(מתוך תמליל, ישיבת מרכז הרב, תשנ"א)
יסוד התורה להנציח את הגילויים האלוקיים שעל כלל ישראל, לראות אותם כמשהו לא חד פעמי, לא מקרי, אלא שהחסד הזה ממשיך ומתמיד מאז התגלה עד אין סוף. "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז, ג). עוד אומרים חז"ל (פסחים קט"ז, ב), שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד', ט) נאמר לא רק לדור הראשון אשר בפועל יצא ממצרים, "היום הזה אשר יצאתם ממצרים", אלא זהו ציווי נצחי גם "לבניך ולבני בניך". גם אלה כשהם הופכים להיות הורים, כשהם הופכים להיות מוסרי מסורת, אז הציווי הוא שיראו את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים, שהם הם בעלי המציאות הזאת, ההתגלות האלוקית הזאת, של מחושך לאור, מאפילה לאור גדול. את ההרגשה הזאת שחשו אלה שיצאו ממצרים מצווים הם לשמור כל ימי חייהם. לא רק באותו רגע עצמו בו התחרש הנס הגדול הזה, המהפכה הגדולה הזאת בקרב החיים של אותם אנשים אשר חיו ועברו את החויה הזאת, לא רק באותו רגע, אלא לחוש אותה במשך כל התקופה של החיים, ולמסור אותה בצורה שכזאת, שגם הבנים ובני הבנים, גם הם ירגישו את אותה התחושה, וגם הם יוכלו למסור אותה הלאה.
זהו היסוד העיקרי שאנחנו רואים ביציאת מצרים, וזהו היסוד של המצוה כפי ש'השאילתות' (שאילתא כ"ו) אומר, ובעצם זהו היסוד העיקרי של ההלכה. "אדם", אומר השאילתות, "כד מטי יומא דמתרחיש להו ניסא", כשלאדם נתרחש איזה דבר נס, הרי הוא מצווה, כאשר בא היום הזה בתקופת השנה, להודות לה' באותה הדרגה שזה קרה. וזהו הענין של הנסים של פורים ושל חנוכה. כאשר בא הגיע הזמן הזה, הרי התחושה הזאת צריכה להתעורר באותו עוז, באותו כוח, באותה חוויתיות פנימית, כמו שהיה ברגע הראשון.
כשאנחנו עומדים ביום העצמאות, כן אף הדבר הזה, למרות שזה קרה בזמן שרוב רובו של הציבור הנמצא כאן עוד לא יצא לאויר העולם. אבל המציאות והחיוב הוא, לא רק על אלה שחיו את החוויה הזאת. ואני זכיתי לדבר הזה, לראות את זאת, את אותו יום שישי, בו ישבנו צמודים ליד הרדיו, ושמענו את ההכרזה של תקומת ישראל. זאת היתה חויה, שבאמת קשה לי לתאר את הדברים האלה ולמסור את זה לכם בצורה חיה כזאת, נאמנה כזאת, מרוגשת כזאת, מרגישה כזאת, של משהו של ראשית צמיחת גאולתנו; שמתרחש כאן איזה דבר שכזה שעוד לא היה, שזהו דבר שנקבע ברגע זה, וזהו דבר שיהיה לו המשכיות, שהיא בהכרח תהיה, כפי שההרגשה היתה באותו רגע. לחיות את אותה חוויה, זה איננו רק בתור מצוה, שעל ידי זה אנחנו יכולים להודות בלב יותר שלם, שהרי טבע הדברים הוא שמה שאנחנו מורגלים בו איננו עושה רושם עלינו. אלא כל היסוד הוא ההתחיות, ליצור את החויה מחדש, בכדי שההודיה תהיה שלימה, כי הרי למה שקרה יש למעשה המשכיות.
זה לא רק שאז קמה המדינה. המדינה קיימת, ברוך ה', המדינה מתפתחת, המדינה מצמיחה פירות. האפשרויות האלה שנתגלו עם תקומת המדינה, שאנחנו חיים אותם בימים אלה, בשנים אלה, של העליה הגדולה מקצווי תבל, ממסך הברזל, מארצות רחוקות ומרוחקות שכמעט שלא שמענו את שמן. והנה אנחנו זכינו השבוע לשמוע על חיסול גלות אחת, גלות קטנה, גלות נידחה, כמעט שלא ידעו ממנה, אבל העובדה הזאת שהיא עלתה כולה על זקניה ועל ילדיה הרי זוהי חויה מיוחדת במינה של קיבוץ גלויות, שאנחנו מתוך הרגל לא שמים לב לדבר הזה. ובכן, על ידי זה ההודיה היא יותר גדולה בזמן שמרגישים אותה וחשים אותה ברגע זה בהתחדשותה.
אבל לא רק זה. המטרה העיקרית איננה רק זה. המטרה העיקרית בהדגשת הנס היא לא רק בכדי להודות לקב"ה על נסיו בהתגלותם, באותו אופן ובאותה צורה שקשה להתכחש ולומר כי לא יד ה' עשתה זאת, אלא גם בכדי לשנן לעצמנו ולהשריש בתוכנו את ההכרה הזאת, שגם "על נסיך שבכל יום עמנו", שהנסים הנסתרים, שהמציאות הטבעית הזאת, שהשמש עולה כל בוקר והירח עולה בערב בזמן שהוא צריך, שכל מה שמתרחש בדברים הטבעיים ביותר, איננו טבעי.
"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", כמו שנאמר בשם הבעל שם הקדוש, שהכונה היא כמו שהכתוב אומר: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קי"ט פט). פירושו הוא, שדבר ה' הוא הניצב בשמים, הוא העושה את השמים, השמים אינם אלה דבר ה', אלא זוהי התגשמות מסויימת, שאנחנו יכולים לראות ולהכיר ולא להרגיש שיש בזה דבר ה'. אבל ללא זה – אין מציאות למעשה. הרי 'יש מאין', וממה בא ה'יש', אז ה'יש' הוא דבר ה'. דבר ה' הוא שקיים ועומד ופועל כל רגע ורגע. 'נשמה שנתת בי' היא המחיה אותי בכל נשימה ונשימה. כל רגע ורגע שאני יכול להודות, שיכול לדבר, הרי זה מפני שהרוח האלוקית, הכוח האלוקי, מזרים בי את הכח הזה, ואת האפשרות הזאת.
זה הדבר, שגם בזמן שאני אינני רואה נסים גלוים, שגם אז ארגיש את אותם הנסים, כאילו באותו רגע אני ראיתי את הנסים האלה. שהיא נפלאת בעינינו, שאני אינני יכול להסביר אותם, שאני אינני יכול לתלות אותם בשיגרה, שאיננה מעוררת אצלי התפעלות מפני שאני רגיל לדבר הזה. כי למעשה, הרי כל זה הוא נפלא. כפי שהמשורר אומר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהלים ח', ד), אז אם אני רואה את הדברים האלה, אני צריך לחוש איך זה ישנו, מה ישנו? מאיפה ישנו? איך זה פועל? איך זה פועל באותה חוקיות נפלאה הזאת? זה שאני יכול מראש לדעת מתי יהיה מולד הלבנה, מתי יהיה ליקוי שמש וליקוי לבנה, שאני יכול לדעת את כל הדברים האלה מתוך החוקיות שישנה בתוך המציאות הזאת, הרי זהו הפלא הגדול ביותר אותו אנחנו לא מרגישים, מפני שזה קורה כל יום. "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" (תהלים י"ט, ג-ד). למה? "בכל הארץ יצא קום, ובקצה תבל מליהם" (שם ה). מכיון שזה יום-יומי, זהו דבר כל כך רגיל, כל כך פשוט, שאנחנו איננו שמים לב לדבר הזה. אז בא הנס ואומר: תדע, שגם באותו זמן שאתה לא רואה את המציאות הזאת, אז גם כן כך הדבר.
הנקודה היסודית הנוספת שישנה גם ביציאת מצרים, והיא חוזרת בתנאים שונים בכל מקרה ומקרה, היא המציאות של "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות י"ד, יד), שלא תצטרכו ליפול בטעות של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', יז). שאתה לא יכול לומר, כי אתה לא עשית כלום, איך אתה יכול לומר שזה כוחך? אז כאן אתה מוכרח לעמוד בפני הפלא הזה, בפני הסתימות הזאת, בפני ההעלמה הזאת, שאתה מוכרח להודות כי: "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו". הרי זה נפלאת בעינינו, אנחנו איננו יכולים לראות כך, לא חזינו את הדבר הזה, לא יכולנו לחזות את הדבר הזה. "אתם תחרישון", ועם כל זאת, "ה' ילחם לכם". המציאות הזאת, היא שנטבעה ביציאת מצרים בכדי שגם אחר כך בזמן שיצטרכו להלחם את מלחמת עמלק גם כן ידעו ויראו, כי "כאשר ירים משה ידו" אז "וגבר ישראל". וגם כאשר תעברו את הירדן, וגם הדבר הזה לא יהיה, גם אז תדעו שה' נלחם לכם. התודעה הזאת, שמלוה את האדם מישראל בכל רגע ורגע, היא נוצרת על ידי אותן ההתגלויות לפרקים של הכח האלוקי, שהוא יוצא מגדר הרגיל, שגם מי שאיננו רוצה להודות, הוא מוכרח להודות, כי אכן קרה נס כדבר הזה.
