מעלת גרה
בפרשתנו מופיעים, המאכלות המותרים והאסורים. כאשר המכנה המשותף, לכל המאכלים מן החי המותרים – שהם מהנרדפים[1]. ואף לקורבנות המזבח, לא הוכשרו אלא אלו.
סימני הטהרה של החיה והבהמה, נמצאים בשני מקומות שונים בגופם.
הסימן החיצוני, נמצא בפרסות רגליהם. ורק אלו המפריסות פרסה – כשרים לאכילה.
והסימן הפנימי, הינו העלאת הגרה שבמעיהם[2].
הבהמה הנרדפת, חייבת את שתי התכונות הללו, על מנת לשרוד בטבע. שכן קל יותר לברוח, כאשר הפרסות סדוקות. ובכך הן מתאימות את עצמן, לתוואי השטח. ואילו בפרסה שטוחה, החיה עלולה למעוד מכל מכשול בדרך.
וביחד עם זאת, כיוון שכל העת היא בסכנה מהחיות הטורפות. אין היא יכולה לאכול בבטחה, בשטח הפתוח. ולכן יש בגופה מנגנון, המאפשר לה לצבור מאכל יותר מיכולת עיכולה. וכאשר היא מגיעה למקום מחבואה, היא מעלה את המאכל וטוחנתו.
אך שונים הם הארנבת, השפן והגמל. בכך שהם אמנם מעלי גרה, אך אין הם מפריסים פרסה. וזאת משום שהארנבת והשפן, נמצאים גם כן בסכנת רדיפה. אך כיוון שגופם קטן, אין הם צריכים לפרסה שסועה, על מנת לברוח בזמן, מטורפן.
ולעומת זאת, הגמל הזקוק להליכה מרובה. יש לו את העלאת הגרה, יחד עם צבירת הנוזלים הרבים בדבשתו. אך אין הוא זקוק לפרסה שסועה, שאף עלולה להפריע לו בצעידתו במדבר.
כנגדם נמצא החזיר. שאמנם מפריס הוא פרסה, כיוון שגם אחריו רודפים הטורפים. אך אין הוא זקוק להעלאת הגרה, כיוון שמאכלו – מן האשפתות הנמצאות בכל מקום.
ולכן לא הוכשרו להקרבה, אלא אותם בהמות נרדפות. ובכך נכנסת הבהמה, תחת האדם החוטא – לכפרה[3].
לעומת החיה והבהמה, העוף הטהור נטהר בסימן אחד. שאין הוא מחלק את רגליו[4], לשני הצדדים. ובכך הוא מוכיח, שאין הוא מוכן להיות כטורף. ומכיוון שרוב העופות[5] – טהורים הן, די בסימן אחד על מנת להכשירן. אך רק היונה כשרה למזבח. וזאת משום התכונה שיש בה – היא מתגוננת ע"י פריסת כנפיה[6]. ובזה היא כישראל, שאינם ניצולים אלא במצוות[7].
אך ישנם שני סוגי קורבן עוף. מאידך העוף בא על כפרה, בקורבנות שיש בהם דין 'עולה ויורד'. ובכך ישנה הקלה לחוטא, אם אין ידו משגת עד כדי שה. ודבר זה דומה ליונה הבורחת מרודפיה, בכנפיה.
אך בקורבן היולדת, ישנו דין של 'קורבן תודה' על הלידה. ואז מביאים בן יונה או תור לעולה, יחד עם החטאת. ובדבר זה, ישנה התכונה של היונה, המגינה על עצמה בכנפיה. וכך היולדת מביאה בכנפיה, חיים חדשים לעם ישראל.
ולבסוף באים סימני הדג הטהור. שדי לו בקשקשים, החופים את גופו[8]. וגם בדגים – רובם טהורים. אך אין להם הכשר, על גבי המזבח. שכן הקרבת הקורבנות במזבח, באו על מנת לקשר, בין המים העליונים והמים התחתונים[9]. כשהזמן בו הוכח שהופרדו המים, היה בזמן המבול. אז המים עלו על בני האדם, ומחו את כל היקום. והקב"ה ניחם על כך, שהאדם נברא בארץ ולא בשמים[10].
ומכיוון שהדגים לא היו בכלל החטא[11], אין הם צריכים להיכנס תחת האדם לכפרה. אך מוכן הוא הלוויתן – כשנמלח במלח, לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא[12].
[1] רבי אליעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר, אף בקרבנות כך. אמר הקדוש ברוך הוא – שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב. לא תקריבו לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפין. הה"ד "שור או כשב או עז כי יולד" – ויקרא רבה כז, ה
[2] מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק – רש"י ויקרא יא, ג
[3] ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה. צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו, בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה – רמב"ן ויקרא א, ט
[4] חולין סא.
[5] ובעופות פרט לך הטמאים, ללמד שהעופות הטהורים מרובים על הטמאים, לפיכך פרט את המועט – רש"י דברים יד, יג
[6] יונה אינה נצולת אלא בכנפיה, או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה – רש"י ברכות נג:
[7] מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה, אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות – ברכות נג:
[8] כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר… וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל (ישעיהו מב) יגדיל תורה ויאדיר – חולין סו:
[9] 'מלח ברית', שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג – רש"י ויקרא ב, יג
[10] 'וינחם ה' כי עשה', נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים. שאילו היה מן העליונים היה ממרידן, בב"ר – רש"י בראשית ו, ו
[11] 'אשר בחרבה', ולא דגים שבים (סנהדרין קח) – רש"י בראשית ז, כב
[12] אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם. אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, זכר ונקבה בראם. ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו. מה עשה הקב"ה, סירס את הזכר והרג הנקבה, ומלחה לצדיקים לעתיד לבא – בבא בתרא עד:
