נגעי בני אדם
מכל מצוות התורה, מתייחדת פרשת הנגעים בפירוט הרב של פרטיה ודיניה בשתי פרשות בתורה.
לעומת זאת מצוות גדולות ועיקריות בתורה כשבת, חגיגה ומעילה לא זכו כי אם להיות כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות[1].
עניין מראות הנגעים מסור אך ורק לבני שבט הלוי הכהנים, ואף אם אין הכהן בקיא בפרטי הנגעים, מעמידים לפניו תלמיד חכם המורה לכהן את ההלכה ורק כאשר מכריז הכהן את הפסיקה הופך האדם לנגוע ועליו לצאת מן המחנה עד שיטהר, כפי שפרטה התורה.
הנה כי כן, אין התורה סומכת על איש בענייני הנגעים וכבר אמרו חז"ל אין אדם רואה נגעי עצמו או קרוביו.
על כן התורה מפרטת את כלל דיני הנגעים השונים וכל המקומות בהם הם באים- גוף האדם, בגדיו וביתו.
גם פרטי ההיטהרות של המצורע מפורטים בתורה עצמה על מנת להדגיש את חשיבות הניקיון שעל האדם לבצע טרם יזכה לשוב לשבת בביתו כאחד האדם.
פרשיות תזריע מצורע מגיעות לאחר מות שני בני אהרון, אז נאלצו עם ישראל לבכות את מות בני אהרון תחת אהרון שלא יכל לעשות כן, מכיוון שלא הורשה לצאת מהקודש.
עניין הנגעים הוא המשך לאותה הנהגה.
הצרוע מודיע לכולם על מצבו על מנת שאמנם ידעו להתרחק ממנו, אך יחד עם זאת יתפללו עליו על מנת שיצא ממצבו זה.
מעין זה מצאנו בדברי התורה והנביאים[2] שאשר קיבל האדם צרעת אחרים התפללו עליו ובזה הוא הבריא.
בימים אלו, אנו רואים כיצד נגע הבא על אדם אחד, יש בכוחו להשפיע על עולם ומלואו ולגרום לכולם לסבול מכך.
בימים קדמונים, היתה זו הצרעת שאפשרה לאדם לדעת מהו מצבו האמיתי והאם מעשיו רצויים בעיני המקום אם לאו.
דבר זה גם כן היה המשך לימי המדבר, אז ירידת המן היתה זו שביררה לאדם מהו מעמדו בעיני ה'.
פרשת הנגעים מתחילה בפרשת היולדת.
עניין טומאת היולדת כוללת בתוכו את הכפרה לאשה על כך שבזמן הלידה היא קופצת ונשבעת שלא תזדקק עוד לבעלה כדי לא לסבול כך שוב[3].
גם אם האשה לא עשתה כך בפועל, עדיין הכפרה צריכה לבוא משום שעצם המציאות של הלידה הכואבת באה בעקבות חטאה של חוה לאחר שאכלה מעץ הדעת.
לולי זאת, לא היתה אשה הסובלת מצירי הלידה ומהריון.
הכפרה אם כן, באה לתקן את החטא הקדמון.
גם עניין נגעי בני האדם החל לאחר שגורש האדם מגן עדן ובמשך מאה ושלושים שנה נוצרו מאדם שפרש מחווה, שדים ורוחין הנקראים 'נגעי בני אדם'[4].
חטאי אדם וחווה היו בעיקר רצונם לפעול לא כפי שהורה א-ל, ולדחוק את הקץ.
לו היה ממתין האדם לשבת, הוא יכל להנות מעץ הדעת בהיתר ולא היה נגרם כל נזק בעולם, אך מכיוון שהוא אכל ביום שישי באה מיתה לעולם לו ולדורות אחריו.
גם עניין הנגעים הבאים על גסות הרוח, לשון הרע ודומיהן יש בו את אותו היסוד- קפיצה לפני הזמן ועשיית הרע בעיני ה'.
לו האדם היה שומר פיו, לא מסמכך בין איש לאשתו וכדומה, לא היו באים עליו הנגעים.
גם המעוררים על הכהונה כעוזיהו המלך, לוקים מסיבה זו בדיוק- כניסה למקום שלא שייך לאדם.
העונש על כך בא כמידה כנגד מידה- יציאה החוצה.
רק כאשר האדם יושב בדד ונותן אל ליבו וכשם שעשה האדם הראשון במשך מאה ושלושים שנה, נפתח הפתח לתיקונו.
אצל האדם הראשון, היה זה למך שהוציאו מהבידוד שכפה על עצמו[5], משום שאין אדם יכול לטהר עצמו מהנגע. ואצל כל מי שלוקה בצרעת צריך הכהן להיות זה שמטהרו, אף אם אין הוא יודע את ההלכות, וזאת כדי לתקן גם את הכהן עצמו שלא בקיא במה שהוא אמור לפסוק בו.
כשהתלמיד חכם מורה את הכהן יש כאן חינוך שמחנכת התורה את הכהן. אין הוא טוב מהצרוע, שכן גם הוא אינו בקיא בדיני הצרעת, וע"י הפסק שמשמיעים באוזניו ליבו מתרכך והוא מבין שעליו ללמוד את תפקידו ככהן המטהר ולא להסתמך על אחרים.
פרשת נגעים זוכה להגדרה- 'זאת התורה' מכיוון שזו מחלה רוחנית הנוגעת בכל חלקי התורה, ואם נזכה ונטה אוזנינו וליבנו אליו יתברך יתקיים בנו- "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך".
[1] היתר נדרין פורחין באוויר, ואין להם על מה שיסמוכו. הלכות שבת חגיגות והמעילות, הרי הן כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות- חגיגה י.
[2] מרים, עוזיהו, נעמן- שביקשו שיתפללו עליהם על מנת שיוסר מהם הנגע
[3] שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן- נידה לא:
[4] ואמר ר' ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר (בראשית ה, ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד- עירובין יח:
[5] "וידע אדם וגו'" – בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו אמר להם וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו אמרו לו קשוט עצמך תחלה והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך מיד וידע אדם וגו' ומהו עוד ללמדך שנתוספה לו תאוה על תאותו (בב"ר)- רש"י בראשית ד, כד