וזהו מה שאנחנו מציינים במ"ג שנה של תקומת ישראל בארץ ישראל באותה תקופה, וזהו אשר חזתה נפשינו, וזה כבר אפשר לומר לכם כולכם, שאנחנו כולנו חזינו במשך השנה הזאת האחרונה את הנסים הגדולים הללו, שאפילו אלו שהם כופרים באלקים, חס וחלילה, גם הם חייבים להודות כי "נפלאת היא בעינינו". שזה היה נס, שאי אפשר להבין. נתקיים בנו "שיני רשעים שיברת", כדרשת חז"ל (ברכות נ"ד, ב): "אל תקרי שיברת, אלא שרבבת". הגדלת, הגדלת את השינים שלהם, בכוונה, בכדי שיהיו לו שיניים כל כך גדולות, בכדי שיהיו לו עיניים כל כך רמות, בכדי שתהיה הגאוה בתוכו כל כך חזקה, ש"ויבז בעיניו לשלוח יד בישראל לבדו". זה לא מספיק לו, הרי הוא היה יכול לכלות אותנו חס וחלילה… הנה הקב"ה סיבב אותו, "שיני רשעים שרבבת", הגדלת את שיניו, הגדלת את שיניו עד כדי כך, עד כדי הרגשה כזאת שלא מספיק לו הדבר הזה. 'אני צריך לכבוש את העולם כולו, אני צריך להיות נבוכדנצר שמושל בכיפה, אני צריך להיות הגדול הזה שכל כולם ידעו ויעריצו אותי', ואפילו אם הוא עומד ליד פי שחת, הוא לא נרתע מהדבר הזה. וזהו הנס הגדול ביותר.
ובצדו הנס השני של קיבוץ גלויות ישראל, בנפול מסך הברזל. שאותה מעצמה אדירה, שסגרה עלינו במשך שבעים שנה, שעל ידי זה נשכחו עיקרי תורה, יסודות העיקריים של יהדות, שיהודי לא ידע – לא נשאר לו שום דבר רק מהידיעה החלושה בזאת שהוא יהודי, מבלי שגם ידע מה זה יהודי, ולשם מה הגוי שונא אותו. כל המציאות הזאת, שהתרחשה ומתרחשת לעינינו, הרי היא באה להדגיש לנו, שגם אותם הדברים הרגילים, שנראים לנו דברים שיגרתיים, דברים טבעיים, דברים פשוטים, גם הם אינם פשוטים.
ומכח זה, ומההרגשה הזאת, בונים את הטבעיות על הבסיס של היסוד הניסי. זהו אחד הדברים העיקריים שישנו במצוות ה' לזכור ולהזכיר את התופעות החד פעמיות, שהן נראות יוצאות מגדר הרגיל, שהן אינם קורות כעוד אותם דברים שהייתי יכול לחשוב שהם תתרחשנה, והן מתרחשות מבלי שאני שליט עליהם, מבלי שאני יכול להבין את השתלשלותן. ודוקא הדברים האלה משתלשלים בצורה שכזאת, ש"ברוך ה' אשר לא נתננו טרף לשיניהם" (תהלים קכ"ד, ו). שהשיניים המשורבבות האלה, הם לא הצליחו למלא.
קשה להבין איך שהשאירו אותו, אבל אנו יודעים ולמדים שעמלק תמיד נשאר, עד בוא הגואל, כי הוא צריך להיות רצועת מרדות לישראל, שצריך לדעת שתמיד יש מישהו ששומר על ישראל. וזה גם אחד הדברים הנפלאים בתוך ההתנהגות האלוקית העליונה, שאנחנו צריכים לסגל לעצמנו ולחיות איתה…
יש מאמר חז"ל (חגיגה ה', ב) על הפסוק "במסתרים תבכה נפשי מפני גיוה" (ירמיהו י"ג, יז): "מאי מפני גיוה?" אומרת הגמרא: "מפני גאוותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם"… כשגאוה ישראלית ניטלת, הקב"ה כביכול בוכה.
