותר רווחים. אבל השותפות של ישראל היא בגדר של שותפות, של אכפתיות. “איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”. בעז”ה הקב”ה ייתן לכל עם ישראל ישועות וכוחות וכמובן רפואות לנו ולכל העולם כולו. היום הקב”ה מנענע את כל העולם כולו, הכל בשביל ישראל. אנחנו כולנו מייחלים ומצפים שהקב”ה יבשר לנו בשורות טובות, כמה שנתקרב יותר לחג הגאולה, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. לא לשכוח, כתוב בפרי מגדים, אדם צריך להשתתף בצערו של חבירו. אז השותפות היא בד”כ גם במעשים, אבל כיום שא”א לעשות את זה, אומר הפרי מגדים בהל’ תענית, ההשתתפות יכולה להתבטא ע”י תפילה. גם אם התפילה היא בבית, “כי ביתי בית תפילה יקרא” (ישעיהו נו, ז), זה מה שהקב”ה דורש מאתנו בזמנים האלה. בליל הסדר, בליל פסח, המנהג פה בארץ לנהוג כמו הבית יוסף, לא כמו הרמ”א, שאחרי תפילת ערבית אומרים הלל. וכשאומרים את ההלל בציבור אז ע”פ השו”ע וכך התקבל המנהג בארץ, בציבור אומרים הלל עם ברכה. כשאין מניין, מתעוררת השאלה האם ההלכה הזאת נאמרה גם במי שמתפלל ביחידות, יש דעות לפה ולפה. זה לא תלוי בנו, אבל אני מקווה שהרבנות וכל הגורמים בעז”ה יוכלו לקרוא לציבור שבשעה שמונה או אחרי תפילת מעריב ביחיד, יצא כל איש ממקומו למרפסת כדי לפחות לומר את ההלל שאחרי תפילת ערבית בציבור, זה דבר שבאמת בסופו להישמע.

אמונה – החיבור לקב”ה

משה רבינו אמר לקב”ה “והן לא יאמינו לי” )שמות ד, א(. ולכן משה רבינו לקה בצרעת. מה המידה כנגד מידה? אומר המהר”ל בספרו באר הגולה, אמונה זה החיבור האמיתי לקב”ה. זו דבקות בקב”ה. זו מנוחת הנפש שלנו. כך כתוב בכל ההגדרות שיש בספרים שעוסקים בנושא הזה. מצורע, ח”ו, העונש שלו זה הניתוק. אומר הקב”ה למשה רבינו: מי שאומר על בני ישראל “והם לא יאמינו לי” – הוא בעצם מבודד אותם, הוא לא מצביע על הקישור המיוחד, על הדבקות שיש לעם ישראל בקב”ה. לכן משה רבינו לקה בצרעת, מידה כנגד מידה. מידה טובה כמובן מרובה ממידת פורענות. כולנו מאמינים בני מאמינים, עם ישראל כולו הוא עם של מאמינים בקב”ה, גם אם הוא לא יודע איך לבטא אותו. ואין ספק שהקב”ה מחיש ישועה על עמו ונחלתו.

בורא רפואות

בעז”ה במהרה בקרוב שנתבשר כולנו בבשורות טובות ישועות ונחמות. כתוב בביאור הגר”א על מה שאומרים בברכת יוצר המאורות “זורע צדקות מצמיח ישועות בורא רפואות”. זורע צדקות אומר הגר”א משהו שנראה כמשהו חסידי, זורע צדקות. הקב”ה זורע צדיקים בעולם כדי שיוכלו להצמיח ישועות וכדי לברוא רפואות. הקב”ה בורא רפואות, לא הכוונה שהוא רק שולח ברכה שהחולים יתרפאו, אלא בורא רפואות הכוונה היא שגם בזמנים שצריך למצוא רפואה חדשה הקב”ה שולח את ברכתו כדי שיהיה בורא רפואות.

 שמעתי מאבי מורי זצ”ל פעם, למה בברכת רפאנו אומרים “רופא חולי עמו ישראל”, הקב”ה מרפא את כולם? “מחצתי ואני ארפא” (דברים לב, לט). אמר לי אבי זצ”ל, הגמרא אומרת שתקנו את רפאנו כברכה השמינית בשמו”ע כנגד מצות המילה, תינוק שנימול צריך רפואה. אם זו הסיבה, ברור למה יש דגש על רפואת חולי עמו ישראל, שהם שייכים למילה. אבל כמו שלגבי הגשם חז”ל אומרים במסכת תענית שהגשם יורד בשביל א”י, והגשם שאמור לרדת על א”י ממנו יזון גם כל העולם כולו, אותו דבר אולי ייתכן לגבי הרפואה, כולנו מתפללים שלא יהיה חולי, שכולם יתרפאו בעז”ה, בזכות עם ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, תחול הרפואה באמת על העולם כולו. שבת שלום ומבורך.

נגישות