המציאות מעוררת שאלות ותהיות. במוצאי היום הזה, מחר, עומד לרדת כאן אחד השלוחים של ממלכה גדולה האדירה, שהיא נראית לנו כידידה, אבל חז"ל כבר הזהירו אותנו: "הוו זהירים ברשות, שאין מקרבים לו לאדם אלא לצורך עצמם, נראים כאוהבים, ואינם עומדים לאדם בשעת דוחקו" (אבות ב', ג). במקרה, שלא ברצון כל כך טוב, הם עזרו לנו, ואנחנו יודעים שהעזרה שלהם לא היתה בלב שלם. במוצאי הימים האלה הוא בא, להדגיש לנו שאין לנו עצמאות, שאנחנו מוכתבים במה שאנחנו צריכים לעשות ולהכנע, שהעצמאות הזאת היא בועה פורחת באויר, לא כלום. כשאנחנו עומדים במצב כזה, "במסתרים תבכה נפשי מפני גיוה"…
ומנגד, הביטול העצמי. אפילו אם מכירים בזה בנס הזה בשעתו, אחרי שעובר הדבר מתעוררות אותן ההרגשות הקודמות, אותו ענין של "שלום עכשיו", ואותו "יש גבול" – כל אותם השמות שבהם מנגחים את כנסת ישראל, את התקות ישראל, שמבזים את עצמם, את ממשלת ישראל, את האומה שלנו – הרי זה מפני שאינם רואים את ההתמד הזה, את ההמשכיות הזאת, שאותם ניסים שהתגלו הם רק אפס קצהו, שלאמיתו של דבר עוד יראו עין בעין בשוב ה' ציון, שיהיה הרבה יותר, ש"ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים" (ירמיהו ט"ז, יד), שיש עוד ועוד. אם אנחנו נמצאים בתקופה של הסתר, הרי גם בהסתר הזה נמצא כח נס, שאנחנו חיים וקיימים ואיננו נבלעים בין הגוים. "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם". הרי "על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם" (תהלים קכ"ט, ג), כל הזמן הם רוצים, אם בצורה ידידותית, אם בצורה רצחנית, לפגוע בנו. כמו שחז"ל אמרו לגבי המאבק של יעקב עם שרו של עשו, "יש אומרים כתלמיד חכם נדמה לו, יש אומרים כעכו"ם נדמה לו" (חולין צ"א, א). יש כאלה שרוצים להוציא את נשמתנו על ידי חניקה, ויש שרוצים להוציא את כנסת ישראל מהעולם על ידי רציחה, אותו דבר, אין נפקא מינה. הרי חז"ל אמרו, שבידוע עשו שונא ליעקב. אבל יש מי ששומר על ישראל.
אם יבוא אותו שליח מאותה מעצמה, האם יעמוד הכח בראש הממשלה ובשרי הממשלה לעמוד מולו ולומר לא?! לומר, שהקב"ה הוא האדון והוא המסבב, והוא המפקח, וכל מה שהאחרים יאמרו, "למה ירגשו עמים ולאומים יהגו ריק", אין אנחנו מתחשבים בדבר. היעמוד הכח הזה?!
"נגילה ונשמחה בך", "הביאנו המלך חדריו". אם אנחנו רואים שאין לנו את הגאוה הזאת, הרי זה מפני שחסר לנו ה"בך", מפני שחסרה לנו ההרגשה המתמדת, שלא רק במקרה היחיד של "היא נפלאת בעינינו", אלה שגם במקרה של הימים הרגילים, הימים היום יומיים, הקב"ה סוכך עלינו.
יהי רצון שהימים האלה יהיו באמת ראויים וגדולים. עוד לא הודינו לקב"ה, גם במובן ההודיה, על כל אותם הנסים שקרו איתנו ממש, שאנחנו לא צריכים לשבת בחדרים האטומים, שאנחנו לא צריכים ללבוש את ערכות המגן, בין שהן יכולות לעזור, בין שהן לא יכולות לעזור, בין שיש ערך לחדר האטום בין שאין ערך לחדר האטום. זה לא נפקא מינה. הקב"ה שומר את בית ישראל, והקב"ה ימשיך וישמור את ישראל, ויבנה את הבית הזה בבנין עדי עד, למרות כל שונאי ישראל. ואור חדש יאיר על ציון ונזכה כולנו מהרה לאורו, אמן.
(מתוך הספר זה היום עשה ה' הוצאת מוסד הרב קוק, בעריכת ובאדיבות הרב ישראל שריר)
